היא פוסעת בחן / לורד ביירון

הִיא פוֹסַעָת בְּחֶן כְּמוֹ הָלַיִל
של אקלים בלי עבים ושמי כוכבים;
וכל שבאור ובצל טוב עדיין
בעיניה ובצלליתה נפגשים;
כך מרוכך מאור עצלתיים
שעדן גונב מימים רעבים.

עוד צל אחד, עוד אור קטן,
עלול לפגום בחסד כאן
העף עם כל תלתל פחם,
או מלטף באור עדנן;
במתק שקט ראש מותקן
כה זך, בתוך זה המשכן.

על לחי זו, ועל גבה זו,
ברוך, שליו, מנוסחים,
חיוך ניצח, וזוהר גון,
על בילויים הם מספרים,
על לב אשר אוהב בתום,

ועל שלום עם החיים!

חשיכה / לורד ביירון

חלמתי חלום שלא היה חלום כלל.

השמש הבהירה כבתה, והכוכבים

נדדו אפלים בחלל הנצחי,

חסר קרניים, וחסר נתיב, הארץ הקפוא

התנודד עיוור ומשחיר באוויר חסר הירח;

הבוקר בא והלך- ובא, ולא הביא עמו יום,

ואנשים שכחו את רצונם ואת חרדתם

מפני כיליונם; וכל הלבבות

צוננו לכדי תפילה אנוכית לאור:

והם חיו לצד מדורות – וכסאות המלוכה,

ארמונות המוכתרים – הבקתות,

ובתיהם של כל הדברים אשר שוכנים,

נשרפו למשואות; ערים אוכלו

ואנשים נאספו סביב בתיהם הבוערים

להביט עוד פעם זה בפניו של זה;

שמחים היו אלה ששכנו בתוך עינו

של הר געש, עם הלפיד-הר שלהם:

תקווה מפוחדת הייתה כל שהעולם הכיל:

יערות הוצתו – אך שעה אחר שעה

הם נפלו ודהו – והגזעים המתפצחים

כבו בחבטה – והכול נותר שחור.

גבותיהם של גברים באור הנעלם

עטו גון לא בריא, כבהתקפים

ההבזקים נפלו עליהם; כמה נשכבו

וחסו על פניהם ובכו; וכמה הניחו

סנטרם אל ידיהם הקפוצות וחייכו;

ואחרים מיהרו מכאן לכאן והזינו

את מדורות הלוויתם בדלק, והביטו מעלה

באי-שקט מוטרף על הרקיע הקהה

זיכרון תפל של עולם ישן; ועם זאת

בקללות המוטחות על פני אבק,

וחרקו בשיניהם ויללו: ציפורי הפרא צווחו

ואז, מבועתות, פרפרו על הקרקע,

וחבטו בכנפיים מיותרות; הטורפים הפראיים ביותר

באו מאולפים ונרעדים: ואפעים הזדחלו

ושמו עצמם בין כל הרבים,

מלחששים, אך בלי עוקץ – הם נשחטו למזון.

ומלחמה, אשר לרגע קט לא הייתה עוד,

הציעה עצמה בשנית: ארוחה נקנתה

בדם, וכל אחד ישב זועף נפרד

מאביס עצמו בקדרות: שום אהבה לא נותרה;

כל הארץ הייתה רק מחשבה אחת – וזו הייתה מוות

מידי ועלוב; והכאב הפתאומי

של הרעב השתלח בקרביים – אנשים

מתו, ועצמותיהם הלא קבורות אבדו בשרם;

הכחוש על ידי הכחוש נאכל,

אפילו כלבים תקפו את אדונם, כולם מלבד אחד,

והוא היה נאמן עד ליבתו, והוא שמר

את הציפורים והטורפים והגברים המורעבים רחוק,

עד שהרעב דבק בם, או שהמתים הנופלים

פיתו את לסתותיהם המאורכות; הוא לא חיפש מזון,

אך עם יבבה נצחית מעוררת רחמים,

ואנקה חטופה שוממה, ליקק את היד

שלא השיבה בליטוף – ההוא מת.

הקהל גווע לאיטו; אך שניים

שבאו מעיר עצומה כן שרדו,

והם היו אויבים: הם נפגשו לצד

גחליו הגוועים של מזבח

במקום בו נערמו דברים קדושים רבים

לשימוש לא קדוש; הם גרפו,

ונרעדים גרדו עם ידי השלד הקרות שלהם

את האבק הקלוש ובנשימתם הקלושה

נשפו לקצת חיים, ויצרו להבה

שלא הייתה אלא בדיחה; אז הם הרימו

את עיניהם בעוד החלל התבהר, וחזו

האחד את קוויו של האחר – ראו, צווחו ומתו-

אף מכיעורם ההדדי הם מתו,

לעולם לא ידעו מי זה אשר על גבתו

רעב כתב שטן. העולם היה ריק,

המרובה והחזק היה גוש,

ללא טעם, ללא תבלין, ללא עצים, ללא אדם, ללא חיים –

גוש של מוות – תוהו של חימר קשה.

הנהרות, האגמים והאוקיאנוס ניצבו דומם,

ודבר לא זע בדומיית מעמקיהם

ספינות ללא ספן נותרו מרקיבות על פני הים,

ותורניהם נפלו בלאט: בנופלם

הם זלגו אל התהום בלא נחשול –

הגלים היו מתים: הגאות היו בקברם,

הירח, מאהבם, כבה מזמן;

הרוחות היו קלושות באוויר העומד,

והעננים כלו; לחשיכה לא היה צורך

בעזרתם – שכן היא הייתה היקום.


מתוך: מבחר תרגומים מהשירה הרומנטית

טיול משפחתי - היום השני 02.10.2015 - שיט לטירת שילה

מלוזאן יצאנו באנייה ששטה לאורך החוף הצפוני מזרחי של אגם ז'נבה. משמאלנו עיירות ציוריות חלפו להן מנומנמות בזו אחר זו, משמאלנו ניתן היה להבחין בין גוונים של אפור את ההרים הגבוהים. חשבתי על הרומן שלי "מון בלאן" ועל כך שאני צריך לסיים אותו. הרוח הקרירה הכתה בפנינו עד שהשמש מעלינו נשכחה לחלוטין.

בלא יכולת לשאת עוד את הנוף המופלא הזה ואת הקור על פנינו, נכנסנו לתוך חדר המבואה של האנייה שחשף דרך רצפת זכוכית את מנגנון האנייה. נדהמתי לראות על המנוע את בקבוקי הזכוכית הקטנים של שמן זהוב ושקוף שהוצבו הפוכים מעל כל ציר של המנוע, שומרים אותו לנצח בתנועה החלקה והמושלמת שלמדנו לצפות מדברים שווייצרים. הם נראו כמו בקבוקי קריסטל של קוניאק המשקים קברניט זקן שהשנים הרבות על הים לא נגעו בפניו.

האגם הזה הוא הרבה דברים להרבה אנשים, אבל בשבילי זה האגם הרומנטי. זה האגם אשר לחופיו שוכנת ווילה דיודאטי, בה התגוררו לתקופה הלורד ביירון עם רופאו הנאמן ד"ר פולידורי, ביחד עם פרסי ביש שלי וזוגתו הטרייה מרי וולסטונקראפט (לימים מרי שלי). זה האגם שלחופיו הם קראו זה לזה אגדות עמים גרמניות והזו וחזו את ספרות העתיד שבה האגדה והרומן ייפגשו. בווילה ההיא יכתוב ד"ר פולידורי את סיפור הערפדים הראשון בספרות המערב, ויוליד את הז'אנר העשיר הזה, ומרי וולסטונראפט תכתוב את הרשימות הראשונות של מה שעתיד להיות יצירת המופת שלה "פרנקנשטיין", ספר המדע בדיוני הראשון והאזהרה הראשונה בספרות מפני כוחם ההרסני של המדע והטכנולוגיה.

בלא יכולת להתאפק יצאתי שוב אל הקור,  הפעם לבדי והבטתי על רצועת החוף המזדחלת, פה ושם שחפים חלפו במעוף איטי מעלינו וברבורים צפו במקום שבו המים עוד רדודים, ממסגרים גלויות של קיטש למשפחה. פתאום הבחנתי מאחורי באיש זקן שעמד והתבונן בנוף. לפי בגדיו יכולתי להסיק שהוא לא מקומי ולא אחד מלקוחות המחלקה הראשונה של האנייה שישבו בנוחות בסיפון מעלינו. במבט שני הבחנתי שהוא בוכה.

זה לא היה בכי של כאב, לא בכי עגום בשום צורה, אלא בכי כזה שנובע מחוסר היכולת של הגוף וההכרה מלהכיל את האירוע. אולי הוא פשוט תמיד חלם לצאת לשיט הזה, שנאמר עליו שהוא היפה בעולם, לא ניתן לדעת. אבל בשבילי הוא היה שם מוצף מהתרגשות בגלל שלפני ארבעים שנה, אולי חמישים, הוא היה פה, ביחד עם אשתו, בדיוק כמו שאני כאן עכשיו עם אשתי, ושבמהלך השנים הם שניהם הבטיחו זה לזו שישובו לכאן, אולי אפילו לספינה המסוימת הזו. ושעכשיו, לבדו, הוא מגשים את ההבטחה הזו.

לאחר ניסיונות מרובים, הצלחנו לתפוש שולחן במסעדה של האנייה. אני רק רציתי משהו חם, הזמנתי קפוצ'ינו ושאלתי את בתי מה תרצה, להפתעתי היא ביקשה שוקו, מוכיחה לחלוטין שהיא מבינה יותר טוב ממני מה מתאים לאווירה הזו. הקפוצ'ינו היה דוחה והשוקו היה כל כך חם שעד שהצלחנו לקרר אותו בשביל הילדה האנייה הגיעה אל התחנה שבה רצינו לרדת - טירת שילה.

הטירה הזו ידועה כאתר נפלא לבקר בו - טירה ימי-בנימית בסגנון תקופת הצלבנים, אבל בשבילי זו הייתה הטירה אשר, בעקבות טיול במרתפיה, ביירון כתב את הסונט שלו על טירת שילה:

ETERNAL Spirit of the chainless Mind!
Brightest in dungeons, Liberty! thou art,
For there thy habitation is the heart—
The heart which love of thee alone can bind;
And when thy sons to fetters are consign’d—	5
To fetters, and the damp vault’s dayless gloom,
Their country conquers with their martyrdom,
And Freedom’s fame finds wings on every wind.
Chillon! thy prison is a holy place,
And thy sad floor an altar—for ’twas trod,	10
Until his very steps have left a trace
Worn, as if thy cold pavement were a sod,
By Bonnivard!—May none those marks efface!
For they appeal from tyranny to God.

 לימים הוא ירחיב את הסונט הזו ליצירה ביוגרפית של אותו נזיר בשם בוניבאר, תחת השם "האסיר משילה", יום יבוא ואתרגם אותה.

בתכנית המקורית התכוונו להיכנס לטירה וליהנות מסיור בחדריה העתיקים, לראות את בתי הכלא העתיקים ואת חדי הנסיכות, אבל השעה הייתה כבר חמש וחוצמזה - תמיד כדאי להשאיר משהו ששווה לחזור בשבילו. וכך, לאחר שאמרנו שלום לצריכי הטירה ולספינתנו ולקבוצת התיירים האחרונה שהצליחה להספיק לסיור האחרון של היום יצאנו להמשך דרכנו.

ידעתי את הכיוון הכללי שעלינו לקחת אבל כאן ניצבתי בפני שאלה: מהטירה היו שתי דרכים החוצה: הגדולה, דרך גשר ואל כביש ראשי שכבר ניתן היה לראות שהוא מוביל למסבאה חמימה - תחנה חשובה בכל טיול. ועוד שביל שטן, שבנקל ניתן היה לחשוב שהוא מוביל לאיזה מחסן של גננים או שירותים ציבוריים או לסתם איזה כלום קטן בשולי הדרך. הפלאפון שלי החליט שזה זמן טוב להיכשל בהפעלת הGPS ונאלצתי לקבל החלטה של הרגע, כאשר כל מה שהיה לי לעבוד איתו זה צילום לווין של המקום שראיתי לפני חודשיים כשתכננתי את המסלול. זכרתי שיש כביש ראשי ונוח ושיש שביל נוסף שאמור להביא אותנו עד למונטריי, דרך טיילת פרחים. האם זה היה השביל הזה? אם כן האם לא היה אמור להיות איזה סימון על הדרך? איזה שלט שדרכו השביל ישוויץ ביעדו בגאווה למבקרים. ואולי לא, אולי דווקא לא! אולי - השביל הזה נועד ליודעי דבר ולא להמונים. 

"נלך מכאן" אמרתי לאשתי והחוויתי לעבד השביל הקטן. היא הביטה בי במין מבט שאומר בשבריר שנייה "אתה בטוח?" ו"הכלת לאיבוד - נכון?"

ירדנו בשביל. לא טעיתי.

לא עוד נצא לנדודים - לורד ביירון

אז, לא עוד נצא לנדודים
כך אל תוך הליל
אף שהלב חפץ לדודים
והירח עוד צוהל.

כי החרב שוחקת את הנדן
ואת החזה תשחק הרוח
והלב זקוק לזמן
ואהבה רוצה לנוח.

אך הלילה נברא לדודים
והיום ממהר וזורח
אך, לא עוד נצא לנדודים
לאורו של הירח.

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בחלק הקודם ליווינו את המקורות הבעייתיים של סיפורי הערפדים, וראינו כיצד, למרות שישנן עדויות שונות של קהילות המזהות ערפדים, בכל המקרים האלה הערפדים המזוהים הינם "האחר" החברתי; בין אם זה הצועני בטרנסניסטריה, היהודי בגרמניה, או הקתולי ביוון. בכל המקרים האלה ה"ערפדים" המדוברים לא היו 'גיבורי תרבות' במובן שאליו אנו מתכוונים במחקרנו. כלומר, הם לא היו דמויות אשר סיפורם סורם במסגרת קורפוס היצירה של התרבות.

כל זה השתנה בבואנו לראשית המאה ה-19. לפני שנתחיל, עלי להעיר שאמנם היו מספר שירים במחצית המאה ה18 שנושאם היה ערפדים, אך שיגעון הערפדים הספרותי הוא נחלת הפרוזה של המאה ה-19.

ראשית, כמה מילים על העת הרומנטית; היום, כאשר אומרים על דבר מה שהוא 'רומנטי', על פי רוב מתכוונים להיבט זה או אחר של יחסים בין אוהבים. אם אנסה להיות יותר מדויק, ניתן שפעולה מתוארת רומנטית אם היא משקפת יחסים של אבירות מסוימים בין המחזר למושא חיזוריו. לפני שנסביר מדוע ייחוס של פעולות כאלה לרומנטיקה הוא, במובנים שונים, שגוי, יש להעיר כאן שלמרות דיווחים רבים בנוגע לכך - האבירות לא בזה מן העולם, אם כי ייתכן שכל כך התרגלנו בבהמות גסות בקרבנו שאנו מליצים ומזלזלים במיעוט המכבד ולכן ישנה מידה של ציניות בבואנו לתאר דבר מה כרומנטי.

אבל הבא נשוב אל הרומנטיקה כתקופה. העת הרומנטית היא אחת התקופות הקשות ביותר לפיצוח, מצד אחד, נהוג להדגיש את העובדה שהעת הרומנטית באה כמעין ביקורת לתקופת הנאורות וההשכלה שקדמה ויש הרבה חיזוקים בכיוון הזה; במקום בו ההשכלה הדגישה את השכל הישר והחשיבה הרציונאלית – הרומנטיקה הדגישה את הדמיון והחשיבה היצירתית, עם זאת לא ניתן לטעון שהרומנטיקה, כמו הסוריאליסטים אחריהם, שללה את השכל ככלי לחשיבה, או דחתה מכל את ההשכלה, במובנים רבים היא ראתה בעצמה כהמשך הטבעי של ההשכלה המציב את הדמיון לצד, להביל מבמקום, ההיגיון.

בתחום הספרות אנו רואים ברומנטיקה את דחיית הצורות המסורתיות הניאו קלסיציסטיות הנוקשות והם חיפשו צורות אחרות לביטוי הספרותי שלהם. לדוגמה ספר השירה המשותף של וורדסוורת' וקלרידג' 'בלדות ליריות' נטל את הצורה הקלאסית של הבלדה מימי הביניים אך הטעים אותה בחריזה נעלמת ומשקל לירי. דוגמא נוספת, אשר ממנה הגיע השם "רומנטיקה" לתקופה, היה בהבאת הסגנון הספרותי הרומאי של סיפורי איכרים ונוף הכתובים בפרוזה. סיפורים אלה היו הצורה המוקדמת ביותר של הרומן – וגם המילה 'רומן' בעצם מתייחסת להקשר הרומאי. באיטלקית לרומן קראו Novella או נובלה שנובע מהייחוס לכתיבה הפרוזאית כסגנון החדש, אך גם כאן נשאלת השאלה האם הכוונה היא לסגנון החדש של הסיפור, כפי שהוא הופיע ברנסנס האיטלקי, או לסגנון הרומאי החדש שבא להחליף את השירה הקלאסית המושפעת מהשירה היוונית הישנה.

החזרה לסגנון הימי בניימי ואחורה נובע מהדחייה של רוח התקופה ההולכת והופכת יותר ויותר מתועשת בתקופה של המאה ה18 וה19. הרומנטים בעצם המציאו מחדש אידיאליזציה של ימי הביניים כעולם של נופים וטבע ושקט שנעלמו מהעולם המתועש. אני אומר 'המציאו' מכיוון שהם מתעלמים כאן מהבורות האיומה והקנאות הדתי שהם נחלתם של הכפריים האנאלפביתיים של ימי הביניים, וממידת הכפייה של האצולה בתקופה, בעידן בו 'זכות הראשונים' הייתה זכותו של האציל לבתק את בתוליה של נערה שזה אתה נישאה לאהוב ליבה.

גם כאן קשה לייחס לרומנטיקה את רוח החדשנות כהגדרה לעת ההיא, מכיוון שלמרות החידושים של העת הרומנטית בהבאת סגנונות שאינם 'קנוניים' לרוח הנוקשה של התקופה, הם עדיין לא ביקשו לפרוץ גבולות כמו המודרניסטים והפוסט-מודרניסטים אחריהם.

בסופו של דבר הקושי הזה במסגור הסגנון הרומנטי נובע מהטעות הפנימית שבכל ניסיון למסגור ותחימה, שכן אנו לא מדברים על צבא מסודר של יוצרים אשר פעלו לפי הנחיות ברורות מלמעלה, אלה על חבורה שונה של אמנים ויוצרים אשר כתבו איש איש לפי הלכות ליבי וההשראה אשר פקדה אותו.

אבל כן ניתן לדבר, בהקשר הזה על אופייה של האהבה הרומנטית, שכן דומני שישנה חשיבות רבה בהבנת אופייו של נושא האהבה, שהיה נושא מהותי בעת הרומנטית, על מנת להבין את ההתפרצות האדירה של ספרות הערפדים בעת הרומנטית.

ראשית עלינו לסגור מעגל עם ראשיתו של החלק הזה ולומר שהאהבה הרומנטית היא לא אותה אבירות משתפכת של מחוות בתהליך החיזור. תפיסת אהבה כזו הינה יותר מתאימה לאהבה החצרונית מהמאות ה-13-15. (חשבו על רומיאו ויוליה, או טריסטן ואיזולדה ויהיה לפניכם מושא ברור).

עבור הרומנטים האהבה הייתה מפגש של אמת בין נשמות, איון מוחלט של האחד הבודד בתוך השניים. במילים אחרות, האהבה הייתה אמת של כנות. המחוות של המחזר אינן הצגה נלעגת אלא כנות המשתלטת עליו ומונעת ממנו להיות מסוגל לעמוד בחוקי ההתנהגות של החברה. להרחבה בנושא זה אפנה אתכם למאמרו של המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי "על האהבה" אשר תרגום שלו מופיע כאן. בשלב זה אני מניח שהקוראים תוהים "מה כל זה קשור לערפדים?", זו שאלה הוגנת לחלוטין ואני מקווה שהמשך החלק הזה יסביר את הנקודה הזו.

כדי למצוא את יריית הפתיחה של רומני הערפדים הרבים הופיעו לאורך המאה ה-19 עלינו לשוב לווילה דיודטי, שם חבורה של צעירים רומנטיים בחרו לבלות את הקיץ בשנת 1816 הידועה בכינוי "השנה ללא קיץ". כזכור לכם בין חברי החבורה היו הלורד ביירון, פרסי ביש שלי, מרי וולסטונקראפט, קלייר קליירמונד והד"ר פולידורי. מתוך שיעמום החבורה הזו החלה לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה ובלהות. הזוכה הייתה ללא ספק מרי וולסטונקראפט עם סיפרה "פרנקנשטיין", קלייר קלירמונד ופרסי ביש שלי פרשו מוקדם מהתחרות, הלורד ביירון כתב פרגמנט של מה שיכול היה להיות ספר ערפדים לו הוא היה מסיים אותו וד"ר פולידורי כתב נובלה קצרה בשם "הערפד".

נובלה זו הייתה היצירה הספרותית השלימה הראשונה ששמה ערפד במרכז העלילה שלה. אך לפני שניכנס לתוך הנובלה הזו ברצוני שהקוראים יעצרו ולו לרגע קט לחשוב כמה מהתרבות המודרנית שלנו, העשירה בערפדים, זומבים ופרנקנשטיינים חייבת למפגש הארעי הזה בוילה דיודטי.

"הערפד" של פולידורי מספר על בחור צעיר אשר הופך להיות חברו הטוב של אדם בשם לורד רות'וון, אציל רודף שמלות מבריק אשר מקסים את כל הסובבים לו וכובש את לבבותיהן של כל הסובבות לו. האופן מובן ביותר מייחסים את דמותו של הלודר רות'וון לדמותו של בן לוויתו של ד"ר פולידורי – הלה הוא הלורד ביירון שהיה גם הוא כובש לבבות שנון, מקסים ואפלולי. לא רק אופיו של ביירון מחזק את ההשערה הזו אלא גם העובדה שהשם "הלורד רות'וון" לקוח מהרומן הגותי "גלנרוון" שכתבה הליידי קרוליין לאמב, שהייתה מאהבת של הלורד ביירון והכריזה שהדמות בספרה מבוססת עליו.

אבל ישנה דמות נוספת שלה השפעה ישירה על הערפד הראשון בספרות המערב והיא דון ז'ואן. כזכור לקוראים אחת מיצירות המופת המספרת את סיפורו של דון ז'ואן היא הפואמה הארוכה של הלורד ביירון עצמו. ד"ר פולידורי ללא ספק הכיר את דמותו של דון ז'ואן ויש משהו במאהב הלילי העובר מקורבן לקרבן שמשותף הן לדון ז'ואן והן לערפד של פולידורי. במובן זה הערפד הינו מעין דון ז'ואן שלא הולך לשאול אלא חי לנצח על הגבול שבן עולם המתים והחיים.

ברומן "הערפד" אנו פוגשים בערפד שנשאר צעיר לנצח הודות לנטילת אישה אחרת בכל שנה. (אינני יודע מה איתכם אבל אני מכיר לא מעט בחורים צעירים כאלה, לעזאזל הייתי כזה במשך שנים). מספר הסיפור, חברו של הערפד, מגלה לבסוף את סודו של זה ומנתק איתו את הקשר, מתוך כוונה לעזוב את חיי ההוללות ולהתחתן עם אהובתו. אך למרבה הצער, בסופו של דבר האהבה הזו מקבל סוף טראגי משום שגם אשתו של גיבור הסיפור הופכת לבסוף לקרבן של הערפד.

הסיפור הזה בטוהר הפשוט שלו, שטף את אירופה בהצלחה כבירה, ובמקומות רבים החלו צצים להם רומנים ונבולות המספרות סיפורי אהבה טראגיים אשר נהרסים על ידי הערפד.

 לדוגמה בסיפור "אל נא תעיר את המתים" של המשורר הרומנטי הגרמני יוהאן לודוויג טיק מסופר לנו על בחור צעיר אשר אשתו האהובה נפתרת בטרם עת והוא, מכיוון שהוא לא מסוגל להשלים עם מותה, בוחר להחזיר אותה לחיים, גם אם זה במחיר של להשיב אותה כערפדה.

דוגמא נוספת היא הנובלה "קלרימונד, או מות האהבה" של המשורר והסופר הצרפתי תיאופיל גוטייה, שם מסופר על פרח כמורה אשר נוטף את הגלימה לטובת אישה מסתורית אשר למרבה הצער מתגלה כערפדית.

בדוגמאות האלה וברבות אחרות אנו מוצאים את הקשר ההדוק שבין הערפדים והאהבה הרומנטית המביאה את גיבורי הסיפור לבגוד בערכיהם ובחוקי הטבע. הערפדים כאן הינם מאהבים בד בבד להיותם רוצחים שוטי דם.

אפילו אלכסנדר דיומא כתב סיפור קצר בשם "הערפד מהקרפטים" שם הוא מביא שוב את הערפד/מאהב הלורד רות'וון, רק שכאן הוא מעביר אותו לטירה בהרי הקרפטים – לאותה טירה שבה נפגוש בחלק הבא את הערפד המפורסם מכולם – הרוזן דרקולה.
לפרק הבא

הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק א'

לתחילת הספר

לחלק הקודם

בעשירי לאפריל 1815, הר הגעש טָמְבּוֹרַה, הממוקם באינדונזיה של ימינו, התפרץ. זו הייתה התפרצות הר הגעש החזקה ביותר בהיסטוריה המתועדת של המין האנושי, ועל-פי נתונים גיאולוגיים החמורה ביותר שהתרחשה מזה 10,000 שנה. משערים שקרוב לעשרת-אלפים בני אדם נהרגו באופן מידי מההתפרצות, שבסופה מניין ההרוגים היה קרוב למאה-אלף הרוגים.

ההתפרצות בהר טמבורה

 מלבד הנזקים האדירים לתושבים באזור, מאות אלפי מטרים מרובעים של עשן וזיהום נפלטו לאוויר וכתוצאה מכך עלטה כבדה כיסתה את השמיים לחודשים הבאים. האובך הסמיך הגיע עד לאירופה ולצפון אמריקה וכיסה את כל החצי הצפוני של כדור הארץ. בעקבותיו שנת 1816 לנצח תיזכר כ"שנה ללא קיץ".

שנת 1816 ידועה גם בארכיבי ההיסטוריה כשנה שבה נגמרו מלחמות נפוליאון ואירופה סוף סוף השתחררה מעולן של שבע שנים של מלחמה כוללת, אשר אחריהן היא תהנה מקרוב למאה שנות שלום יחסי, שתסתיימנה במלחמת העולם הראשונה.

באותו הקיץ, חבורה צעירה של בריטים, אשר שמחה שסוף סוף ניתן לנפוש באירופה, יצאה לה לחופשה בוילה דִיוֹדֵטִי באגם ז'נבה. בין הנופשים היו;

ווילה דיודטי

בעל הוילה – הלורד ג'ורג' גורדון ביירון, משורר ומהפכן שחייו הוללים זיכו אותו בכינוי 'רע, משוגע ומסוכן', אשר שירו האפי 'עלייתו לרגל של הילד הרולד' הפך אותו מפורסם בן לילה ואם להשתמש בעגה של קיבוצניק בן זמננו, לסלברי'קה הראשון בהיסטוריה. חברו של ביירון פרסי ביש שלי, משורר צעיר ואחד מההוגים החשובים של הרומנטיקה האנגלית. מרי וולסטונקראפט, נערה כבת 17 שהייתה ביתם הממזרה של ההוגה הפמיניסטית הראשונה מרי וולסטונקראפט ושל הפילוסוף והסופר וויליאם גודווין, שהייתה המאהבת של פרסי שלי. קלייר קליירמונד, בת דודתה של מרי וולסטונקראפט והמאהבת של הלודר ביירון, וד"ר ג'ון וויליאם פולידורי חברו הטוב ורופאו האישי של הלורד ביירון.

התכנית לחופשה הייתה פשוטה, כמה חודשים של שכשוך באגם ז'נבה, אהבה חופשית וכל היין החשיש והאופיום שהד"ר היקר יוכל לספק. בשלב זה כדאי להעיר שהן ביירון והן שלי היו נשואים באותה תקופה, אשתו של שלי, מדוכאת מכך שבעלה ברח לחופשה עם בחורה צעירה, בחרה להתאבד בלונדון. אשתו של ביירון, לעומת זאת, בחרה פשוט לאמץ מספר מאהבים משל עצמה.

אבל השנה הייתה 1816 ומזג האוויר הקודר הכריח את החמישה לבלות את זמנם בתוך הווילה. וכך הם בילו את זמנם בישיבה לצד האח, כשאור נרות מרצד סביבם, וקראו זה לזה אגדות אימה גרמניים. לא עבר זמן רב ואחד מהצעירים הציע לקיים תחרות חברותית שבה כל אחד ינסה את כוחו בכתיבת סיפור אימה.

פרסי שלי וקלייר קליירמונד במהרה נשרו מהתחרות. הלורד ביירון ניסה את כוחו בכתיבת סיפור אוריינטליסטי על אדם המבקש לקום לתחייה אחרי מותו, אך במהרה וויתר על הפרויקט שנשמר בידינו תחת הכותרת 'פרגמנט של סיפור'. ד"ר פולידורי כתב נובלה קצרה אותה נפגוש בהמשך, אבל אין ספק שהמנצחת הגדולה בתחרות הזו הייתה מרי וולסטונקראפט, שעתידה להיקרא, אחרי שתינשא למאהבה פרסי ביש שלי, מרי שלי. בשבוע הבא נבחן את הסיפור שהיא כתבה, הלא הוא 'פרנקנשטיין'. 
לחלק הבא

לורד ביירון

מרי וולסטונקראפט שלי

ד"ר פולידורי

פרסי ביש שלי

קלייר קליירמונד