למה לא כותבים יותר אוטופיות?

[מאמר זה פורסם בספרון הטעימות הקטן שהדפסנו לכבוד סיום השלב הראשון של הפרויקט הספרותי של שחר גבאי ושלי "ירושלים החדשה - בין אוטופיה לדיסטופיה"]

כאשר ניגשנו לפרויקט הזה ניצבה לפנינו בעיה אחת עוד לפני שהתחלנו לעבוד. הבעיה הזו הייתה, כפי שהכותרת מרמזת במפורש – מי לעזאזל כותב אוטופיות? בעיה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שאספנו את קבוצת הסופרים ומצאנו שבעוד שכולם הצליחו למצוא רעיונות לסיפוריהם הדיסטופיים, כל הסופרים, ללא יוצא מן הכלל, התקשו לחשוב על רעיון לאוטופיה.

בעיה זו נובעת מההקשר ההיסטורי של הז'אנר הספרותי הזה. אם לא די בכך, דומה שנוצר דפוס חשיבה כמעט דוגמתי לפיו, בכל פעם שמישהו העלה רעיון לאוטופיה, מיד קפצו חבריו לשיחה (והוא עצמו בניהם) ומצאו דרכים להראות כיצד רעיון אוטופי זה יוביל בהכרח לדיסטופיה. כאחד מיזמי הפרויקט היה לי חשוב להתמודד עם הבעיה הזו, לפני שחוסר האונים הקולקטיבי הזה יגרור לוויתור על חצי הכוס המלאה של היצירה הספרותית שביקשנו להעמיד.

ספרות לעולם לא נכתבת בוואקום, למרות רצוננו הרומנטי לדמיין איזה סופר, ספק גאון, ללא ספק מטורף, הספון בחדר עבודתו הרחק מההמון המשתולל, ועובד על יצירתו בבדידות מוחלטת. דימוי זה יכול להתאים למעט מאוד סופרים בשר ודם. מרסל פרוסט יכול לשמש אותנו כדוגמה חיובית למודל זה, אך מלבד אותו אציל חולני, קשה למצוא לכך דוגמאות נוספות. הסופר, כמו אותו נביא קדמון, בתוך עמו הוא חי, וכמה שיחפוץ להרחיק את מילותיו מיריד ההבלים של היום-יום אל עבר מחוזותיו הכמוסים של הדמיון, השפה שבה יכתוב, המזון אותו יאכל, העיר שבה הוא חי והחברה ממנה הוא ינסה להתנתק, נכנסים בהכרח אל תוך דבריו. הבנה זו תקפה לכל סוגה ספרותית: בין אם מדובר בפנטזיה אפוקליפטית, או באופרת חלל המתרחשת אלפי שנים בעתיד בגלקסיה רחוקה, אבל בשום סוגה היא אינה ברורה יותר מאשר בסוגה האוטופית.

הסוגה האוטופית לספרות היא כמדע המדינה לפילוסופיה: חלק אינהרנטי מהשלם, אך כזה שמכוון את שאלותיו ספציפית אל החיים בחברה ואל הקשר שבין אדם למדינה. לכן, אם ברצוננו להתחיל לחפש תשובה לשאלה הזו, בדיוק אותם קשרים היסטוריים – בין אם הם פוליטיים, חברתיים, כלכליים או תרבותיים – הופכים להיות חשובים במיוחד.

אבל קשרים כאלה ניתן למנות לנצח ופעולה כזו, בעוד שיש לה חשיבות אקדמית ברורה, בהכרח תהייה מייגעת לעייפה וחשוב מכך, תספק תוצר משעמם להחריד. עם זאת, מתוך אינסוף הקשרים האפשריים, קשר אחד חושף יחס מעניין במיוחד אל הסוגה האוטופית (והדיסטופית, כפי שנראה) וזה הקשר שבין המהפכות השונות שהתרחשו בחברה והאוטופיות שנכתבו ביחס ישיר למהפכות אלו. מתוך הבנה של הקשר הזה, נוכל להמשיך להבנה של הסיבות השונות לדעיכתה של הסוגה האוטופית.

בעיה זו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מנסים לתחום את הסוגה האוטופית בזמן. בניגוד לאמונות האפוקליפטיות שמעודדת הקלישאה – הווידאו לא רצח את כוכב הרדיו. במילים אחרות, אירוע התולדה של מדיום חדש, בין אם זה הטלוויזיה והקולנוע בראשית המאה העשרים, או הולדת הרומן המודרני בראשית המאה השבע עשרה, לא מוביל למותו של המדיום הישן. גם היום, עדיין כותבים יצירות בהיסטוריה ובמדע המדינה, למרות שהסוגות האלה נולדו לפני למעלה מאלפיים שנה, ואפילו יש מי שכותב שירה אפית בימינו (באשר למי שקורא שירה אפית, זו כבר בעיה אחרת...). אותו העיקרון תקף גם לסוגות ספרותיות מודרניות כגון הסיפור הבלשי, הפנטזיה או המדע הבדיוני, סוגות אלו, מהולדתם במאה ה-19 ממשיכות לייצר יצירות חדשות, ולעיתים אף יצירות מופת, עד עצם היום הזה.

אך בבואנו לסוגת האוטופיה המודרנית אנו נתקלים בתופעה ייחודית. למרות שניתן למצוא טקסטים מוקדמים שיכולים להיות מתוארים כמקושרים לסוגה האוטופית, בין אם זה "ספר המדינה" לאפלטון ומממשיכיו הפילוסופיים, או המודלים השונים של "ירושלים החדשה" כגן העדן עלי אדמות במגוון גרסאותיו התאולוגיות, האוטופיה המודרנית מופיעה לראשונה ב1516, עם ספרו של תומאס מור ונעלמת לחלוטין בראשית המאה העשרים. לא במקרה, זה הוא בדיוק המקום שבו מתחילים לכתוב דיסטופיות. אבל אני מקדים את המאוחר.

אם כן, השאלה הניצבת לפנינו עכשיו היא "מדוע הפסיקו לכתוב אוטופיות?" על מנת לענות על שאלה זו, ולמען הסדר הטוב, עלינו להתחיל קודם כל בראשית הסוגה ולבנות את דרכנו קדימה אל עבר אותה נקודת סוף תמוהה. כדי להבין את נקודת הראשית הזו, יש להקדים כמה מילים ולתאר את העולם, כפי שהיה לפני הולדת האוטופיה.

הקלישאה שימי הביניים היו חור שחור בהיסטוריה שלא קרה בו דבר מלבד המתנה מנומנמת לרנסאנס מזמן סולקה מההבנה ההיסטורית שלנו. ימי הביניים היו תקופה תוססת של התפתחות אינטלקטואלית ואפילו טכנולוגית, אם כי בקצב איטי יותר מהקצב האפילפטי של העולם העכשווי. אבל כן היה דבר מה שנשאר למרות כל התמורות השונות והמגוונות, וזה הרעיון שהעולם שלנו מסודר ומאורגן תחת ידו המכוונת של הבורא ושסדר זה הוא נצחי ובלתי ניתן לשינוי. בכל מקום בו נסתכל בעולם ההוא נמצא היררכיה ברורה. בין אם זו ההיררכיה בעולם הצמחים המתחילה מאזובי הקיר ומסתיימת באלון ובארז, או בעולם החי שבתחתיתו הזדחלו הרמשים ובפסגתו קיפצו להם השימפנזה והגורילה (מופתעים שזה לא האריה והעיט? ככל הנראה נולדתם אחרי 1920, עם התמסדות ההתנגדות התיאולוגית לאבולוציה בדמות הגישה הבריאתנית). היררכיה זו המשיכה מעלה עד למלאכים, השרפים והאל עצמו שניצב בגאון בראש הפירמידה. אבל בשום מקום לא ניתן היה למצוא את ההיררכיה הזו בצורה ברורה יותר, מאשר בעולם האדם.

לפני הולדת הרעיון המודרני של האדם כסובייקט עם זכויות טבעיות ואישיות, התשובה לשאלה "מי אתה?" הייתה תמיד נגזרת של "מה אתה עושה למחייתך?" ו"איפה אתה נמצא בסולם החברתי?". בתחתית החברה ניצבו שפופים ומוכים הצמיתים והעבדים. מעליהם היו האיכרים, מעליהם בעלי המלאכות וכן הלאה דרך הסוחרים העירוניים עד לאצולה, למלוכה, לשלוחות הבירוקרטיות הענפות  של הכנסייה ולמעל לכל אלו ניצבו האפיפיור והקיסר.

הסדר הזה, למרות שהצליח לשמור על עצמו קרוב לאלף שנה, הגיע לסופו עם בואה של המגפה הקרויה המוות השחור. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה ובערים המצב היה גרוע עוד יותר. קרוב לחמישים אחוז מאוכלוסיית אירופה נפלה בטווח של חמש שנים ואתה נפל הסדר הישן. העולם הישן אבד לא בגלל רעיון פילוסופי ולא בגלל יומרות של מלך אלא בגלל שהוא נשען על דמוגרפיה מסוימת ששימרה אותו מתוך יחס מוגדר בין סחורות לעבודה. עם השינוי הדמוגרפי שמסמל המוות השחור, לא ניתן היה לשמור עוד על הסדר הזה. העולם הישן היה עולם שבו סחורות היו יקרות וחיים היו זולים, העולם החדש הוא עולם של סחורות זולות ועבודה יקרה. פתאום לחייו של האדם הפשוט הייתה חשיבות בקיום העולם, חשיבות זו הציבה אותו לצד מוסדות המלוכה והכנסייה.

זה המקום שבו מתחילים לחשוב מחדש על הסדר החברתי. מתוך הדיונים השונים שנוצרו בחברה סביב בעיה זו, מהפכות שונות החלו לצוץ בזו אחר זו כפטריות אחרי הגשם הראשון. הרנסאנס האיטלקי שינה לחלוטין את הדרך שבה אנו מדמיינים את העולם הזה ואת העולם הבא. אמנם, גם בקומדיה של דנטה וגם ב"יום הדין" של מיכאלאנג'לו אנו רואים היאחזות בשרידים של הסדר המופתי שאמור להיות בעולם הבא, אך הפעם העולמות האלה מלאים בבני אדם, עם פנים ושם וביוגרפיה. מהפכת הדפוס הוציאה את הקריאה מכתלי הכנסייה וחצרות האצילים המשכילים, והפכה את ההשכלה לדבר שניתן לרכוש במחיר שווה לכל נפש. הרפורמציה ומלחמות הדת העקובות מדם שצצו בעקבותיה, ערערו לחלוטין על ההגמוניה של הכנסייה הקאתולית. בנוסף, מכתלי האקדמיה שזכתה גם היא להיוולד מחדש באותה תוקפה, החלו לצוץ תגליות שהזיזו פיזית את כדור הארץ עצמו ממקומו היציב במרכז היקום, כמו גם במרכז שבין העדן והשאול, לפינה נידחת בגלקסיה, עוד כדור של חומר שמקיף את השמש בדיוק של מחוג של שעון.

אם לא די בכך שהעולם הישן הפך חדש, הצטרף אליו עולם חדש חדש – בדמות יבשות אמריקה. תחילה עוד חשבו שזה העולם עליו דיברו היוונים, והייתה תקווה שסוף סוף נגלה היכן שכן האי של הציקלופ, ושנגלה איפה רועה הסוס חד-הקרן, ואכן תחילה סימנו היכן נהר האמזונות. אבל במהרה גילו שמדובר במקום חדש לחלוטין שאפילו אריסטו הגדול לא שמע עליו. התגלית המפתיעה ביותר הייתה שהתושבים של העולם החדש הזה חיים עם סדר וארגון משלהם, למרות שהם מעולם לא שמעו על משה רבנו ועל ישוע המושיע. לא היה יותר ספק, זו הייתה העת החדשה. זה הזמן שבו אנשים מתחילים לחשוב מחדש על הרעיון של הסדר, ועם החשיבה על הסדר מופיעה החשיבה האוטופית, כניסיון לענות על השאלה – כיצד צריך להראות הסדר החדש?

תומס מור היה הראשון לנסח אפשרות כזו בספרו "אוטופיה". הספר שטבע את המונח תוך כדי שהוא חותר תחתיו, שכן במילה הלטינית שהוא המציא ככותרת לחיבורו ישנו משחק בין הרעיון של "מקום טוב" למילה "אין-מקום", או מקום שאינו. לא היה לו ספק שהעיר שלו לא יכולה להתקיים, אבל זה לא מנע אותו להשתמש בסוגה הזו כמרחב דיון שירחיב את האפשרויות לסידור החיים בחברה האמתית.

החברה שהוא מתאר מושתתת על ההנחה שכל הסבל שבא לידי ביטוי בדמות עוני ופשיעה, נובע מקיומו של רעיון הרכוש הפרטי. החברה האוטופית של מור לא מחזיקה ברכוש פרטי ואנשיה מתוארים כאנשים חופשיים שבזים לזהב ואוהבים את החוכמה. לא אלאה אתכם  בפירוט של המבנה החברתי והכלכלי של האוטופיה של מור, אבל כן יהיה מעניין להדגיש כאן את הצורה שבה מור מכניס את היסודות לכישלון החברה הזאת בין תיאוריו האופטימיים. מוסבר לנו שאנשיה של אוטופיה הינם שוחרי שלום ורודפי שלום ולכן הם משתמשים בשכירי חרב כדי שיוכלו לשמור על גבולות הממלכה. ממטרות ביטחוניות מובנות אלה, אותם שכירים נשלחים ליצור טבעת הגנה על האזור דרך כיבוש הערים השכנות בלבד. למרות שזה לא נאמר מפורשות, הקורא אמור להבין מכך שנוצר כאן פרדוקס. שכן, ברגע שהערים נכבשות, הן הופכות להיות חלק מהממלכה ואז ישנו צורך לכבוש את הממלכה הבאה כדי לשמור על השלום בתוך גבולותינו.

מאה שנה אחרי מור, תומאסו קמפנלה ממשיך את הרעיון האוטופי בספרו "עיר השמש". גם כאן אנו מוצאים עיר ללא רכוש פרטי בה כל אזרחיה נהנים משוויון מוחלט וחולקים בכל הרכוש במשותף, כולל את הנשים, שמשום מה טעו בדרכן אל העיר ונכנסו אליה כסחורה. אבל העניין הזה עם הנשים שמזעזע כל בן תרבות של דורנו, לא היה ההיבט המשמעותי בספרו של קמפנלה. ככל שזה עניין את קהל קוראיו, הקסם של העיר שלו, היה במבנה הייחודי שלה. העיר נבנתה בצורה של טבעות על גבי טבעות של חומות המתכנסות בתוך עצמן אל עבר טבורה. על החומות האלה מצוירים כל ההוגים הגדולים עם רעיונותיהם, כמו גם המבנה של מערכת השמש ושאר תגליות המדע. זו עיר שחינוכה מקועקע על קירותיה, כך שעצם ההליכה בעיר היא אקט של השכלה הומניסטית.

בערך באותה תקופה פרנסיס בייקון מפרסם את הגרסה שלו לאוטופיה בשם "אטלנטיס החדשה". זו היא עיר של מדע ומחקר שאם נרצה לתאר אותה היום זה יהיה כאילו מחלקת מדעי הטבע של האוניברסיטה התפשטה והשתלטה על העיר כולה. העיר בנויה מחללים על גבי חללים שייעודם היחיד הוא מחקר. אולמות צלילים לחקר אקוסטיקה, חדרי כבשן לחקר אש, ומרחבים לחקר השפעותיהם של לחות ויובש על חומרים שונים. פרנסיס בייקון, שראה את ההישגים הגדולים להם הגיעו אנשי הפילוסופיה של הטבע שקדמו לו, בחן את האופן שבו הם הגיעו להישגים אלו, דרך ניתוח, התבוננות, ניסוי וטעייה, והגיע למסקנה שאם ברצוננו להמשיך לחתור קדימה אל עבר גן עדן עלי אדמות, יהיה עלינו לערוך עוד מחקר רב בדרכנו להבין ולזכות בשליטה על הטבע. לשם כך הוא לא רק כתב אוטופיה, הוא גם המציא את המתודה האינדוקטיבית בחקר העולם והיה לאבי השיטה המדעית המודרנית.

שלושת יצירות אלו מהוות נקודת פתיחה בסוגה האוטופית, ולמרות שלא הייתה עדיין סוגה דיסטופית לבקר אותן, הייתה סאטירה. ואכן, אם נבחן לרגע את ספרו של סוויפט "מסעות גוליבר" משנת 1726, בדיוק מאה שנה אחרי "אטלנטיס החדשה" נמצא את גיבורו מגיע ראשית לעיר הליליפוטים, שבדומה ל"אוטופיה" של מור, תושביה הקטנים יכולים לחיות חיים טובים ושלווים, אך במקום זאת הם עסוקים כל הזמן במלחמות כיבוש בשם עליונות רעיונותיהם המטופשים. כאשר הוא מגיע לארץ הסוסים, הלא הם ההוייננייימממם, הוא מוצא עם כה נשגב ונעלה שהם לא יכולים אפילו להריח שום דבר אנושי ומוצאים את בני האדם החיים סביבם כאשפה אנושית של גסות ובורות שאינה ראויה אלא לחיי עבדות. היחס בין אלה לאנשי "עיר השמש" אינו ישיר, אך הוא מעניין, שכן מה יהיה על אותם הומניסטים משכילים המתבלים את חייהם באוויר הפסגות של התבונה, כאשר הם יצאו מעירם? האם גם הם לא יוכלו להימנע מלראות את שכניהם בורים, גסים ונחותים? לבסוף, גוליבר מתאר את העיר "לפוטה" (כן, הוא ידע שכך אומרים 'זונה' בספרדית), שם אנו מוצאים עיר של מדענים משכילים המרחפת בשמיים כמו הגז המצטבר מאופיים הפלצני. אך מכיוון שכל עיר זקוקה לאוכל, בעיה שבייקון לא חשב שיש צורך להתייחס אליה בספרו, העיר הזו משעבדת את אדמות האיכרים שמתחתה תוך איום מתמיד שאם האוכל לא יגיע בשעה ובמידה הרצויה, הם פשוט ינחיתו את חלליתם על ראשם. חלק זה של הספר, יכול בצדק להיחשב הדיסטופיה הראשונה בספרות.

הציניות הזו שמשתקפת מהסאטירה של סוויפט משקפת את האופן שבו הנאורות המאוחרת תפסה את הנאיביות של האוטופיות הראשונות. אבל אז הגיעה סדרה נוספת של מהפכות ששינו לא רק את התודעה אלא את כל המבנה החברתי מהיסוד. ראשית, המהפכה בארצות הברית, ההינתקות של המושבות מבריטניה וההקמה חסרת התקדים של מדינה המבוססת על חוקה וזכויות אדם בסיסיות. מיד לאחר מכן, המהפכה הצרפתית עם סמליה הבולטים – מצד אחד חירות, שוויון ואחווה כערכים אוניברסליים, מצד שני הגיליוטינה, עם המכניזציה של ההרג בשם ערכים אלה והטרור שמיהר לבוא אחריה. כדי להשלים את סדרת המהפכות האלה היסטוריונים ממהרים למנות גם את המהפכה התעשייתית והשינוי החברתי הגדול שהיא הביאה עמה – לא עוד נחוצים 90 איכרים בכפר על מנת לכלכל עשרה בורגנים בעיר, מעתה העיר עצמה הופכת למנגנון שמייצר ולא רק צורך. אבל אל לנו לשכוח שבמקביל למהפכות מפורסמות אלה, מהפכות רבות נוספות התחוללו והשתוללו בעולם; זה הזמן שבו דרום אמריקה משתחררת משלשלאות המערב בסדרה של מהפכות המאחדות את שרידי הילידים ובני העבדים עם שאר תושבי הארץ החדשים ומייצרת סדרה של מדינות חדשות. ביוון מתחוללת מלחמת אזרחים שתנתק אותה מהשפעה עות'מנית, גרמניה מתהווה לכדי עם אחד ולבסוף גם לכדי מדינה ובמזרח, אביב העמים מעורר את העם למרוד. לרגע דומה שהעולם כולו שרוי בכאוס מוחלט ולא ברור לאן פנינו מועדות, האם העולם הישן יצליח "להחזיר את השד לבקבוק" כמו שרוצים החברים בוינה? או שמא אין ברירה אלא לבנות מודל חברתי חדש תחת רעיון המדינה המודרנית?

מתוך הלוע הנפער שהשאלה הזו מעוררת מתחיל להיכתב פרץ אדיר של יצירות אוטופיות, בניהן סוג חדש של כתיבה אוטופית המבקשת ליצור אוטופיה עלי אדמות. הנרי סן סימון, לדוגמא, הציע שנוותר על העול הכלכלי של פוליטיקאים וניתן את המושכות בידיהם הנאמנות של אנשי התעשייה החדשה, ותיאר אוטופיה סוציאליסטית בדמות מדינה של מנכ"לים, בנקאים וקבלנים. (אלוהים יודע מניין הגיעה לו המחשבה שזה יכול להיות רעיון טוב).

מצדו השני של מתרס הסוציאליזם האוטופי, שארל פורייה חושב שהרעיון של המהפכה התעשייתית הוא רק אופנה שתחלוף בהקדם וביקש לכוון את החברה לעזוב את הערים ולגור בכפרים חקלאיים קומונאליים בהם האנשים יחיו בשוויון מוחלט ויחלקו בכל. האירוניה הגדולה של ההיסטוריה היא שהיחידים שהקשיבו לו היו אנשי הקיבוץ הציוני, מה שלא היה מעודד את פורייה שהיה אנטישמי מהסוג הנאלח ביותר.

לצד הסוציאליסטים האוטופיים, היו גם אוטופיסטים סוציאליים, שבמקום להציע מודל חברתי הלכה למעשה, כתבו רומנים אוטופיים, ברוח אותם ספרים קלאסיים שתיארנו. אדוארד בלאמי, בספרו "מבט לאחור" משנת 1888, הראה אמריקה עתידית שבה התעשייה החליפה את האדם בכל המטלות המתישות של חיי היום יום ואפשרה לו לחיות חיים גבוהים יותר של רוח. לא עוד עולם של פועלים ומנהלים, עולם של שוויון ואחווה שבו גיל הפרישה הוא 45 וכולם מקבלים פנסיה תקציבית. איך ניתן להגיע לעולם הזה? על ידי הלאמת כל התעשייה וניהולה כצבא תעשייתי על ידי המדינה. רעיונות אלה אמנם נשמעים מופרכים לקורא של ראשית המאה ה-21, אבל חשוב להבין שבזמנו הם נראו כלים מושלמים כדי לעשות סדר בעולם המוזר החדש שבו אנשים חיים. בעשורים הבאים מאות "מועדוני בלאמי" נפתחים בארצות הברית וביבשת ובהם אנשים נאספים בבתים כדי לקרוא יחדיו, לדון ואולי גם לתכנן את המהפכה הסוציאליסטית הבאה. הם אפילו כמעט מצליחים להביא לנציג מטעמם בבית הלבן. אלה המועדונים שהדליקו את הנורה האדומה אצל הובר והביאו לעידן מקארתי בו כל קבוצה בסלון שמדברת פוליטיקה חשודה בחתירה תחת הדמוקרטיה.

וויליאם מוריס, אם נרצה דוגמת נגד כדי לאזן את התמונה, פרסם רומן בתגובה לספרו של בלאמי בשם "חדשות משום מקום", שם מתואר מצב בו החברה כולה מחליטה לוותר על כל הרעש והזיהום של המהפכה התעשייתית ולצאת לפרוורים, שם כל תושבי המדינה חיים באחוזות בכפר ונהנים מהשקט האיטי של החירות היחסית של איכרים במאה ה-13 שערפו את ראשו של האציל בטירה. 

אבל אנחנו לא מתחילים לגרד את פני השטח של הפיצוץ האוטופי שהתרחש בשנים אלה. מתוך בערך 250 יצירות אוטופיות שפורסמו מאז תומס מור, קרוב ל200 פורסמו בחצי השני של המאה ה19 ורובם המוחלט הופיע בשני העשורים האחרונים של המאה. אין לנו זמן או רצון למנות את כולם, אבל מה שחשוב כאן, על מנת לקדם את הנרטיב שלנו, הוא ביקורת ישירה על הרעיונות האוטופיים האלה, שבאה בדמותם ובכתביהם של שני בחורים – קארל מארקס ופרדריק אנגלס. בשורתם של אלה? תשכחו מהסוציאליזם האוטופי ומהאוטופיות הסוציאליסטיות וקבלו רעיון חדש ומהפכני – סוציאליזם. כזה רגיל, בלי אוטופיה. אי אפשר לקרוא את שני אלה בלי להבין את הביקורת הישירה שלהם כלפי האוטופיסטים. המצב נהיה כל כך חמור שכל מה שסוציאליסט היה צריך כדי לדחות את רעיונותיו של חברו, היה לקרוא לו "אוטופיסט" והשיחה הייתה נגמרת, אם לא מתפתחת לחילופי אגרופים.

מתוך הרעיונות של מארקס ואנגלס, ושל כל המהפכנים הסוציאליסטים שבאו אחריהם, אנחנו רואים גל שלישי של מהפכות שמכה בעולם. חשוב לשים לב לשינוי שחל כאן, קודם לכן תיארנו אוטופיות המופיעות אחרי שינויים ומנסות לחשוב כיצד ניתן לסדר מחדש את השברים של העולם הישן, הפעם אנחנו פוגשים במהפכות שנולדות מתוך רעיונות אוטופיים. יש כאן היפוך בסדר הדברים ולהיפוך זה תהיה משמעות חשובה לשאלתנו.

אבל קודם כל צריך להכיר בשינויים הגדולים שהביא אתו החצי הראשון של המאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה לא רק הראתה עד כמה אפל יכול להיות הצד האפל של המהפכה התעשייתית - צורות חדשות של הרג ממוכן באות לעולם, והופכות  את הגיליוטינה להראות כצעצוע חמוד במופע של קוסם), אלא גם הסדר הישן כולו התתחיל להתמוטט; האימפריה הצארית נופלת והופכת למדינה הקומוניסטית הראשונה, האימפריה העות'מנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטו על העולם במאות הקודמות,  נמחות בהירף עין ואחריהן, בתהליך שלא יושלם עד 1948, גם האימפריה הבריטית, האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ידע, מתפרקת. אם לא די בכך, העולם כולו משנה את פניו. כרכרות ללא סוסים מתחילות למלא את הדרכים, פנסי רחוב ממלאים את החושך באור, הבתים מתחברים לחשמל, מכשירי רדיו מעבירים שידורים ישירים לכל הבתים ואפילו מטוסים מתחילים להניע אנשים במרחב שעד כה היה שמור לבעלי כנף.

אם עקבתם אחרי הדפוס שבנינו עד כה, הרי שיש לשער שכל השינויים האלה יביאו לפרץ נוסף של ספרות אוטופית, אבל הפעם דומה שהסוגה הזאת איבדה את קסמה לחלוטין. מתחילת המאה עדיין ניתן למצוא כמה אוטופיות אחרונות, כגון "אלטנוילנד" של הרצל המציע את ציון לפתרון לבעיה היהודית, במקום בו הם יוכלו לחיות בשקט, בשלווה ובשלום עם אחיהם הערבים שרק יהיו שמחים לקבל טעימה מאירופה בביתם. או את הספר "ארצה" של שרלוט פרקינס גילמן המתאר אוטופיה פמיניסטית בה הנשים חיות בלא גברים ובלי כל התחרות והמלחמה שאלה מביאים איתם.

אבל כאן צריך להבחין שאנו כבר לא מדברים על אוטופיות אוניברסליות שמבקשות להציע פתרון לאזרח בחברה האנושית בכללותה, אלא אוטופיות לוקאליות שרוצות להצביע על בעיה של חלק ספציפי בחברה ולהציע פתרונות עבור חלק זה בלבד. גם ליצירות אלו היו המהפכות שהם יזמו. הסופרג'יסטיות בארצות הברית החזיקו בספריה של גילמן בידיהן כשהן הלכו ברחובות עם קריאותיהן לשוויון וזכות בחירה, וגם הרצל הצליח למצוא את חבורת התימהונים שתהפוך את אגדתו למציאות. אבל באופן כללי דומה היה שכוחה של הסוגה דעך ושאת מקומה תופסת אחותה הצעירה היפה והמלנכולית – הדיסטופיה.

הדיסטופיות בראשיתן היו תגובות ישירות לשינויים שהמאה העשרים הביאה עמה. בתגובה ישירה למהפכה הבולשביקית בארצו, יבגני זמיאטין כותב את "אנחנו" ומתאר עולם שבו אנשים הם מספרים, כל הקירות של כל הדירות הן זכוכית שקופה, סקס זה עניין ביורוקרטי וקיומה של נשמה זה מחלה שיש לרפא מהאדם. אלדוס האקסלי, בתגובה לאופטימיות האוטופית שהציע המדע כותב את "עולם חדש נפלא", שם שיטת המעמדות נשמרת באמצעות הרבעה מלאכותית מחושבת וחינוך פבלובי לשימור הסטטוס קוו. איין ראנד, כביקורת ישירה לכל אלה שחשבו שהסציאליזם יביא אותנו בחזרה למי המנוחות של ימי הביניים, כותבת את "המנון" שם הסוציאליזם הוביל את כולם לימי הביניים. ג'ורג' אורוול, ככל הנראה בהזמנה מטעם ממשלת בריטניה, כותב את "1984" ומראה איך עיקרון הסגידה למנהיג, בצירוף עם אמצעי השליטה של העולם המודרני (וכמה שעוד לא הומצאו), יכול ליצור עולם שלם של עבדים שבו עצם המחשבה על שינוי עלולה לגרור את האזרח לחינוך מחדש.

ריי ברדבורי, בתגובה ישירה לדעיכת ימי העדנה של הספרות הכתובה, כותב את "פארנהייט 451", שם לוחמי האש נקראים לשרוף ספרים ולעיתים גם בני אדם, וכל מה שצריך כדי לשלוט בעם זה טלוויזיה גדולה מספיק שתדאג לטמטם את התושבים לחשוב שחייהם טובים ולדאוג שיצביעו שנה אחר שנה לאותו מנהיג. קורט וונגוט ברומן שלו "נגן פסנתר" מתאר עולם שחווה מהפיכה תעשייתית שניה, עולם שבו יש צורך רק במהנדסים ובמנהלים וכל בעל מלאכה אחר נידון לקושש לעצמו פרנסה בדוחק. מרגרט אטווד שרואה את ההישגים הגדולים של המהפכה הפמיניסטית כותבת את "מעשיית האומנת", שם כוחות שמרניים הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור ונשים חוזרות לחיי שפחות כל כך מהר, שחלקן עוד זוכרות במעורפל איך זה הרגיש ללבוש מכנסיים. ואצלנו, עמוס קינן כותב את "הדרך לעין חרוד", שם ישראל מצליחה לגמור עם הבעיה הערבית, אך מוצאת עצמה עם צבא ענקי שבהעדר אויב חיצוני מתחיל לרדות באזרחים עצמם. הסוגה הדיסטופית הפכה כל כך שגורה בשפה התרבותית שלנו שרק בעשור האחרון אנחנו יכולים להצביע על עשרות סדרות ספרי נעורים דיסטופיים שברוח התקופה עובדו לשוברי קופות. יצירות כמו "משחקי הרעב", "הרץ במבוך" ו"חריגים".    

עכשיו אנחנו יכולים לשוב ולשאול את השאלה ההיא – למה לא כותבים יותר אוטופיות?

ניתן להצביע על כמה תשובות שונות ומקבילות לשאלה זו, שכל אחת מהן העניקה את תרומתה לתופעה הספרותית הייחודית הזו שבה סוגה נעלמת. ראשית, רעיון הפרט. רעיון הפרט, כפי שכבר נרמז לגביו בגוף מאמר זה, עבר אבולוציה משל עצמו במקביל לרעיון האוטופיה. אנחנו חיים בעידן בו רעיון הפרט נתפש כחשוב הרבה יותר  מהערכים בו הוא אוחז או האידיאולוגיות שבשמם הוא נלחם. זה הוא עידן הסלפי, עידן שבו החופש שלי לחשוב ולנוע בשבילֵי בשבילי, הוא זכות בסיסית החותרת תחת המחשבה האוטופית. כל האוטופיות שהוצגו כאן מציעות פתרון טוב לכולם, אף אחת מהן לא מתמודדת עם האיש שפתרון זה לא מתאים לו. לעומת זאת כל הדיסטופיות מציעות את סיפורו של אותו הפרט שהחיים המוצעים לו מתנגשים עם רצונותיו, תשוקותיו ומחשבותיו. ברובן אפילו מתוארת מציאות שנתפשת על ידי כל הסובבים אותו כאוטופיה. ברגע שאוטופיה נדרשת להתמודד עם שאלת הפרט הזו ומשיבה בכפייה – היא הופכת לדיסטופיה.

שנית, בעיית הטרור. מאז שרובספייר טבע את המונח "אי אפשר להכין חביתה מבלי לשבור כמה ביצים", ואישר על פי היגיון זה את קיומו של הטרור בראשית שנות המהפכה, הטרור הפך כלי פוליטי מהותי בתהליכי הקמתם של אוטופיות עלי אדמות. הטרור הזה אינו זהה לטרור המודרני של פעולות ראווה בתוך שטחי האויב שנועדו לזרוע הרס וחרדתה על אדמתם, אלא זה טרור אחר, מסוכן הרבה יותר שממומש ככלי לכינון רעיונות אוטופיים של הנהגה שדווקא מכיוון שהיא חותרת לכינון אוטופיה, היא רואה עצמה מוצדקת בפעולותיה. זה הוא הטרור של סטאלין, של היטלר, של החמר רוז' בקמבודיה ושל דאעש. אחרי העבר הלא רחוק הזה, עצם המחשבה על אוטופיות ראויה לחשד, ובמקומות מסוימים, אף למעקב של הרשויות.

סיבה שלישית נעוצה במצב שבו השיח הכלכלי שלנו תקוע. מאז אותה ישיבה אחרי המהפכה הצרפתית, בה האחווה התעופפה מהחלון אחרי שאנשי העיר מימין ראו שרצונם לחירות לא מתיישב בדיוק עם רצונותיהם של אנשי הכפר משמאל לשוויון. אותם ערכים התפתחו מאז. השוויון הפך לסוציאליזם וזה הפך לקומוניזם וכשזה נכשל, לדרישה לצדק חברתי. מצד ימין, רעיון החירות הפך לליברליזם, זה הפך לרעיון הקפיטל והשוק החופשי, מה שהפך בתורו לקפיטליזם והיום מרים את ראשו בדמות ליברטריאניזם.  כל האוטופיות שהצגנו ניצבות על הציר הזה שבין ימין לשמאל כך שהיום הדיאלוג עצמו בין שני הצדדים אינו אפשרי משום שכל אחד מהצדדים רואה את האוטופיה של האחר כדיסטופיה של עצמו. עד שלא נוכל לצאת מהדיכוטומיה הזאת לא נוכל להרחיב את הדיון למחוזות חדשים על ידי דמיון אוטופיות חדשות.

סיבה נוספת שניתן למנות כאן, היא הולדת הסוגה המקבילה "מדע בדיוני". הסוגה האוטופית, במובן מסוים, היא צורה מוקדמת של מדע בדיוני. לא פעם אנו נתקלים שם בסיפורים המתרחשים בעתיד, או בסיפורים המתבססים על טכנולוגיות מתקדמות שעדיין לא היו קיימות, בזמן שהאוטופיה נכתבה. "מבט לאחור" של בלאמי, יכול להיות דוגמא טובה לכך. בנוסף, סופרים רבים של מדע בדיוני, ובראש ובראשונה ה. ג. וולס, כתבו יצירות אוטופיות לצד יצירותיהם המדע-בדיוניות, תוך הכרה בכך שהם כותבים בשתי צורות ספרותיות שונות. עם ההתפוצצות של המדע הבדיוני במאה העשרים ובמיוחד אחרי "תור הזהב" של שנות הארבעים והחמישים, דומה שהמדע הבדיוני יכול לספק צרכים רבים של הסוגה האוטופית, ובפרט החשיבה על צורות שלטון אלטרנטיביות בסביבה עתידית, תוך בחינה שלהן באופן עשיר יותר מ"העולם המושלם" של האוטופיה. החברות המתוארות אצל אייזק אסימוב והיינליין נראות לעיתים כאוטופיות, אבל הצורה הסיפורית של המדע הבדיוני מאפשרת בחינה של החברות האלה מהיבטים שונים במקביל; הן לא מתוארות כאוטופיות; חברות טובות ומושלמות ככל שניתן להיות; אלא מתמודדות טוב עם בעיות קיימות ובו בזמן מייצרות בעיות חדשות שהחברה שלנו עוד לא מצאה עצמה נדרשת להתמודד איתן.

לבסוף, ישנו צורך להתמודד עם קושי מהותי שהעידן שלנו מציב לרעיון האוטופיה עצמו. זה אותו דבר מוזר הנקרא "המצב הפוסטמודרני". מאחורי כל אוטופיה ניצבת הנחת היסוד הבסיסית שיש אמת והיא אחת והיא ברשותו של המחבר. המצב הפוסטמודרני לא יכול לסבול אף אחד מהחלקים של ההנחה הזאת. הוא לא בטוח שיש בכלל אמת ואיננו חיים בעולם שבו, כמו אמרתו של חסאן אל-צאבח – "דבר אינו אמתי – הכול מותר". וגם אם המצב הפוסט-מודרני יואיל בטובו להכיר בקיומה של אמת, הוא יירתע מאוד מהטענה שאמת זו הינה אחת ולא אופן הסתכלות אפשרי מבין אלפי אפשרויות אחרות שהינן תקפות באותה מידה. מניין לנו שהאמת אינה כמספר העיניים, כפול מספר המבטים? במרחב כזה, קשה לתאר מצב שבו סופר כותב אוטופיה קלאסית לפיה האמת נתונה במידה כזו ברורה, שניתן להתחיל להסדיר חיים על פיה.

מכל הסיבות האלה, ניתן לראות מדוע הסוגה האוטופית דעכה בנוף הספרותי של ימינו, ומדוע - למרות כל השינויים החברתיים והטכנולוגיים שהביא עמו העידן החדש - עדין לא הביאו אלו לגל חדש של כתיבה אוטופית, כמו שראינו בתקופות של שינוי גדול בעבר. אבל עדיין נותרה שאלה אחת להתמודד איתה – מדוע בכלל לכתוב אוטופיות? מדוע להתחיל, דווקא עכשיו, עם שחר המאה העשרים ואחת בפרויקט ספרותי תמוה כל כך ששם לו למטרה לכתוב, לא אחת, אלא כרך שלם של אוטופיות שונות?

הסיבה המרכזית לכך נעוצה בכך שאנחנו כבר לא חיים בעידן הפוסט מודרני. העידן הזה נמצא מאחורינו. אנחנו חיים בעידן פוסט-פוסט מודרני, או בקיצור – בעידן הפוסט. כל הערכים והרעיונות הישנים התמוטטו מאחורינו ואנו נותרים עם השיתוק הזה שבין להיות דבר קטן חסר אונים הכפוף לאינסוף כוחות גדולים שאין לו כל יכולת להשפיע עליהם לבין אגוצנטריות מטרידה הרואה את כל כולי מסוכם בתמונת תקריב של פרצוף ומשפט שנון. אנחנו חיים בעידן שבו איש לא מסכים עם המצב הקיים, אך כולם מקבלים אותו ולא חושבים שניתן לשנות אותו באופן מהותי, למרות שמי שעשו את כל השינויים הגדולים בהיסטוריה שלנו, היו בשר ודם בדיוק כמונו. בקיצור, הפסקנו לחלום. במצב כזה נוצר צורך חדש באוטופיה, לא כזו שתורה אותנו לאופן הנכון והמושלם של החיים, אלא כזו שתעורר אותנו מחדש לחשוב על חיינו ובעיקר על עתידנו, כדבר הניתן לשינוי. אוטופיות נחוצות על מנת לפתוח אותנו לאפשרויות חדשות של חיים בחברה פרדוקסלית שככל שהיא נהיית יותר מחוברת, הקרבה הבין-אישית הופכת יתר נדירה בה, להראות צורות חיים שלא ידענו שביכולתנו לחיות. להראות לנו שאפשר, גם בעולם ווירטואלי, להיות.

לביקורות ומאמרים נוספים לחצו כאן

קונרד שיק משחרר את ירושלים, מתוך "אגדות אמתיות"

הכינוי "משחרר ירושלים" ניתן לאורך שלושת אלפי שנות קיומה לאנשים רבים. חלקם היו מצביאים, חלקם כובשים ומלכים, מדוד המלך ועד הורדוס, מריצ'רד לב ארי וסאלח א-דין ועד אלנבי ועוזי נרקיס - אנשים רבים, שכבשו את ירושלים בכוח הזרוע, זכו לכינוי 'משחרר ירושלים'. אך האגדה שלנו יהום תספר את סיפורו של אדם שגם שחרר את ירושלים מחומותיה וגם תרם להפוך אותה לעיר העשירה ביותר שהייתה אי פעם, וזאת מבלי לשפוך טיפה אחת של דם.

קונרד שיק נולד בשנת 1822 בכפר קטן בשם בּיץ, אי שם בממלכת וירטמבר, השוכנת בדרום מערב גרמניה. החיים בכפר אינם מתאימים לכל אחד, האדמה והחיות דורשים עבודה מתמדת שאינה מוותרת לאיש. והחורף הקשה של דרום גרמניה מבטיח שמי שלא עמל בחודשים החמים, יגווע ברעב בחודשי הכפור. אם לא די בכך, הבידוד היחסי של הכפר, כמו גם הצורך המתמיד הידיים עובדות, מייצרים מציאות שמעדיפה אנשים הטובים בעבודת כפיים, מאנשי ספר והשכלה.

כילד השישי למשפחה בת 11 ילדים, הוא למד ממהר מאוד כמה חשוב שכל אחד במשפחה יתרום את חלקו על מנת שיהיה די אוכל להאכיל את כולם. אבל, רצה הגורל ושיר לא נולד עם המבנה הגופני המתאים לחיי הכפר. למרות שהיה פיקח מאוד ולמרות שכבר מגיל צעיר ידיו הראו רב במלאכות עדינות, הוא היה ילד רזה מאוד שנטה לחלות. כך, בזמן שכל משפחתו הייתה עובדת את השדה ומטפלת במשק, קונרד הצעיר היה ספון בחדרו, מבלה את זמנו בקריאה במעט הספרים שהיו בבית. יותר מכל הוא אהב את הקריאה בכתבי הקודש והיה נוהג לצייר את התמונות שהופיעו בדמיונו עם הקריאה. במיוחד הוא אהב תיאורים כאלה של תיבת נוח ובית המקדש אשר הכילו פירוט כה עשיר שניתן היה לשרטטם בדיוק רב.

ביץ בשנת 2010

יום אחד, אמו של קונרד, שרצתה שילדהּ החולני יתחיל לצאת מהבית ולהתחזק באוויר הפתוח, נתנה לו מספר מטבעות ושלחה אותו לחנות של הכפר שיקנה לעצמו מה שהוא רוצה. היא קיוותה שהילד ינהג בילדיה האחרים ויקנה לעצמו איזה כדור או חבל קפיצה וכך יתחיל לשחק בפעילויות שיחזקו את גופו החלש. אך, למרבה הפתעתה, הוא קנה לעצמו מחברת, עפרונות, צבעים ומכחולים, סרגל ומחוגה. לפני שאמו הייתה יכולה לומר לו דבר מה, מיהר הלה לחדרו והחל לשרטט בהנאה.

אביו החליט לנסות את כוחו ולהוציא את ילד החלש מחדרו וביקש מקונרד שיעזור לבנות אסם חדש לחווה המשפחתית. להפתעתו, שיק שמח מאוד על ההזמנה ואמר שמיד יתחיל בעבודה. שמח על תשובתו של בנו אסף האב שת אחיו הגדולים של שיק והאלה החלו בעבודות הבנייה, באמונה שבכל רגע קונרד הקטן יצטרף אליהם לעבודה. שעה חלפה, ושעתיים חלפו וקונרד לא יצא מחדרו. שעת הצהריים הגיעה וחלפה לה והנה השמש כבר החלה לשקוע וכמה מקירות האסם כבר ניתבו עומדים, אך זיו פניו של קונרד הצעיר עדיין לא נראה. בשעות הערב, כאשר אביו ואחיו התיישבו לאכול, עייפים אחרי יום ארוך של עבודה מאומצת. יצא קונרד מחדרו סוף סוף, דפים רבים בידיו ועל פניו חזות של גאווה ניצחת.

"איפה היית?" שאל אביו בכעס, "הרי אמרת שתצטרף לעבודה על האסם"

"עבדתי על האסם אבא" השיב  הילד והראה לו בגאווה את הדפים שבהם שירטט הילד לפרטי פרטים אסם יפהפה. היו שם מידות מדויקות ורישומים נפלאים, מפה של האסם במבט עילי ואפילו רשימות של כל הקרשים והעצים שיידרשו לבנייה.

"מה זה?" שאל אביו בתרעומת, "ציורים לא יעזרו לנו לבנות את האסם שלנו – אנחנו צריכים ידיים עובדות! מלבד זאת, אם תביט החוצה תוכל לראות שאחיך ואני כבר התקדמנו בלעדיך. אנחנו לא צריכים ציורים שילמדו אותנו איך לבנות את מה שלמדנו לבנות בשנים של ניסיון"

קונרד הביט מחלון ביתם אל עבר האסם החדש וראה שהם כבר החלו לבנות אסם מהסוג שהם תמיד בנו. אסם דק ורעוע שידרוש תיקונים ושיפוצים לפני ואחרי כל חורף. לשווא ניסה להסביר למשפחתו  שהאסם שתכנן יהיה יציב יותר וחזק יותר ושגם אם הוא יקר יותר ויידרש יותר זמן לבנותו,. בטווח הארוך הוא יחסוך עבודה למשפחה.

"בניגוד אליך" השיב לו אביו, "אנחנו לא מפחדים מעוד עבודה" ובמילים האלו, נשלח קונרד חזרה לחדרו, בלי ארוחת ערב.

היה זה הקש האחרון. באותו הלילה הוריו של קונרד שוחחו זה עם זו על גורלו של הילד, עכשיו, כששניהם נכשלו לחזק את ילדם החלוש, הגיע הזמן לחשוב על פתרון אחר. כאמור, החיים בכפר אינם חיים קלים, ומי שאינו תורם את חלקו לעבודה הרבה שהם דורשים, אינו אלא עוד פה מיותר שצריך להאכיל.

הם חשבו זמן רב ולבסוף החליטו לשלוח את ילדם לעיירה קונטרל שבפאתי שטוטגארט, שם יעבוד וילמד במפעל הנגרות הגדול. אולי שם, בתוך המפעל, יצליחו להפוך את ילדם לגבר.

אם החיים בכפר היו קשים על גופו החלש של קונרד, הרי שהחיים במפעל הנגרות היו בלתי נסבלים. אמנם הוא נהנה מאוד ללמוד את מלאכות העץ העדינות ואת כל האמנויות הנדרשות לנגר מקצועי, אבל משוליה במפעל נגרות גדול נדרש יותר מרק לקרוא בספרים ולשרטט תכניות בנייה. נדרש ממנו גם לעבוד כסבל ולסחוב את גזעי העץ הגדולים המגיעים למפעל בכל יום מהיער השחור, נדרש ממנו לנסר וללטש את הקרשים בשלבים השונים שלהם ולנשם כל היום את אוויר המפעל המלא באדי נסורת.

לא עבר זמן רב ושוב נפל שיק למשכב וחלה עד מאוד. הוא נשלח לבית החולים בשטוטגרט שם מצאו הרופאים שהנער כה חולה עד שלא ניתן לעשות דבר כדי לרפאו מלבד לצוות עליו לנוח ולהמתין שהאל יחליט מה יעלה בגורלו.

שטוטגרט, העיר הבירה של ממלכת ווירטמרג היתה מרכז של תנועה רבה של מיסיונרים מכל העולם, חלק גדול מהם שבו חלשים וחולים מקצווי תבל והיו זקוקים לטיפול רפואי בבית החולים. כךל מצא את עצמו שיק מבלה את זמנו בשיג ושיח עם מסיונרים רבים אשר סיפרו לו סיפורים רבים על העולם הגדול אותו ראו. הם ספרו לו על שווקי טנג'יר ועל מקדשיה של הודו, על מדבריות ערב ועל הערים הגדולות שהחלו להיבנות בצפון אמריקה. שיק גמע בשקיקה את סיפוריהם והבטיח לעצמו שאם יצליח להחלים ממחלתו יצטרף למסדר המסיונרים ויצא גם הוא  לטייל בעולם.

ימים הפכו לשבועות ושיק החלים ונשלח חזרה לעבודה במפעל הנגרות הגדול שבקונטרל. לא חלף זמן רב והתנאים הקשים במפעל שוב נתנו אותותיהם בנער והוא נפל למשכב. הפעם נשלחה איגרת לאמו המסבירה שכדאי שתבוא לבקרו במהרה לפני שיהיה מאוחר מדי.

כשהגיעה למפעל, מצאה את בנה שוכב במיטתו וקורא בספר בהנאה, כשערימה של ספרים נוספים מונחת לידו. חיש מהר ארגנה האם כרכרה שתיקח את שניהם בחזרה אל הכפר. "נתתי לכם אותו בציפייה שאתם תעשו ממנו גבר!" נזפה במנהלי המפעל, "והנה אני מוצאת אותו שוכב על המיטה וקורא בספרים כאילו שהיה בת אצילים עצלנית."

למרות הפצרותיו ותחנוניו שלא לשוב אל הכפר, קונרד היה חלש מדי להתנגד לאמו וכך הוא נאלץ להביט מחלון הכרכרה המובילה אותו לבית ילדותו ומשאירה את חלומותיו לראות את העולם הגדול הרחק מאחוריו.

האם זה מה שיעד לי הגורל? שאל את עצמו, האם האל הרחום הציל אותי ממחלתי רק בשביל שאשוב לכלות את ימי בכפר הקטן הזה, מוקף באנשים שאינם מבינים אותי ורואים בי רק בהמת משא שאינה מסוגל לסחוב דבר? לא ולא! החליט וגמר בינו לבין עצמו לברוח מהכפר ברגע שיחלים.

הימים חלפו ואוויר הכפר הנקי אכן עשה את שלו ועזר לנער להחלים. לא עברו מספר שבועות והוא יכול היה לקום ממיטתו. הוריו שמחו לראות שבנם קם ממיטתו וקיוו שעתה יוכל להצטרף לעבודות האדמה. אך, למרבה הפתעתם, ברגע שבו הצליח הנער לאסוף את הכוחות לכך, החל לארוז את חפציו.

"תודה רבה לכם הורי היקרים, על כל עזרתכם" הסביר להם, "אך נשבעתי לאל שאם הוא יקים אותי ממיטת חוליי אקדיש לו את שארית חיי". הוריו נותרו אילמים, מה ניתן לומר? הרי אסור להפר שבועה שניתנה לאלוהים. כך, לא הייתה להם ברירה אלא לראות את בנם עוזב את ביתם בפעם השנייה, הפעם מרצונו שלו.

סט. קרישונה

שיק טייל חודשים רבים במרכז אירופה, עד שמצא את עצמו בבאזל השוקקת שבשווייץ, שם ניסיונו במפעל בנגרות בא לידי ביטוי והוא מצא עבודה במסגרייה גדולה. למרות שיכול היה עתה לחיות בכוחות עצמו ולכלכל את כל צרכיו, שיק הגיע לבאזל מסיבות אחרות. הוא ידע שהעיר הינה מרכז גדול של עבודה מסיונרית וקיווה להתקבל אל המיסיון הגדול של באזל, מסדר יוקרתי אשר שלח את חניכיו לכל קצוות העולם.

למרבה הצער כמות המבקשים להירשם למיסיון הייתה כה גדולה שלא נותר מקום לבחור הצעיר מביץ. שיק לא ויתר, אם המיסיון היוקרתי לא יקבלו, וודאי ישנו מקום בכל שוויץ שיקבל אותו. ואכן, לא עבר זמן רב ושיק התקבל לעבודה במנזר סט. קרישונה הצעיר שנמצא על ראשו של הר גבוהה בפאתי באזל. אמנם, היה זה מנזר עני במיוחד והתנאים בהר היו קשים מאוד, במיוחד במהלך חודשי החורף, אך אחרי ניסיונות רבים ושונים, דומה שלא הייתה לשיק כל ברירה – או להצטרף למיסיון הזה, או לוותר על חלומותיו לראות את העולם הגדול.

למרבה ההפתעה, שיק, מכיוון שגדל באקלים דומה כל חייו, לא סבל כל כך מהחיים הקשים בסט. קרישונה כמו אחיו למסדר. דומה היה שאוויר ההרים הקפוא, ואפילו עבודות התחזוקה הנרחבות שחברי המסדר נאלצו לעשות על מנת לקיים את עצמם, דווקא מחזקים את העלם. מכיוון שהיה בקיא באמנויות העץ הוא נבחר להוביל את עבודות השיפוצים המורכבות. המטלה הראשונה שהוטלה עליו הייתה לעזור לתלמידים הצעירים ממנו להבין את לימודי הדת שלהם באופן מעשי, על ידי בניית מודל קטן של אוהל מועד, אשר בתוכו העבריים הקדמוניים שמרו את ארון הברית הקדוש שלהם. הוא שמח על המשימה עד מאוד. היה זה המודל הראשון שבנה בחייו, אבל בשום אופן לא האחרון.

יום אחד, חלה אחד החניכים עד מאוד, ושיק נשלח לצעוד כל הדרך חזרה לבאזל, כדי לדווח על כך למנהל המוסד שפיטלר. ואחר צעדה ארוכה במזג אוויר קריר הגיע שיק לשפיטלר ודיווח לו על מחלתו של החניך. למרבה הפתעתו שפיטלר, שלא נהג לפקוד רבות את המנזר שעל ההר, התעקש לצאת מיד ביחד עם שיק בחזרה אל ההר. "שלא יגידו שהפקרתי את האחים על ההר מבלי לדאוג לרווחתם". לא עבר זמן רב והשניים צעדו יחדיו במעלה ההר. היה זה המסע שישנה את חייו של שיק ללא היכר.

רצה הגורל ובזמן הליכתם סופה הכתה את ההר והשניים נאלצו לעצור בפונדק דרכים ולהמתין שתישכח הסופה. בעודם ממתינים ניהלו השניים זה עם זה שיחה ארוכה על אלוהים ועל החיים ועל עבודת המיסיון, שיק התפלא לגלות בראש המסדר איש חזון אמיץ שרוצה לראות את המיסיון הקטן שלהם פורח ומשגשג ושפיטלר נדהם למצוא בשיק איש שיחה מרתק שהשנים אותן בילה שרוע פרקדן בחברתם של ספרים הפכו אותו למאגר אינסופי של עובדות מרתקות וסיפורים נפלאים. אלו הפנים שהייתי רוצה שיהיו למיסיון שלי בעולם, חשב שפיטלר ומיהר להציע לשיק להצטרף למסע שהוא מארגן לארצות הברית. "ידאגו לך לכל אשר תרצה בארץ העשירה הזו – יהיה לך בית מרווח ואוכל וחניכים שישרתוך, תיפגש עם אנשים גדולים ותייצג את המסדר בכל האירועים החשובים שיתרחשו בצדו השני של האוקיאנוס. שיק חשב על כך זמן מה, אמנם מסע שכזה יהיה התגשמות כל חלומותיו, אך האם הוא, צעיר וחסר ניסיון שכמותו, יוכל למלא נאמנה את המשרה המכובדת של נציג המיסיון בארץ החדשה?

"תסלח לי מאוד, הר שפיטלר" השיב לראש המוסד, "אך דומה בעיני שכדאי שתיתן משרה מכובדת זו לאיש עם ניסיון עשיר משלי"

שפיטלר הביט נדהם בעלם הצעיר, לא רק שהנער ניחן בחכמה וכישרון לרוב, לא רק שהוא איש שיחה נעים הליכות ומשכיל, אלא שהאל חנן אותו גם בצניעות. הוא ניסה לשכנע את שיק בכל זאת, אך משהלה התעקש בסירובו, אמר: "ישנה... עוד אפשרות..." שיק הקשיב בעניין.

"אנחנו מתכננים משלחת קטנה של שני אחים למקום קטן וחשוך אל הנמצא באמצע המדבר בחור נידח של האימפריה העות'מאנית. איננו יכולים לספק משאבים רבים למשלחת הזו והאחים יאלצו לעבוד קשה על מנת לקיים את עצמם. בנוסף, נאמר לנו שהמסע לשם רצוף בסכנות ואין לנו כל דרך להבטיח שהאחים יגיעו ליעדם."

"ומה הוא יעדם?" שאל שיק בסקרנות.

"ירושלים"

ירושלים? עיניו של שיק נפערו לרווחה, עיר דוד, ציון. המקום שבו שכן בית המקדש של שלמה וטירותיו של הורדוס. המקום שהוא צעד ישוע את דרכו האחרונה, העיר הנצחית שהיוותה יעד למסעי הצלב, העיר הקדושה ליהודים ולנוצרים ומוסלמים. בכל חלומותיו, לא העז לדמיין שתינתן לו האפשרות להגיע לירושלים.

"אכן," השיב שיק, "לירושלים הייתי הולך ברצון"         

לא עבר זמן רב והחלו ההכנות לקראת המסע. מכיוון שלא היה למיסיון די משאבים בשביל לכלכל את שליחיו בעיר הזו, שיק נשלח ביחד עם חברו ללמוד את אמנות בניית והרכבת שעוני הקוקייה מסוג "היער השחור", השעונים השוויצריים היקרים ביותר שנבנו מעץ, אשר מלאכת התקנתן דרשה לא רק שכל חריף המבין את דקויות המנגנון שלהם, אלא גם ידיים טובות ועדינות והבנה מקצועית בעבודות עץ. למרבה המזל, קונרד שיק ניחן בכל התכונות האלה.

אם קונרד רצה לראות את העולם הגדול, המסע הארוך לירושלים סיפק את ההזדמנות הזו. מבאזל הם נסעו בכרכרה למילאנו באיטליה ומשם נסעו ברכבת לטריאסטה הגובלת בסלובניה. שם עלו על ספינה שהשיטה אותם לאיזמיר שבמערב טורקיה. לאחר עצירה קלה שם, המשיכו לכיוון נמל יפו עם עצירה אחרונה בבירות שבלבנון. המסע היה אורך ומיגע ועד שהגיעו ליפו שיק מצא את עצמו חולה עד מאוד. חברו נאלץ לדאוג לכל ההסדרים והשניים נסעו בכרכרה לכיוון ירושלים החום הנוראי של הקיץ הים תיכוני, כמותו לא ידע מעולם.

באותן שנים לא הייתה דרך טובה המובילה בין יפו לירושלים ושיק המסכן נאלץ לשבת בכיכרה המקפצת בין הסלעים ודרכי האפר המובילים לעיר. קודח מחום ותשוש שיק בכה על גורלו המר וקיווה לעצום את עיניו למצוא את עצמו בחזרה בביתו שבביץ או במנזר קרישונה. כשהכרכרה נכנסה בשערי העיר הגדולים, שיק אפילו לא הביט מהחלון. הציפייה לראות את העיר שנבנתה כל השנים הרבות בהן חלם לבקר בה, עוד כשהיה ילד קטן וקרא בספרי הקודש של הוריו, הוחלפה על ידי רצון עז להחזיר את הגלגל לאחור  ולשוב לביתו.

חברו הטוב דאג למצוא להם קורת גג זמנית, להשכיב אותו מהר במיטה ולסעוד אותו עד שיחלים. רצה הגורל וקונרד שיק הצליח לנצח גם את המחלה הזו, מיד כשהחלים ביקש ללכת ולטייל ברחובות העיר עליה רק שמע באגדות וקרא בספרים. מה רבה הייתה הפתעתו כשגילה שירושלים של אמצע המאה ה19 הייתה לא פחות חולה ממנו.

העיר כולה נדחסה בתוך חומותיה העתיקות, רחובות שלמים, שתושביהם לא יכלו להמשיך לחיות בתאים הקשים הפכו לחורבות, והריסותיהן של כנסיות עתיקות הפכו למחצבות של אבנים אותן גנבו עניי העיר כדי לתקן את בתיהם הרעועים. השווקים השונים בעיר נותרו עניים ממוצרים ואנשי המכירות, מרוב מקרים של גניבה ומרעב לקונים הפכו אנשים חדשניים שהתמקחו בזעם על כל אגורה שחוקה.

עוד התפלא לגלות שהעיר הקטנה הזו אכלסה גם לא מעט משפחות עשירים אבל אלה חיו להם בבתים הגדולים, ספונים בחומות גבוהות עם שומרים בכל כניסה. הוא ציפה לגלות עיר שבה תושביה השונים – היהודים, הנוצרים, המוסלמים והארמנים חיים זה לצד זה בשלום ובאחווה, אך גילה במהרה שכל רובע חי מבודד משכניו מחליף עימם רק מבטים מאיימים שחלפו זה על פני זה ברחובותיה הצרים של העיר.

לאן הגעתי? שאל את עצמו שיק, במקום עיר מלאה בחסד מצאתי עיר מלאה בחשד, במקום דרך המלך העיר אינה אלא חומות ועוד חומות. חומותיה של העיר המפרידים בינה ובין העולם, חומות הרובעים השונים המפרידות בין אדם לכנו וחומות בתוך הרובעים המפרידות בין עשירי כל רובע לענייו המרובים.

ועם זאת, כשהלך ברחובותיה של העיר הזו, לא יכול היה שלא לחשוב על אותה העיר שקרא עליה בספרים. כאן, ברחוב הזה, הילכו רגליו של ישוע הצלוב, ושם ברחוב ההוא נקבר. כאן, על הגבעה הזו, במקום בו ניצב מוזנח ורעוע מסגד אל-אקצה המוסלמי שכן בית המקדש ופה בנה שלמה את ארמונו, על החומות האלה צבאו הצלבנים

מכיוון שהוא וחברו היו הגרמנים הפרוטסטנטים היחידים בעיר, איש עוד לא הספיק לפחד מהם ולכן מצאו שהם יכולים לפתח קשרים טובים עם שכניהם, בניגוד לנוהג המקובל. במעט הכסף שהיה להם הצליחו לשכור מקום קטן, לא רחוק מהמצודה שהייתה ביתו של המלך הורדות האגדי. אבל במהרה הם גילו שכמה שהעיר הזאת ענייה, כך היו החיים בה יקרים. לא עברו חודשיים והם כילו את כל הכספים שאיתם נשלחו לארץ ונותרו חסרי כל.

במהרה שלחו מכתבים לשפיטלר והפצירו בו שישלח להם עוד כסף. אך הלה חשב על המצב האפשרי הזה והשיב להם במכתב "תן לאדם דג והוא יאכל ליום אחד – למד אותו לדוג והוא יאכל לחייו", אל המכתב הוא צירף ארגזים מלאים ברכיבים של שעוני הקוקייה היוקרתיים מסוג היער השחור.

בית תבור

שיק מיהר להתחיל בעבודה, הוא הרכיב מספר שעונים לדוגמה והחל פוקד את בתיהם של עשירי העיר. לא עבר זמן רב והשמועה בעיר יצאה שאמן שעונים משוויצריה הגיע לעיר ובאמתחתו מהשעונים היפים והטובים ביותר שנראו בארץ והכל התדפקו על דלתו של שיק בתקווה שזה יבוא לביתם ויתקין שעון קוקייה יוקרתי בביתם.

מכיוון שהתקנת כל שעון היא עבודה עדינה ומדויקת הנעשית בבית הלקוח, שיק מצא עצמו אורח של כבוד בבתיהם של כל עשירי העיר, אוכל משולחנם ומבדר אותם בסיפורים רבים על ירושלים, אותם לא הכירו בעצמם. הוא התחבר כך עם נציגיה של הכנסייה הקתולית, ועם נציגי הכנסייה האתיופית, הוא היה אורח של כבוד בחצרות הרבנים היהודים ואפילו המופתי של ירושלים, ראש העיר ונציגו של הסולטן הטורקי בארץ הקודש, אהב אותו עד מאוד והזמין אותו להתארח בחצרו פעמים רבות.

ההצלחה סוף סוף הגיע לדלתו של קונרד שיק, אבל למרות שסוף סוף לא היה חסר לו כסף, משהו אחר היה חסר לשיק. האם לזאת יעד אותי הגורל? לחזר אחרי חצרות של עשירים ולשעשע אותם בסיפורים ושעונים? האם כל מה שאלוהים רוצה ממני זה שאמכור את כשרוני למרבה במחיר?

אבל לא עבר זמן רב, ולכל השאלות האלה נמצא מענה. החוק הראשון של כל יוזמה כלכלית הוא שיש למצוא את הביקוש ולספק לו היצע. שיק מצא את הביקוש לשעוני קוקייה וסיפק אותו היטב, אבל לא עבר זמן רב וההיצע מצא את הביקוש ולא נותר עוד בית עשירים אחד בירושלים שלא תקתק בו שעון קוקייה. היה זה בהחלט סיפור הצלחה, אך ההצלחה הייתה כל כך רחבה, שלא נותר למי למכור עוד.

הכסף שהשניים חסכו הספיק להם לעוד זמן מה, אך בהיעדר לקוחות חדשים הוא נגמר במהרה ושיק וחברו מצאו עצמם שוב במחסור. הם כתבו לשפיטלר, אך הוא, שלא ידע עד כמה יקרה המחייה בירושלים, חשב שהם רק סובלים מחולשת האמונה וחיזק את ידם במילים טובות מספרות הקודש במקום בכספים.

יום אחד, המופתי של ירושלים, שהתגעגע מאוד לשיחות שניהל עם שיק, הגיע לבקר את השניים בביתם הצנוע. הוא התפלא מאוד לגלות את מידת העוני והצניעות שבה הם חיים. הוא שכח שהחכמה אינה בודקת בכיסים של בעליה, ושגה לחשוב שאדם חכם ונבון כשיק, חייב בהכרח להיות גם עשיר. מרצון לעזור לשיק, החליט המופתי להציע לו עבודה.

"קונרד היקר" אמר לו, "בני וחבריו הצעירים הם בהחלט אנשים טובים, אך הם חסרים את ההשכלה של איש העולם הגדול שכמוך. האם תהיה מוכן להיות להם למורה, בתמורה לתשלום נאות כמובן..."

לשיק לא הייתה ברירה אלא להשיב בחיוב ולא עבר זמן רב והוא מצא עצמו כמורה הפרטי של נערי העיר. הם לימדו אותו שליטה טובה בשפה הערבית והוא לימד אותם בחזרה היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות ואמנות והעשיר את עולמם בעולמו. כך גדל לו דור חדש של אצולת העיר שהיה פתוח לעולם הגדול וצמא לקבלו. לא עבר זמן רב והעולם כולו נפתח לירושלים.

האימפריה הרוסית שלחה לשם שליחים כה רבים, שנוצר צורך בבנייה של מתחם שלם ענקי מחוץ לחומות העיר כדי לאכלס אותם, הצרפתים והאיטלקים מיהרו אחריהם לבקר ולבנות בעיר הקודש, ומושבות שלמות של אמריקאים, גרמנים ויוונים החלו לקום בפאתי העיר. עם שגשוגה של העיר החל גם עניין רב בשיקום עברה של העיר ומשלחות רבות כמו הקרן הבריטית לחקר ירושלים העמידו כספים רבים לחקירה ארכיאולוגית של העיר. למרבה הפתעתם, כל משלחת שביקשה לערוך חפירות בעיר הקודש, הופנתה על ידי המופתי ונציגיו לדבר עם קונרד שיק שיפקח על החפירות וישמור שהעיר לא תינזק מהמחקרים.

שיק שמח על ההזדמנות הזו. הוא אמנם מעולם לא למד ארכיאולוגיה, אך לא היה אדם בירושלים שהכיר טוב ממנו את רחובותיה של העיר ואת עברה המפואר. לא עבר זמן רב והוא החל בעצמו לנהל חפירות ארכיאולוגיות ולכתוב על תגליותיו בכתבי עת חשובים באנגליה, גרמניה ובשווייץ.

הוא קיבל על עצמו משרה חדשה בעבור המיסיון האנגלי כמנהל "בית התעשייה" שאלה הקימו, שם פיקח על הכשרתם ועבודתם של נגרים, סטטי אבן ואמנים שהופקדו על בנייתה של ירושלים החדשה.

הוא אפילו מונה למתכנן העיר הראשון של ירושלים וליווה את כל תהליך היציאה מהחומות. הוא ראה את ההצלחה לה נחלו הרוסים והיהודים בשכונותיהם החדשות שמחוץ לחומות והחל מתכנן בתים חדשים שייבנו גם הם מחוץ לחומות. ראשית בנה בתי אחוזה מפוארים עבור עשירי העיר, אך קשריו החזקים עם השלטונות אפשרו לו להגשים את חלומותיו ולבנות בתים מפוארים כמותם לא נראו בירושלים, לא לעשירי העיר, אלא דווקא לענייה. כך, תכנן ובנה בתי חולים ובתי מצורעים מחוץ לחומות, הוא בנה בתי יתומים ואת בית היתומות "טליתא קומי" המפואר. לאוכלוסייה היהודית הגדלה תכנן ובנה את שכונת מאה שערים כדי שהקהילה תוכל לשגשג ולצמוח בתוכה. הוא אפילו תכנן בית חלומות לעצמו לו קרא "בית תבור".

מכיוון שהתגעגע למראה הבתים של ילדותו, דרש שעל גגות כל הבתים שבנה יהיו גגות רעפים שיזכירו לו את נופי ילדותו.

יום אחד פנה אליו המופתי בבקשה מעניינת. הקיסר הגרמני ווילהלם השני הכריז שהוא רוצה לבוא לבקר בעיר הקודש, ומכיוון שגרמניה הייתה ארץ מולדתו של שיק, המופתי ביקש שהלה יהיה אחראי על ההכנות לביקורו של הקיסר. הוא לא תיאר לעצמו מה תהיה התוצאה של בקשה זו.

במסמך ארוך ומפורט תיאר שיק בדיוק אילו הכנות יש לערוך לבואו של הקיסר. שיק טען שיש לסלול רחוב ראוי לכרכרות, הראשון אי פעם בירושלים אשר יוביל מירושלים ועד נמל יפו, לחרוב קרא "רחוב יפו" והוא עתיד להיות הרחוב המרכזי ביותר בירושלים של מחוץ לחומות מאז והעד היום. למרבה תדהמתו של המופתי הרחוב לא הסתיים, כמצופה בשער יפו הקטן אלא בנקודה מוזרה באמצע החומה הגדולה של העיר.

"מה זה?" שאל המופתי, "האם הקיסר יאלץ לטפס על החומות כמו כובש צלבני?"

"כאן..." השיב שיק, "כאן צריך לפתוח שער חדש. שער שיחבר בין הרובע הנוצרי ומושבותיהם של הנוצרים שמחוץ לחומות"

איזו גדולה יש באדם הרואה חומה ענקית שניצבה איתנה מאות ואלפי שנים ולדרוש שדווקא כאן ייפרץ שער. ואכן השער החדש נפרץ, הרחוב נסלל והעיר ירושלים יצאה מחומותיה והפכה להיות העיר הגדולה ביותר בירושלים מאז ועד היום.

בשנת 1901, לאחר חמישים שנה של עבודה בירושלים, כשהוא כמעט בן שמונים שנה, עזב שיק את העיר ירושלים ואת העולם כולו. האיש שהגיע לעיר ענייה הסגורה בחומותיה ועזב אותה עיר עשירה שבה כל העולם מבקש לבקר.

עד היום המפות ששרטט, הגדמים שנה והמאמרים הרבים שכתב מהווים נכס צאן ברזל לכל חוקר ירושלים. כמעט כל הבתים שהקים נותרו עומדים עד היום ומהווים כמה מהמבנים היפים ביותר בעיר הזו שרבים טוענים שהיא אחת הערים היפות בעולם.

'ירושלים החדשה', תיאטרון החאן, מתוך 'מבקר בתרבות'

בשנת 1882, הגה הפילוסוף פרדריך ניטשה, בספרו 'המדע העליז', את המילים "אלוהים מת". במובן מסויים זה היה אחד האירועים המהותיים שעיצבו את המאה העשרים, במובן אחר זה היה השלמתו של תהליך שהתחיל מאתיים שנה קודם לכן, בפילוסופיה של ברוך שפינוזה.

שפינוזה, בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שהיגרה לאמסטרדם, היה אחד מאבני היסוד של הפילוסופיה החדשה. יחד עם דיקארט ולייבניץ, הוא היה חלק מהפילוסופיה הראציונאליסטית הרואה במתמטיקה (ובפרט בגיאומטריה), כמודל שעל פיו עלינו להסדיר את אמונותינו. היום אנחנו יכולים לעמוד על חשיבותו הייחודית כאבי החילוניות הרואה באלוהים את הטבע עצמו ולא דמוי אדם עם זקן שיושב מעל העננים ושופט את מעשינו, כאבי הגישה הקוראת לקריאה ספרותית של כתבי הקודש, וכאדם הראשון שקרא באופן ברור להפרדת הדת מהמדינה.

היום, כאשר אנו חוזים בהתחזקות הבורות הימי-ביניימית של האמונה הלא מושכלת של ההמונים, דבריו של שפינוזה נראים כנר בוהק במערה שהולכת ומחשיכה מדור לדור. מסיבה זו, דומני, בחר המחזאי האמריקאי דייויד אייבס, לכתוב את המחזה 'ירושלים החדשה', המתמקד במשפטו הפומבי של שפינוזה בבית הכנסת תלמוד תורה, אשר בסופו הוחרם הפילוסוף הצעיר וגורש כמשוקץ מקהילתו.

כותרת המחזה 'ירושלים החדשה' היא כפולה במשמעותה, היא נוגעת לכינונה של התפיסה החדשה ששפינוזה קידם, ולאופן שבה התייחסו לאמסטרדם במאה ה17 כמקום שממנו יצאו ערכים כמו חופש הדפוס, חופש המסחר וחופש הדת. צירוף המילים 'ירושלים החדשה' מכיל בתוכו תודעה אפוקליפטית מובחנת, על פי הנבואה, ירושלים החדשה תקום לאחר מלחמת גוג ומגוג, לאחר ביאת המשיח, לאחר תחיית המתים.

אי אפשר שלא לקשר את המחזה 'ירושלים החדשה' לארכיטיפ הפילוסופי שלו - 'האפולוגיה של סוקרטס' בה מביא אפלטון את סיפור משפטו של סוקראטס - הקדוש המעונה של הפילוסופיה המערבית. במחזה של אייבס, מתואר שפינוזה כקדוש המעונה של החילוניות.
זה אינו מחזה שנצפה עם הבטן, כמו ההצגה הנפלאה 'תעלולי סקפן', ולא מחזה שנצפה עם הלב כמו יצירת המופת 'גן הדובדבנים' (שתיהן הועלו בתיאטרון החאן בשנים האחרונות), אלא זו הצגה הנצפית עם השכל. הצופה נדרש לשמוע, לחשוב ולהתמודד עם הקשיים שמעלה הפילוסוף השחצן הצעיר, באופן שבו מתבקשים כל דמויות המחזה להתמודד עימן.

לכאורה, תכניתו של אייבס נראית בלתי אפשרית - להכניס לתוך מחזה המתרחש ביום אחד סיכום ממצה של כל העקרונות הפילוסופיים של מפעל החיים של שפינוזה, אבל אכן אנו נחשפים להיבטים המהותיים של הגותו;  האימננטיות של אלוהים, ההבנה שהתנ"ך נכתב על ידי אדם, שלילת הישארות הנשמה אחרי מות הגוף ומעמדה של האהבה כצורתה של הגאולה בעולמנו. 

עד כה דומה שאנו דנים בדיון פילוסופי על מעמדה של הדת, אבל לא כך, אנו דנים בהצגה. בהצגה של תאטרון החאן. בכיכובו של אחד השחקנים הבולטים ביותר של זמננו ויטלי פרידלנד, בו כל שוחר תאטרון התאהב בהצגה 'תעלולי סקפן'. ויטלי נותן לנו שפינוזה צעיר שהוא שחצן במידה שהוא אנושי, נעים ומעצבן, גאון פילוסופי ואוטיסט חברתי. זה שפינוזה העובד על הגותו, מחבר אותה שלב אחרי שלב בתוך ההצגה, ועם  זאת, זה שפינוזה שמאמין שהוא פתר את רוב בעיות קיום האנושי, אם לא את כולן. 

לצידו של וויטלי ראויים לציון לשבח אריה צ'רנר המשחק את הרב הראשי של הקהילה היהודית באמסטרדם הנקרע בין תפקידו הפוליטי לליבו היוצא אל תלמידו. (גילוי נאות, מקום מיוחד שמור בליבי למר צ'רנר, עוד מהימים בהם, כנער צעיר, שיחקתי לצידו על בימת החאן בהצגה 'אנטיגונה').
מלבד אריה צ'רנר, בולטים גם אבי פניני, יוסי עיני וכרמית מסילתי-קפלן המביאה אל הבמה את אותה אישה חסודה דתיה מטומטמת שאינך יכול אלא לאהוב בכל ליבך.

כתלמיד של הפילוסופיה המערבית, ההצגה הייתה עבורי תענוג צרוף, אך, משיחות ששמעתי מכיתת ילדים שבאה לראות את ההצגה, ייתכן והתכנים היו קצת גבוהים ומסובכים לאנשים שנגיעתם לפילוסופיה התחילה ונגמרה בסרט 'המטריקס'.

עם זאת, יצאתי בתחושה שלא רק מדובר בהצגה משובחת, הצלחה נוספת בסדרת ההצלחות של תיאטרון החאן, אלא ביצירה חשובה. דווקא כאן. דווקא עכשיו. דווקא בירושלים.

אחד השמות הקדומים של העיר ירושליים הוא ירושלם או עיר-שלם. כירושלמי מלידה אני יודע על בשרי שעיר זו מזמן אינה שלמה. לא בכדי היא קרוייה היום ירושליים, עם סיומת זוגית כמו מכנסיים, משקפיים ואופניים. ירושלים מחולקת מזה שנים. לירושלים שלנו ולירושלים שלהם. לירושלים של מעלה וירושלים של מטה, לירושלים של אז ולירושלים החדשה. מסיבה זו, רואה אני במחזה 'ירושלים החדשה' נקודה של אור בעיר הננטשת על ידי חברי, בעיר שאפילו שחקני התיאטרון שלה מזמן לא גרים בה. אם ערכי המודרנה קרובים לליבך, אם גדלת על ברכיה של החירות, הדמוקרטיה ועקרונות הפרדת הדת והמדינה, עלה לרגל לירושלים ולך לראות את הצגת החאן 'ירושלים החדשה'.