אחרי שסיימנו עם החלק השני של הספר והעמדנו את יסודות הגשר במקום, עתה אנו יכולים להמשיך לבניית הגשר. חלק זה יציב בזה אחר זה את הפסלים העיטורים והקשתות אשר הופכים גשר, מדבר המאפשר לעבור מנקודה אחת לשניה, ליצירה ארכיטקטונית. מטעם זה יהיה הבדל גדול בין החלק הקודם לזה. ראשית מבחינה סגנונית; בחלק הקודם דאגתנו הראשונה הייתה ליציבות היסודות ולחיזוק הקשר שבין כל חלק וחלק, מסיבה זו התוכן המילולי של החלק לא היה קל לקריאה ונעים למראה, בשלב זה ברצוני לבקש סליחה ותודה מכל אותם קוראים נאמנים שצלחו את הדרך עד כה.
בחלק הזה דאגתנו היא בראש ובראשונה אסתטית. שנית חלק זה יבקש להעמיד על הגשר תמונות עולם, אופני הסתכלות, מושגים חיים אשר, בעוד הם מתבססים באופן מוחלט על התנאים המתאפשרים על ידי היסודות, הם שמים להם כמטרה להציג עבור הקורא כלים נאים לא רק למראה אלא גם ובעיקר לזכות אדם בעושר הנובע ממבט על יצירת אמנות אשר מתוכה משתקף העולם.
מניין נתחיל אם לא מהתחלה? שאלת הראשית הינה אחת משאלותיה הגדולות של הפילוסופיה, שאלה זו כונסת בתוכה לא רק עניינים של זמן הנוגעים למקורו של העולם אלא גם, באופן הדומה לכך שהגלעין חובה בתוכו את העץ, עניינים הנוגעים לעיקרון הראשון של העולם, אשר מתוכו כל מה שניתן להגיד על העולם מתאפשר.
תשובות רבות ניתנו לשאלת הראשית, הבקיא בעלילותו של סיפורה של הפילוסופיה המערבית, יכול למצוא שם הכול, ממים לאש, מריבוי לאחד, מסיבה ראשונה לאל עליון, ממקרה לבריאה. אך, אף אחד מאלה, כבודם במקומם מונח, לא יהיה לנו לראשית.
שכן מה הם המים והאש, האחד והריבוי האל והסיבה, אם לא מושגים, מה הם אם לא מילים, ומה הם מילים ללא דיבור. היו שאמרו כבר בראשית היה השיבור, היו גם אלה שהצביעו על כך שבתוך תוכו של הדיבור נמצא הדבר, אך גם לא לזה מתכוון כותב שורות אלה. שכן הדיבור צריך שפה והשפה שפתיים. ראשיתו של הזמן הכללי, תהא אשר תהא, איננה אלא סיפור המסופר בכל פעם מחדש מתוך ועל ידי הזמן האישי. לכן, אם נרצה לדון בראשית, אין לנו מקום להתחיל ממנו אלא מהתחלתנו שלנו.
מזה זמן רב במספרים לנו שהעולם הזה זקוק לתחרות כדי לשגשג. זה נכון, אבל התחרות, לפחות עבורינו, כבר נוצחה. כל אחד מאיתנו ניצח במירוץ אל הביצית. והרי זה שם, בתוך התוהו ובוהו, כאשר רוח מרחפת לה על פני המים, שכולנו התחלנו. זמן רב יעבור עד שיהיה אור. בינתיים, צריך לגדל חיים.
חמישה שבועות אחרי הניצחון. ויהי אור. רוח וגוף הם אחד. לב פועם. הלב הפועם סוד גדול חבוי בתוכו. שכן התהליך שבו חמצן הופך לכוח הוא תהליך של בערה ואין בערה ללא ניצוץ, אך זה הניצוץ מנין בא?
השלב הבא הוא התפתחות מערכות הראייה והשמיעה. מיד אחרי שיש חיים של בפנים מתחיל הקשר לעולם. הגשר הראשון שמחבר פנים וחוץ. שבוע אחרי כן המוח מתחיל להיווצר. הרי זה כאילו שהמוח גדל מתוך הקשר הזה אל העולם החיצון, מתוך העולם החיצון. באופן הדומה לזה שכל תאיו של החי באים ומוזנים מהעולם החיצון. אחרי כן מתחילים להיווצר גפיים, חומר מקבל צורה.
אך צורה זו אינה אלא צלם, והיא רכה ושברירית והועלם עולם קשה הוא. לכן אי זה פלא שהדבר הבא שמסתייד בגוף הוא עצמות להחזיק את הגוף במרחב ועמוד שידרה. בשלב הבא נוצרים, או ליתר דיוק מתעצבים להם אברי החישה. העיניים, פלא של אופטיקה, והאזניים פלא של אקוסטיקה. פלא מדהים הוא שכן כל איבר ואיבר נוצר כך שהוא יכול לא רק לקלוט אור וצורה, אלא להבין מרחב וחלל. קשת של אפשרויות נפתחת עתה, אפשרויות של של צבעים וצורות וקולות.
אחרי כן המוח שולח רשת של עצבים לכל איבר ואיבר של מערכת החישה. והנה לכל צורה וצליל מתחיל להיות תוכן, עדיין לא מובן או משמעות אך, בראש ובאשונה הבדל וחזרה. שינוי ללא פנים. הארכיון נפתח וכרכים על גבי כרכים מתחילים להיערם על מדפיו וכל כרך שפת סתרים.
ככל הנראה אפילו הקולות הראשונים האלה די בהם כדי לרצות לחיות. שכן מיד אחרי כן מתחילים להתגבש האיברים הפנימיים, אלה המבטיחים את קיומו של הגוף בזמן. הרי זה כאילו שהעובר, שרק התחיל ליזון מהעולם, רוצה עוד. הוא רוצה לא רק להיות מסוגל לקבל את פירותיו של העולם, אלא גם לסנן ממנו את הרעלים שהעולם מכה בו. אנו אשר גדלנו כבר יודעים עד כמה חשוב לסנן את הרעלים האלה שהעולם מזין אותנו, ועם זאת, דומה שכחה העובר מכולנו, שכן הוא עדיין יודע שיש טעם לחיים.
אחרי שהאיברים להמקיימים את הגוף בזמן נוצרים מתעבצים להם אברי הרבייה. הגוף יודע כבר את סוד הזמן של החיים. הוא יודע שאין די ברגעים המעטים שניתנו לו בעולם הזה והוא מניח את הנחת היסוד שתיתן לו את האפשריות לחרוג אל מחוץ לזמן שלו ולמקום שלו.
כך הוא, או היא, חורגים מהמרחב שלהם עוד ועוד וגדלים. איבריהם נמתחים עד אשר לא די להם בעולמה הפנימי של אימם והם רוצים יותר. וכך, בלי לחשוב הרבה על מעשה המהפכן שהם מבצעים, הם יוצאים החוצה ובוראים לעצמם ראשית לסיפורם. ראשית זו אינה ניתנת בחסד. בקושי אתה בא לעולם. ככל הנראה, הוא, או היא כבר יודעים שהעולם הזה שאליו הם באים, שווה להילחם עבורו. וכך הם נוטלים את חייהם בידיהם, יוצאים אל העולם וקוראים בקולה של זעקה קדמונית 'ויהי אור!'.
