בשנת 2012, כל העולם התעסק בלוח שנה מלפני 500 שנה - לוח השנה של המאיה. על פי חישוביו, העולם אמור להיחרב בתאריך ה21 לדצמבר 2012 (או ב23, תלוי איך מחשבים את התיקונים של השנה המעוברת, אבל הספרה 3 מפריעה שם לאלגנטיות של התאריך ולכן החלטנו לסגור על 21). אחרי שלתדהמתנו הגלובלית העולם לא נחרב בתאריך האמור, עברנו לתכנים אחרים של הסרטים והספרים האפוקליפטיים שלנו שמאז ספרי הנביאים הם החומר התרבותי הכי מוכר שידעה האנושות. במאמר הזה אני רוצה להגיד שסוף העולם של המאיה הוא לא רק רלוונטי לימינו - הוא עדיין מאיים באופן ממשי על הקיום שלנו.
איך זה יכול להיות? לפני שנוכל לדבר על כך, יש לנתח מעט את אותו לוח שנה שהצליח לשבות דורות של קוראים מאז שהוא התגלה. הלוח מורכב משלושה מעגלים המצליחים לחזות באופן מדהים את תנועת גרמי השמים במחזורים של משהו באזור ה500 שנה. אחת הנקודות המדהימות בלוח הוא שהמעגל הקודם שלו הצליח לנחש (בקירוב כמובן, אבל מה זה משנה?) את סוף העולם הקודם של המאיה, שבא לידי ביטוי בפלישת הכובשים הספרדים שהצליחו ליטול את הארץ מילידיה בעזרת חרבות, חיידקים וזרע.
המעגל הראשון של הלוח מתחיל איפה שהו במהלך המאה ה3 לספירה ונגמר במאה ה9, המעגל השני מתחיל במאה ה9 ונגמר במאה ה15 והמעגל השלישי מתחיל במאה ה15 ונגמר במאה ה21, בדצמבר.
אנחנו יכולים לראות שחוצבי המעגלים תיארו את המעגל שבו הם חיים (המעגל האמצעי), את המעגל הקודם לו, ואת המעגל הבא אחריו. שזה די הגיוני, כי למי אכפת מה יקרה במעגל אחרי אחרי הבא? עצם המעגליות של המעגלים אמורה לרמוז לנו שהמאיה, שהיו תרבות חקלאית בעיקר, ראו את המחזוריות המעגלית של עונות השנה כמודל לבנות על פיו את תפיסת הזמן שלהם, להבדיל מהתפיסה הליניארית המתוארת על-ידי דתות המכוונות את קיומן מנקודת ראשית לנקודת קץ.
הלוח המורכב, מרתק חוקרים בגלל שילוב של שני דברים מהותיים: ראשית, רמת הדיוק המתמטית המדהימה שלו, אליה האדם במערב הצליח להגיע רק אחרי המאה ה16 וגם זה בעזרת שיפורים מהותיים במתמטיקה ובכלים חדשים ששיפרו משמעותית את תצפית הכוכבים. שנית, המורכבות המסובכת של סמלים שונים ותתי קבוצות המתיימרים לנבא את אופיים המיסטי של כל חלק מהלוח. השילוב של שני הדברים האלה יצר בעיני החוקרים משהו שהוא מצד אחד מרתק מבחינה מדעית, ומצד שני מגניב ביותר מבחינה מגניבותית.
באופן מפליא לא פחות, ארכאולוגים מצאו שתרבות המאיה התחילה להיות דבר ייחודי בנוף של מרכז אמריקאי באזור המאה השלישית לספירה - בדיוק איפה שהלוח קבע את ראשיתה. והגיעה לשיאה במאה התשיעית - בסוף המעגל הראשון. השיטה החקלאית של בני המאיה הסתמכה על בניית טרסות חופפות שניצלו את המים הטבעים לכדי שפע של ייצור חקלאי כזה שבכל עונה נאספה כמות מזון שהייתה יכולה להאכיל את כל אוכלוסיית התושבים פי שניים ולעיתים פי שלוש. אבל אז קרה משהו במהלך המאה התשיעית שהדהים את כולם - בדיוק בשלב שבו אנו רואים את הפריחה הכלכלית הגבוהה ביותר - תרבות המאיה התמוטטה לחלוטין ותושביה נטשו את עריהם הגדולות, מאפשרים לג'ונגל לכבוש בחזרה את השטחים שהם השקיעו חמש מאות שנה כדי לטפח.
למעשה, תרבות המאיה אותה פגשו הספרדים לא הייתה אלא צל של אותה תרבות מופלאה, שכל מה שאיחד אותם הוא זיכרון עמום של הפאר וההדר שהיו להם לפני מאות שנים. משהו כמו יוון של היום. הזיכרון הזה הוא שהוליד את האגדות המופלאות על ערי הזהב הסודיות שנותרו להם אי שם בתוך הג'ונגלים הסבוכים.
מה קרה שם במאה התשיעית? ולמה לעזאזל אני כותב על כך במאמר שמתיימר להתעסק בכלכלה?
מה שקרה אז היה שתרבות השפע הזו ייצרה מודל שלטון מעניין שבראשו עמדו קסטה של מלכים-כוהנים שהיו אחראים על ניצול המשאבים האלה. המורכבות המפליאה הבאה לביטוי בלוח השנה של המאיה, ביחד עם השפה שהם פיתחו שהייתה עשירה בסמלים וסודות הידועים אך ורק לעלית השולטת, הביאו לכך שמעמד האיכרים שהיה לרוב המוחלט של התרבות מצא את עצמו עני, למרות שהייצור הלאומי של האימפריה היה מעל ומעבר למה שהיה נחוץ כדי להאכיל דורות על גבי דורות. אבל מה עם האלים? כמו כל תרבות חקלאית קדומה, גם תרבות המאיה הסתמכה על כוחם של האלים הגדולים - מורידי הגשם ומצמיחי הצמחייה. בשביל לעודד את האלים לפעול לטובתנו יש לדבר אליהם בשפה שהם מבינים. והשפה הזו הייתה מונופול של המיעוט השולט בלבד. השפע החקלאי הגיע למצב כה מגוכח שהיה צורך לגרום לחלק מהחקלאים להפסיק את עבודתם החקלאית לחלוטין ולעבוד בעבודות בנייה של פירמידות ושאר מבני דת ושלטון גרנדיוזיים, רק בשביל להמשיך לטפח את האשליה של יחסי הכוחות השווים.
ככל הנראה במהלך המאה התשיעית האיכרים הבינו את המשחק ובמקום לערוף את ראשי המלכים שלהם ולהשטלת על המקום, הם העדיפו לפרק את כל המערכת ולהתפזר לשבטים קטנים במרכז אמריקה. כה טמא נתפש בעיניהם ההישג התרבותי הגדול של האימפריה שלהם, שהם העדיפו פשוט להפנות לו את הגב.
במאמר הקודם דיברתי על חשיבותו של רוממות השיח הכלכלי בקרב האזרחים, על החשיבות שלא לתת לו ליפול לססמאות ריקות ולשבלונות מוכנות מראש של תיוגים חסרי ערך. עכשיו אני רוצה להמשיך את הדיון הזה על השפה הכלכלית ולהראות איך השפה נותרה עדיין כלי של שליטה כלכלית. היום אמנם, לכולנו יש לוח שנה מסודר בפלאפון ובמחשב ויומנים שונים שמזכירים לנו את החגים שלנו ואת ימי ההולדת של זרים שנמצאים איתנו בקשר. אבל עדיין כשזה מגיע לכלכלה ישנו פער שפות בולט בין העם ובין האנשים שמרוויחים מהכלכלה.
הפער הזה מורכב לא משפה אחת, אלא משלוש שפות שונות שעובדות יחדיו - השפה הכלכלית, השפה המשפטית והשפה החשבונאית. רוב החוזים הנכתבים היום, כמו רוב החוקים הכתובים, מכילים כל כך הרבה מושגים שונים השאובים מכל אחת מהשפות האלה, שלאדם הפשוט אין שום סיכוי לזהות את המקומות שבהם הוא עלול ליפול. "חשוב לקרוא את החוזים שאתה חותם עליהם" כולם מסבירים לנו, ואנחנו נותנים לעיניים שלנו לעבור על כל אות ופסיק מהחוזה, ובמיוחד על האותיות הקטנות - כי הכי חשוב לקרוא את האותיות הקטנות - ולבסוף אנו חותמים בשקט מבלי לדעת על מה אנחנו חותמים.
אני מגזים. אם רק נשקיע מעט בלימוד לוגיקה בסיסית, נוכל להבין את רוב הנאמר בחוזים האלה. אבל זה לא המודל היחיד שלהשליטה הלשונית הזו. משום שבזמן שאנחנו מחפשים נואשות דרכים להבין ולפעול בתוך המערכת הזו בכלים הנתונים בידינו, לכל תאגיד קיקיוני יש מכולה מליאה של עוכרי דין ורועי חשבון בכל עבודתם היא לדקדק בחוקים ובחוזים השונים בחיפוש עיקש, אותו ניתן למשול לגדולי המפלפלים בגמרא, אחר דרכים לנצל את המערכת לטובתם.
כל עוד לא נתמודד עם הבעיה הזו של השפה, לא נוכל להתחיל להתמודד עם הבעיה. אנחנו יכולים להמשיך לקרוא לחוקים חדשים ולתיקונים בחוזה כמה שאנחנו רוצים, אבל כל עוד אנחנו לא מחנכים את הדורות הבאים להיות בקיאים בשפות האלה, לפחות במידה מינימלית, שום תיקון או חקיקה לא יעזרו לנו.
אנחנו משתמשים היום המון במושג שקיפות, ונראה לי שהוא רלוונטי מאוד בשאלה הזו, אבל כל עוד השקיפות הזו מכילה בתוכה רק את הרעיון של "פתוח לציבור", אנחנו יכולים להמשיך לקרקר כתרנגולות בתקווה שהחוואי ייתן לנו לצאת. מבלי להבין שכשהחוואי מוציא תרנגולת מהלול - יש לו תכניות מאוד ברורות בשבילה.
שקיפות מהסוג הזה קיימת; תיקיה של כל חברה הנסחרת בבורסה פתוחים לפנינו ויש לנו גישה לכל החוקים בספר החוקים אבל בכל פעם שעובר התקציב, כלכלנים בכירים צריכים להקדיש חודשים כדי למצוא בתוכו את הידיים והרגליים שלהם. זה לא במקרה. כמו אותו כוהן גדול שמסביר לאיכר שבעוד שנתיים האל צ'וקו מוקו מתחיל להתעצבן ובגלל זה יש להגדיל עכשיו את כמות המנחות למקדש, כך גם הכוחות השולטים היום במערכת מנצלים את העובדה שהמערכת כתובה בשפה שנגישה רק לאנשיהם.
שקיפות היא אמנם נגישות למידע, אבל בדרישתנו המוצדקת לשקיפות עלינו להוסיף אליה את הנוסח הזה: נגישות למידע שיהיה מנוסח באופן שיהיה ברור לכל בגיר בעל שכל. מה זה אומר? זה אומר שכשמוצע לנו חוזה או חוק הוא חייב להיות מנוסח באופן שבו השפה שלו לא מנצלת עמימויות ותחבולות לשוניות על מנת לאפשר פתחים נסתרים שדרכם כספינו יוכלו לעבור בשקט. זה לא רק הוגן, זה הכרחי. או שאולי עדיף שנעשה כולנו כמו המאיה ונחליט שנמאס לנו ופשוט נלך לכל הרוחות.
