צד א מחבר שני, חלק שני - מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון

בחלק הקודם דנו באופן שבו המושגים תלויים בשימוש שבהם. וטענו שהשימוש הזה מוגבל משום שלאיש אין גישה לכל שימוש ושימוש במושג כלשהו בכל מקום בעולם. סיבה נוספת היא שמשום שהשימוש במושגים אינו סופי, כלומר, המושגים עדיין נמצאים בשימוש בזמן זה, גם אם נוכל באיזו דרך, לאסוף את כל השימושים שהיו עד עתה, היות והרשימה אינה סופית, תמיד יהיו שימושים נוספים שהתרחשו בזמן המחקר עצמו ואחריו.

כאשר דנו במוגבלות המושג הוספנו את המושג 'מוגבל' לתוך הלקסיקון שלנו. המושג 'מוגבל' נראה מובן מאליו ממבט ראשון אבל, כאשר אנו משווים אותו לשלילתו, התמונה נהיית מורכבת הרבה יותר. כל דבר שהוא מוגבל הוא תחום באיזשהו מובן. אבל אם דבר מה תחום, ישנם בהכרח דברים הנמצאים מחוץ לתחום. בנוגע לשימוש במושגים באופן כללי מגבלות המושג הינם בין האופנים בהם משתמשים במושג לאופנים בהם לא משתמשים במושגץ. אבל כאשר אנו מדברים על מושג מוגבל ומושג לא מוגבל נוצרת תמונה אחרת לחלוטין.

לפי כל מה שאמרנו עד כה, למרות שהבנתנו את המושגים הינה מוגבלת ולעולם לא יכולה להיות מליאה, המושגים עצמם אינם מוגבלים, או, ליתר דיוק, הם בלתי מוגבלים. יש כאן פער מסויים בין המצב האפיסטמולוגי, לפיו הבנת המושגים אינה מלאה לעומת המצב המטאפיזי של המושגים עצמם שהם בלתי מוגבלים בעצם מהותם. פער זה נהייה חד כאשר אנו מכוונים את מבטינו אל השימוש במושגים.

כאשר אנו מבקשים להשתמש במושג אנו משתמשים באופן מסויים של המושג, בהתאם להקשר ולכוונה שלנו בשימוש במושג. מכיוון שאיננו יכולים להכיל את המושג כולו, אלא רק צורה מוגבלת של המושג, איננו יכולים להשתמש בצורה הבלתי מוגבלת של המושג בכלל. מכאן, כל שימוש במושג הינו שימוש באופן מוגבל של המושג.

אחרי כל ההגדרות המסועפות האלה (הגדרות מלשון גדר) אנחנו יכולים לדון באופן שימוש נפוץ מאוד של מושגים הקרוי, לפי שפינוזה, "מנקודת המבט של האינסוף".

ישנם שימושים רבים של המושגים המתייחסים למושג כמסמן של מסומן אינסופי או נצחי, מסומן אידיאי. זאת מבלי להניח עולם אידאי מקביל, או קטגוריות אפריוריות שהן המושגים הבלתי מוגבלים מתקיימים. כאשר אנו מדברים על "התנהגות האלקטרון" איננו מתייחסים לאלקטרונים ספציפיים איתם עבדנו אלא להתנהגות של הדבר הקרוי אלקטרון, כאילו היה מנותק מהפרטים המרכיבים אותו. שוב, איננו צריכים להניח את עולם האידיאות של אפלטון בשביל לדבר על התנהגות האלקטרון, אלא רק להניח שינם שימושים במושג אלקטרון המתייחסים אליו כאילו הוא היה דבר אחיד ואידאי.

דווקא בגלל שהמשמעות של המושגים היא נגזרת של השימוש בהם בפועל איננו יכולים להתעלם מהשימושים בצורה הבלתי-מוגבלת של המושג. שכן אם נבחר להתעלם או לשלול צורת שימוש אחת במושגים נפגע ביכולתנו להבין את המושגים. 

הדיון בפרק זה היה מעט מסובך ומסועף מדי. אל דאגה, אחרי הפרק הבא שבו נתייחס לייצוגים, נשוב לצד זה של הגשר ונראה שיטה פשוטה שבה ניתן לפענח את המשמעות של כל מושג באשר הוא מתוך התייחסות אך ורק לאלמנטים המרכיבים את אירועי השימוש האפשריים של המושג: הזמן, המקום, המוגבל והבלתי מוגבל.

קורת תמיכה א - מושגים, מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
עתה סיימנו את השלבים הראשונים של הגשר בשני צדדיו. על מנת שנוכל להמשיך ולבנות את השלבים הבאים עלינו, קודם כל, להעביר קורות תמיכה ממכל צד של הגשר אל הצד השני. לאחר שנעשה זאת, יהיה אפשר להעמיד מעמסה כבדה יותר על השלבים הבאים היות והמשקל של השלבים הבאים יהיה נתמך הן על-ידי היסודות והן על ידי קורות התמיכה.

אנו מוצבים מול שתי תמונות עולם נבדלות לחלוטין; האחת מציגה תמונת עולם אמפיריציסטית רדיקאלית ברוח דויד יום המתאחה לכדי שלם על-ידי קיומם של הזמן והמקום כתנאים מקדימים של כל נתון באופן המזכיר אמנם את תפישת העולם הראשונית של קאנט אשר על גבה הוא בונה את הביקורת הראשונה שלו. עם זאת, המערכת שנבנתה כאן עד כה אינה מרשה לעצמה לחרוג אל מעבר לכאן ועכשיו אלא רק להכיר בזמן והמקום כתנאים מקדימים לעצם קיומם של הכאן והעכשיו.
בנוסף, ראינו כיצד המערכת הזו מאשרת את עיקרון הזהות והיעדר הסתירה במעין עולם לייבניציאני שבו כל הנבדלים אינם זהים וכל הזהים אינם נבדלים, כל נקודה של כאן ועכשיו הינה שונה מכל נקודה אחרת והיא אמנם זהה לעצמה באופן הכרחי אך אינה זהה לשום דבר אחר אלא מתוך זיהוי זהויות שאינו זהה לקיומם של זהויות ואינו מניח אותן אלא כפעולה הכרחית של התבונה המבקשת, למרות מגבלותיה הרבות, למצוא אחדויות בתוך הפירוד.
תמונת העולם השנייה, גם היא מפורקת בבסיסה, מציגה תמונה של החוויה כאופני הסתכלות על מושאים בלבד אשר יכולים להיות סותרים לחלוטין בניהם ואינם מתאחדים אלא בהיותם דומים באופן יחסי, בין אם במושאים שאליהם הם מתכוונים או באופן ההסתכלות עצמו.

כיצד יכולים אנו לחבר בין שתי תמונות אלה? חיבור זה אינו רק מטרתו של החלק הזה בו אנו שולחים קורות תמיכה מצד לצד על מנת לייצב את המבנה שלנו ולהמשיך בבניית הגשר, אלא זו גם מטרתו של כל המבנה הזה. חיבור, בין אם הוא מילולי או פיזיקאלי מבקש, בבסיסו המהותי, לעשות כשמו, כלומר לחבר.

אם אכן ברצוננו לחבר בין שתי תמונות העולם הנבדלות שהוצבו לפנינו בשלב זה של הגשר, עלינו לענות על השאלה התמוהה – על מה אנו מדברים כאן? או ליתר דיוק – מה בדיוק הם אותם הכאן, העכשיו, הזמן, המקום, ההיגיון, אופני ההסתכלות, המושאים, הדומה, השונה והנבדל?

האם הם דברים כשלעצמם? ניקח את ה"עכשיו" כדוגמה? מנקודת המבט של הצד הראשון אנו יכולים להגיד שהעכשיו הוא תנאי מקדים של כל אירוע, מנקודת המבט של הצד השני אנו יכולים להגיד שהעכשיו הוא אופן הסתכלות של הזמן, אבל האם בזאת הבנו את מהותו של העכשיו? האם מישהו אי פעם פגש בעכשיו?

תשובה קלה תהיה לומר שהעכשיו הוא מילה ואכן כולנו פגשנו בה מספר פעמים לא מבוטל בעמוד הזה בלבד. אבל למרות שיש לעכשיו מילה והיא "עכשיו", העכשיו נוכח גם בהיעדר ספרים ובהיעדר מילים, אמנם הוא מזוהה עם המילה באופן שנעמוד על טיבו מאוחר יותר, אבל הוא לא זהה עם המילה, שכן העכשיו נוכח גם (ובעיקר) במקומות שבהם המילה עצמה נעדרת. אם כן מה הוא הדבר הזה שהוא העכשיו?

תשובה אחרת, מתחכמת לא פחות, היא לטעון שהעכשיו הוא "דבר". אבל כאן אנו נמצאים בבעיה ההפוכה לבעיה שהיינו איתה מקודם: בעוד שהמילה "עכשיו" מתארת את העכשיו אך העכשיו חורג ממנה ולכן הוא יותר מרק המילה, העכשיו הוא דבר במידה שכל דבר הוא דבר, כל דבר, כלומר לא רק העכשיו אלא כל דבר אחר. אם העכשיו הוא דבר, מה מבדיל בין הדבר שהוא עכשיו לכל דבר אחר? שום דבר. אנו נשארים אם אותו שום דבר שהיה לנו ביד לפני שהוספנו את הטענה הריקה שהעכשיו הוא דבר. ושוב אנו נותרים עם השאלה – מה הוא העכשיו? ובהקשר זה מה הם כל הדברים שדיברנו עליהם עד כה?

אין לנו ברירה אלא להוסיף מושג נוסף בשלב זה, על מנת לאחות את כל "הדברים" האלה (והקורא החד יכול להבחין שכבר החדרנו אותו לתוך משפט זה) – המושג שעלינו להושיף הוא המושג "מושג".

המושגים אינם רק דברים ככל דבר אחר, המושגים הם מילה הבאה לתאר את התמונה של הדבר החורגת מהמילה, הכאן והעכשיו הם מושגים של כל נתון באשר הוא נתון, אך הם אינם "בעולם" מבחינה אונתולוגית, באותו האופן שאנו מניחים שהנתונים כנתונים נמצאים "בעולם", אלה הם הדבר המאחד נתונים הנבדלים זה מזה לכדי זהות. הזהות, אם כן, אינה נמצאת "בעולם" אלא כזהות בין מושגים אשר מיוחסים להם התכונה של היותם אובייקטים המניבים נתונים. זיהוי כל הכלבים כשייכים לקבוצה "כלב" אינו זיהוי של זהות בין הדברים עצמם שהם כלבים, שכן אלה נבדלים לחלוטין זה מזה באופן הכרחי. בהינתן העובדה שהם נבדלים זה מזה בהבדל המוחלט הנמצא בין כל שני כאן ועכשיווים, אלה זו היא פעולה של זיהוי זהויות בין מושגים. אחדות הזהות נמצאת במושגים.

בהקשר של אופני ההסתכלויות על מושאים, המושגים הינם התוצאה של הרכבת אופני ההסתכלויות השונים לכדי מושג המייצג את המושא כדבר שהוא הדומה שבין האופנים השונים. גם כאן הדומות אינה נמצאת אלא בזיהוי הדומות כדומות בין מושגים. המושג "עייף" מיוחס למושאים שונים של אופני הסתכלות, מושאים אלו אינם זהים זה לזה כשם שאופני ההסתכלות על אותם מושאים אינם, ואינם יכולים להיות, זהים זה לזה. אך כל האופנים האלה דומים זה לזה בכך שהמושג "עייף" דומה, באיזה שהוא אופן למושג "עייף" כפי שהוא מופיע באופן הסתכלות אחר.

מתוך היבט זה אנו יכולים לקרוא למושגים ישויות מטאפיזיות, אבל זה רק יבלבל אותנו שכן המילה "מטאפיזי" מכילה איזה שהוא אופן הסתכלות המכיל תחושה של "לא-מהעולם-הזה", איזו מידה "אבסטראקטיות" או בלתי-מוחשית, אשר מניבה את המחשבה שאם אנו רוצים לדבר על עולם הדברים שישנם, אז המושגים, במידה מסוימת, אינם.

אפשרות אחרת תהיה לקרוא למושגים, ישויות אפיסטמולוגיות – ישויות של ההכרה, ודעה זו מבוססת בכך שזיהוי הזהות והדומות היא אכן פעולה של ההכרה, אבל גם כאן אנו נתקלים באותה בעיה שכן, זיהוי הזהות והדומות אינו נתפש בעינינו כזיהוי של דברים המתרחשים בראש בלבד, אלא אנו מייחסים להם תכונה נוספת, קונקרטית יותר מאשר רק 'תמונה חולפת של המחשבה' או 'חלום'.

אבל כאן איננו מבינים נכונה לא רק את מה הם המושגים עצמם, אלא גם את מה היא המטאפיזיקה ומה היא ההכרה.

המושג מטאפיזיקה מגיע אלינו מאקט ביבליוגראפי של עורך כתיביו של אריסטו אשר ייחס לכתבים אשר הופיעו אחרי הכתבים של אריסטו על הטבע – על הפיזיקה. מטא-פיזיקה פירושו, אחרי הפיזיקה, במובן הביבליוגראפי בלבד. עם הזמן, המושג מטאפיזי יוחס לכל דיון הדומה בנושאו לנושא המדובר בקובץ הספרים הנושא את השם מטא-פיזיקה, וזאת למרות שנושא זה מופיע גם בדיונים של אריסטו בכתבים אחרים שלו כמו בספרו 'הקטגוריות', ובכתביו הלוגיים אשר נקראו לימים "האורגאנון".
הנושא המדובר הזה הוא מערכת התנאים של הפיזיקה באשר היא פיזיקה. אם הפיזיקה היא הבחינה של הדברים באשר הם דברים הנבדלים זה מזה בחומר ובצורה שלהם, המטאפיזיקה היא המושגים "חומר", "צורה", "תנועה", "נסיבתיות", והמושג "תנאים". המטאפיזיקה, אם כן, אינה "נמצאת" במקום אחר, באופן שבו אנשים מסוימים תופשים את קיומו של העולם הבא כנמצא במקום אחר, אלא היא אינה אלה המערכת של התנאים והיחסים בין הדברים כתנאים ויחסים ולא "רק" כדברים". מנקודת מבט זו יש בהחלט מקום לדבר כאן על המטאפיזיקה של המושגים, שכן, במובן מסוים, כל הספר הזה הינו דיון על המטאפיזיקה של המושגים המוצגים בתוכו.

כדי להבהיר את אופיים החמקמק של המושגים עצמם עלינו לראות קודם כל מה מתרחש בגשר שלנו לאחר שאנו מעבירים את הקורות שלנו, אשר כל אחת מהן מכילה את המושגים שלה. ורק אחר כך נוכל לראות איזו תיאוריה של מושגים נבנית בתוך המערכת של הגשר. לעת עתה אנו יכולים לומר שהבאת המושג "מושג" לתוך הדיון שלנו הייתה הכרחית על מנת לזהות את הדבר המאחד בין שתי תמונות העולם הנבדלות בכל היבט מלבד זה שהן שתיהן מתוארות על-ידי מושגים.

באשר לתיאוריה של מושגים, פרגה טען שכל תיאוריה שכזו צריכה להכיל שני מרכיבים הכרחיים – תיאוריה של המבנה של המושגים ותיאוריה של היחסים בין המושגים, לאחר שנראה כיצד כל קורה מתחברת לחלקה של הגשר, נוכל לראות איזו תיאוריה של מושגים נבנית לפנינו. 
לפרק הבא