ואז ירדנו אל הספינה,
מציבים את השדרית אל הגלים, הלאה אל
הימים האלוהיים, ו
הצבנו את התורן והמפרש על הספינה התשחורתית,
סחבנו כבשים עליה, ואת גופינו גם
כבדים מיבבות, ורוחות אחוריות
נשאו אותנו החוצה והלאה עם בדים
מתכרסים,
של קירקה הספינה הזו, האלה גזוזת
השיער,
אז ישבנו בינספינות, רוח תוקעת את
מוט ההגה
כך עם מפרש מתוח, נענו על גבי הים
עד סוף היום.
השמש אל תנומתה, צללים על פני כל
האוקיאנוס,
הגענו אנו אל זרועות המים העמוקים
ביותר,
אל הארצות הכימריות, וערים מאוכלסות
עטויים ברשת-צפופה של ערפל, שמעולם
לא חדרו אליה
עם הבזקים של קרני שמש
כמוכן לא עם כוכבים שרועים, כמוכן
לא מביטים לאחור מהעדן
הליל התשחורתי השתרע מעל אנשים
אומללים שם.
האוקיאנוס גועש לאחור, הגענו אז אלי
המקום
אשר חזתהו קודם קירקה.
כאן טקסו הם טקסיהם, פרימידס
ויורילוקוס,
ובשלוף חרבי מירחי
חפרתי את הבוראחים הרבוע כרש;
מזגנו נסכים על כל אחד מהמתים,
ראשית שיכר ואז יין מתוק, מים
מהולים בקמח לבן.
אז נשאתי תפילות לרוב אל ראשי המוות
החולניים
כמתרחש באיתקה, שוורים עקרים מהמיטב
לקרבן, עורמים את המדורה בסחורות
כבשה אחת לטרזיאס בלבד, אחת שחורה
ואחת לדוגמא.
דם כהה זרם בחפיר,
נשמות שבאו מארבוס, מתים מרקיבים,
של כלות
של צעירים ושל הזקנים אשר נשאו
רבות;
נשמות מוכתמות בדמעות חדשות, ילדות
רכות,
גברים רבים, מרוסקים בראשי רומח
נחושתיים,
שלל קרבות, זרועות נושאות עוד אך
גמורות,
המון זה התקהל סביבי; בקריאות,
מחוורים מעלי, בכו לאנשיי לעוד
פראים;
שחוטים העדרים, כבשים מחוסלות בארד;
שפכו משחה, בכו לאלים,
לפלוטו החזק, ולפורסרפינה המהוללת;
חשוף את החרב הצרה,
ישבתי להרחיק את המתים חסרי הסבלנות
חסרי האונים,
על מנת שאשמע את טרזיאס.
אך ראשית הגיע אלפנור, חברנו אלפנור
לאקבור, מושלך על הארץ הרחב,
גפיים שהותרנו בביתה של קירקה,
לא מוספד, לא כרוך בקבר, היות
ומטלות האיצו אחרת.
רוח מסכנה. ובכיתי בדיבור מואץ:
"אלפנור, השלום לך אשר הגיע
לאפילת חוף זה?
ההלכת לכאן, מהר מכל ספן?"
הוא בדיבורו הכבד:
"מר גורל ושופע יין. ישנתי אל
אחה של קירקה.
"יורד מטה בסולם הארוך מבלי
שמירה,
"נפלתי כנגד המתמך,
"נותץ עצב-העורף, הנשמה ביקשה
לאברנה.
"אך אתה, הו מלכי, תחינתי כי
תזכרני, לא מוספד, לא קבור,
ערום זרועותיי, התקן כברי מקרש-ים,
עליו חרוט:
"אדם ללא גורל, ועם שם אשר
יבוא.
"והעמד את משוטי, אשר הנפתי
בין רעי."
ואנטיקליאה באה, אותה אשר סילקתי,
ואז טרזיאס איש תבאי,
אוחז מטהו הזהוב, הכירני, ודיבר
ראשון:
"פעם שניה? למה? איש שכוכבו
עגום,
"פונה אל המתים בצל הנצח ואל זה
המחוז העגום לנצח?
"צא מן החפיר, השאר לי את משקה
הדם שלי
"למען אהיה למגיד."
וצעדתי
לאחור,
והוא חזק מהדם, אז אמר:
"אודיסאוס
"עוד ישוב עם נפטון אל נקם,
מעל לימים אפלים,
"יאבדו כל מלוויו." ואז
שבה אנטיקליאה.
דיווס שורע שקט, כלומר, זה הוא
אנדריאס דיווס,
בתוך officina
Wecheli, 1538, אשר מהומרוס.
והוא שט, לצד סירנות ולאחר מכן
החוצה והלאה
ועוד עד לקירקה.
עריצה
נערצת,
באימרת בני כריתים, בכתרה הזהוב,
אפרודיטה,
Cypri munimenta sortita est, מליאת עליזות, עטויית ארז, עם
חגורות זהב ורצועות חזה, את בכהות
עפעפייך
נושאת את קשתה המוזהבת של אגריקידה.
כך שנאמר:
