יום שני, 21 בדצמבר 2015

על מהות התרבות - מכתב פתוח לשרת התרבות

מאז ומעולם היה השיח לגבי מהות התרבות חלק בלתי נפרד מהדיון הפילוסופי באסתטיקה ובחברה. בחצי השני של המאה העשרים הדיון הזה שקע מעט, הודות לשתי תובנות עיקריות: הראשונה היה התובנה האקזיסטנציאליסטי לגבי היות הקיום קודם למהות, אשר דחתה כל דיון מהותני באשר הוא והתובנה השנייה נוגעת לכך שהשיח האסתטי בנושא התרבות, כשדה שיח שלם, נדחה כיורוצנטרי, בעידן שביקש להרחיק את עצמו מתפיסה מערבית אליטיסטית ולאמץ את האחר והשונה בתוך החברה שלו ומחוצה לה, אחרי שהגישה הזו הוכיחה עצמה ככושלת בעשורים של קולוניאליזם אימפיריאליסטי ושתי מלחמות עולם.
העידן הפוסטמודרני בא והלך, ועתה, בעידן שאנחנו יכולים לקרוא לו "עידן הפוסט", דומה שיש מקום להשיב את הדיון לגבי מהות התרבות. אמנם עם הצניעות המתבקשת לגבי הממצאים שיתגלו, היות ואלה יכולים להוות אך ורק נקודות הסתכלות מעניינות, מלמדות, או לפחות - מהנות, להבדיל מתובנות אוניברסליסטיות לגבי המהות האחת של התרבות האחת שאין בלתה, המתאימה יותר לגישות המגלומניות של המאה ה19 ולא לרוח המאה ה21.
נקודת הפתיחה שלנו יכולה להיות זו שנגענו בה במישרין בפסקה הקודמת. באופן מסורתי, החל מהוראציוס ועד לט. ס. אליוט, נתפש תפקידה של היצירה התרבותית והאמנותית ככפול - על האמנות, לפי מסורת זו, להסב הנאה וללמד.
היום תפיסה זו נדחתה למען גישה מקיפה יותר, כגון 'האמנות היא כל דבר אשר מתבוננים עליו כאמנות', או 'תפקיד האמנות הוא לספק ייצוגים של המציאות המאפשרים אופן הסתכלות שונה או חדש עליה'. הגישה של האמנות כייצוג של המציאות עצמה, או של האמנות כחיקוי של הדברים עצמם נדחתה לחלוטין ובמקומה הגיעה העמדה הרואה ביצירה האמנותית לא יותר ולא פחות מאשר יצירה אמנותית.
יש להעיר, כי למרות דחיית הגישה הזו בשיח התרבותי האקדמי, עדיין ניתן למצוא ניסיון לעמוד בשני קריטריונים אלה (של ללמד ולבדר), כמושא השאיפה של יצירות שונות. לאחרונה נפל בחלקי לצפות במופע "הופ - מותק של פסטיבל" אשר שאף בדיוק לעמידה בשני קריטריונים אלה. לדאבוני הוא כשל בשאיפה זו. למרבה המזל, אני לא קהל היעד של המופע הזה, ובתי בת השנתיים מצאה אותו מהנה במידה מה, אם כי לא כל כך מלמד (המופע ביקש לדבר על חשיבות המיחזור והיבט זה נעלם מעיני בתי בפרץ של אורות צבעוניים ורמקולים חזקים).
כאן אנו מגיעים לנקודה נוספת בנושא זה והוא ההבדל המהותי בין אמנות לבידור. ניתן בצדק לטעון שהמופע בו צפינו לא ביקש להיות יצירה תרבותית או אמנותית, אלא רק להוות בידור לילדים, וטענה זו תהייה צודקת. במקרה שכזה, איננו מצפים ממופע בידורי שיהיה מלמד אלא רק מהנה.
נקודה זו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו רואים כיצד מופעי הבידור נתפשים בשדה השיח התרבותי לא רק כדבר שאינו מלמד, אלא אפילו כדבר המשחית את הנפש. כך אנו יכולים למצוא ב"וידויים" של אוגוסטינוס תיאור של חברו אשר נחשף לקרבות הגלדיאטורים:
"אליפיוס סלד ממחזות אלה ותיעב אותם, אבל יום אחד נתקל בכמה מידידיו וחבריו לספסל הלימודים [...] הם גררו אותו באלימות טיפוסית, כשהוא מוחה ומתנגד בכל כוחו, אל הזירה שבה התקיימו המשחקים האכזריים והרצחניים. [...] המקום כולו היה אחוז בתאוות מפלצתיות. אלפיוס הגיף את שערי עיניו ואסר על רוחו לצאת אל רעות שכאלה. הלוואי שהיה גם אוטם את אזניו! כי כאשר נפל אחד המשתתפים בקרב, היכתה שאגת הקהל האדירה באלפיוס בעוז. מוכרע על ידי סקרנותו וכמו מוכן לבוז למה שלא יהיה הדבר לנצח אותו גם אם ייראה, פקח את עיניו. הוא הוכה בנפשו מכה קשה יותר מן המכה שספג האיש אותו השתוקק לראות. [...] ברגע שבו ראה את הדם, שתה את האכזריות. הוא לא הסב את מבטו, אלא ריתק אותו אל המראות. [...] הוא נהנה מן הקרב הנפשע והשתכר מן ההנאה האכזרית. שוב לא היה האדם שנכנס, אלא אחד מן ההמון שאליו הצטרף, שותף אמת לאלה שעל ידיהם הובל לשם." (אוגוסטינוס, וידויים, ספק 6, פרק 13, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001,  עמ' 143-144)
בציטוט הזה אנו רואים כיצד אוגוסטינוס רואה בפעילות הצפייה במשחקי הגלדיאטורים כדבר המשחית את הנשמה והופך את הצופה, בעצם הצפייה הסבילה, לאלים ושיכור מהנאה מסבלם של אחרים. ההנחה המובלעת כאן היא שישנו יחס רפלקטיבי בין הנשמה של הצופה והמושא שלה - מעצם החשיפה לבידור הזה הצופה הופך מושחת.
בדוגמה מקבילה ומאוחרת, אותה מביא מישל פוקו בספרו "לפקח ולהעניש". בפרק הראשון של הספר, הוא מתאר אירוע של הוצאה להורג פומבית כמיצג תיאטרלי: יש במה, יש קהל, יש טקסיות מוכרת אליה הקהל מורגל, יש סדרה של קודים התנהגותיים מקובלים כמו כיבוד אשליית הקיר הרביעי, ישנם השלב שבו על הקהל להריע והשלב שבו הקהל מתבקש להרכין את ראשו ולהצטלב. הכול מתוזמן ומתוכנן להוות מיצג שלם של שלטון, אשר מחנך את הקהל באותה מידה שבה הוא מעניש את הנאשם.
אבל אז פוקו מתאר מקרה שבו דבר מה השתבש בסדר המתוכנן. מה שהביא את הקהל לעצור לרגע מפעולותיו המכאניות ולחשוב. לאחר שתיקה קצרה, הקהל לפתע החל להתנגד להוצאה להורג וקרא להפסיקה מיד. המצב הפך כה קריטי שחיילי המשמר נקראו להשתמש בנשקיהם על מנת לפזר את הקהל המתלהם.
מה קרה שם? הרגע הזה של השתיקה הוא הרגע שבו הקהל החל לחשוב.
אסביר את הטענה: ההבדל המהותי בין בידור לאמנות הוא בדיוק הנקודה שבה הפרט חושב. כך, יצירה אמנותית יוצאת נשכרת ככל שמושקעת בה מחשבה, בעוד שיצירה בידורית מאבדת מערכה ברגע שהשכל נכנס לפעולה. כל המנגנון של היצירה הבידורית; החזרה, הטקסיות, המסלול המתוכנן מתחילתו ועד סופו, שפע הגירויים, הכול מכוון בשביל לדכא את השכל ולאפשר לצופה ליהנות מהמופע.
יש להבחין בנקודה זו, שאין אנו מדברים על שאלה של טעם – זו אינה הבחנה בין אמנות גבוהה לנמוכה, אבחנה פסולה ומיושנת המערבבת בין שאלות של טעם אישי לקביעות פסבדו-אוטוריטריות לגבי מה ראוי שהאמנות תהיה – אלא אבחנה בין שני תוצרים תרבותיים: הבידור והאמנות.
לפי אבחנה זו, הקו המפריד בין יצירה אמנותית ליצירה תרבותית הוא השאלה 'האם החשיבה הביקורתית על המושא מוסיפה או מפחיתה מערכו של המושא?'
מה היה קורה אם לרגע היו רואים בתכנית כמו "האח הגדול" חבורה של אנשים הסגורים בבית בזמן שצוות של אנשי הפקה מנסים לגרום להם לייצר כמה שיותר מקרים של סכסוך וכמה שפחות שיחות ארוכות ו"משעממות" על עניינים שברומו של עולם, במקום מסע משותף של כוכבים בהתהוות אל עבר התהילה הנכספת לה יזכה רק אחד מהם?
אינני יודע אם אני מסכים עם אוגוסטינוס בטענתו כי די בצפייה סבילה כדי להשחית נשמה, אינני מאמין שכל מי שרואה מרוצי מכוניות בציפייה דרוכה לתאונה הופך באופן מיידי לצמא דם. אך יש לשער שמי שמרגיל את עצמו בצפייה ביקורתית במושאים תרבותיים, ומחפש דווקא אחר המושאים אשר ייתרמו להעשיר את עולמו, יזכה לעידון טעמו ויצא נשכר מכך.
וכאן אנו מגיעים לנקודה החשובה של היצירה התרבותית – היצירה התרבותית תורמת לעידון הנשמה ומקדמת את האדם בדיוק למקום שבו הוא מותר מהבהמה. אבל, לפני שנוכל לחדד נקודה זו, יש לעמוד על שגיאה נוספת שנכנסה לשיח התרבותי של ימינו והיא הבלבול בין שני מובנים של המושג תרבות: תרבות במובן הסוציולוגי ותרבות במובן היצירה האמנותית.
בעקבות השיח הפוסט-מודרני וספציפית בעקבות הדחייה של ההתנשאות המערבית כלפי תרבויות אחרות, ומתוך ההכרה בשוויון כל אדם באשר הוא אדם, נוצרה קריאה מבורכת לקבלת התרבויות האחרות באשר הן, מבלי לנסות לכפות עליהם תהליך של היטמעות בתוך הערכים החברתיים של התרבות השלטת. קריאה נפלאה זו, לדאבוני, אבדה עם הזמן וזוקקה לכדי צורתה הרדודה ביותר האומרת "קבל את האחר כמו שהוא".
אני אומר לדאבוני בדיוק בגלל שהבנה זו שוללת את ההבדל בין שני המובנים של המושג "תרבות", ומזהה במובן החברתי של המושג תרבות את אותו דבר שהוא היצירה התרבותית האמנותית. כאילו שכל מה שיש לתרבויות האחרות להציע לעולם המערבי הוא הצורה הסטריאוטיפית של ההתנהגות שמייחסים להם.
הערך הנפלא של "רב תרבותיות", הקורא ללמוד מכל חברה את תרומתה התרבותית, מתמוסס לכדי הבנה שאסור לבקש מהאחר להתנהג בצורה מתורבתת, שכן בגסותו טמונה תרבותו.
זו אינה רק תפיסה שגוייה הנובעת מהטעות הקטגורית שהסברתי למעלה, אלא גם תפיסה גזענית גסה השוללת מתרבותו של האחר בדיוק את אותה התרומה הייחודית שהחברה שממנה הוא הגיע יצרה.
במילים אחרות, הלחימה על זכותו של הבור גס הרוח להתנהג באופן זה, רק מתוקף מקום הולדתו של הוריו, מניחה שבמקום שבו הוריו נולדו – זו הייתה צורת ההתנהגות הנעלה. כאילו שכל חכמי ספרד וצאצאי בבל המאוחרת לימדו היה הערך העליון שבדקירה הראשונה, או שהם דיברו בשבחי הזכות לקלל בדרכים.
למען האמת, אותה תרבות מזרחית היא שהביאה אל המערב את אמנות עידון הנשמה הנעלה. אמנם, הקודיפיקציה של אמנות זו, כאוסף כללי נימוסים והליכות, והנחיות לגבי התנהגות נאותה בחברה נעשתה ברנסנאס האיטלקי ולאחר מכן בחצרות צרפת המלוכנית, אך אם רק ננוע אחורה בזמן אל אותו מפגש היסטורי בין המזרח למערב – במסעות הצלב של המאה ה12 – נמצא את האירופאים כחבורה של ערסים יחפים שצוחקים על מלכם המתעקש לרחוץ עצמו לפני כל חג, בזמן שבארצות המזרח פורחות הפילוסופיה, השירה והאמנות מתוך שיח פתוח בין דתי ותוך שמירה מדהימה על תרבות מכתבים שהשתרעה מקצה ספרד ועד גבולות מונגוליה. במקביל לשימור, תרגום ואיסוף חכמת יוון, רומא, פרס ובבל, בספריות אדירות שעליהן הוותיקן לא יכול היה לחלום.
מהות התרבות, אם כן, היא מיטב היצירה האנושית בכל צורותיה החברתיות בעבר ובהווה, אשר תורמת לאמנות הכללית של עידון הנשמה והעשרת השכל.
לכל חברה יש מה לתרום למאגר אנושי זה ולכל אדם, באשר הוא אדם, יש מה ללמוד מחשיפה לעושר התרבותי של החברות הזרות לו.
מתוקף כך, תפקידה של שרת התרבות הוא קריטי – עליה לזהות את אותם המקומות בהם נוצר שיח תרבותי איכותי ועשיר ולעודד אותו. עליה לתמוך בייצוגים הנעלים של היצירה האנושית ולדחות את כל הצורות של השיח הרואות באחר ככזה שאין לו שום דבר לתרום למאגר הקולקטיבי של היצירה התרבותית.
דחיית ייצוגים של שיח תרבותי איכותי, כמו לדוגמא הסרת תמיכה בתיאטראות ערביים, מביאה רק לכך שהרגש המבקש לבטא עצמו בדרכים אמנותיות ימצא לו מפלט בדרכים אחרות.
אימוץ קודים התנהגותיים גסים, מתוך טענה ללגיטימציה לכך מתוקף זהות גזעית, אינה אלא גזענות חולה אשר מכוונת להבנה שאין לחברה שממנה אני מגיעה מה להציע לאמנות עידון הנשמה, ושאין לי כאדם שום מקום לשיפור.
אחת מתכונותיו המופלאות של האדם הוא יכולתו ללמוד כל חייו. אולי לא ניתן ללמד כלב זקן טריקים חדשים, אבל כמה סבתות נהנות מקבוצת הוואטסאפ של הנכדים?
החברה הישראלית תקועה זמן רב מדי בתוך השיח העדתי, בדיוק מכיוון שהיא לא מתעלה מעליו. הסטגנציה הזו הפכה את החברה הישראלית לחברה מלאה בשנאה, המהללת את ההפרדה הגזעית החברתית במקום לנסות להילחם בה.
אם אנו מבקשים לדחות את הגזענות, מתוך הכרתנו בכך שהיא פסולה, עלינו להדגיש את המיטב שבכל תרבות, במקום להצביע שוב ושוב על חולשותיו של הפרטים הנכשלים ביותר של הקבוצות השונות. לכן עלינו לצאת לחלוטין משדה השיח התרבותי-חברתי אל עבר השיח התרבותי-אמנותי. מנקודת מבט זו, עלינו לראות את כל העושר המופלא שהמגוון הייחודי שכל החברות השונות שהתכנסו בתוך הארץ הקטנה שלנו, יכולות להציע.
במלאכה קשה זו, ישנו מקום חשוב מאוד לשרת התרבות. עליה להוות הן פנס תרבותי המחפש אחר הייצוגים האמנותיים הנעלמים מהשיח הציבורי ולהדגיש אותם, והן דוגמא אישית להתנהגותו של האדם התרבותי.

למאמרים נוספים בנושאי תרבות הקישו כאן


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה