האנשים החלולים / ט. ס. אליוט

מיסטה קורץ –הוא מת

        פני בשביל גיא הזקן

1

אנחנו האנשים החלולים

אנחנו האנשים המפוחלצים

נשענים יחדיו

ראש מלא בקש, אבוי!

קולותנו היבשים, כאשר

אנו לוחשים יחדיו

שקטים וחסרי משמעות

כרוח על דשא יבש

או רגלי עכברושים על זכוכית שבורה

במרתפנו היבש

צורה בלי מבנה, צל בלי צבע

כוח משותק, מחווה בלי תנועה;

אלה שחצו

בעיניים ישירות, אל ממלכתו האחרת של המוות

זכרו אותנו – אם בכלל – לא כנשמות

אבודות אלימות, אלא רק

כאנשים החלולים

האנשים המפוחלצים.

2.

עיניים שאין בי אומץ לפגוש בחלום

בממלכה האחרת של המוות

אלה לא מופיעות:

שם, העיניים הן

אור חמה על עמוד שבור

שם, ישנו עץ מתנדנד

וקולות נמצאים

בשירת הרוח

רחוק יותר ויוצר חמור

מכוכב דוהה.

שלא אהיה קרוב יותר

בממלחת החלום של המוות

שגם אסתתר

במלבושים מכוונים כאלה

פרוות עכברוש, עור עורב, מטות מוצלבים

בשדה

מתנהגים כמו שהרוח מתנהגת

לא קרוב יותר –

לא לפגישה האחרונה הזאת

בממלכת הדמדומים

3

זו הארץ המתה

זו ארץ הקקטוס

כאן דמויות האבן

מורמות, כאן הן מקבלות

את תחינת ידו הפשוטה של המת

תחת ניצנוצו של כוכב דוהה.

האם זה כך

בממלכתו האחרת של המוות

ללכת לבד

בשעה שבה אנו

רוטטים מעדינות

שפתיים שהיו מנשקות

יוצרות תפילות לאבן שבורה.

4

העיניים לא כאן

אין כאן עיניים

בעמק זה של כוכבים גוססים

בעמק החלול הזה

בלסת השבורה הזאת של ממלכותנו האבודות

בזה האחרון שבמקומות המפגש

אנו מגששים יחדיו
ומשוללי דיבור

נאספנו על חוף זה של הנהר המנופח

חסר מבט, אלא אם כן

העיניים מופיעות מחדש

ככוכב הנצחי

ורד מרובה-שכבות

של ממלכת הדמדומים של המוות

התקווה האחרונה

של אנשים ריקים.

5

כאן אנו נסובים סביב האגס הקוצני

אגס קוצני אגס קוצני

כאן אנו נסובים סביב האגס הקוצני

בחמש לפנות בוקר.

בין הרעיון

והמציאות

בין התנועה

והמעשה

נופל הצל

כי לך היא המלכות

בין העיבור

והבריאה

בין הרגש

והתגובה

נופל הצל

החיים ארוכים מאוד

בין התשוקה

והעווית

בין הכוח

והקיום

בין המהות

והנפילה

נופל הצל

כי לך היא המלכות

כי לך היא

החיים הם

כי לך היא ה

זו הדרך בה נגמר העולם

זו הדרך בה נגמר העולם

זו הדרך בה נגמר העולם

לא בפיצוץ אלא ביבבה

אפוקליפסה / וויליאם ס. בורוז

ספנים ששטו קרוב לחופי טוסקנה שמעו קול זועק מהגבעות, העצים והשמיים: "האל הגדול פן מת!", פן, אל הפאניקה: ההבנה הפתאומית שהכול חי ובעל משמעות. התאריך היה ה-25 בדצמבר, שנת 1 לספירה.

אבל פן ממשיך לחיות בממלכת הדמיון, בכתיבה ובציור ובמוסיקה.

תסתכלו על החמניות של וון גוך, שופעים מחיות יומרנית; תקשיבו לחלילי הפן בג'אוג'וקה.

עכשיו פן מנוטרל. ממוסגר במוזיאונים, כרוך בתוך ספרים, מיוחס לפולקלור. אבל אמנות נשפכת ממסגרותיה לגרפיטי ברכבת התחתית. האם זה יגמר שם?

בחנו הצהרה אפוקליפטית: "דבר אינו אמתי. הכול מותר." – חסאן א סבאח האיש הזקן על ההר.  אין לפרש זאת כהזמנה לסוגים שונים של התנהגות בלתי מרוסנת והרסנית; זה יהיה רק חלק מינורי, אשר ימצה את דרכו בזמנו. הכול מותר משום שדבר אינו אמתי. הכול בכאילו, אשליה, חלום. אמנות.

כשאמנות עוזבת את המסגרת ומילים כתובות עוזבות את הדף – לא רק את המסגרת והדף הפיזיים, אלא את המסגרות והדפים של הקטגוריות שהוקצו להם – מתרחשת הפרעה בסיסית של הסדר במציאות עצמה. ההתממשות המילולית של האמנות.

הצלחה תכתוב "אפוקליפסה" לאורך השמים. האמן מכוון לנס. הצייר רוצה שתמונתו תנוע החוצה מהקנבס עם חיים משל עצמה, תנועה החוצה מהתמונה, וקרע קטן בבד זה כל מה שצריך כדי שאנדרלמוסיה תפרוץ בשצף.

מערכה אחרונה. הסוף. כאן כולנו מתכנסים. האפוקליפסה הסופית הי כשכל אדם רואה את מה שהוא רואה, מרגיש מה שהוא רגיש, שומע מה שהוא שומע.

היצורים של כל חלומותיכם וסיוטיכם נמצאים בדיוק כאן, בדיוק עכשיו, מוצקים כפי שתמיד היו או תמיד יהיו.

חיות חשמלית של רכבות תחתיות, מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר, תחנות מטושטשות חולפות.

פן אל הפאניקה מצליף בהמון הצווח, כשמיליון פרצופים מביטים מעלה על השמיים הקרועים:

רדו מהפסים! רדו מהפסים!

הכוכב מתנתק מעוגניו, נישא אל החלל, שופך ערים והרים וימים אל תוך הריק, מסתובב מהר יותר ומהר יותר בעוד ימים ולילות מבזיקים וחולפים כתחנות הרכבת התחתית.

ארובות פין ברזל שופכות ניצוצות כחולים בצחנת אוזון, מנהרות מוחצות וכוססות שיניים של בטון ופלדה, משטחות מכוניות כפחיות של בירה. גרפיטי אוכל דרך זכוכית וברזל כחומצה, אץ לאורך הרקיע בטורנדו של צבעים בוערים.

מדקדקים עם מברשות משי גדולות כדלת מזדחלים דרך וול-סטריט, משאירים מאחוריהם גלויית מזכרת רחבה של הגראנד קניון.

משאיות מים שופכות צבע, ציירים עבריינים חמושים באקדחי צבע צובעים את כל מה וכל מי שנקרה בדרכם.

אמני הישרדות, פחיות צבע מוצלבות על גבם, רימונים על חגורתיהם צובעים את כל מה וכל מי שבסביבה.

כותבי שמיים, מלחמת כלבים, מתנגשים ומתפוצצים.

עמודי טלפון רוקדים במחול חשמלי במערבולת של כבלים מתפצפצים.

פיצוצי ניאון וסופות ציקלון חולפות דרך ערים חרבות.

הרי געש יורקים צבעים מותכים בעוד שקליפת כדור הארץ קורסת ומתבקעת לפיסות של פזל.

מוצרי החשמל הביתיים יוצאים במרד: מכונות חוטפות בגדים מאורחיהם,

שואבי אבק רועמים יונקים איפור ופיאות ושיניים מזוייפות,

מברשות שיניים חשמליות מזנקות לתוך פיות צורחים,

מייבשי כביסה הופכים גנים לכדורי אבק, כלי גינה חותכים דרך מסיבות חצר, משפדים את האורחים, אשר נקצצים לדן על ידי קופיצים יפניים חרוצים.

צמחים דוחים, חסרי צורה, מנופחים מזנקים מעצמותיהם, מכסים מגרשי גולף, בריכות שחייה, מועדונים פרטיים ומשכנים איכותיים.

מאחורי גבי – מהר יותר מהר יותר – אני תמיד שומע – יאללה קדימה – אנרגיה שנרמסה אל תוך – בבקשה הגיע הזמן, סוגרים – מדרכות המדרכות והרחובות על ידי מיליארדי רגליים וגלגלים מתפרצת מבורות ביוב ומנהרות, בוקעת החוצה בעוצמה גועשת תנו לזה לבוא רכבות תחתיות דוהרות מהר יותר ויותר תחנות חולפות בטשטוש. פן מצליף בקהל הצווח בצינורות בוערים. מיליוני פרצופים מביטים מעלה אל הרקיע הקרוע רדו מהפסים! רדו מהפסים! הכוכב מתנתק מעוגניו, דוהר אל החלל, שופך ערים והרים וימים אל תוך הריק מהר יותר מהר יותר.

גורדי-שחקים מגרדים צבעי כחול ולבן מהשמיים, גורסים, מקלפים, צהוב חומצתי ואדום אוכלים דרך גשרים, נופלים לתוך הנהרות משפריצים צבע על מחסנים ורציפים, ודרכים ובניינים. אמנות אמוק מציפה תבניות לא אורגניות, מערבבת תשוקות וברזל זכוכית. קורות פלדה מתפתלות בתאוות מינרלים בוקעות מחיפויי הבטון שלהן, קיר של זכוכית נמס ונשרף בשיגעון דרך מיליארד עיניים מטורפות.

גשרים משליכים מכוניות ומשאיות אל הנהרות, המדרכה רצה קדימה מהר יותר ויותר, אנרגיה שנרמסה אל תוך המדרכות והרחובות על ידי מיליארדי רגליים וגלגלים מתפרצת מבורות ביוב ומנהרות, בוקעת החוצה בעוצמה גועשת.

תנו לזה לבוא.

לכוד בניו יורק מתחת לחיות של הווילג', החלילן מושך את הרקיע מטה.

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - סוף העולם של האינקה

בשנת 2012, כל העולם התעסק בלוח שנה מלפני 500 שנה - לוח השנה של המאיה. על פי חישוביו, העולם אמור להיחרב בתאריך ה21 לדצמבר 2012 (או ב23, תלוי איך מחשבים את התיקונים של השנה המעוברת, אבל הספרה 3 מפריעה שם לאלגנטיות של התאריך ולכן החלטנו לסגור על 21). אחרי שלתדהמתנו הגלובלית העולם לא נחרב בתאריך האמור, עברנו לתכנים אחרים של הסרטים והספרים האפוקליפטיים שלנו שמאז ספרי הנביאים הם החומר התרבותי הכי מוכר שידעה האנושות. במאמר הזה אני רוצה להגיד שסוף העולם של המאיה הוא לא רק רלוונטי לימינו - הוא עדיין מאיים באופן ממשי על הקיום שלנו.

איך זה יכול להיות? לפני שנוכל לדבר על כך, יש לנתח מעט את אותו לוח שנה שהצליח לשבות דורות של קוראים מאז שהוא התגלה. הלוח מורכב משלושה מעגלים המצליחים לחזות באופן מדהים את תנועת גרמי השמים במחזורים של משהו באזור ה500 שנה. אחת הנקודות המדהימות בלוח הוא שהמעגל הקודם שלו הצליח לנחש (בקירוב כמובן, אבל מה זה משנה?) את סוף העולם הקודם של המאיה, שבא לידי ביטוי בפלישת הכובשים הספרדים שהצליחו ליטול את הארץ מילידיה בעזרת חרבות, חיידקים וזרע.

המעגל הראשון של הלוח מתחיל איפה שהו במהלך המאה ה3 לספירה ונגמר במאה ה9, המעגל השני מתחיל במאה ה9 ונגמר במאה ה15 והמעגל השלישי מתחיל במאה ה15 ונגמר במאה ה21, בדצמבר. 

אנחנו יכולים לראות שחוצבי המעגלים תיארו את המעגל שבו הם חיים (המעגל האמצעי), את המעגל הקודם לו, ואת המעגל הבא אחריו. שזה די הגיוני, כי למי אכפת מה יקרה במעגל אחרי אחרי הבא? עצם המעגליות של המעגלים אמורה לרמוז לנו שהמאיה, שהיו תרבות חקלאית בעיקר, ראו את המחזוריות המעגלית של עונות השנה כמודל לבנות על פיו את תפיסת הזמן שלהם, להבדיל מהתפיסה הליניארית המתוארת על-ידי דתות המכוונות את קיומן מנקודת ראשית לנקודת קץ.

הלוח המורכב, מרתק חוקרים בגלל שילוב של שני דברים מהותיים: ראשית, רמת הדיוק המתמטית המדהימה שלו, אליה האדם במערב הצליח להגיע רק אחרי המאה ה16 וגם זה בעזרת שיפורים מהותיים במתמטיקה ובכלים חדשים ששיפרו משמעותית את תצפית הכוכבים. שנית, המורכבות המסובכת של סמלים שונים ותתי קבוצות המתיימרים לנבא את אופיים המיסטי של כל חלק מהלוח. השילוב של שני הדברים האלה יצר בעיני החוקרים משהו שהוא מצד אחד מרתק מבחינה מדעית, ומצד שני מגניב ביותר מבחינה מגניבותית.

באופן מפליא לא פחות, ארכאולוגים מצאו שתרבות המאיה התחילה להיות דבר ייחודי בנוף של מרכז אמריקאי באזור המאה השלישית לספירה - בדיוק איפה שהלוח קבע את ראשיתה. והגיעה לשיאה במאה התשיעית - בסוף המעגל הראשון. השיטה החקלאית של בני המאיה הסתמכה על בניית טרסות חופפות שניצלו את המים הטבעים לכדי שפע של ייצור חקלאי כזה שבכל עונה נאספה כמות מזון שהייתה יכולה להאכיל את כל אוכלוסיית התושבים פי שניים ולעיתים פי שלוש. אבל אז קרה משהו במהלך המאה התשיעית שהדהים את כולם - בדיוק בשלב שבו אנו רואים את הפריחה הכלכלית הגבוהה ביותר - תרבות המאיה התמוטטה לחלוטין ותושביה נטשו את עריהם הגדולות, מאפשרים לג'ונגל לכבוש בחזרה את השטחים שהם השקיעו חמש מאות שנה כדי לטפח.

למעשה, תרבות המאיה אותה פגשו הספרדים לא הייתה אלא צל של אותה תרבות מופלאה, שכל מה שאיחד אותם הוא זיכרון עמום של הפאר וההדר שהיו להם לפני מאות שנים. משהו כמו יוון של היום. הזיכרון הזה הוא שהוליד את האגדות המופלאות על ערי הזהב הסודיות שנותרו להם אי שם בתוך הג'ונגלים הסבוכים.

מה קרה שם במאה התשיעית? ולמה לעזאזל אני כותב על כך במאמר שמתיימר להתעסק בכלכלה?

מה שקרה אז היה שתרבות השפע הזו ייצרה מודל שלטון מעניין שבראשו עמדו קסטה של מלכים-כוהנים שהיו אחראים על ניצול המשאבים האלה. המורכבות המפליאה הבאה לביטוי בלוח השנה של המאיה, ביחד עם השפה שהם פיתחו שהייתה עשירה בסמלים וסודות הידועים אך ורק לעלית השולטת, הביאו לכך שמעמד האיכרים שהיה לרוב המוחלט של התרבות מצא את עצמו עני, למרות שהייצור הלאומי של האימפריה היה מעל ומעבר למה שהיה נחוץ כדי להאכיל דורות על גבי דורות. אבל מה עם האלים? כמו כל תרבות חקלאית קדומה, גם תרבות המאיה הסתמכה על כוחם של האלים הגדולים - מורידי הגשם ומצמיחי הצמחייה. בשביל לעודד את האלים לפעול לטובתנו יש לדבר אליהם בשפה שהם מבינים. והשפה הזו הייתה מונופול של המיעוט השולט בלבד. השפע החקלאי הגיע למצב כה מגוכח שהיה צורך לגרום לחלק מהחקלאים להפסיק את עבודתם החקלאית לחלוטין ולעבוד בעבודות בנייה של פירמידות ושאר מבני דת ושלטון גרנדיוזיים, רק בשביל להמשיך לטפח את האשליה של יחסי הכוחות השווים.

ככל הנראה במהלך המאה התשיעית האיכרים הבינו את המשחק ובמקום לערוף את ראשי המלכים שלהם ולהשטלת על המקום, הם העדיפו לפרק את כל המערכת ולהתפזר לשבטים קטנים במרכז אמריקה. כה טמא נתפש בעיניהם ההישג התרבותי הגדול של האימפריה שלהם, שהם העדיפו פשוט להפנות לו את הגב.

במאמר הקודם דיברתי על חשיבותו של רוממות השיח הכלכלי בקרב האזרחים, על החשיבות שלא לתת לו ליפול לססמאות ריקות ולשבלונות מוכנות מראש של תיוגים חסרי ערך. עכשיו אני רוצה להמשיך את הדיון הזה על השפה הכלכלית ולהראות איך השפה נותרה עדיין כלי של שליטה כלכלית. היום אמנם, לכולנו יש לוח שנה מסודר בפלאפון ובמחשב ויומנים שונים שמזכירים לנו את החגים שלנו ואת ימי ההולדת של זרים שנמצאים איתנו בקשר. אבל עדיין כשזה מגיע לכלכלה ישנו פער שפות בולט בין העם ובין האנשים שמרוויחים מהכלכלה.

הפער הזה מורכב לא משפה אחת, אלא משלוש שפות שונות שעובדות יחדיו - השפה הכלכלית, השפה המשפטית והשפה החשבונאית. רוב החוזים הנכתבים היום, כמו רוב החוקים הכתובים, מכילים כל כך הרבה מושגים שונים השאובים מכל אחת מהשפות האלה, שלאדם הפשוט אין שום סיכוי לזהות את המקומות שבהם הוא עלול ליפול. "חשוב לקרוא את החוזים שאתה חותם עליהם" כולם מסבירים לנו, ואנחנו נותנים לעיניים שלנו לעבור על כל אות ופסיק מהחוזה, ובמיוחד על האותיות הקטנות - כי הכי חשוב לקרוא את האותיות הקטנות - ולבסוף אנו חותמים בשקט מבלי לדעת על מה אנחנו חותמים.

אני מגזים. אם רק נשקיע מעט בלימוד לוגיקה בסיסית, נוכל להבין את רוב הנאמר בחוזים האלה. אבל זה לא המודל היחיד שלהשליטה הלשונית הזו. משום שבזמן שאנחנו מחפשים נואשות דרכים להבין ולפעול בתוך המערכת הזו בכלים הנתונים בידינו, לכל תאגיד קיקיוני יש מכולה מליאה של עוכרי דין ורועי חשבון בכל עבודתם היא לדקדק בחוקים ובחוזים השונים בחיפוש עיקש, אותו ניתן למשול לגדולי המפלפלים בגמרא, אחר דרכים לנצל את המערכת לטובתם.

כל עוד לא נתמודד עם הבעיה הזו של השפה, לא נוכל להתחיל להתמודד עם הבעיה. אנחנו יכולים להמשיך לקרוא לחוקים חדשים ולתיקונים בחוזה כמה שאנחנו רוצים, אבל כל עוד אנחנו לא מחנכים את הדורות הבאים להיות בקיאים בשפות האלה, לפחות במידה מינימלית, שום תיקון או חקיקה לא יעזרו לנו.

אנחנו משתמשים היום המון במושג שקיפות, ונראה לי שהוא רלוונטי מאוד בשאלה הזו, אבל כל עוד השקיפות הזו מכילה בתוכה רק את הרעיון של "פתוח לציבור", אנחנו יכולים להמשיך לקרקר כתרנגולות בתקווה שהחוואי ייתן לנו לצאת. מבלי להבין שכשהחוואי מוציא תרנגולת מהלול - יש לו תכניות מאוד ברורות בשבילה.

שקיפות מהסוג הזה קיימת; תיקיה של כל חברה הנסחרת בבורסה פתוחים לפנינו ויש לנו גישה לכל החוקים בספר החוקים אבל בכל פעם שעובר התקציב, כלכלנים בכירים צריכים להקדיש חודשים כדי למצוא בתוכו את הידיים והרגליים שלהם. זה לא במקרה. כמו אותו כוהן גדול שמסביר לאיכר שבעוד שנתיים האל צ'וקו מוקו מתחיל להתעצבן ובגלל זה יש להגדיל עכשיו את כמות המנחות למקדש, כך גם הכוחות השולטים היום במערכת מנצלים את העובדה שהמערכת כתובה בשפה שנגישה רק לאנשיהם.

שקיפות היא אמנם נגישות למידע, אבל בדרישתנו המוצדקת לשקיפות עלינו להוסיף אליה את הנוסח הזה: נגישות למידע שיהיה מנוסח באופן שיהיה ברור לכל בגיר בעל שכל. מה זה אומר? זה אומר שכשמוצע לנו חוזה או חוק הוא חייב להיות מנוסח באופן שבו השפה שלו לא מנצלת עמימויות ותחבולות לשוניות על מנת לאפשר פתחים נסתרים שדרכם כספינו יוכלו לעבור בשקט. זה לא רק הוגן, זה הכרחי. או שאולי עדיף שנעשה כולנו כמו המאיה ונחליט שנמאס לנו ופשוט נלך לכל הרוחות.

ירושלים של מטה - פרק רביעי - סוף העולם

'ירושלים של מטה' - היום החמישי - הפעם החלטנו להקדיש פרק שלם לחקור את הנושא הכי סופני בעולם - סוף העולם. אזהרה - המוסיקה בפרק זה נבחרה בקפידה כדי לייצר חוויה אפוקליפטית, יש להרחיק נשים בהריון, ילדים קטנים וסוחרי בדים. האמת, כל האמת ורוב השקרים על הנושא הכי 2012 שיש.