אנמסה
x
כתחנה הראשונה שלנו נבחרה העיר הקטנה אנמסה (אנמאס, במבטא צרפתי), לא
רחוק מז'נבה, על הצד הדרומי של האגם. אנמסה היא עיר צרפתית קטנה וחביבה, שגולת
הכותרת העיקרית שלה היא הקרבה לז'נבה. מכיוון שהעיר לא מחזיקה בנדל"ן על
האגם, השהייה שם זולה משמעותית מלינה בערים "מהמעגל הראשון" של האגם –
כמו ז'נבה הקדושה, לוזאן האהובה, וויוויי המקסימה או מונטריי המכשפת. לכן, מכיוון
שנחתנו אחר הצהריים וכבר מחר בבוקר יהיה עלינו לצאת להמשך המסע, היא נראתה כפתרון
טוב וזול להגיע למיטה נוחה במהירות האפשרית משדה התעופה, מבלי לשבור את הבנק על
מלון בז'נבה או להסתפק במלון פשפשים זול ליד שדה התעופה. אבל לפני כן צריך להגיע
לשם...
במסגרת עבודות ההכנה שלי לטיול עברתי על כל המפות והמסלולים שיהיו לנו
בדרך. בכל החישובים השונים שערכתי, הנסיעה משדה התעופה לאנמסה אמורה הייתה לערוך
בין עשרים וחמש דקות לשלושים במקרה הקיצוני ביותר. לכן, מה רבה הייתה תדהמתנו כאשר
יצאנו משדה התעופה היישר אל תוך הפקקים של מרכז ז'נבה כאשר על המפה היה כתוב שהיעד
נמצא במרחק 12 ק"מ ונגיע אליו בעוד קצת פחות משעתיים. נדהמתי. אולי החיפושים
אחר הצד הצרפתי של שדה התעופה גרמו לנו להגיע לאזור בדיוק בשעת השיא? אחרי שעה של
תסכול והמון עמידה במקום עברנו את מרכז ז'נבה ואז דברים ממש התחילו להיות מוזרים:
באחת הפניות גוגל ביקש ממני לפנות לתוך פארק. כמעט הקשבתי לו, חושב שזו איזו דרך
פסטורלית, אבל השער ושביל האפר (ואשתי הרומזת לי בעדינות שלא אעז להכניס את האוטו
לפארק ציבורי) הביאו אותי להתעלם מהמלצות הרב גוגל ולהמשיך על הכביש. עשר דקות
אחרי כן הגיעה המלצה לקצר דרך חניון פרטי. משהו חייב להיות לא בסדר. אמרתי לאשתי
לבדוק אם בטעות הגדרתי "הימנע מדרכים ראשיות" או משהו כזה והיא, לאחר
דקה של ניתוח המצב, מצאה את מקור התקלה – הרב גוגל חושב שאנחנו אופניים. שש דקות
אחרי כן היינו במלון, אחרי נסיעה קצרה שנמשכה שעתיים וקצת.
בדרך, מחשש שנגיע כל כך מאוחר שהכול יהיה סגור, עצרתי ליד איזה סופר,
ותוך כדי שאחת המוכרות שלו צועקת לי "מיסייה, מיסייה" ומברברת משהו
בצרפתית על זה שאני הלקוח האחרון והם צריכים לסגור, הספקתי לחטוף לחם, חמאה וכמה
גבינות. מה שיהיה, הלילה לא נישן רעבים.
במלון חיברנו שתי שידות ואלתרנו לעצמנו שולחן אוכל קטן לנשנוש לפני
השינה. אחרי מקלחת קצרה ומנומנמת הבנות נרדמו ולי נשארה המשימה למצוא לאשתי ולי
משהו לשתות לפני שגם אנחנו נתרסק.
חוק ברזל בצרפת הוא שבכל עיירה קטנה יש בערב לפחות מקום אחד לשתות בו
ומקום אחד לאכול בו. אמנם כל - ואי אפשר להדגיש את המילה הזו מספיק - *כל* החנויות
סגורות אחרי שבע, אבל במרכז כל עיר, קטנה ככל שתהיה, יהיה מה לאכול ולשתות בערב.
למרבה המזל המלון שלנו היה מרכזי כל כך שהמקום עם האוכל היה מסעדה
בקומה מתחתנו, והמקום לשתות היה בצד השני של הרחוב. למרבה הצער, מסתבר שאנמסה מלאה
בהיפסטרים ולכן, למרות רצוננו העז להתחיל השתלמות ביין צרפתי, ההיפסטרים פתחו חנות
בירה אמנותית שמוכרת רק בירות זרות ממבשלות עצמאיות. כן... פאקינג היפסטים... בכל
אופן, אחרי שני בקבוקים של בירה אירית לא מסוננת בטעם של מיגרנה וכשות, הלכנו
לישון.
בוקר.
בכל מלון בצרפת מוצעת לך האופציה לרכוש ארוחת בוקר. אין אצלם
"חצי פנסיון" ואם רק נגיד להם "הכול כלול" הם עלולים להחזיר
את הגליוטינה לכיכר העיר. ארוחת הבוקר הזו עולה תמיד בין 9 ל12 יורו והיא בזבוז
הכסף הכי גדול שניתן לעשות בצרפת. יש לכך שתי סיבות: 1. הצרפתים לא ממש מאמינים
בארוחת בוקר וכל מה שהם מציעים ליד הקפה זה מגוון מאפים, ביצה קשה, נקניק, חמאה,
גבינה ולחם. 2. זו לא ארוחת בוקר כזו רעה, כשחושבים על זה, אבל אם לוקחים בחשבון
שלארבעה אנשים (כן גם ילדים משלמים) זה יוצא באזור הארבעים יורו, ושבכל פינת רחוב
יש פטיסיירי פתוחה שבה ניתן לקנות את כל זה ביחד בארבע יורו, אין יותר דיון.
אז אמרנו לא לארוחת הבוקר, ובזמן שאתי מתארגנת בנחת, לקחתי את הבנות
לצייד מטעמים וקפה. במהרה מצאנו מקום חמוד שמכר לנו אספרסו דוחה וכמה קרואסונים
מאכזבים במיוחד שנשארו מאתמול והיינו מוכנים לצאת לקרוע את העיר הקטנה הזו. אהה...
כן...
שני דברים יש באנמסה, והם שניהם במרחק עשרים מטרים זה מזה: שוק צבעוני,
וכיכר העיר המרכזית עם בניין העירייה והארכיטקטורה האירופאית החמימה של צרפת שבהחלת
נחמד לפזול לעברה.
בשוק רק הצצנו מכיוון שהיה זה הבוקר הראשון של הטיול ולא היה לנו שום
חשק להתחיל להשתולל בו, אבל במרכז הכיכר הזו היה משהו אחד שרציתי לעצור לידו,
מכיוון שהוא יכול להיות דרך נפלאה להתחיל את הנרטיב ההיסטורי שמלווה את המסע שלנו:
פסלו המדכא של סוורטוס.
מישל סוורטוס, או בשמו המקורי – מיגל סוורט. היה תיאולוג ממלכת אראגון
שהתמזל מזלו להיות אחד מאלה שהטילו ספק בשילוש הקדוש בדיוק כשבספרד הקתולית היה את
כל הקטע הזה של האינקוויזיציה. הוא ברח משם בגיל 21 לטיול קצר באירופה ואחרי שנאלץ
לברוח מכל מקום בגלל דעותיו הייחודיות הוא החליט לברוח לצרפת. שם, תחת שם בדוי,
הוא עבד כרופא. הייתה לו לא מעט הצלחה כרופא והוא אפילו כתב את אחד המחקרים
הראשונים שטוענים שללב יש תפקיד בהזזת הדם בתוך הגוף. אבל יצרי התאולוגיה של
ילדותו בסופו של דבר השתלטו עליו והוא החליט לכתוב ספר חטרני ומהפכני שישנה את
העולם הדתי שבו הוא חי. חבריו שקראו את הספר המליצו לו בעדינות לשרוף אותו ובזאת
להימנע מלהישרף בעצמו אבל הוא התעקש והלך עם הספר לז'נבה, משום שידע ששם יש
תיאולוג חכם אחד בשם קאלווין שבטח יעריך את הגותו.
היום קאלווין זכור לצד מרטין לותר כאחד האבות החשובים של הרפורמציה,
ובגלל שרפורמציה נשמע לנו רצת כמו רפורמה, אנחנו שוגים לחשוב שפעם הכנסייה הקתולית
הייתה מאוד דתית ורפורמציה יצרה אפשרות קצת פחות דתית לעבור אליה. שום דבר לא יכול
להיות רחוק יותר מהמציאות. בז'נבה של קאלווין אסור היה לשיר, לרקוד והתאטרון הוצא
מהחוק לצד הזנות וההימורים. הגישה הייתה – אלוהים כבר בחר את מי הוא שולח לגהנום
ולכן אנחנו צריכים להתנהג חסודים ונוקשים כדי שיהיה ברור לכולם שאותנו הוא בחר
לשלוח לגן עדן.
סוורטוס נתן לקאלווין את ספרו וקאלווין החזיר לו את הספר בצירוף יצירת
המופת שהוא זה עתה סיים "על מוסדות הדת הנוצרית". סוורטוס קרא את הספר
בשקיקה אבל הייתה לו החוצפה להחזיר לקאלווין את הספר עם תיקונים. אחרי זה הסובלנות
של קאלווין (שמעולם לא היה ידוע בסובלנותו) נגמרה. והוא הותיר לעצור את סוורטוס
ברגע שזה יראה את פניו.
לא נסבך את הסיפור יותר מידי, אבל הכל נגמר בכך שסוורטוס נעצר ונידון
להישרף ביחד עם ספריו. ההוצאה להורג של סוורטוס הרעידה את העולם הנוצרי עד מאוד.
קאלווין עצמו הביע חרטה עליה. בהחלט יש עדויות לכך שסוורטוס היה גאון, ואולי אף
משוגע, ובהחלט היו כופרים שנידונו לשריפה במאה ה16, אבל מקרה כזה שבו הוגה נשרף
בגלל המקבילה התאולוגית של גאווה אקדמית, היה חסר תקדים. עד היום זו נקודת החולשה הגדולה
ביותר בביוגרפיה של קלווין והדבר שהכי מעצבן קאלוויניסטים בדיונים.
לכן יש מקום לעצור ולהעריך את העיירה הצרפתית הזו שמחליטה להעמיד את
הפסל במרכז הכיכר המרכזית שלה, עשרה קילומטרים מז'נבה, ועוד לקרוא לבית הספר שלה
"בית הספר התיכון ע"ש מישל סוורט". זה אופיו של ההומור הצרפתי, זה ממש
לא הומור בריטי, אבל זה ללא ספק הומור משובח.
אגב,
יש סיפור שלם עם הפסל הזה ושאלת הצבתו, אבל הפרזנו כבר במילים ואנחנו צריכים כבר לקנות עוד איזו עוגה כפיצוי על הקודמת, להעמיס את האוטו, לעזוב את אנמסה ולצאת לתחנה הבאה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה