יופייה של יאנג יוהואן, מתוך "אגדות אמתיות, כרך ב'"

כמה כוח יש ביופי? אמנם, עדיף כד מלא מכד יפה, אך לא ניתן להכחיש שיופי הוא דבר בעל כוח רב. כוח לשבור לבבות ולעודד גבורה, כוח לשלוח למסעות ולהשיב נוודים לביתם. הסיפור הזה יספר על יופי כה עצמתי שהוא הצליח למוטט אימפריה.

יאנג יוהואן גדלה למשפחה מבוססת של בכירים ממשלתיים בסין הקיסרית של שושלת טאנג האגדית. היא גדלה אצל דודה יאנג הואנג'או אחרי שאביה יצא עם משלחת ממשלתית ולא חזר. דודה, דאג מאוד ליוהואן ולא הרשה לה לצאת מביתם, אלא בליווי של מבוגרים. אפילו כשהיא הייתה כבר גדולה. הוא ידע להעריך את יופיה המיוחד ודאג שמא חורשי רעה יחמדו את יופייה. אבל כל מאמציו העלו חרס ועד מהרה יצאה השמועה שבביתו של הואנג'או ישנה עלמה כה יפה שהיא עתידה להימנות לצד שלושת היפות הגדולות של סין.

עלמות אלו היו נשים אגדתיות אשר יופיין התפרסם בכול האימפריה. בניהן הייתה זי שי ספרו עליה שכאשר התבוננה בהשתקפותה באגם, דגים אשר ראו את פניה שכחו כיצד לשחות ושקעו למצולות. ואת וואנג ז'אוג'ון אשר ציפורים היו חדלות ממעופתן כדי לחזות ביופייה. ואת דאוצ'ן אשר יפייה האיר באור כה חזק שהירח הסמיק מבושה והצניע את אורו. אבל בניגוד לכל הנשים האגדתיות האלה, יוהואן הייתה אמתית וביופייה ניתן היה לחזות לא רק בסיפורים ואגדות.

לא עבר מן רב ובשנת 733 לסה"נ, כשיוהואן הייתה בת ארבע-עשרה, הגיע לביתה שליח מטעם לי מאו, נסיך מחוז שו, ובנו של קיסר סין בכבודו ובעצמו שואן-דזונג משושלת טאנג. הנסיך שמע על יופייה של יוהואן, על שהיא לא רזה כמקל כשאר העלמות אלא עטופה בקימורים ענוגים, וביקש שתבוא לארמונו על מנת שיוכל לבקש את ידה.

יאנג יוהואן הוחמאה מאוד, אבל דודה הזהיר אותה: הארמון המלכותי הוא מקום מכובד ומפואר, אבל הוא מלא בתככים ומזימות. באותה תקופה בסין הקיסר לא נשא אישה, אלא החזיק פילגשות לרוב. כל כך הרבה פילגשות היו לו שהוא בנה שלושה ארמונות מפוארים לאכלס את כולן. בכל פעם הייתה פילגש אחת נבחרת להיות הפילגש הראשונה וכל האחרות היו נשארות בארמונן ומחכות לרגע שבו הקיסר יתעייף מזוגתו ויקרא להן. עוד הסביר, שלפי חוקי הממלכה בנה של הפילגש הראשונה יהיה יורש העצר של הקיסר אחרי מותו, ומסיבה זו כל הפילגשות מנהלות זו נגד זו מלחמה של קנאה ונקמנות. הוא הזהיר אותה שמשום שאמו לי מאו, הפילגש ווו, היא הפילגש האהובה ביותר על הקיסר, כל עיני הממלכה תהיינה נשואות אליה ואל בעלה.

למרות החששות יצאה יוהואן הצעירה לארמון הנסיך והתפלאה לגלות שהוא עלם נעים הליכות, מנומס ומתחשב. הוא הוקסם מיופייה ונשבע שאם תואיל להינשא לו לעולם לא יעזוב את מקומו לצידה. היא הסכימה.

יום אחד הוזמנו הזוג המלכותי לארמון הקיסר בבירה צ'אנגאן, לחגוג את ניצחון האימפריה הסינית בקרב גדול כנגד השבטים הטורקים שבצפון. באותן שנים צ'אנגאן הייתה לאחת הערים העשירות והיפות ביותר בעולם כולו. רחובותיה היו מלאים באנשים מכל קצוות תבל. מפאקירים הודים ועד לנזירים אירופאים, מנסיכים אפריקאים ועד סוחרים ערבים. והכל חיו יחד בשלום ובאחווה תחת שלטונו הסובלני של הקיסר.

כחלק מהחגיגות יוהואן נתבקשה לרקוד מחול ניצחון בפני הקיסר והחיילים. יוהואן אהבה לרקוד מאוד והיא חשה כבוד רב לרקוד כך בפני הקיסר וחייליו הגיבורים, אבל היא חשה שמחול ניצחון שמח לא יהיה מתאים למאורע כמלחמה. במקום זאת היא הכינה מחול איטי ועצוב אשר יזכיר לכולם את המחיר הכבד שהמלחמה דורשת מאנשי הממלכה.

כשעלתה על הבמה הכול הוכו ביופייה והקיסר יותר מכל. אבל כשהיא רקדה ולכל היופי הזה התווספו העדינות והרכות של התנועה, הכאב והעומק של הצעדים והקלילות הנעימה של תנועות בגדיה, היה ברור שהיא אינה עוד פנים יפות, אלא שהכד היפה הזה מלא בעושר רב של תבונה ורגישות.

זמן מה אחרי כן, אמו של לי מאו, נפלה למשכב ומתה. ליבו של הקיסר נשבר לרסיסים מאבדן אהבתו. הוא היה מתהלך בארמון בפנים עגומות ודומה היה ששום דבר לא יכול לשכך את כאבו. הוא לא עסק בענייני הממלכה, לא משל בכלל, ולא טרח אפילו להגיע לישיבות המועצה. סין הקיסרית הייתה אימפריה ענקית. והיה זה ידוע שאם הקיסר עוזב את מושכות הממלכה, שחיתות ומרד עלולים לפרוץ בכל רגע במקומות שונים ברחבי הממלכה.

יועצי הקיסר היו אובדי עצות, הם קראו לרופאים שונים אשר ניסו משחות ואבקות שונות אך כלום לא הועיל, הם ניסו להביא בפניו פילגשות חדשות, צעירות ויפות אך כלום לא הועיל. ואז אחד היועצים נזכר באשתו של הנסיך לי מאו, בריקוד העדין שלה אשר הצליח לעורר את רגשותיהם של כל החיילים. הוא חשב שאולי היא תצליח להשיב לחיים את ליבו של המלך.

יאנג יוהואן הסכימה לבוא אל חדרו של המלך ולנגן עבורו בנבל הסיני הקרוי ג'ו-ג'נג. וכך היה שערב אחד המלך הזועף הגיע לחדרו לשמע צלילים ענוגים וכואבים. צלילים אשר שיקפו אל רגשותיו. הוא נכנס אל החדר ונשכב על מיטתו, מתמסר לכאב אשר זרם מהמנגינה. אחרי שהמנגינה נגמרה, הקיסר דרש לדעת מי ניגן כל כך יפה? יאנג יוהואן צעדה אל עבר הקיסר וקדה לו במבוכה.   

הקיסר הוקסם מיופייה של העלמה ובפעם הראשונה מזה זמן רב ליבו החסיר פעימה. הוא ביקש שתישאר לצדו, ותנעים את זמנו מידי פעם בשיחה או במנגינה, והיא, בידיעה שאין לסרב לדרישות הקיסר, הסכימה. 

השניים בילו ערבים רבים זה בחברתו של זו. הוא גילה שיוהואן אינה רק עלמה יפה מאוד, אלא גם נפש עדינה ומנומסת, משכילה וטובת לב. היא גילתה שהקיסר לא היה דמות מאיימת ומסתורית, אלא אדם בשר ודם, חם ואוהב, איש שיחה נעים ומצחיק. וכך, בשקט בשקט, השניים התאהבו.

אבל, היא הרי הייתה נשואה ללי מאו, בנו של הקיסר. השניים הבינו שלא ניתן יהיה להקשיב לרחשי ליבם, ושאין להם ברירה אלא להפסיק להיפגש. עם זאת, יוהואן לא הייתה יכולה לשוב לביתו של הנסיך עתה משליבה היה שייך לאחר. לכן הוחלט שהיא תעזוב את שניהם ותלך למנזר טאואיסטי לכלות את ימיה כנזירה.

לי מאו רצה להתנגד לאביו, אך גם הוא ידע שאין להמרות צו מלכותי. וכך בלית ברירה הוא שיחרר את אשתו מהתחייבויותיה אליו, ליווה אותה למנזר ויצא לכלות את ימיו במלחמה. מספרים שלא היה לוחם אמיץ ממנו בשדה הקרב ושנהג לרכב על סוסו בשורה ראשונה היישר אל האויבים. כנראה שהיה אמת בסיפורים הללו, שכן כך מצא הנסיך את מותו.

כל אותה העת אהבתו של הקיסר לא כבתה, לכן, עם הידיעה על מותו של הנסיך, מיהר לשחרר את יוהואן מהמנזר ולהפוך אותה לפילגש הראשונה שלו. מאותו הרגע השנים בילו כל רגע פנוי זה עם זו. הם דהרו יחדיו בשדות, הקריאו שירי אהבה זה לזו וניגנו זה לזו מנגינות שכתבו במיוחד האחד לשנייה.

מעטים יודעים זאת, אבל אפילו לאהבה יש מידה. אפילו בה ניתן להגזים עד כדי אסון. רצונו של המלך להביע את אהבתו ליאנג יוהואן לא ידע שובע, הוא הפקיד שבע-מאות תופרים שיתקינו לה שמלות חדשות בכל יום, העמיד לשירותה את יועציו המלכותיים כמשרתים. הוא העניק לכל בני משפחתה אדמות בממלכה ורומם את מעמדם למעמד של אצילים.

כל דבר שהיא אמרה הפך מיד למשאלה שהמלך חייב היה לקיים באופן מידי. כך קרה שכאשר אמרה שהגנרל אן לושן הראה חכמה במנהיגות, הוא מיד מינה אותו למושל על ארצות הצפון ואפילו אימץ אוץו למשפחתו כאחד מבניו. יוהואן לא רצתה בכל זה, אבל היא ידעה שאפילו לפילגש הראשונה, אסור להמרות את פיו של הקיסר.

הקיסר כל כך אהב אותה שהוא החליט לערוך מסיבה ענקית לכל תושבי העיר, בה יחגוג את יופייה של יוהואן בפני הכול. הוא קרא לחגיגה "משתה העונג הנצחי" ומכל הממלכה הוזמנו קוסמים, מפעילי זיקוקים, אמני אשליות ורקדנים. לכבוד המשתה הוא דרש שיבנו מזרקה ענקית שתחלק יין לכל האורחים. הוא אפילו הזמין את גדול משוררי סין, לי באי, כדי שזה יכתוב שיר לכבוד יופייה של יוהואן.

הסיפור על בואו של לי באי לחגיגות כל כך מעניין, שנעזוב לרגע קט את החגיגות ונפנה קצת מקום בסיפורנו לטובת המשורר. לי באי אכן הגיע אל ההילולה הגדולה אבל אבוי! הוא הגיע כל כך שיכור שבקושי יכול היה לעמוד על הרגליים ומיד כשפגש את היועץ המלכותי, שהגיע כדי לקדם את פניו, נפל המשורר לאחור, גבו על הקרקע ורגליו פונות לשמיים.

היועץ נהיה אדום מרוב זעם. איזו חוצפה! להגיע שיכור כל כך למשתה בנוכחות הקיסר! "אינני שיכור" השיב לי באי, "אני רק רוצה שאדוני יסיר את נעלי על מנת שאוכל לכתוב בנוחיות." אחרי המילים האלה ליועץ המלכותי לא הייתה ברירה אלא להשפיל את כבודו ולחלוץ את נעלי המשורר. לאחר מכן הוא הציג בגאווה את יאנג יוהואן ללי באי, על מנת שזה יכתוב שיר לכבודה.

לי באי תכנן להמשיך ולהתבדח אבל ברגע שבו עיניו פגשו במבטה של יוהואן, כל אדי השיכרון התפוגגו ממוחו. הוא לא אמר מילה, אלא רק שלח ידו בזריזות לעטו ומיהר לכתוב את השיר הבא, הנחשב עד היום לאחד השירים היפים ביותר בסין:

העננים מזכירים את כסותה, הפרחים את חזותה

רוח אביב מעיפה צעיפהּ, ואת ניצוצות טל הבוקר

אם לא תראו אותה על פסגות הרי הירקן

אז אולי תמצאו אותה על גגות הפגודה של אור הירח.

יאנג יוהואן אהבה מאוד את השיר, אבל הקיסר, משקרא אותו וראה את יופיו ועדינותו, האמין שהמשורר התאהב בגבירתו והחליט לגרש אותו מהעיר לנצח.

מהמשתה והלאה העניינים החלו להסתבך, הקיסר שוב עזב את כל מחויבויותיו ולא עשה דבר מלבד להלל את יופייה של יוהואן. הוא לא משל על נתיניו ולא נפגש עם יועציו. לא היה מי שישמור על הצדק או מי שיאכוף את החוק. הארץ כולה נפלה לתוהו ובוהו. בצפון, הגנרל אן לושן הכריז על מרד כנגד השליט המסרב לשלוט והחל להצעיד את צבאו לכיוון צ'אנגאן הבירה.

היועצים ניסו לשווא לשכנע את המלך להנהיג את צבאו האדיר כנגד המרד, אך זה העדיף להיסגר בחדרו לכתוב שירים לאהובתו. בנתיים צבאו של לושן התקדם והגיע עד לבירה. לא עבר זמן רב ובתי העיר החלו לעלות באש. הרחובות שעד לא מזמן היו מלאים בסוחרים וחוגגים התרוקנו לחלוטין, כל הסוחרים, התיירים, השגרירים והנזירים ברחו, מי מהם בחזרה לביתו ומי מהם לארץ אחרת שמעלי לא נושבים ענני מלחמה.

כשדומה היה שעוד רגעים קצרים הארמון עצמו ייכבש על ידי אנשיו של אן לושן המלך, יאנג היואן ופמלייתם, החליטו לברוח בבושת פנים. הם יצאו מהארמון בחסות החשיכה והחלו לנדוד בין ההרים והיערות הסובבים את העיר בתקווה למצוא מקום בו יוכלו לחדש את שליטתם.

במהלך הנדודים החלו השומרים לכעוס ולהתמרמר על גורלם המר. מכיוון שהם היו שומרי הראש המלכותיים של הקיסר, לא עלה בדעתם שגורלם המר נפל עליהם בגללו. הם החליטו שזו חייבת להיות אשמתה של האישה.

זועמים, הם צעדו לאוהלו של הקיסר ודרשו – או שתיתן בידינו את יאנג יוהואן, או שתאבד את כולנו, ואיתנו את האימפריה כולה. המלך, כמו תמיד, לא הצליח לקבל החלטה. אבל יאנג יוהואן לא הייתה מוכנה לתת לו להרוס את כל האימפריה הסינית בשבילה. היא ידעה מה עליה לעשות. בכאב רב היא עזבה את ידו של הקיסר וצעדה אל עבר השומרים. הקיסר נפל על ברכיו בבכי, הוא הבין שבשם האהבה חטא כנגד המידה הטובה. כך יאנג יוהואן מצאה את מותה, מקווה שכך תציל את אדמתה.

אן לושן כבש את הארמון וישב למלוך על האדמה החרבה שיצר בכיבושיו. לא עבר זמן רב ובנו, אשר למד מאביו כמה חשוב לחתור לפסגה בכל מחיר, ניצל הזדמנות והרג אותו.

ניתיני הממלכה השיבו את הקיסר לכסאו אך זה לא יכול היה לעשות דבר אחרי אובדן אהובתו. הוא פרש מהקיסרות ופינה את מקומו למישהו אחר, בתקווה שזה ישיב את הסדר לממלכה. אבל הנזק היה רב מידי לכל קיסר וכעבור מספר שנים שושלת טאנג האגדית, אשר נודעה כתור הזהב של סין הקיסרית, התפוררה.

ולי באי? המשורר עזב את העיר ומצא את ביתו בין היערות וההרים והנהרות של סין, הוא עוד כתב שירים רבים על יין ושמחה, על בדידות וחברות, ועל הירח, ידידו הנאמן ביותר. הוא מצא את מותו בערב אחד כאשר קפץ לנהר, לתת לירח חיבוק.