יום שלישי, 2 באפריל 2013

הקצין


בשלהי המאה העשרים, בערך בחודש פברואר, בבוקר יום שלישי, קם הגנרל פראנץ נבוקוב דה ז'וספר ממיטתו לרעש אדיר.
מתקפת פתע, הוא חשב, בעודו משפשף את עיניו. הוא שלח את ידיו לצדדים מותח את גבו ושכמותיו וישב על המיטה. מבטו ריחף סביב החדר, מחכה לעשתונותיו שיצטרפו אליו.
האוהל נראה שקט, שומם ומבולגן, רק מדיו עמדו ישרים ומעומלנים על וו ליד הכיור.
הוא העביר יד על פניו, הגילוח התקוף השווה להם תחושה של נייר שיוף גס. בכיווץ אפו וגבותיו הוא העלה את ידו לראשו ושפשף את קרקפתו, מפזר את האבק משערו ובו בזמן הכה ברגלו בידו השנייה וקם ממיטתו.
"תזיזו ת'תותח!", נשמע צעקה מבחוץ בזמן שפראנץ פתח את ארון המתכת שהוצב מעל הכיור והוציא ממנו תער, מברשת ומשחת גילוח.
הכיור היה בנוי מצינור פלסטיק קשיח שחובר לחבית גדולה ומלאת מים שמוקמה מחוץ לאוהל. הברז עצמו פנה מטה מהצינור בצורת וו והמים שירדו ממנו הופנו על-ידי תעלה קטנה חזרה אל חוץ האוהל. על הקופסה המתוייגת "ארון התרופות" מוקם, דהוי ומטושטש, ראי מתכת קטן וממנו השתקפה בבואתו שחורת העיניים של הקצין הבלונדיני.
המשחה כמעט ונגמרה, הוא לחץ אותה לאצבעו וניקד את פניו במעט המשחה שיצאה. את השפופרת זרק לאחור, בדיוק כשנחתה על הרצפה נשמע פיצוץ גדול.
הוא שפך מעט מים על ידו ומרח את המשחה על שארית פניו. רעש עמום נשמע מהצינור לאחר שפתח את ברז המים אך לאחר מספר רגעים החלו זורמים המים מטה. הטיפות שנפלו השפריצו בוץ לצדדים, ושערות רגליו דבקו זו לזו כשהמים ניתזו עליהם מהקרקע הבוצית מתחת לכיור.
"לאן אתה הולך?!"
"אני לא נשאר פה, זה בטוח!" נשמעו צעקות מחוץ לאוהל.
התער ירד על פניו. שלוש תנועות איטיות חלפו ואל האדמה הלחה הצטרפו טיפות אדומות. שריטה קטנה נחרטה על לחיו.
רעש עמום נוסף נשמע בוקע מהצינור והזרם החל נחלש. וודאי המיכל נוקב, חשב ובזריזות סיים את גילוחו, שתף את פניו, הסיר את מדיו מתלייתם וחזר למיטתו.
ליד המיטה נזרקה מגבת. הוא ניגב את פניו, מכתים את המגבת בשיירי משחה ודם, ואחר-כך הפנה את המגבת לרגליו ולכלכה בבוץ.
פיצוץ נוסף נשמע, זה הרעיד את קורות האוהל וכתליו החלו רוקדים כדגלים. הוא השתעל אל ידו וניגב את שפלט על הגופייה שדבקה לגופו עם זיעתו הקרה של הלילה.
הקצין, עדיין מעורפל במקצת, הסתובב על צירו מחפש על המיטה את גרביו. כשמצא אותם, פירק את הכדור שהם בנו והחל מנער ומכה אותם על ברכיו. בטרם לבש את גרבו ואחרי שהרים את רגלו הבחין בדבר מה; הוא כיווץ את גבותיו והושיט יד מרגלת שתשלח אצבעות אל בין בהונותיו, "כן, כן.", הוא הנהן לעצמו בחיוך מרוצה, מגולל את המוך האפור שמצא. עכשיו היה יכול לגרוב גרביו. כשלבש את גרבו השנייה בוהנו פרצה דרכה החוצה, הוא חייך אליה – הוא ידע שהבוהן מתגרה בו דרך גרבו הקרועה אבל אמר בליבו 'הלו זו רק גרב' ונעמד בגרביים מתוחות ללבוש מכנסיים.
לוחם במדים זרים פרץ אל האוהל, ידו הימנית על פניו ודם בוקע מהם כמגייזר רותח. מאחורי הדלת שפתח הזר בהנפה נראה שדה הקרב, הפיצוצים, המכונות, האנשים והגופות, ומאחוריהם הזריחה פיזרה צבעי אודם טורקיז וארגמן בין עשן השריפה והגז הירוק. כמה התאכזב הקצין כשפסקה תנופתה של הדלת והיא נסגרה חזרה.
הלוחם הזר הביט בקצין העומד לפניו בגרביים מתוחות, תחתונים וגופייה מוכתמת. הקצין, אחז במכנסיו הישרות והביט מאחוריו; תחילה בפליאה סקרנית ואחר-כך באכזבה ילדותית, בעוד הזר נופל על ברכיו. 
"אני לא מבין" פלט הזר זעקה בשפה שהקצין לא הבין וגוש שחור-אדמדם בקע משפתיו. הקצין הנהן בהסכמה והחל לובש מכנסיו.
כתפו של הלוחם הפצוע פגעה בקרקע עם נפילתו והוא הסיר את ידו מפניו – חצי הפנים הותך לכדי גוש שחור, דם קרוש ועור חרוך מפניו דבק לידו שהוטלה עכשיו מכווצת בכאב על האדמה.
הקצין סגר כפתורי מכנסיו בתנועה מהירה, תנועה בה היה גאה עוד מימיו כקצין זוטר, חגורתו הייתה חגורה עליהם מראש וכל שהיה עליו לעשות הוא לסגור אותה, הוא מצא נחמה בזה.
"לסגת!"
"הם בכל מקום!" נשמעו קולות מוכרים אך צווחה ארוכה בלעה אותם. הצווחות, אין להן פנים או שפה, הן זהות אצל כולם.
פראנץ הרים חולצתו המעומלנת, הצליב שתי ידיו זו את זו, החדיר אותם לחורי שרווליהם ובתנועה זריזה וחלקה הרים ידיו בהצלבה והחליק את חולצת הכפתורים על כתפיו. בדילוג קליל הוא קיפץ מעל הלוחם הפצוע ופנה חזרה אל הראי. "אני לא מבין" פלט שוב הלוחם ונפח נשמתו בשיעול ואנחה גרגרנית.
פראנץ הביט בדמותו במראה ולפתע מבט של גועל חדר בעיניו והוא השפיל מבטו מטה – האומנם? הוא דרך על הבוץ בגרביו הנקיות.
בנשיפה נואשת ובתנועה חדה של כתפיו האומרת 'אין מה לעשות' פנה חזרה לכיוון המיטה, מדלג בשנית מעל הגופה הפזורה על הקרקע, והרים מגפיו בייאוש. הוא התיישב חזרה על המיטה ולבשם.
למרות שלא שרך שרוכיו פנה פרנץ חזרה למראה והחל באיטיות לסרק את שיערו.
"אז ככה זה נגמר?" זעק קול מבחוץ.
תסרוקת ה'שביל בצד' נראתה לו מיושנת ובנוסף, אם מותר לו להרגיש כך, מיליטנטית. אז הוא סירק שיערו לאחור, נותן לשיני המסרק ליצור שבילים קטנים על קרקפתו המקריחה.
חרחור מאחוריו גרם לו להסתובב, הלוחם לא מת? אולי כן – הוא שמע על "קולות המתים", הפרשות גזים ונוזלים המוצאים דרכם דרך הגוף המת, והביט בגוויה לדעת אם בזה מדובר. אך לאחר זמן מה של התבוננות, מראה הגופה שיעמם אותו והוא חזר לראי והחל לכפתר את חולצתו.
כשסיים את הכפתור האחרון שמע פיצוץ נוסף, קרוב יותר. זה השאיר צלצול חזק באוזניו, ברגעים הבאים הוא לא שמע דבר.
החולצה שלו נראתה לו ריקה; הדרגות נתלו עליה שמוטות, עירומות. לאחר בדיקה קצרה צצה התשובה – עיטורי הכבוד והמדליות.
חירש, הקצין פנה חזרה אל המיטה לגלות כי הכותל האחורי של האוהל בוער. הצפצוף המונוטוני לא עזב את ראשו ופגע בשיווי המשקל. כל צעד אל עבר השידה (שם, במגירה, הסמלים) הרגיש כצעדיו של שיכור, אך לפי התקדמותו לאורך החדר נראה היה כאילו צעדיו קטנים עד עומדים במקום. לבסוף הגיע אל השידה מתעלם בהפגנתיות מהחום הנוראי המתגבר ככל שהוא מתקרב אל השידה והקיר הבוער.
אצבעו העלתה אדים כשמשכה בידית המגירה ועמומים, רחוקים, החלו להיווצר הקולות מחדש.
שלוש הסיכות (אחת כי הֵציל, אחת כי נִיצַל ואחת כי נִיצֶל) נלקחו במהירות מהמגירה, הוא הסתובב וצעד חזרה אל כיור. עובר את מסדרון התופת הבוערת שהיה פעם חדרו. האש עיכלה את רוב הכותל האחורי והתפשטה הלאה.
המראה החלה להשחיר אך הוא הצליח להציב עצמו בזווית שתחשוף לפניו את כיס חולצתו, מעליה נעץ, זו לצד זו, את המדליות.
שלם, הוא נעמד זקוף מול הדלת אל העולם מחוץ לאוהל. זו, מכיוון שמסגרתה הייתה ברזל נשארה עומדת גם לאחר שהאוהל נשרף כליל.
הוא הצדיע, חיוכו התחלף מחיוך של גאווה לחיוך שובבי.
בשעה 7:00 פראנץ נאבוקוב דה ז'וספר כהן רקע ברגלו ופתח את הדלת. השמש כבר יצאה בשלמותה ועיניו התכווצו מסונוורות.
לרגע, הכול היה לבן.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה