‏הצגת רשומות עם תוויות רומנטיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רומנטיקה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 5 בפברואר 2017

לונדון / וויליאם בלייק

אני תוהה בין כל הרחובות השכורים
ליד איפה שהתמזה השכור זורם באון
ומבחין בכל פניהם של העוברים
סימנים של חולשה, סימנים של יגון.

ובכל נהי של כל עלם
בכל תינוק שמפחד דומע
בכל קול: בכל חרם
את האזיקים שהשכל-חישל אני שומע.

בקול מנקי הארובות הבוכים
כל כנסייה משחירה קוראת ביגון
וכל אנחות החיילים השוחים
זולגת בדם על קירות הארמון   

וברחובות חצות אני שומע
איך הזונות הצעירות בגידופים
שימות אותו עולל דומע
ושתוכה בדבר כרכרת הנישואים

יום שבת, 19 בספטמבר 2015

הצינוק, סמיואל טיילור קולרידג'

ואת המקום הזה אבותינו יצרו לאדם!
זה התוצר של אהבתנו ושכלנו,
לכל מסכן שפגע בנו
תמים, אולי - ואם אשם אז מה?
האין עוד תרופה? הו אל כה חנון?
כל מוצא טהור וטוב מצטמק
בכוח בורוּת ועוני מחפיר
וכל חיוניותו גואה על ליבו,
ובקיפאון מושחת הופכת ארס,
ופורצת כמורסות הדֶבֶר;
ואז אנו קוראים לרמאים שפינקנו
וזו תרופתם! בדידות ללא רֵע
וללא מזור, דמעות ובכי,
ופנים פראיות, בשעה הקבועה,
נחשפות בין אדי צינוקו
לאור הדמדומים העגומים של הפנס.
כך ישכב, מוקף בנבזות, עד אשר
נשמתו משילה מהותה, ומתעוותת
אל מראות מעוותים.

בהינתן שליט אחר, הוֹ טבע
איך ריפאת את ילדך הסורר,
ובזקת עליו את השפעותיך
גון חמה, נוי ומתק האוויר,
נעימות היער והרוח והמים,
עד שישבר, ולא עוד יכול לשאת
את דְבַר היותו צורם וצְרִירִי
בתוך כל המחול הכללי
וכך, בדמעות, הוא כובש את דרכו
וזעם רוחו נרפא ומותאם,
לנדיבות המגע של האהבה

יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק ג'

עד כמה שהיה נחמד שהמאה התשע-עשרה תישאר רומנטית ומהפכנית, הגילויים השונים בתחומי התעשייה לאורך החצי השני של המאה גרמו לרומנטיקה להיראות מצועצעת ומזויפת. את העת הרומנטית החליפה האירוניה הרומנטית. זוהי ראשית כניסת הסרקזם אל תוך השיח הציבורי. דומה היה שקשה יותר להיות תמים וטוטאלי אל מול הצמיחה הגדולה של תעשיה, תאגידים ואימפריות קולוניאליסטיות. בימיה של המלכה וויקטוריה, נותרה הזיקה לעבר בהינה, רק שבמקום נוסטלגיה לעולם ימי בניימי כפרי וקסום, קתדרלות פסבדו-גותיות וטירות בעלות מראה עתיק צמחו להן באירופה.
כמעט ולא היה ניתן להתייחס לעמים השונים והרחוקים כמו סין, הודו, ואפריקה, כממלכות אקזוטיות של אוצרות וקסם כאשר הם מסופחים לעמים האירופאים. אך, רק כמעט. בגרמניה אנו רואים הוגים שונים חוקרים בפילוסופיה ההודית כאיזה תורת סוד נעלמה של עם נעלה, כאשן בו בזמן ההודים האמיתים נקראים לשאת על כתפיהם את נציגי הביורוקרטיה של הכובש הזר כמלכים בזעיר אנפין. באנגליה נפתחו מאורות אופיום שהיו מעוצבות כחדרי הרמון קסום למרות שהאנגלים לחמו בשלטון הסיני להטביע את הכפרים בייצור וצריכה של הסם.
אותה דו-פרצופיות נסכה גם על הגישה הוויקטוריאנית למין. אם הרומנטיים האמינו  באהבת אמת וחופש מיני, הוויקטוריאניים האמינו בדואליזם הגובל בסכיזופרניה, כאשר זה נוגע למין. מצד אחד הם נקטו בגישה שמרנית נוקשה, צנזורה והתחסדות פשטו בכל, וככל שזה נוגע לרחוב – מין לא היה קיים. מצד שני חדרי החדרים התעוררו באורגיות חייתיות ומסיבות חילופי זוגות. כל עוד המין מודר מהשיח החברתי דומה היה שהכול מותר.
אל תוך הבליל המוזר הזה סיפורי הערפדים נכנסו מצאו מקום מיוחד. בשנת 1872, הסופר האירי ג'וזף שרידן לה-פאנוּ, שיחרר לעולם את 'קרמילה'. בנובלה זו אנו נפגשים בערפדה מיוחדת במינה, לא רק שהיה מדובר בערפדה צעירה (לפחות בדמותה) ויפה, הערפדה הזו הייתה גם לסבית. בסיפור אהבה מסתורי לה-פאנו מוביל אותנו הקוראים אל מערכת יחסים בין נערה תמימה לעלמה צעירה המבקרת אותה בלילות בביקורים ליליים.
הביקורים האלו כמו היו למטרה התמימה יותר של שתיית דם הנערה, להבדיל ממימוש האהבה בין השתיים בדרכים מסורתיות יותר, אך לצד שתיית הדם איננו יכולים שלא להבחין באהבה העזה ממוות שהעלמה חשה כלפי הנערה.
ברוח רומנטית מדובר כאן בסיפור אהבה חד צדדי אבל בעידן שבו הרומנטיקה החלה להפוך לפלקט מצועצע לא היה מקום לנשים חזקות כמו קרמילה. שלא לדבר על כך שהעולם שלנו עדיין מתקשה לקבל סיפורי אהבה תמימים בין נשים.
עם זאת הנוסחה שהסיפור מציע, המשלבת בין ערפדים ומיניות הייתה מתאימה מאוד לעידן הוויקטוריאני. פתאום אנחנו יכולים להיכנס לחדר המיטות של נערה, להפוך כקוראים, למבקר הלילי. הספר עשיר בתיאורים של קרמילה פולשת למיטתה של הנערה, מחבקת אותה, מנשקת ונושכת. אבל, כמובן, זה לא היה מיני – זה היה שטני, על-מיני, רצחני.
בדיוק לתוך הפרצה הזו נכנס בראם סטוקר. כנער חולני הוא בילה שנים מחייו מרותק למיטה, חי לא חי. הדמות שלו של דראקולה, משנת 1987, מחליפה את קרמילה בצורה מתאימה יותר לעולם המודרני. פתאום זו אינה אהבה לסבית, אלא תשוקה גברית לכניעה נשית. דרקולה הוא אנס לגיטימי. פולש למיטות הנשים והורס את חייהן, תוך כדי שהוא לכאורה נשאר נקי, מקסים. הקסם הדון ג'ואני של הערפד, הוחלף בכוח מהפנט. וגם הערפדיות הנשים אינן אלא משרתות של הרוזן האפל, אשר תפקידן הוא לפתות את הקרבן.
למי שמכיר את דרקולה מהתרבות הפופולארית, יכול להיות שהביטויים בפסקה האחרונה יהיו זרים ומוזרים, אבל עדין, תמיד אנו חוזרים לתמונה הזו של גבר חזק הרוכן מעל מיטתה של אישה כנועה, בניגוד לרצונה מצד אחד ומאידך מבלי לשמוע "לא". במובן הזה ערפדים היו מושלמים לעידן הוויקטוריאני – דרך לעסוק בנושא החם של מין, מבלי להישרף שאת ההתחסדות האוסרת על המין להתקיים במרחב התרבותי.
אבל יש כאן דבר נוסף שהשתנה באבולוציה של הערפד. הספר הזה מייצג תפנית במעמד האישה. בנקודה זו בחרתי, במקום לפרט את דמויות הנשים בספר להביא מספר ציטוטים מתוך הספר שחושפים את מעמד האישה הבעייתי העולה מתוך הספר:
נאמר לנו מפי הנשים כי "גברים אוהבים שהנשים, במיוחד הנשים שלהם, תהיינה יפות. ונשים, לדאבוני, אינן תמיד יפות כפי שהן צריכות להיות". ובמקום אחר נאמר: "אנו הנשים כאלה פחדניות, שאנו חושבות שגבר יציל אותנו מפחדינו, ולכן אנו מתחתנות איתו.", ואם לא די בכך אחת הדמויות כותבת לחברתה: "מינה היקרה שלי, מדוע גברים הם כאלה נעלים ואנו הנשים כה לא ראויות להשתוות להן?"
כאשר אנו מקבלים גברים הדנים על הנושא הזה בספר, מקומה של האישה נדחק הצידה: "אנו הגברים החלטנו, לא, נשבענו לחסל את המפלצת. אך זה אינו מקום לאישה." ואם לא די ציטוט הקודם, הוא מופיע זמן מה אחרי-כן בניסוח כמעט זהה: "המצב גרוע מספיק בשבילנו, הגברים של העולם הגדול, אשר היו בהרבה מקומות מסוכנים בחייהם, אך זה אינו מקום לאישה."
מאותו הרגע ולאורך כל המאה העשרים, סיפורי ערפדים שימרו את היחס הבסיסי הזה כלפי נשים. בגרסה הקולנועית הראשונה לספר "נוספרטו" משנת 1922, הערפד נוטש את ביתו במרדף אחר אישה שראה בתמונה. וכך זה ממשיך. אם נדמה היה שאן רייס, בספריה "ראיון עם ערפד", "לסטאט", ו"מלכת הארורים" מציעה לפנינו תמונה אחרת של הערפדים, אנו מיד מוצאים בספריה כיצד בספר הראשון הילדה-ערפד נמצאת בעולם שלא לה, כאילו שעולם הערפדים, משום מה, מקבל את היותו עולם למבוגרים בלבד.
רק כאשר אנו מגיעים לשלהי שנות התשעים של המאה העשרים אנו מוצאים סוף סוף אישה שיכולה לבדה להתמודד עם המפלצות הגבריות – "באפי ציידת הערפדים" היא הנערה הראשונה בתרבות עולם הערפדים שמצליחה להיות דמות נשית חזקה המתנגדת לערפדים. ייתכן וזו הסיבה שבגללה התכנית ההיא מקבלת היום את המעמד הכמעט מיתולוגי בקרב הדור הצעיר.

אבל, לפני שנוכל לשמוח שהנה באה באפי ושחררה את האישה מטלפי הערפד, עלינו לזכור שהיום, לצד יצירות כמו הסרטים "תרשה לאדם הנכון להיכנס" ("Låt den rätte komma in", 2008) ו"ביזנטיום" (2012), המתמודדים עם הבעייתיות שיוצרת ההגמוניה הגברית בעולם שבו יש ערפדים. סרטים אלה נדחקים לשוליים לטובת יצירות סמי-אירוטיות כמו סדרת הטלוויזיה "דם אמיתי", או סרטי נעורים פסבדו-רומנטיים שבהם כל הזמן הצופים הצעירים נקראים לחכות לפורקן המיני גיבוריהם כמו "דמדומים".

יום שני, 31 בדצמבר 2012

שורות (מנזר טינטרן) - וויליאם וורדסוורת'

הפעם בחרתי להביא לפניכם תרגום של שירו המפורסם של וויליאם וורדוורת', חברו הטוב של קולרידג', גם הוא מתוך ספר השירה המהפכני "בלדות ליריות" משנת 1800.
השיר הוא מעין בלדה בעלת משקל של עשר הברות לשורה (קשה מאוד להעביר לעברית משקל כזה... תנסו בעצמכם ותבינו) וללא חריזה, המתאר מפגש של משורר בתמונת ילדות שלו - מנזר שהכיר, אשר מביא אותו להגות לפתע במשמעות הזמן החולף והטבע. בעידן שהוא אובססיבי בדאגה שלו לטבע ועם זאת עולם שהוא מכור כל-כך לדלקים השונים שהוא שואב מהטבע, אני חושב שיש משהו בשירה הזו, ביחס הבלתי אמצעי הזה אל הטבע, משהו בתמימות הזו, שאבד. היום כבר לא כותבים שורות כאלה. שורות שאינן חוזרות על עצמן. שורות שנעות מכאן לשם מבלי חתירה למטרה כלשהי. שורות שאי אפשר לסכם או לקצר. שורות שצריך לקרוא לאט.
קריאה נעימה.
וויליאם וורדסוורת' (1770-1850)

שורות

שנכתבו מספר מיילים מעל מנזר טינטרן,
עם שובנו לגדות נהר הווי במהלך טיולנו,
13 ביולי, 1798

מאת: וויליאם וורדסוורת

חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ; כָּל קַיִץ נִמְשַׁךְ
כְּחֹרֶף מַר! וְשׁוּב אֲנִי קַשּׁוּב
לַמַּיִם, הַנּוֹבְעִים מֵעֵין-הָרִים
בַּפִּכְפּוּךְ מָתוֹק. - פַּעַם נוֹסֶפֶת
חוֹזֶה אֲנִי בְּאֵלֶּה הַצּוּקִים,
הַמַּטְבִּיעִים עַל פֶּרֶא מְבֻדָּד
הָגוּת בְּדִידוּת עֲמֻקָּה; וְקוֹשְׁרִים
אֶת הַנּוֹף בְּשֶׁקֶט הַשֵּׁמִיִּים.
הַיּוֹם שָׁב כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר
כָּאן, תַּחַת עֵץ שֶׁקָּמָה אָפֵל, מַבִּיט
בְּחֶלְקוֹת הַכְּפָר, מַטָּעֵי צִיצָה
אֲשֶׁר, בְּעֵת זוֹ, בֹּסֶר תְּנוּבָתָם
אוֹבֶדֶת בֵּין שִׂיחִים וַעֲנָפִים
וּבְגֹנָם הַיָּרֹק וְתָם, לֹא
טוֹרְדִים אֶת הַנּוֹף שׁוּב אֲנִי רוֹאֶה
שׁוּרוֹת קְלוּשׁוֹת שֶׁל מְשׁוּחוֹת, שׁוּרוֹת
פְּרוּעוֹת מְלֵאוֹת הָדָר; חַוּוֹת נָאוֹת
מוֹרִיקוֹת עַד דַּלְתָּן; תְּמָרוֹת עָשָׁן
נִשָּׂאוֹת, בַּלָּאט, מִבֵּין הָעֵצִים
מִבְּלִי הִתְיַחֲסוּת, אוֹ כָּךְ נִדְמֶה,
לְשׁוֹכְנֵי הַיַּעַר חַסְרֵי הַבָּתִּים,
אוֹ לַמְּעָרָה, שָׁם לְצַד מְדוּרָה
נָזִיר יוֹשֵׁב.

            לַמְרוֹת נְדִירוּתָן
צוּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל יֹפִי לֹא הָיוּ,
כָּנוּף עֲבוּר עֵינוֹ שֶׁל עִוֵּר;
אַךְ לְעִתִּים, בֵּין חֲדָרִים, וּבֵין
סְאוֹן קְרָיוֹת וְעָרִים, חָב אֲנִי
לָהֶן, בִּשְׁעוֹת לֵאוּת, תְּחוּשׁוֹת עֶדְנָה,
שֶׁבְּדָמִי וּבְלִבִּי נחוו,
וְאַף חָדְרוּ אֶל טֹהַר מַחְשַׁבְתִּי
בַּהֲשָׁבָה שְׁלֵוָה: - גַּם רְגָשׁוֹת
שֶׁל תַּעֲנוּג נִשְׁכַּח; לָהֶם, אוּלַי,
מָקוֹם חָשׁוּב שָׁמוּר בְּתוֹךְ מֵיטָב
רִגְעֵי חַיָּיו שֶׁל הָאָדָם הַטּוֹב;
אוֹתָן פְּעֻלּוֹת קְטַנּוֹת, חַסְרוֹת שֵׁם,
שֶׁל טוּב וְאַהֲבָה. כְּמוֹ כֵּן, לָהֶן
אֲנִי אוּלַי חַיָּב גַּם אֶת מַתְּנַת
הָאֹפֶן הַנִּשְׂגָּב; מֶזֶג מְקֻדָּשׁ
שֶׁבּוֹ הָעֹל שֶׁל כָּל אוֹתָם סוֹדוֹת
שֶׁבּוֹ נִשְׁקַל מַשָּׂאָם הַמַּתִּישׁ
שֶׁבּוֹ כָּל רָזֵי הָעוֹלָם הַזֶּה
מוּאָרִים: - מֶזֶג רַךְ וּמְקֻדָּשׁ,
שֶׁבּוֹ חִבּוֹת בְּעֶדְנָה מוֹבִילוֹת
אוֹתָנוּ, עַד, שֶׁכָּל מַבָּע גִּשְׁמֵי,
וְאַף זְרִימַת הַדָּם הָאֱנוֹשִׁי
כִּמְעַט עוֹצֶרֶת, וְאָנוּ לַנִּים
בַּגּוּף, וּנְעוּרִים בָּרוּחַ חַיָּה;
כְּשֶׁהָעַיִן מִשְׁתַּתֶּקֶת בָּעֹז
נְגִינָה, וְכֹחַ עַז שֶׁל אֹשֶׁר,
אָנוּ רוֹאִים חַיּוּת בַּכֹּל.
                                   
                        אִם זוֹ
אֵינָהּ אֶלָּא דַּעַת שָׁוְא, עִם זֹאת, הוֹ!
תְּכוּפוֹת בַּחֲשֵׁכָה וּבֵין צוּרוֹת
אוֹר יוֹם עָגוּם, בּוֹ הַכַּעַס נָע
בְּלִי רְוָחָה, וְלָהַט עוֹלָם,
מַכְבִּיד עַל פְּעִימוֹתָיו שֶׁל לִבִּי,
תְּכוּפוֹת רוּחִי פָּנְתָה אֵלֶיךָ הוֹ
ווי יַעֲרִי! נַוָּד בֵּין עֵצִים הִנְּךָ
אֵיךְ תְּכוּפוֹת רוּחִי פָּנְתָה אֵלֶיךָ!

עַתָּה, בְּאוֹר מַחְשָׁבוֹת חֲצִי-כָּבוּי
וְהֵד זִכְרוֹנוֹת עָמוּם וְקָלוּשׁ
וּבְמִדָּה שֶׁל בִּלְבּוּל עָגוּם
תְּמוּנַת הַשֵּׂכֶל שָׁבָה לִתְחִיָּה:
בְּעוֹדִי נִצַּב, לֹא רַק בִּתְחוּשׁוֹת
שֶׁל עֹנֶג הוֹוֶה, גַּם בְּמַחְשָׁבוֹת
טוֹבוֹת שֶׁבְּעֵת זוֹ הֵן לִי מָזוֹן
לִשְׁנוֹת עָתִיד. וְכָךְ אֲנִי מֵעֵז
אָמְנָם שׁוֹנֶה, וַדַּאי, כְּבָר לֹא כְּמוֹ אָז,
כְּשֶׁלָּרִאשׁוֹנָה בָּאתִי בֵּין גְּבָעוֹת;
כְּשֶׁכְּאַיָּל זִנַּקְתִּי בֵּין הָרִים,
בֵּין נְהָרוֹת וּנְחָלִים בּוֹדְדִים
הַטֶּבַע מוֹבִילִי; אֶלָּא יוֹתֵר
כְּגֶבֶר הַנִּמְלָט מֵחֶרְדוֹתָיו,
מִזֶּה שֶׁתָּר אַחַר אַהֲבוֹתָיו.
מִשּׁוּם שֶׁאָז הַטֶּבַע )רִגּוּשִׁים
גַּסִּים שֶׁל עֲלוּמַי, רִגְעֵי חַיּוּת
פְּרָאִית אָשֵׁר אָבְדוּ( עֲבוּרִי
הָיָה הַכֹּל בַּכֹּל. - אֵינִי יָכֹל
לְצַיֵּר מַה אָז הָיִיתִי, קוֹלוֹת מַפָּל
רְדָפוּנִי כִּתְשׁוּקָה: הַצּוּק,
הָהָר, הַיַּעַר עָמֹק וְעָגוּם,
צְבָעִים וְצוּרָתָם הָיוּ לִי אָז
לְתֵאָבוֹן: תְּחוּשָׁה וְאַהֲבָה,
שֶׁלֹּא זְקוּקִים לַקֶּסֶם הַמְּרֻחָק,
שֶׁמְּסַפֵּק הַשֵּׂכֶל, אוֹ עִנְיָן
שֶׁלֹּא שׁוֹאֵל מֵהַמַּבָּט: - זְמַן זֶה
חָלַף, עִם כָּל הֲנָאוֹתָיו, כְּמוֹ
ענגיו המשכרים. לא לזה
אני כמהה, אבל, או בוכה,
שי אחר בא, מאבדן זה, אמנם,
פיצוי מוזנח. כי אני ידעתי
להביט בטבע, לא כְּבִשְׁעוֹת
עֲלוּמִים פּוֹחֲזִים, שׁוֹמֵעַ
אֶת הַדֹּם, נְעִימַת אֱנוֹשׁ נוּגָה
לֹא צוֹרֶמֶת אוֹ גַּסָּה, כֹּחַ לָהּ
לְזַכֵּךְ וְלִשְׁבֹּר. וְאַף חַשְׁתִּי
נוֹכְחוּת הַטּוֹרֶדֶת בָּאֹשֶׁר
מַחְשָׁבָה נַעֲלָהּ; מִן חוּשׁ נִשְׂגָּב
שֶׁל מַשֶּׁהוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר סָבוּךְ,
הַשּׁוֹכֵן בְּאוֹרָן שֶׁל הַשְּׁקִיעוֹת,
מִסָּבִיב לַיָּם, וּבָאֲוִיר הַחַי,
בַּתְּכוֹל רָקִיעַ, וּבַמַּחְשָׁבָה.
תְּנוּעָה וְרוּחַ, הַמְּדַרְבֶּנֶת
אֶת כָּל הַחוֹשְׁבִים, וְהַמֻּשָּׂאִים
וְחוֹלֶפֶת דֶּרֶךְ כָּל. לָכֵן שָׁקֵט
אֲנִי, אוֹהֵב לַמִּרְעֶה וְלָעֵץ
וְלָהָר; וּלְכָל שֶׁאָנוּ חוֹזִים
בָּאָרֶץ הַיְּרֻקָּה; בָּעֹז עוֹלָם
שֶׁעַיִן וְאֹזֶן, חֲצִי-בּוֹרְאִים
וְחוֹוִים; מְרֻצֶּה לְהַכִּיר
בַּטֶּבַע וּבִשְׂפָתוֹ שֶׁל הַחוּשׁ,
עֹגֶן לַטֹּהַר מַחְשַׁבְתִּי, אָחוֹת
מַדְרִיךְ, שׁוֹמֵר לִבִּי, וְנִשְׁמָתִי
מִכָּל אוֹתוֹ מוּסָר.

                        וְלֹא, אוּלַי,
אִם לֹא כָּךְ חֻנַּכְתִּי, לִסְבֹּל אֶת
נִוּוּן הָרוּחוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁלִּי:
מִשּׁוּם שֶׁהִנְּךָ עִמִּי, כָּאן, עַל שְׂפַת
נָהָר נָאֶה זֶה: אַתָּה, יַקִּירִי,
חָבֵר יָקָר שֶׁלִּי, וּבְקוֹלְךָ
תּוֹפֵשׂ אֲנִי אֶת שְׂפַת לִבִּי הַהוּא,
וְקוֹרֵא אֶת אֹשֶׁר עֲבָרִי בְּאוֹר
עֵינֶיךָ הַטְּרוּפוֹת. הוֹ!  לִמְעַט זְמַן
אוּכַל לִרְאוֹת בָּךְ אֶת עֲבָרִי,
אָחוֹת יְקָרָה שֶׁלִּי! תְּפִלָּה זוֹ
אֲנִי נוֹשֵׂא, כִּי טֶבַע לֹא בָּגְדָה
בַּלֵּב שֶׁאֲהָבָהּ; זוֹ הִיא זְכוּתָהּ,
דֶּרֶךְ כָּל שְׁנוֹת חַיֵּינוּ, לַזּוּז
מִטּוּב לְטוּב: כִּי הִיא כָּךְ יְכוֹלָה
לְהַשְׂכִּיל שִׂכְלֵנוּ, לְהַטְבִּיעַ
בְּשֶׁקֶט וְהָדָר, וּלְהָזִין
בְּשֶׂגֶב מַחְשָׁבוֹת, אֶת זֶה שֶׁלֹּא
לְשׁוֹן הָרַע, שִׁפּוּט פָּזִיז, לֹא בּוּז
שֶׁל אָנוֹכִיִּים, לֹא בְּרָכוֹת חַסְרוֹת
חִבָּה, וְלֹא יְבֵשׁוּת שִׂיחַת חֻלִּין,
יוּכְלוּ אוֹתָנוּ לְנַצֵּחַ, אוֹ
לִפְגֹּם בְּרֹן אֱמוּנָתֵנוּ כִּי
כָּל שֶׁנֶּחֱזֶה מַלֵּא בְּרָכוֹת, אִם
כֵּן תֵּן לַיָּרֵחַ לְהָאִיר עַל
הֵלֶךְ בְּדִידוּתְךָ; וְתֵן לָרוּחַ
הֶהָרִים לִנְשֹׁב כָּךְ נֶגְדְּךָ:
יוֹם יָבוֹא, כְּשֶׁפֶּרֶא רִגּוּשֶׁיךָ
יַבְשִׁיל לְטוּב פִּכְּחוּת, וְשִׂכְלְךָ
יְהֵא מִבְצָר לְכָל צוּרוֹת אֱהַב,
זִכְרוֹנְךָ יְהֵא כְּמִשְׁכָּן לְכָל
אוֹתָן מַנְגִּינוֹת מְתוּקוֹת; הוֹ! אָז,
אִם בְּדִידוּת, חָשַׁשׁ, כְּאֵב, אוֹ יָגוֹן
יהו מְנָתְךָ, בְּאֵלּוּ מַחְשָׁבוֹת
מָזוֹר אוֹ עֹנֶג רַךְ, כָּךְ אוֹתִי תִּזְכֹּר,
וְאֶת הַפְצָרוֹתַי, אוּלַי,
אֹכַל לִהְיוֹת, כְּשֶׁלֹּא עוֹד אֶהֱיֶה,
קוֹלְךָ, לִתְפֹּשׂ מִטֵּרוּף מַבָּטְךָ
בִּרְקֵי חַיֵּי עָבַר, הָאֵם תִּשְׁכַּךְ
שֶׁעַל גָּדוֹת זֶרֶם הַיּוּבַל הַזֶּה
עָמַדְנוּ יַחְדָּו; שֶׁאֲנִי סוֹגֵד
הַטֶּבַע מִשֶּׁכְּבָר, בָּאתִי הֵנָּה
לֹא יָגַע מִשֵּׁרוּת זֶה; אֶלָּא
אָמְנָם בַּחֹם אוֹהֵב, הוֹ! בִּמְסִירוֹת
כֹּה עֲמֻקָּה שֶׁל אַהֲבָה קְדוֹשָׁה.
אָז לֹא תִּשְׁכַּח, אַחֲרֵי רֹב נְדוּדִים
וְרֹב שְׁנוֹת מַחְסוֹר, שֶׁכָּל הָעֵצִים
הַצּוּקִים, וְהַנּוֹף הַיָּרֹק הַזֶּה, הֵם לִי
נָאִים, לְעַצְמָם וְגַם בִּשְׁבִילְךָ. 
מנזר טינטרן

יום שני, 24 בדצמבר 2012

הזמיר - סמיואל טיילור קולרידג'


הפעם בחרתי להביא תרגום של שירו של המשורר הרומנטי בעל החיבה היתירה לאופיום - סמיואל טיילור קולרידג', שהיה בעיני אחד המעניינים והטובים שבמשוררים הרומנטיים. ביחד עם חברו הטוב וורדסוורת קולרידג' שינה את פניה של השירה האנגלית כאשר בשנת 1800 השניים הוציאו את ספר השירים "בלדות ליריות". הספר הציג שירה חדשה, חתרנית, המעמידה אנשים פשוטים כגיבוריה ומבני חריזה חדשניים ה'משחקים' על מבנה הבלדה הימי-ביניימי.
השיר עצמו קרוי 'שיר שיח' בכותרת המשנה שלו אך השותף לשיחה נסתר עד ממש השורות  האחרונות של השיר. ברוח רומנטית השיר מתאר את ההשראה ששירת הזמיר משרה על מאזיניה ועל הקשר של האדם עם הטבע.
מצד שני השיר הינו ביקורתי בה במידה שהוא פשוט. שכן, שירת הזמיר הייתה ועדיין תימה מרכזית בשירת המערב, לפני המשוררים הרומנטיים (קולרידג' ושלי במיוחד) נהגו משוררים לתארה כמלנכולית ומדכאת, אחרי המשוררים הרומנטיים ניתן למצוא את דמות הזמיר כאידיאל של המשורר הבודד הניצב אל מול ההמון.
בישראל אנחנו יכולים להזכיר את שירתו של נתן זך שבה אנו מוצאים את הזמיר כמעין אורפיאוס ארכיטיפי של השירה, דמות בלתי מושגת שהמשורר צריך להתמודד איתה על מנת להיות משורר אמיתי.
אבל, אם חוזרים לשיר עצמו, קוראים יקרים, תעשו לעצמכם טובה ואל תקראו את השיר באיטיות פאתטית, אל תנסו להבין כל שורה ומשפט, אלא עופו עליו, כמו שהמשורר עף עליו, כך, לדעתי, ניתן להפיק ממנו את ההנאה הנדירה של מסע בתוך ראשו של גאון.
הזמיר - סמיואל טיילור קולרידג'
שיר שיח, נכתב באפריל

1798

אין עב, אין זכר של שקיעת היום
המבחין את המערב,  אף דוק
של אור קודר, אף גון אפל לא נע.
בוא, ננוח על גשר טחב זה!
אתה רואה את בוהק הנחל,
אך אין לו צליל: דום זורם הפלג
על מצע נץ רך. הכל שקט כאן,
ליל שלווה! ואף שלכוכבי מרום
אור דל, בוא נחשוב על מטר אביב
המרנין את הארץ, ונמצא
עונג באור הדל של כל כוכב.
והס! הזמיר החל את שירו,    
ציפור "כה מוסיקלית, כה נוגה"!
ציפור נוגה? מחשבות של סרק!
הטבע אין בו כל דבר נוגה.
-- אך נווד לילי, אשר ליבו נקרע
בזיכרון של טעות חמורה,
או אהבה מוזנחת או מרה,
(וכך, אומלל! מילא הכל רק בו
וכך כל קולות הרוך סיפרו לו
רק על יגונו) הוא ושכמותו
נתתנו לצליל הזה שם כה נוגה;
ומשוררים לרוב הם הד לכך,
משוררים, אשר בנו חרוז
כשטוב היה לו מתחו גפיהם
לצד פלג בעמק מיוער
לאור חמה או סהר, לזרם
נכנע בכל רוחו, ובשירו
ובתהילת השווא! אשר היא
תשתתף בנצחיות הטבע,
דבר נכבד! וכך שירו
יאדיר את זה הטבע, והוא
עצמו יהא נאהב! אך אין זה כך;
ונערים ועלמות השירה  
המאבדים דוק דמדומי אביב
בנשפים ומול בימה חמה, הם
בגודש אהדה צנועה בוכים
מול ניסיונות תחינת פילומלה.
חברי, ואחותו! למדנו
תורה שונה: ולא כך נחלל
כל צליל טבע שלעד מלא רוך
ואהבה! זמיר עליז הוא זה
המצופף ומאיץ ומזרז את
קולו המתוק בסילסול כה רב,
כאילו הוא חושש, שליל אפריל
יהא כה קצר שלא יהגה
את שיר אהבתו, וכך רוחו
לא תוקל בשירה! אני מכיר
חורשה גדולה, סמוך למבצר רם
אשר מושל לה אין: וכך היא
גדלה פרא בצמחיה סבוכה
והמשעולים נשברים, ודשא
דק ולוע הארי עליהם.
אך שום מקום אחר איני מכיר
בו הזמיר כה רב: ושם וכאן
מעץ וסבך הם עונים ומסיטים
זה את זה בשיר מעל החורשה--
במעברי תגרה וגחמה
וברחש נגינה וג'יג חטוף
וקול שריקה עמום מתוק מכל--
בוחש  את האוויר בהרמוניה,
שאם תעצום עיניך, עלול
להישכח ממך הליל! על שיח
מואר אשר עליו חצי סגורים,
אולי תראה אותם על הזמורות,
את ברק, ברק מבטם החד
נוצץ, בעוד גחליליות רבות
הן אור ללפיד אהבתה

עלמה עדינה
ששכנה בביתה החם וטוב
סמוך למבצר, בעת סוף ערב,
(כגבירה שנשבעה להקדיש
עצמה לכל הטבע בחורשה)
גולשת במשעול, היא מכירה
קולם, עלמה עדינה! לעיתים,
בין רגע, עת הסהר כוסה עב,
שמעה הפוגה של דום, עד אשר
הסהר שב, והעיר כל תבל
בהתרגשות, וציפורים אלו
פרצו בשיר כמקהלה כולן,
כאילו גל חלף פתאום שוטף
מאה כלי נבל שמימיים! והיא
ראתה זמירים רבים יושבים כלץ
על זלזל פורח שעודו נודד,
ולתנועה זו כיוון שיר פוחז,
כהנאת שכרות זורקת ראש.

שלום, הו מסלסל! עד לסוף מחר,
לך, חבר! שלום, שלום קצר!
שוטטנו ארוכות בהנאה,
ועתה לבית היקר.-- שוב
השיר! באושר יעכבני!-- בני,
אשר, ללא יכולת להטעים,
פוגם בכל צליל בחיקוי טועה,
כיצד הוא הביא ידו לאוזן,
ידו הקטנה, האצבע מעל,
הפציר שנקשיב! נראה לי נבון
להפכו חבר-משחק לטבע
מכיר הוא מי כוכב ראשון. פעם
נעור ברוח נכאה (כאב
פנימי, דבר מוזר, חלום עולל),
מיהרתי לקחתו אל הבוסטן,
בראותו את הירח נדם,
השהה בכיו, ושחק בשקט,
ועיניו ששחו בדמע עצור
ברקו אל מול זו הקרן! ובכן--
זה סיפורו של  אב. אך אם עדן
ייתן לי חיים, יגדל הנער
מכר לשירים, שעם שעת ליל
יחוש שמחה! ושוב שלום לך,
זמיר מתוק! ושוב חבר! שלום.

תרגם: תום בייקין-אוחיון