מון בלאן, חלק שני, פרק 10. פרימה פראטיקה

לחלק הראשון

לפרק הקודם

10. פרימה פראטיקה

הדבר הראשון שדניאל חש כשהוא התעורר היה בושה. כל המחשבות שחלפו בראשו עד אותה הבושה נשכחו מעליו כמו חלומות של אחר. הוא זכר את הכפר והוא זכר את ההר אבל מלבד זה הוא לא זכר דבר. הוא גם לא ניסה לזכור.

קפאת על הר בגלל שניסית, כמו אידיוט, לטפס על הר למרות שאתה לא מטפס הרים. ראשו החל מכה בו במחשבותיו בהלקאה עצמית. קפאת על הר בגלל שזרקת את התיק שלך כי הוא הכאיב לך בכתף. הוא החל מנתח את כישלונו. כך, כשהגעת למעלה לא היה לך גרזן כדי שתוכל להמשיך ולטפס בעזרתו. בחולשתו האדירה, הוא לא יכול היה לגייס את הכוחות כדי להתגונן ממחשבותיו. אידיוט, גם אם היה לך את הגרזן, מה הייתה עושה איתו?

העובדה שהוא חי ונושם נראתה זניחה ושרירותית, נוכח הבושה, החולשה והבוז שהוא חש אל עצמו. באותם רגעים, דומה היה שהוא שרוע על הרצפה חסר אונים, בזמן שהוא עצמו ניצב מעליו ובועט בו. אתה אידיוט כי טיפסת ואתה אידיוט כי זרקת את התיק ואתה אידיוט כי אתה חושב שהגרזן ההוא זה מה שחסם בינך ובין הפסגה. מחשבותיו המשיכו להכות בו כשוטים. עכשיו הם בטח נמצאים מחוץ לחדר הזה ואומרים אחד לשני כמה אתה אידיוט. רק אידיוט גמור ימצא את עצמו קפוא באמצע ההר הגבוהה באירופה בלי תיק. אתה בדיחה.

שנים לפני כן, הוא לא ידע כמה שנים אך בעולמו זה נראה עדיין כשני עשורים, הוא יצא למסיבה לבדו. במסיבה היא החליט שזו תהיה הזדמנות מצוינת לנסות את הכדורים המשמחים שבאותה תקופה החלו להיות נפוצים. בלי מושג קלוש בנושא, הוא רכש זוג כדורים מזר שפגש במסיבה   ומיד אחר כך, נטלם בזה אחר זה. כעבור עשרים דקות, מהבחין שאין לכדורים כל השפעה הוא שיער כי נפל קורבן להונאה, יצא ממתחם המסיבה ומצא לעצמו מזר אחר, כדור נוסף. עשר דקות לאחר בליעת הכדור השלישי הוא החל לחוש את הראשון, עשר דקות אחרי הראשון, השני החל להשפיע וליבו החל פועם בחוזקה. עשר דקות אחרי כן, בזמן שהוא ניסה לרקוד במסיבה ולהבין מדוע הכדורים האלה אמורים להיות מהנים, הכדור השלישי החל את פעולתו. כל גופו החל מזיע, ליבו האיץ עוד ועוד עם כל דקה חולפת. שיניו נקשו והוא לא היה מסוגל למקד את מבטו. הוא סיים את אותו הלילה שרוע על מיטה בחדר הטיפול הנמרץ כשרופאים חמורי סבר רכנו מעליו וביישו אותו במבטם. כך הוא הרגיש עכשיו. צעיר, ונמהר וטיפש.

הראש שלו כאב, והלם עם כל פעימה של ליבו. היית עייף, בטח נרדמת, הוא חשב לעצמו, ושוב מוחו הקודח לא נח מההאשמות. אידיוט, טיפסת על הר. מתעייפים מזה. מן הסתם, הם מצאו אותך בבוקר. קפוא. כמעט מת. הם בטח צחקו כשהם העלו אותך על המסוק, הם בטח צחקו וצחקו. הוא כמעט ויכול היה לשמוע את הצחוק של צוות החילוץ בדמיונו, עמום לצד רעשי המסוק. בטח שהם צחקו! אתה לא הייתה צוחק אם היית נתקל באידיוט כמוך?

אנשי החילוץ האלה רגילים לחלץ אנשים שהלכו לאיבוד למשך ימים, או כאלה שנפלו לנקיק, לא אנשים מטומטמים כמוך, שטיפסו וטיפסו איפה שאין בכלל מסלול טיפוס ואז פשוט הפסיקו כי לא היה להם כוח להמשיך. הם רגילים לחלץ אנשים עם פציעות אמתיות, גפיים שבורים, גב שבור, גולגולת מרוצצת, לא שוק שנתפש, אצבעות שקפאו ושריטה בכתף.

שריטה בכתף? זה הרגיש הרבה יותר גרוע, יותר כמו חתך. זו הייתה רק שריטה, אבל אתה היית מפונק מדי ובנית לעצמך בראש שיש לך חתך נוראי ומדמם. אתה זוכר? מה אתה זוכר? אתה מרגיש עכשיו את הכתף? הוא לא שם לב שהכאב חלף. אולי הם נתנו לך זריקה לכאב. הוא ניסה לחבר את החסר. ואולי השריטה הייתה כל כך קטנה שהיא כבר החלימה בזמן שישנת. לא ייתכן, הוא חשב נוכח זיכרון הכאב ההוא, בטח אני תחת השפעה של איזה סם שהם נתנו לי כדי שלא ארגיש את הכאב הנורא שאמורים להרגיש אחרי פציעה כזו. פציעה? תראו אותך מדבר לעצמך כאילו שחזרת משדה קרב. על מי אתה עובד? התעוררת עכשיו ואתה לא מרגיש כאב, כי אין סיבה שתרגיש כאב. כי אין לך פציעה שתכאיב לך. תשלח את היד שלך, תבדוק. בתוך החשיכה הוא שלח יד כבדה אל הכתף. כלום. שום חתך ושום שריטה ושום צלקת. אתה רואה? בכיין. זה היה שפשוף קל שילד תפנוקים עדין שכמותך לא יכול היה להתמודד איתו.

הוא חש מותש ועייף, ועם זאת היה משהו באוויר שהרגיש לו זר ומוזר, איזה ריח שהוא לא הריח מעולם. כמו הריח של האוויר היוצא ממזגן חדש, נקי מדי ולא אמתי. אוויר שקרי שלמרות שאפשר לנשום אותו הריאות מרגישות שזה לא בדיוק מה שהן התרגלו לנשום. החדר היה מואר באור קלוש שבקע מנקודה נעלמת בקיר, דרכו דניאל לא יכול היה להבחין בדבר מלבד בצללית של היד שלו שנעה לפניו. מסתירה וחושפת את נקודת האור.

 

לפחות אתה לבד פה. חשב דניאל לעצמו, תחושותיו הפנימיות הותירו אותו לא מסוגל להתמודד עם אנשים אחרים ועם השאלות שוודאי יגיעו איתם; "למה עזבת את הקבוצה?", "למה טיפסת בדרך הזו?", "למה זרקת את התיק?", "למה לא לקחת איתך טלפון נייד?". בזמנו התשובות שהיו לו לכל השאלות האלה נראו מספקות, אבל עכשיו הוא לא היה מסוגל אפילו לחשוב שהיה זה הוא שהגה תשובות מטומטמות כל כך.

 ואז שאלה אחרת הצליחה להשתחל בין כל השאלות ולהשתלט על הכרתו - איפה אני? לא היה לו מושג. זה חדר, זו מיטה. והדלת... איפה הדלת? חשוך מדי לראות אותה. הוא ניסה להתיישב אבל גופו החלש הותיר לו רק לנוע מעט במיטתו ולהתרסק בחזרה. בעקבות התנועה הזו האור פתאום התחזק.

זה נראה כמו נורות קטנות ולבנות שבהקו מכיוון הקיר. בטח זה מזגן, או מחשב או... בטח אלה מכונות הנשמה. זה לא יכול להיות מכונות הנשמה, אידיוט, אתה לא מחובר לכלום. ליתר ביטחון, זה בית-חולים. מניין לך שזה בית חולים. איפה עוד אני יכול להיות? זה לא נראה כמו בית חולים. איזה בית חולים יהיה כזה חשוך ושקט. באמת שקט מדי, כנראה עכשיו אמצע הלילה. אולי הם שמו אותי במחלקה לבד. כן, אולי הם יודעים מי אתה ולכן הם נתנו לך מחלקה לעצמך. אתה באמת מאמין לזה? גם בלילה לא שקט כל כך בבית חולים. אולי זו מחלקה מרוחקת של הבית חולים. כמו מה? כמו המחלקה לאנשים בתרדמת, שם תמיד שקט. כל-כך שקט? כן שקט בדיוק כמו פה. תרדמת... כמה זמן ישנתי? שנים. לא ייתכן. אתה זקן עכשיו. לא. אתה כל-כך זקן שאתה כבר מתקשה לקום מהמיטה. אני לא זקן. תסתכל על הידיים שלך.

דניאל הרים את ידיו והטה אותם לכאן ולכאן באור הנורות הקלוש. אין קמטים, אין סימנים לכוויות הקור שהוא היה בטוח שיהיו שם. ובכל זאת הוא לא יכול היה שלא להרגיש מידה של זרות כלפי הידיים האלה. כמובן, לא היה בו ספק שאלה הן אכן הידיים שלו, אבל בכל זאת, משהו בהן נראה שונה, אבל לא לרעה, אם כבר, הוא לפתע הבין, הן מעולם לא נראו בריאות כל-כך. ציפורניו היו בוקרות נקיות ומעוגלות בקצותיהם בצורה מושלמת, האצבעות נמתחו כלפי חוץ בגמישות ובעדינות כאילו הזמן והקור לא הזיקו להן מעולם. התרגשות מילאה אותו, אבל הוא  לא ממש יכול היה להצביע על הסיבה לה. שטף של כוח זרם בעורקיו ושוב הוא ניסה להתרומם. במאמצים רבים הוא הטה את גבו קדימה בזמן שמרפקיו דחפו לאחור. כשהוא התיישב האור בחדר נדלק. לא בבת אחת אלא בהדרגתיות, כאילו הוא, האור, היה קשוב לתנועותיו של דניאל.

מישהו הדליק את האור. הם מגיעים. איך אתה יודע את זה? אני יודע שמישהו הדליק את האור. אתה יודע שהאור נדלק, זה מה שאתה יודע. בכל אופן, אפשר לראות עכשיו את החדר.

דניאל הסתכל סביב. עוד לפני שהצליח להבחין בדבר מה מן הדברים הוא הבחין בזרות האיומה של הכול. הקירות, שהיו בגון ירוק חלבי, היו חלקים מדי בלי שקעים או חורים מכל סוג. הקרקע הייתה שטיח סינתטי בצבע ירוק דשא. המיטה ניצבה באמצע החדר, גם היא ירוקה וחלקה וסתמית כמו הקירות לא הייתה עליה שמיכה משום סוג והכרית בקעה מתוכה כאילו הייתה חלק מהמזרן. הוא ראה שהוא לבוש בחלוק לבן ודק מבד רך וקל שהיה כמעט משיי במרקמו, אך חסר הברק העדין שיש לצפות מבדים מסוג זה.

האור, עתה הוא יכול היה לראות את מקורו, בקע ממספר נקודות שונות בקיר, שנראה היה שהן נבחרו בשרירותיות. אמנם היו מקורות אור זעירים בכל פינה של התקרה ודומה היה שהם כולם מופנים אליו, אבל היו גם מקורות של אור במקומות מוזרים ביותר: היישר מולו, על הקיר, פחות או יותר בגובה המיטה. על התקרה, לא במרכז התקרה כפי שהיה צפוי אלא מעט הצידה, היישר מעל הכרית. על כל קיר של החדר היו בין שתיים לארבע נורות כאלה, כל אחת ממוקמת במקום אחר, ללא כל דאגה לשמירה על סימטריה או להיגיון בריא.

מיקומן של הנורות לא עורר פליאה בדניאל כמו העובדה שכל אחת ואחת מהן (והן היו למעלה מתריסר) נראתה כמופנית ישירות אליו. בנוסף לזאת, כשהוא זז קדימה או נשען לאחור הוא יכול היה להבחין בתנועה עדינה של האורות, שעקבו אחריו בדריכות של צייד. דניאל ניסה להטות את גופו לכאן ולכאן, על מנת לראות את המנגנון אשר עליו מורכבות הנורות אבל, מכיוון שהן היו מופנות אליו כל הזמן, הוא שוב ושוב הסתנוור מהן עד שהוא וויתר על הרעיון.

 

איפה אני? איפה לעזאזל אני נמצא? הוא שאל את ליבו אך ליבו היה טרוד בדבר אחר – שמת לב ל... לנורות? כן שמתי לב לנורות. לא, לא הנורות, ליבו הפציר בו ופעימותיו החלו מתחזקות. יש משהו מוזר יותר בחדר, שמת לב ש... שהצבע של השטיח הזה נראה כמו מה ששעמום מקיא? כן. איך אפשר שלא לשים לב לזה? לא, לא לשטיח, פעם בו ליבו והוא החל לחוש את הסחרחורת שתמיד קודמת לאבדן הכרה - שמת לב ל... נו למה? לזה שאני על מיטה מוזרה לבד בחדר ושאני מוקף בפנסי תאורה מיניאטוריים שעוקבים אחרי? כן שמתי לב. הוא החל נושם ונושף במהירות, מחפש בעיניו מדוע גופו נכנס כך למצוקה. לא, לא זה, תירגע, אתה לא מקשיב לעצמך. תנשום עמוק, תירגע ותקשיב... שמת לב... נו למה? למה אני צריך לשים לב? לכך שאין בחדר הזה דלת. החדר כולו, על ארבעת קירותיו החלקים החל מסתובב סביב דניאל. הוא התעלף.

שירת זעמי המתוק #32

אנכי יהוה אלוהיך
אבל אין, אין על אייל גולן.
אשר הוציאך מארץ מצרים
בשביל שישעבדוך בישראל.
לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני
חוץ מאלה שתבחר לעצמך בSMS.
לא תעשה לך פסל וכל תמונה
חוץ מתמונה של הרב על הקיר.
לא תישא את שם יהוה לשווא
אבל, ברוך השם, אל תדאג כפרה בעזרת השם יהיה טוב.
זכור את יום השבת לקדשו
ואם תראה משהו יוצא עם הכלב בשבת ומקשיב לאזניות תירק עליו.
כבד את אביך ואת אמך,
למרות שהם מפגרים שלא יודעים אפילו לשלוח מייל.
לא תרצח,
אלא אם כן יתחילו עם חברה שלך.
לא תנאף,
אבל זונות וחו"ל לא נחשב.
לא תגנוב,
אבל אפשר לקצץ פנסיות, להעלים חסכונות, ולעכב שכר.
לא תענה ברעך עד שקר,
אלא אם כן זה יכניס אותך לכנסת.
לא תחמוד בית רעך,
תחמוד את האוטו שלו.
לא תחמוד אשת רעך,
תחמוד את בתו.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

העיר, פרק עשירי - זאנאדו, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

לחופש המסחר, חופש הדת וחופש המידע שייחדו את האימפריה המונגולית הייתה השפעה אדירה על העולם כולו. בחלק זה, לפני שנסיים את סיפורה של זאנאדו, נבחן כמה מההשפעות האלה, על מנת לבסס את הטענה שהעולם המודרני לא היה כפי שהוא אלמלא האימפריה הזו.

למונגולים לא היה עניין רב באומנות פלאסטית, עבורם ערכם של חפצים היה באיכות החומרים ואיכות העבודה שלהם והם העדיפו בהרבה בדים יוקרתיים התפורים ביד אמן ופרוות צובל, על פני ציורים ופסלים. אבל בתוך התנועה הנצחית של דרך המשי יצירות רבות נעו מכאן לשם. באיטליה, נחלו במיוחד הצלחה ציורי הסוסים הסיניים, מסורת ארוכת שנים בסין ששואפת ללכוד בתוך הציור הדומם את תנועתו הפראית של הסוס. באותה תקופה האמנות באיטליה ובאירופה בכלל הייתה קפואה ודו-ממדית, הופעתם של הציורים הסיניים ערערה את הקונספציות הדוגמטיות של האמנות ומהווה נקודת ביניים קריטית במעבר אל אמנות הרנסאנס האיטלקי.

הדפוס היה בסין כלי נפוץ להפצתם של עלונים וצווים מלכותיים מזה מאות שנים. הוא לא היה ממוכן ומשוכלל כמו הדפוס האירופאי, אבל הכתב הסיני, עם יכולתו לייצר תוכן רב במספר סימנים מצומצם, לא היה צריך שכלולים מסוג זה. כאשר רעיון הדפוס הגיע לאירופה חלפו להם קרוב למאה שנה עד שיוהנס גוטנברג, נפח גרמני, השכיל לראות את הפוטנציאל שלו. המכונה שהוא בנה היא וורסטילית במיוחד, את האותיות ניתן היה לסדר על לוח בכל סדר שנראה נחוץ ולאחר מכן ניתן היה להדפיס עותקים של אותו הדף ללא הגבלה. לדפוס הייתה השפעה מכרעת על התרבות האירופאית, האפשרות להפיץ ולשנע ידע במהירות הובילה למהפכה רעיונית מדהימה שזירזה והרחיבה את הפולמוס האירופי והובילה כך אל התקופה הקרויה הנאורות.

בנוסף, הפרוייקט הראשון של גוטנברג – הדפסתו והפצתו של התנ"ך – הוביל לראייה מחודשת של הערכים הדתיים ששררו באירופה במשך אלף השנים האחרונות. עד אותו הרגע, התנ"ך, שהיה מועתק באופן ידני על ידי נזירים, היה נחלת הכנסייה ונתפש כידע שאינו נחלת העם. עם הפצתו של התנ"ך על-ידי גוטנברג, הערכים המתוארים בספרי התנ"ך ובראש ובראשונה חייו של ישוע הנצרתי עוררו את אזרחי אירופה לשאול האם הכנסייה המוכרת להם אכן מייצגת את הערכים האלה. התשובה לשאלה זו הופיעה בדמות הרפורמציה.

בחצרו של קובלאי חאן נערכו גם מפגשים רבים ודיונים פתוחים בין אנשי מדע שונים  מסין ועד ארצות ערב. מנקודה זו הופצה ועוצבה האלגברה והשימוש באלגוריתמים במתמטיקה, כמו גם השימוש ב0 ובנקודה העשרונית. לצד זאת אסטרונומים ואסטרולוגים מוסלמים, פרסים וסיניים נפגשו אלה עם אלה בדיונים מסעירים על אופיו של היקום. חופש הדת ששלט בשיח הזה אפשר להם לשאול שאלות ולבחון בעיות בתצפיות שלהם מבלי להיות כבולים לדוגמטיות של פתולומיוס, אריסטו והתפיסה הנוצרית ששלטו באירופה. אמנם, לא היו להם הכלים המכניים כמו הטלסקופ, אבל השאלות שהם העלו והבעיות שהם זיהו היוו הזרז לחקר החלל האירופי וזכו לתשובה מידי קופרניקוס וגלילאו.

בתחום הצבא היו למונגולים שתי השפעות מהותיות הראשונה טכנולוגית והשנייה אסטרטגית. מבחינה טכנולוגית, המונגולים הביאו את אבק השריפה ואת שימושו בצורת התותח לאירופה ובזאת שינו לחלוטין את הלחימה בעולם עד היום. שלושת-אלפים שנה אחרי המהפכה האחרונה בתחום, שהחליפה את העץ והאבן בברזל ופלדה, עתה החלו בני האדם להשליך עופרת זה על זה. מנהג הנפוץ עד היום. במזרח, בואה של הפלדה הדמשקאית שינה את אמנות הכנת החרבות מה שהוביל, בסופו של דבר לפסגת להב הפלדה – חרב הקטנה היפאנית.

מבחינה אסטרטגית אנו מוצאים עיכוב בהטמעת הרעיונות המונגולים במערב. היות והמונגולים נתפשו במשך מאות שנים כברברים ברואי שטן, היועצים האסטרטגיים של אירופה לא חשבו שיש להם מה ללמד אותם. רק אחרי האסון של מלחמת העולם הראשונה, עם הדימום הסטגנטי וחסר התוחלת שלה, האירופאים הבינו שאולי ניתן יהיה למוד דבר או שניים מהמצביא הגדול ביותר שהעולם הזה ראה. בגרמניה הנאצים למדו ממנו את הרעיון של מתקפת הפתע וכך נולד הבליץ הידוע לשמצה שהכניע בזריזות את רוב אירופה. מהצד הבריטי, בהדרכת ווינסטון צ'רצ'יל, הם ניסו לשחזר את היכולת המונגולית להמשיך את מטחי היריות המונגולים שנמשכו ללא עצירה גם כשהמונגולים היו בנסיגה. התוצאה של הניסיון לשחזר את היכולת הזו הייתה המצאת הטנק.

אך לא רק במישור הרעיוני והטכנולוגי הייתה למונגולים השפעה מכרעת. בסוף המאה ה13 פורסם באירופה ספרו של מרקו פולו המפרט את מסעותיו לאורך דרך המשי ועד לחצרו של קובלאי חאן. ההוד וההדר שהוא תיאר, כמו גם הסיפורים המדהימים שלו על עמים רחוקים, תרבויות שונות ובמיוחד תיאורו את העושר הגדול הנחבא במזרח גידלו דור חדש של מגלי ארצות וספנים אשר רצו ליטול חלק בהרפתקה הזו. עניין זה זכה להתעוררות רבה במיוחד אחרי שהאימפריה המונגולית החלה להתפרק. אחרי נפילת "שלטון הזהב" המונגולי בצידה המערבי של האימפריה, דרך המשי נחסמה לתנועה, והסחורות הרבות שאירופה התרגלה להשתמש בהן חדלו להגיע. בעקבות זאת העמים האירופאים השונים, ובראש ובראשונה הולנד, אנגליה, ספרד ופורטוגל החלו לשלוח משלחות ימיות בניסיונות ליצור ערוצים אלטרנטיביים לדרך המשי שיוכלו להמשיך את תנועת הסחורות. כך נולד, בין השאר, הצי הסוחר.

עוד מסע ימי חשוב שנערך בחיפוש אחר העושר של המונגולים היה זה של קולומבוס. הספן הצעיר הזה, שקרא באדיקות את מסעות מרקו פולו כפי שהוא קרא את התנ"ך, רצה להגיע לחצרו של החאן המונגולי. חוסר התקשורת בין המזרח והמערב הוביל לכך שהוא לא ידע שהאימפריה המונגולית נפלה. כשהגיע ליבשת אמריקה, הוא שיער שהוא פשוט הגיע דרומית ליעד המצופה ולכן הוא שגה לחשוב שהוא בהודו ושהילידים באזור הם ההודים (האינדיאנים בשפתו).

באשר לזאנאדו עצמה, בשנת 1368, בעקבות המצאה של נשק חדש – הרובה הידני, הסינים הצליחו לנצח ולגרש את המונגולים ובמקומם החלה שושלת מינג המפוארת ששלטה בסין במשך שלוש המאות הבאות. שושלת מינג שינתה את שם העיר ג'ואנג דו לבייג'ין ולאחר שהם החריבו את העיר הפנימית של המונגולים הם הקימו אותה מחדש באותו מקום בסיגנון סיני אימפריאליסטי תחת השם "העיר האסורה", ממנה נשלטה סין על-ידי קיסריה עד המהפכה הקומוניסטית.

מיד אחרי הפלת שלטון המונגולים, הסינים גרשו מאדמתם כל זכר לעולם החיצון ונוצרים, מוסלמים ויהודים נתבקשו לעזוב. לאחר מכן שושלת מינג המשיכה בפרויקט הבנייה הגדול ביותר בהיסטוריה – החומה הסינית שנועדה למנוע מהמונגולים לשוב לאדמתם ובפועל סגרה את הממלכה לגישה יבשתית למאות שנים.  

העיר, פרק עשירי - זאנאדו, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם
ג'ינגיס חאן עזב את העולם בשיבה טובה כאשר הוא מוריש לילדיו ולנכדיו את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה. הוא לא הוריש להם אימפריה עם גבולות, אלא אימפריה עם חזיתות. ממזרח ג'ונג דו הייתה החזית לעולם שלם של עמים שנשלטו תחת אימפריית הסוּן. ממערב, אחרי כיבוש בוכרה וסמרקנד, חיכתה לילדיו של ג'ינגיס חאן העיר בגדד, בירת האומה האסלמית. ומצפון, אחרי שג'ינגיס חאן כבש ואיחד את השבטים השמאניים של ערבות סיביר, הוא הוריש חזית חדשה לאירופה. מעבר לים השחור, ציפה לו עולם שלם של אנשים חיוורים שלא ראו בו דבר מלבד ברברי.

למרבה הפלא ג'ינגיס חאן לא בנה שום מבנה, שום אנדרטה או מקדש, ארמון או כס מלכות. כל חייו הוא ישן באותו אוהל שבו ישנו חייליו, ואכל את אותו האוכל שאכלו חייליו. כאדם שחי לצדי נהרות ודרכים, הוא נשאר תמיד נאמן לחוק התנועה הנצחי של העולם, ומבני הקבע היחידים שהוא הקים היו גשרים.

המורשת של ג'ינגיס חאן לא הייתה מורכבת רק מאדמה וחזיתות. הוא לא רק הצביע לאן יש לרכב, אלא גם הראה את הדרך לשם. בחזונו, הוא הקים אימפריה כלל עולמית של חופש דת, חופש מסחר וחופש מחשבה מוחלט. הוא קבע חוקה אחידה לכל אדמותיו, עליה שקד כל חייו. הוא ניסח את חוקתו בשירים, כדי שאחרון החיילים האנאלפביתים יוכל לשננם. על מנת לאפשר תנועה של נציגים ממשלתיים, הוא המציא את החסינות הדיפלומטית. בנוסף הוא הסדיר את השפה המונגולית וקבע לה דפוס אחיד.

הוא שינה את מבנה הצבא המונגולי, פירק את השבטים הקטנים ואיחד את כולם לכדי יחידה אחת של מאה אלף פרשים ששום צבא לא היה יכול לה. בתוך עשור, צבאו של החאן הפך את הלחימה המשוריינת של אבירי ימי הביניים לבלתי רלוונטית. ושיטות המצור שלו , חיסלו את עידן הלחימה של הערים המוקפות בחומה.

ג'ינגיס חאן שלט בממלכתו, לא מעיר, אלא מגבו של סוס. ההיגיון המרכזי מאחוריו שיטתו היה הנאמנות: לכל עיר שרצה לכבוש ניתנו שתי אפשרויות – הישבעו אמונים לשליט האחד ותיהנו מהטובות הגשמיים והאינטלקטואליים של להיות חלק מהאימפריה, או תתנגדו ובמקרה זה עירכם תיחרב ליסוד ולא יישאר מכם זכר. כך ג'ינגיס חאן הוריש לצאצאיו אימפריה מוכנה לשימוש, עם תכניות מתקפה לעתיד, מודל שלטוני וכלכלי ואידיאלים חברתיים ודתיים. 

כאשר אנו מגיעים לתקופת שליטתו של נכדו, קובלאי חאן, האימפריה המונגולית שלטה על שטח שהיה גדול מהאימפריות הכבושות של אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר ונפוליאון ביחד. היא כללה את רוב השטחים של סין, אינדונזיה, מלזיה, תאילנד, קוריאה, צפון הודו, מונגוליה, אפגניסטן, פקיסטן, אירן, עיראק, טורקיה, רוסיה, בלרוסיה, אוקראינה, פולין, הונגריה, בולגריה, וסוריה. וקיבלה מיסים וטובות מארצות אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

תחת השפעתם של יועציו הסיניים, קובלאי חאן האמין שלא ניתן לשלוט על אימפריה כה גדולה, כמו אביו, מגבו של סוס. הוא החליט להקים בירה מונגולית חדשה בג'ואנג דוּ, או שונגדו, כפי שקראו לה המונגולים, או זאנאדו, השם האגדי שהיא קיבלה במערב. למרות שהעיר נבנתה בסגנון הסיני האימפריאליסטי, עבודות התכנון והבנייה נעשו על-ידי מהנדסים ואדריכלים מוסלמים מצידה הדרומי של האימפריה. בתוך העיר נבנו, לצד מקומות מסחר גדולים, גם מקדשים לכל הדתות שנהנו מחופש פעולה תחת שלטון המונגולים. היו שם מסגדים, כנסיות, מקדשים בודהיסטים ואפילו בתי כנסת לקהילת רבנים קטנה בה תמך קובלאי חאן. הדתות האלה לא רק נהנו מחופש פעולה עצמאי, בחצרו של קובלאי חאן הם גם  קיימו וויכוחים תיאולוגיים רבים תחת שיפוט באופן שמצביע על פתיחות בין דתית שנדיר למצוא גם בימינו.

במרכז המטרופולין הענקי שכלל בשיאו 11 מיליון תושבים, קובלאי חאן בנה עיר נוספת סגורה בחומות שם היה המשכן המלכותי. העיר הזו הייתה, בניגוד מוחלט לסביבה שלה, עיר מונגולית טיפוסית שנוצרה מאפס. מעגלי אוהלים רחבים השתרעו בתוך ערבה פתוחה שבה נשתלו עצים וצמחים מכל הממלכה. היה שם שטח מרעה רחב לסוסיו הלבנים של השליט ועל גבעה קטנה מעל לכל, נבנה ארמונו של קובלאי חאן עצמו.

אנו רואים כאן את האופן שבו המונגולים הצליחו לשמור על זהותם תוך שמירה על הזהויות השונות של נתיניהם. באופן זה הם לא נטמעו בתוך התרבויות של העמים אותם הם כבשו, כמו שקרה להוּנים, אלך שנים לפניהם.

תחת שלטון המונגולים, דרך  המשי הגשימה את יעודה ההיסטורי. מה שהיה בראשית טפטוף של סחורות שנעו לאט מקום למקום, משבט לשבט, הפך למנגנון מסחר ענקי שנוהל על ידי המונגולים מתוך ההבנה שהתנועה חייבת להיות חופשית ופתוחה. בדים כמו משי, מוסלין, סאטן, הגיעו מהמזרח לערים כמו דמשק ותדמור שם הם עובדו ונרקמו לבדים היפים והיקרים ביותר שניתן להשיג עד היום. פרוות נעו מהצפון אל הדרום. תבלינים שונים נעו מערבה ושינו לחלוטין את החך האירופאי, בזמן שעשבי תיבול מרפא ומשקאות אלכוהוליים נעו מזרחה ושינו את התרבות שם.

אבל לא רק סחורות נעו על הצירים האלה, אחרי מאות שנים שבהם הסינים שמרו על סודותיהם, היו אלה המונגולים שהביאו אל המערב את אבק השריפה, הנייר והדפוס. לרעיונות האלה תהיה השפעה מכרעת על עתידה של אירופה, אבל על כך נספר בפרק הבא.