מחווה לאידיוט

יום אחד היא תשאל אותי 

"אבא, מה זה מורשת רבין?"

ואני ארכן לקראתה

ואצביע על החומות המפרידות בין שכונתנו לשכנינו
ועל החומה הגבוהה המכתרת את עירנו
ואומר לה
(בשקט, כי יש מי שמקשיב להכול)
"פעם, הייתה פה דרך."

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - סוף העולם של האינקה

בשנת 2012, כל העולם התעסק בלוח שנה מלפני 500 שנה - לוח השנה של המאיה. על פי חישוביו, העולם אמור להיחרב בתאריך ה21 לדצמבר 2012 (או ב23, תלוי איך מחשבים את התיקונים של השנה המעוברת, אבל הספרה 3 מפריעה שם לאלגנטיות של התאריך ולכן החלטנו לסגור על 21). אחרי שלתדהמתנו הגלובלית העולם לא נחרב בתאריך האמור, עברנו לתכנים אחרים של הסרטים והספרים האפוקליפטיים שלנו שמאז ספרי הנביאים הם החומר התרבותי הכי מוכר שידעה האנושות. במאמר הזה אני רוצה להגיד שסוף העולם של המאיה הוא לא רק רלוונטי לימינו - הוא עדיין מאיים באופן ממשי על הקיום שלנו.

איך זה יכול להיות? לפני שנוכל לדבר על כך, יש לנתח מעט את אותו לוח שנה שהצליח לשבות דורות של קוראים מאז שהוא התגלה. הלוח מורכב משלושה מעגלים המצליחים לחזות באופן מדהים את תנועת גרמי השמים במחזורים של משהו באזור ה500 שנה. אחת הנקודות המדהימות בלוח הוא שהמעגל הקודם שלו הצליח לנחש (בקירוב כמובן, אבל מה זה משנה?) את סוף העולם הקודם של המאיה, שבא לידי ביטוי בפלישת הכובשים הספרדים שהצליחו ליטול את הארץ מילידיה בעזרת חרבות, חיידקים וזרע.

המעגל הראשון של הלוח מתחיל איפה שהו במהלך המאה ה3 לספירה ונגמר במאה ה9, המעגל השני מתחיל במאה ה9 ונגמר במאה ה15 והמעגל השלישי מתחיל במאה ה15 ונגמר במאה ה21, בדצמבר. 

אנחנו יכולים לראות שחוצבי המעגלים תיארו את המעגל שבו הם חיים (המעגל האמצעי), את המעגל הקודם לו, ואת המעגל הבא אחריו. שזה די הגיוני, כי למי אכפת מה יקרה במעגל אחרי אחרי הבא? עצם המעגליות של המעגלים אמורה לרמוז לנו שהמאיה, שהיו תרבות חקלאית בעיקר, ראו את המחזוריות המעגלית של עונות השנה כמודל לבנות על פיו את תפיסת הזמן שלהם, להבדיל מהתפיסה הליניארית המתוארת על-ידי דתות המכוונות את קיומן מנקודת ראשית לנקודת קץ.

הלוח המורכב, מרתק חוקרים בגלל שילוב של שני דברים מהותיים: ראשית, רמת הדיוק המתמטית המדהימה שלו, אליה האדם במערב הצליח להגיע רק אחרי המאה ה16 וגם זה בעזרת שיפורים מהותיים במתמטיקה ובכלים חדשים ששיפרו משמעותית את תצפית הכוכבים. שנית, המורכבות המסובכת של סמלים שונים ותתי קבוצות המתיימרים לנבא את אופיים המיסטי של כל חלק מהלוח. השילוב של שני הדברים האלה יצר בעיני החוקרים משהו שהוא מצד אחד מרתק מבחינה מדעית, ומצד שני מגניב ביותר מבחינה מגניבותית.

באופן מפליא לא פחות, ארכאולוגים מצאו שתרבות המאיה התחילה להיות דבר ייחודי בנוף של מרכז אמריקאי באזור המאה השלישית לספירה - בדיוק איפה שהלוח קבע את ראשיתה. והגיעה לשיאה במאה התשיעית - בסוף המעגל הראשון. השיטה החקלאית של בני המאיה הסתמכה על בניית טרסות חופפות שניצלו את המים הטבעים לכדי שפע של ייצור חקלאי כזה שבכל עונה נאספה כמות מזון שהייתה יכולה להאכיל את כל אוכלוסיית התושבים פי שניים ולעיתים פי שלוש. אבל אז קרה משהו במהלך המאה התשיעית שהדהים את כולם - בדיוק בשלב שבו אנו רואים את הפריחה הכלכלית הגבוהה ביותר - תרבות המאיה התמוטטה לחלוטין ותושביה נטשו את עריהם הגדולות, מאפשרים לג'ונגל לכבוש בחזרה את השטחים שהם השקיעו חמש מאות שנה כדי לטפח.

למעשה, תרבות המאיה אותה פגשו הספרדים לא הייתה אלא צל של אותה תרבות מופלאה, שכל מה שאיחד אותם הוא זיכרון עמום של הפאר וההדר שהיו להם לפני מאות שנים. משהו כמו יוון של היום. הזיכרון הזה הוא שהוליד את האגדות המופלאות על ערי הזהב הסודיות שנותרו להם אי שם בתוך הג'ונגלים הסבוכים.

מה קרה שם במאה התשיעית? ולמה לעזאזל אני כותב על כך במאמר שמתיימר להתעסק בכלכלה?

מה שקרה אז היה שתרבות השפע הזו ייצרה מודל שלטון מעניין שבראשו עמדו קסטה של מלכים-כוהנים שהיו אחראים על ניצול המשאבים האלה. המורכבות המפליאה הבאה לביטוי בלוח השנה של המאיה, ביחד עם השפה שהם פיתחו שהייתה עשירה בסמלים וסודות הידועים אך ורק לעלית השולטת, הביאו לכך שמעמד האיכרים שהיה לרוב המוחלט של התרבות מצא את עצמו עני, למרות שהייצור הלאומי של האימפריה היה מעל ומעבר למה שהיה נחוץ כדי להאכיל דורות על גבי דורות. אבל מה עם האלים? כמו כל תרבות חקלאית קדומה, גם תרבות המאיה הסתמכה על כוחם של האלים הגדולים - מורידי הגשם ומצמיחי הצמחייה. בשביל לעודד את האלים לפעול לטובתנו יש לדבר אליהם בשפה שהם מבינים. והשפה הזו הייתה מונופול של המיעוט השולט בלבד. השפע החקלאי הגיע למצב כה מגוכח שהיה צורך לגרום לחלק מהחקלאים להפסיק את עבודתם החקלאית לחלוטין ולעבוד בעבודות בנייה של פירמידות ושאר מבני דת ושלטון גרנדיוזיים, רק בשביל להמשיך לטפח את האשליה של יחסי הכוחות השווים.

ככל הנראה במהלך המאה התשיעית האיכרים הבינו את המשחק ובמקום לערוף את ראשי המלכים שלהם ולהשטלת על המקום, הם העדיפו לפרק את כל המערכת ולהתפזר לשבטים קטנים במרכז אמריקה. כה טמא נתפש בעיניהם ההישג התרבותי הגדול של האימפריה שלהם, שהם העדיפו פשוט להפנות לו את הגב.

במאמר הקודם דיברתי על חשיבותו של רוממות השיח הכלכלי בקרב האזרחים, על החשיבות שלא לתת לו ליפול לססמאות ריקות ולשבלונות מוכנות מראש של תיוגים חסרי ערך. עכשיו אני רוצה להמשיך את הדיון הזה על השפה הכלכלית ולהראות איך השפה נותרה עדיין כלי של שליטה כלכלית. היום אמנם, לכולנו יש לוח שנה מסודר בפלאפון ובמחשב ויומנים שונים שמזכירים לנו את החגים שלנו ואת ימי ההולדת של זרים שנמצאים איתנו בקשר. אבל עדיין כשזה מגיע לכלכלה ישנו פער שפות בולט בין העם ובין האנשים שמרוויחים מהכלכלה.

הפער הזה מורכב לא משפה אחת, אלא משלוש שפות שונות שעובדות יחדיו - השפה הכלכלית, השפה המשפטית והשפה החשבונאית. רוב החוזים הנכתבים היום, כמו רוב החוקים הכתובים, מכילים כל כך הרבה מושגים שונים השאובים מכל אחת מהשפות האלה, שלאדם הפשוט אין שום סיכוי לזהות את המקומות שבהם הוא עלול ליפול. "חשוב לקרוא את החוזים שאתה חותם עליהם" כולם מסבירים לנו, ואנחנו נותנים לעיניים שלנו לעבור על כל אות ופסיק מהחוזה, ובמיוחד על האותיות הקטנות - כי הכי חשוב לקרוא את האותיות הקטנות - ולבסוף אנו חותמים בשקט מבלי לדעת על מה אנחנו חותמים.

אני מגזים. אם רק נשקיע מעט בלימוד לוגיקה בסיסית, נוכל להבין את רוב הנאמר בחוזים האלה. אבל זה לא המודל היחיד שלהשליטה הלשונית הזו. משום שבזמן שאנחנו מחפשים נואשות דרכים להבין ולפעול בתוך המערכת הזו בכלים הנתונים בידינו, לכל תאגיד קיקיוני יש מכולה מליאה של עוכרי דין ורועי חשבון בכל עבודתם היא לדקדק בחוקים ובחוזים השונים בחיפוש עיקש, אותו ניתן למשול לגדולי המפלפלים בגמרא, אחר דרכים לנצל את המערכת לטובתם.

כל עוד לא נתמודד עם הבעיה הזו של השפה, לא נוכל להתחיל להתמודד עם הבעיה. אנחנו יכולים להמשיך לקרוא לחוקים חדשים ולתיקונים בחוזה כמה שאנחנו רוצים, אבל כל עוד אנחנו לא מחנכים את הדורות הבאים להיות בקיאים בשפות האלה, לפחות במידה מינימלית, שום תיקון או חקיקה לא יעזרו לנו.

אנחנו משתמשים היום המון במושג שקיפות, ונראה לי שהוא רלוונטי מאוד בשאלה הזו, אבל כל עוד השקיפות הזו מכילה בתוכה רק את הרעיון של "פתוח לציבור", אנחנו יכולים להמשיך לקרקר כתרנגולות בתקווה שהחוואי ייתן לנו לצאת. מבלי להבין שכשהחוואי מוציא תרנגולת מהלול - יש לו תכניות מאוד ברורות בשבילה.

שקיפות מהסוג הזה קיימת; תיקיה של כל חברה הנסחרת בבורסה פתוחים לפנינו ויש לנו גישה לכל החוקים בספר החוקים אבל בכל פעם שעובר התקציב, כלכלנים בכירים צריכים להקדיש חודשים כדי למצוא בתוכו את הידיים והרגליים שלהם. זה לא במקרה. כמו אותו כוהן גדול שמסביר לאיכר שבעוד שנתיים האל צ'וקו מוקו מתחיל להתעצבן ובגלל זה יש להגדיל עכשיו את כמות המנחות למקדש, כך גם הכוחות השולטים היום במערכת מנצלים את העובדה שהמערכת כתובה בשפה שנגישה רק לאנשיהם.

שקיפות היא אמנם נגישות למידע, אבל בדרישתנו המוצדקת לשקיפות עלינו להוסיף אליה את הנוסח הזה: נגישות למידע שיהיה מנוסח באופן שיהיה ברור לכל בגיר בעל שכל. מה זה אומר? זה אומר שכשמוצע לנו חוזה או חוק הוא חייב להיות מנוסח באופן שבו השפה שלו לא מנצלת עמימויות ותחבולות לשוניות על מנת לאפשר פתחים נסתרים שדרכם כספינו יוכלו לעבור בשקט. זה לא רק הוגן, זה הכרחי. או שאולי עדיף שנעשה כולנו כמו המאיה ונחליט שנמאס לנו ופשוט נלך לכל הרוחות.

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - חמש שנים אחרי המחאה החברתית

ב2011 לא מעט ישראלים יצאו לרחובות כדי להפגין תחת הכותרת "צדק חברתי". הרבה לא זוכרים את זה אבל בהתחלה לא הייתה אפילו כותרת, קראו לזה פשוט "מחאת הדיור", או "מחאת רוטשילד". כמו רבים ראיתי את המתרחש מהטלוויזיה ושמחתי שהנה סוף סוף עוד אנשים מוכנים להודות שהם לא מצליחים לסגור את החודש. עד אותו הרגע הייתי בטוח, כמו הרבה אנשים אחרים, שזה אני - שמשהו דפוק בי ובהתנהלות הכלכלית שלי. אבל אז התרחש דבר מוזר. בעקבות הזעקה הציבורית הגדולה האנשים בשלטון השיבו במהלך גאוני - הם פנו לנציגי המחאה כמו שפונים לחוטפים מבוצרים, ושאלו אותם - מה אתם רוצים?

זה היה מהלך גאוני היות וכל מה שהמחאה הזאת ניסתה לעשות בזמן קיומה היה להתחמק מהגדרות פוליטיות כלכליות או אפילו חברתיות. "אנחנו לא מייצגים" אף מפלגה הם אמרו בגאווה לכל מיקרופון שהופנה אליהם. הכותרת "צדק חברתי" הייתה מספיק ריקה מתוכן ועם זאת בעלת אווירה נעימה כזאת שכולם נעמדו מאחוריה בקלות.

אבל עכשיו הכדור היה בידיים שלהם ולא היה להם מושג מה לעשות איתו. אז חברי המחאה התיישבו באוהלים שלהם והחלו לדון, וכמו שקורה תמיד כשצעירים יושבים באוהלים וחולמים על העתיד, על אוטופיה ססגונית שבה יהיה צדק חברתי - מה שזה לא אומר. הם לא דרשו הגבלה על שכר הבכירים כי זה פוגע בשוק חופשי, הם לא דרשו ירידה במחירי הדיור כי ממשלה לא יכולה לעשות את זה באמת. למעשה הם לא דרשו כלום.

השוו לעומתם את "מחאת האמהות" שהתחוללה באותו הזמן - השלטון שאל אותן "מה אתן רוצות?", הן השיבו "חינוך חינם מגיל הגן!" וקיבלו יחסית מהר הנחה משמעותית בעלויות הגנים הציבוריים.

באותו הזמן, שכנינו מעבר לגבול התארגנו גם הם למחאות השונות שלהם. קראו לזה "האביב הערבי". אבל, בניגוד למקבילה הישראלית שלהם, הם יצאו לרחובות טוניסיה, לוב, מצריים וסוריה והתחילו לעשות מהפיכה. אבל, בדומה למקבילה הישראלית, גם להם לא היה מושג מה הם רוצים מלבד "לא את זה!" כך, כמו המחאה שלנו, גם המחאות שלהם נועדו לכישלון לפני שהן התחילו. 

למעשה, כל הסיפור הזה התחיל כבר במשבר הכלכלי של 2010 שהוביל לשילוב של מחנק אשראי בינלאומי ולהתפוצצות של שיח ציבורי בנושא כלכלה שניצל את כלי התקשורת המונים החדשים בצורות שלא נראו כמותן. על המשבר הכלכלי ההוא עוד נדבר בפרקים הבאים, אבל עכשיו נחזור לנושא של הפרק זה.

כמו כולם גם אני הבטתי במחאה המתלהמת ורוחות מהפכניים של חוואי צרפתי במאה ה-18 פעמו בלבי. "נכון!" חשבתי לעצמי "חייבים לעשות משהו!" אבל מה? כשההפגנות הגיעו לירושלים יצאתי להשתתף, למרות שמאז ומעולם החזקתי באמונה שהפגנות הן הדרך של השלטון להשתיק את העם במדינה דמוקרטית - כולם מתלבשים יפה, יוצאים לרחובות, מרימים שלטים וצועקים ואז חוזרים הביתה בתחושה שהם עשו משהו.

ראיתי כמה המונים יצאו להפגנה מתוך תסכול ותקווה רק בשביל לראות איזה פוסטמה עם מיקרופון ששרה "לביבי שלי שלוש דירות". זו לא הדרך, חשבתי. ההיסטוריה מלמדת שכל הפיכת שלטון אלימה מובילה באופן בלתי נמנע לדיקטטורה. זאת משום שדם מלכלך גם את היפים בערכים.

כמו כולם חשבתי בהתחלה שצריך לתת יותר למי שיש פחות וצריך לתת פחות למי שיש יותר, וכל מיני מחשבות כאלה שלא רק שאין להן תוכן אמתי, אלא גם כל ניסיון ליישם אותן יכיל בתוכו מידה לא בריאה של אלימות.

כך שגם אם נצליח להשיג את התוצאות הרצויות, ההשפעה של המעשים האלה תשנה את פועליהם באופן שיגרום לניצחון פירי להיראות כאופציה עדיפה.

כמובן שהתחלתי לכתוב ספר, כי זה מה שאני עושה כשאני רוצה לסדר את המחשבות שלי, אבל אחרי חמישים עמודים הבנתי שאין לי ממש מושג בכלכלה, ושגם הרצון הכי טוב שבעולם צריך מידה מסוימת של מידע רלוונטי לפני שנוכל להתחיל ליישם אותו.

כך, למורת רוחי עלי לציין, התחלתי ללמוד כלכלה. קראתי את התאורתיקנים הזקנים ואת אלה הצעירים, למדתי את מבנה השוק המקומי ואת ההקשרים הגלובליים שבו הוא מתקיים, ומצאתי שישנה בעיה אחת מהותית בשיח הכלכלי היום שמפריעה לנו להתקדם: השיח הכלכלי היום רדוד במידה שגורמת לערוץ "לולי" להראות כמו המאמרים הרציניים יותר של מחלקת ראציונליות באוניברסיטה העברית. זו לא רק תוצאה של עידן של תקשורת המונים שבו כל בלוג ברשת הופך להיות סימוכין מדעיים קבילים, אלא בגלל שהשיח מושתת עדיין על מודל שאיבד את הרלוונטיות שלו אי שם לפני חצי מאה.

היום, למרות שיש לנו את הטכנולוגיה ואת הגישה לידע לייצר שיח איכותי ומורכב על אפשרויות לתיקון המציאות הכלכלית, או לפחות להסית אותה לכיוון נכון יותר, אנחנו עדיין מדברים במושגים כמו "ימין ושמאל כלכליים", "קפיטליזם מול קומוניזים",  "שוק חופשי מול הלאמה". אנחנו עדיין רואים איך כל אמירה של תיקון חברתי מתויגת באופן מיידי כ"סוציאליזם" כאילו שמקארתי עדיין יושב עם הפנקס השחור שלו.

תיוגים כאלה הם לא רק מבטלים את החלקים הנכונים של הטיעון הנגדי, אלא גם משתיקים את השיח לחלוטין ומחלקים אותו למערכת דיכוטומית שגויה, שממנה אין שום אפשרות להמשיך קדימה.

פעם דיברו על כלכלה תוך שימוש בניתוחים חברתיים, לוגיים ופסיכולוגים. היום אנחנו מדברים בססמאות ריקות שרק נועדו לעודד אותנו בהתבצרות המטומטמת שלנו, במקום לחשוב ביחד איך אפשר לשנות.

עוד משהו שלמדתי הוא שאפשר לשנות. מבחינה גלובלית אנחנו חיים בעיר בינונית. למרות הדמגוגיה הפוליטית, יש לנו מספיק שטח ותנאים כדי להפוך את המציאות הפיסקלית כאן לטובה בהרבה. לכולם. אנחנו עם קטן במדינה קטנה עם מזג אוויר שגורם לריוויירה הצרפתית להראות כמו חור בתיזל-נאבה, אנחנו עומדים על ארץ שהפוטנציאל התיירותי שלה, יכול לסדר את כולנו. אבל, במקום לחשוב ביחד איך אפשר להתחיל לבנות כאן משהו, אנחנו מתווכחים על המחיר של הקוטג'.

אחת הסיבות לכך היא שהדור שהקים את המדינה הזו הוחלף על ידי דור שנשאר תקוע בין המהפכה הפוסטמודרנית שמוטטה את כל הערכים והמושגים שבהם הם נעזרו כדי להבין את המציאות, והמהפכה הטכנולוגית שאין להם מושג מה לעזאזל עושים איתה.

לכן, הכדור באמת נמצא בידיים שלנו. הדור שלנו צריך לא רק לחשוב איך אפשר לעשות מציאות אחרת, אלא עליו להקים את המוסדות החדשים שיוכלו לשמר את המציאות הזו. לשם כך אנחנו צריכים להרים את הרמה של השיח.

משחר הולדתה היה זה תפקידה של הפילוסופיה לעקור מהשורש תפיסות שגויות, דעות קדומות, והנחות יסוד פסולות. החשיבה והשיח הכלכלי שלנו מלאים באלה.

לכן טבעתי את המונח "מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת" כדי לסמן את היעדים שברצוני לתקוף בסדרת מאמרים זו. אני מחפש אחר אותם מקומות שבהם שדה השיח הכלכלי סטה ממסלולו. את המקומות שבהם אנחנו לא שמים לב לכך שאנחנו משלימים עם אבסורדים מטורפים בגלל ש"זה הכלכלה אידיוט".

כמובן שאין לי את הכלים הדרושים לעשות את זה לבד, אבל אני מקווה לבנות כאן מערכת של רעיונות, נושאים וניתוחים שיכולים לתרום לרומם את השיח הציבורי מהביבים שבו הוא שרוי כרגע. כן אנחנו צריכים לסטות מהדרך שעליה כולנו הולכים כרגע, אבל אנחנו גם צריכים להתחיל לחשוב לאן אנחנו רוצים ללכת, ולהיזכר איך בכלל חושבים על דרך.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 30

חיפשתי אותך מבעד לרוחי
בשיר
לאורך כל חיי.

שירי לקחו אותי
ממקום למקום
בזמן ובמרחב.

ניסיתי לרשום בעולם במשיכות
של ידיי ובשיריי להרגיש
ולרפא.

הם למדוני רבות,
הראו לי דרכים כה סודיות-
ליקטו משמי לבי כוכבים כה רבים.

כשמסעי דרך מסתורין זה-
דרך ארצות רבות של חבלה וצער-
יסתיים, לאיזו אחוזה אשוב לעת ערב?

(101)

כל חיי חיפשתי אותך עם שירי. היו אלה הם שהובילוני מדלת לדלת ואתם גיששתי דרכי, מחפש ונוגע בכל עולמי.

היו אלה שירי שלמדוני את כל השיעורים שאי פעם למדתי, הם הראו לי שבילים סודיים, התקינו כוכבים רבים באופק לבי. הם הובילו אותי לאורך היום אל סודותיה של ארץ ההנאה והכאב. ואחרי כלות הכול, לשערי איזה ארמון הם הביאו אותי לעת ערב בסוף מסעי?    

טיול משפחתי - היום הרביעי 04.10.2015 - מקאמפו דה-פיורי לווילה בורגזה

התעוררנו ברומא לבוקר חדש כשבתוכנו עדיין פועמת השלווה השוויצרית. אבל להנאה המנומנמת הזאת היה זמן קצוב, משום שהיום היה מתוכנן לנו יום ארוך במיוחד. כאשר תכננתי את הטיול התבוננתי במפת רומא וסימנתי לפני את כל האתרים המעניינים שפשוט חייבים ללכת אליהם, לאחר מכן סימנתי שני מסלולים בין האתרים האלה: ביום הראשון נחצה את העיר ממערב למזרח, וביום השני נחצה אותה מצפון לדרום, ולמה לא? רומא אמנם לא נבנתה ביום אחד, וכל מדריכי הטיולים הזהירו מפני לנסות לראות אותה ביום אחד, אבל אף אחד לא אמר כלום על יומיים!

באיחור אפנתי ליום כזה ארוך יצאנו מהדירה שלנו בערך בעשר. התחנה הראשונה שלנו הייתה חנות מכולת קטנה שחיכתה לנו במורד הרחוב. בערב לפני כן הייתי בחנות הזאת וקניתי בקבוק נוראי של יין שעלה 5 יורו, שהיה אמור להשלים את הפסטה והפיצה שקניתי מהמסעדה לידו. עכשיו היינו צריכים בקבוק גדול של מים, ואפרסק לילדה.

אמש היה בחנות בחור בנגלדשי רזה שהיה נחמד מאוד, הבוקר היה שם בחור בנגלדשי אחר. בזמן שאני שאלתי אותו כמה עולים המים (יורו אחד), הוא שאל אותי מאיפה הגעתי. "ישראל" השבתי ובתגובה זכיתי למטח של אמירות באנגלית משובשת שמשמעותן הייתה בערך זו: אתם הישראלים רואים פלסטיני אחד רע ומיד מניחים שכולם רעים ומענישים את כולם בהתאם. היה יכול להיות יותר גרוע, אני משער, וחוצמזה, זה היה הבוקר הראשון שלי ברומא ומי רוצה פוליטיקה עכשיו? שתקתי. בחרתי אפרסק בשביל הילדה ושאלתי אותו כמה עולה האפרסק. "2.5 יורו" הוא השיב באקט שנועד לנצל את מעמדו כדי להכניס לצורר. ראיתי שהיה כתוב על האפרסקים שהם עולים 2.5 יורו לקילו וידעתי שאפרסק אחד שוקל בערך 350 גרם, אבל בוקר ורומא ומי צריך את החרא הזה עכשיו? בלעתי את הרוק ושילמתי לו בחיוך.

התחלנו ללכת, בידי הפלאפון טעון עם ג'י פי אס פתוח, ומפה מוכנה אחרי שטענתי אותה ברשת של הדירה. היום לא ניפול בגלל כשל טכנולוגי. כך הלכנו, מקיפים את הוותיקן ומשם דווקא דרך הרחובות הקטנים והישנים של חלקה הימי בניימי של העיר התקדמנו אל עבר התחנה הראשונה שלנו - קאמפו דל-פיורי.

הכיכר הזאת ידועה היום כשוק מקסים מוקף במסעדות שניתן לקנות בו את הגבינה, התבלינים וממרח הכמהין שכה חשוב לחזור איתם מרומא. כשזה נוגע לשיט טיירותי, הייתי נמנע מהדוכנים של הפסלונים והחולצות מכיוון ש... 70 יורו לחולצה לילדים שכתוב עליה I Love Rome.

אבל בשבילי הכיכר הזאת היא לא מה שהיא, אלא בראש ובראשונה מה שהיא הייתה. במרכזה, פסלו הגדול של ג'יורדאנו ברונו דואג להזכיר לכולם, את מה שמעטים היום זוכרים. זו הייתה הכיכר שבה הכנסייה נהגה לשרוף ספרים, מכשפות ואנשי מדע. ג'יורדאנו ברונו זכה לגורל הזה אחרי שהעז לפרסם תיאוריה שלפיה היקום הוא בעצם גדול מהרבה ממה שאנו חושבים. העוקץ בתיאוריה שלו, שהטריד מאוד את הכנסייה, היה ההשערה שלו לגבי חיים על כוכבים אחרים. ברונו אף הגדיל לעשות ושיער כי ייתכן והיצורים מהכוכבים האחרים מתפללים לאלים אחרים משלנו. כאמור, הוא נשרף על הדעות האלה והפך להיות הקדוש המעונה של עידן המדע.

אחרי סיבוב בכיכר החלטנו לעצור באחת המסעדות, שם זכיתי לאכול את הפסטה קרבונרה הכי גרועה שאכלתי בחיים. היה לה טעם של משהו שהגיע קפוא בתוך קופסה וחומם במיקרו. לאחר מכן המשכנו לקנות את הפרמזן, התבלינים והכמהין שכה חשוב לקחת איתנו. זכרתי את הסיפור לפיו הדוכנים כאן שייכיחם למשפחות שמחזיקות בהם כבר דורות על גבי דורות והתפלאתי לראות שאת הדוכנים תפעלו אנשי מכירות בנגלדשים. התהיות שלי התמוססו כשראיתי שבסוף כל טור של בנגלדשים (זה שמוכר לך, זה ששם את זה בשקית, זה ששוקל לך וזה שמסביר לך איך לאכול את זה) יושב רומאי ולוקח את הכסף.

משם המשכנו אל עבר התחנה הבאה - פיאצה נבונה, עם המזרקות המופלאות של ברניני. המקום הזה הקסים את הילדה שלי יותר מכל מקום אחר, היו שם מופעי רחוב כמו יוגי המרחף על מקל, או איש ללא פנים, וציירים שונים. טיילנו בהנאה בין האמנות והאמנים והחלטנו, ככה סתם, לעצור אצל אחד הציירים. מה ששכנע אותנו היה שלט קטן שאמר "10 יורו - 3 דקות". התיישבנו  מול הצייר הזקן שהתגאה בקריקטורות בינוניות וחיכינו לזכות בציור שלנו. אחרי בערך שלושים דקות של ניסיון לשבת בלי תזוזה עם ילדה בת שנתיים, שילמנו את ה30 יורו שלנו (?!) והסתכלנו על הציור. למרבה ההפתעה זכינו לקבל פורטרט משולש של שלושתנו שהיה כל כך גרוע, שהחלטנו שלא נפתח אותו בכלל עד שיעברו מספיק שנים שנוכל לצחוק על כל הסיטואציה.

משם התחלנו את ההליכה אל עבר היעד הבא שלנו - ווילה בורגזה, שם ידעתי שהיום הכניסה לכל המוזיאונים, ובראש ובראשונה אוסף האמנות של משפחת בורגזה, הוא חינם. ההליכה הייתה ארוכה, ארוכה מאוד להפתעתי. ואז הבנתי את התובנה הראשונה שלי לגבי רומא - היא פאקינג ענקית. אחרי כמה דקות ארוכות של הליכה, עצרנו על איזה ספסל בשביל לאסוף את כוחותינו.

העצירה הזאת הייתה אחד האירועים המקסימים שהיו לנו בטיול, מכיוון שלא רחוק מאיתנו היו מספר איטלקים מבוגרים שישבו והאכילו את היונים והילדה שלנו, שדומה היה שסיגלה לעצמה כבר את כל קישורי השפה הנחוצים לה הצליחה, לא רק להצטרף אליהם ולהאכיל את היונים, אלא גם להתרוצץ בין העופות בשמחה שהזכירה לכל יושבי הספסל את יופי הילדות התמים.

עם רוח חדשה במפרשנו יצאנו לחצי השני של הצעדה אל עבר פיאצה דה פופולו - כיכר ההמון. הקשר בין ההמון לשליטם הוא אחד מאמצעי השליטה הפוליטיים החשובים ביותר. כאן ניתן לראות את התכנית הגאונית של השליט - ההמון נמצא בכיכר ענקית ויפה שנבנתה במיוחד בשבילם - מסביבם הם מוקפים באלים השונים של דתם עם מארס מקדימה, נפטון מאחור. השליט ניצב מול העם, אבל בערך מאה מטרים מעליו (ומעל לאלים) ובינו ובין האנשים ישנו שביל מפותל וארוך שבו ניצבו שורות על גבי שורות של חיילים. האסתטיקה של הפוליטיקה בצורתה הטהורה ביותר. לא צריך להגיד כלום. זה לא משנה מה נאמר. התפאורה מבשרת על תוכן ההצגה. 

משם עלינו במעלה השביל המפותל אל עבר ווילה בורגזה. למעלה ראינו פארק ענקי שאי שם בתוכו מחכה לנו התערוכה. כשהגענו למעלה כבר הבנו שנוותר על התערוכה. הפארק כולו, בין כל הווילות שהיו שייכות פעם למשפחות כמו המדיצ'י, היה מלא, עד אפס מקום, בערסים. אולי לא, בכל אופן, ככה זה הרגיש. נטייה יש לערס להשטלט על המרחב שהוא נמצא בו משל לא היה בו אדם מלבדו. והערסים של רומא, יכולים להיראות כאלים בעבור כל הערסים האחרים של העולם.

אתם ואני, יכולים לראות מתחת לתחפושת המגוכחת הזו, את הדלות התרבותית שמייצרת סדר עדיפויות לפיו הרכב שלי חשוב מהאשה שלידי, את הכשל החינוכי שמוביל בנאדם לסתת את גבותיו באופן שגורם למיקי בוגנים להראות כמו מועמד מטעם המפלגה השמרנית, ואז לצאת להרביץ להומואים. אבל אנשים אחרים, יראו את הבוגאטי המשופצרת, עם הV12 שלה שמחריב כל סיכוי לשקט בנהמות של מכונה, את הנעליים של ריבוק (יש עדיין ריבוק?), המכנסיים של אמפוריו ארמני והקפוצ'ון של קאפה, ויאמרו "אמן". כזה הוא העולם, בו בזמן עשיר ועני, גן עדן וגיהינום.

לא היה לנו שום כוח לראות תערוכה עכשיו, אם ההליכה לא גמרה אותנו, והעובדה שהשמש כבר החלה את שקיעתה לא שכנעה אותנו, אז האוכלוסייה המקומית הוציאה מאתנו כל חשק לאשליה של תרבות.

אחרי שישנו קצת לנוח על שפת מזרקה קטנה שהייתה גם מעין אגם מלאכותי, ירדנו בחזרה אל עבר הפיאצה דה פופולו. בצד אחד של הכיכר בחור מהקריביים ניגן שירים של בוב מארלי וסביבו היה מעגל של תיירים צופים. אשתי הסבה את תשומת ליבי אל הקהל ופתאום הבחנתי בשלושה מקרים של כיוס שהתרחשו בו זמנית. זה נראה פחות כמו כיוס ויותר כמו טיול ליקוטים בין עצים אנושיים שפרותיהם הם ארנקים וטלפונים. אחד מהם החל לנוע לכיווננו ואשתי מיד שלחה בו סימן של שתי אצבעות האומרות "ראינו אותך". הוא מיד הסתובב והלך.

משם הלכנו דרך מחוז פראטי ששמענו ששם יש מסעדות טובות, אבל למי יש כוח, והסתכלנו על חנויות האפנה שהרחוב מתגאה בהן. כמובן שרצינו לקנות איזה זוג של נעליים מרומא, או תיק או איזה משהו אפנתי ואיטלקי, אבל הרחובות שם הכילו שילוב בלתי נסבל של מחירים מופרזים וטעם איום. דברים שמיועדים לאותם בעלי הבוגאטי של הווילה בורגזה, שמוכנים להשכיב שבע-מאות יורו בשביל להראות כמו בדיחה.

לקראת שמונה הגענו בחזרה אל הדירה שלנו עייפים ורצוצים. למרות שהייתי קרוב מאוד לאפיסת כוחות, בכל זאת ירדתי בחזרה אל המסעדה החביבה במורד הרחוב, ובכל זאת קניתי עוד בקבוק יין מהמכולת של הבנגלדשי. הפעם השקעתי 6.5 יורו. היין היה נורא אבל האוכל היה סבבה. כשבדקתי את הנייד שלי גיליתי שהלכנו היום 16.5 קילומטר.

אבל הייתה גם נחמה בהליכה הקצרה הזאת של סוף היום, משום שראיתי תיירים אחרים מדדים אל עבר חדריהם השונים, והם כולם היו גמורים ומותשים, חלקם הלכו כבר יחפים וחלקם נשענו על חבריהם. צרת רבים. זה לא אנחנו, פתאום הבנתי, זה רומא.

ברברת פטפוט

בעץ הקטן, דרומית לצמרת,

מתגוררת סנאית יפה וזוהרת;

וכולם יודעים שכשבאים לבקר את

זו הסנאית זו הגברת,

כדאי לטפס על העץ בזהירות

ולנוע הישר אל ביתה במהירות,

ולא לטפס מסביב בטעות -

כי שם גרה גברת ברברת פטפוט.

ברברת פטפוט היא ציפור אפורה

שמילים לא פוסקות לקרקר ממקורה;

שכניה חשבו, "הדבר הוא נורא"

שאפילו מתוך השינה היא דיברה.

אך לבל יטענו כי הטלתי פה דופי,

לברברת פטפוט היה יופי של אופי -

אדיבה, מנומסת (ותמיד יש לה טופי)

ובקיאה במדע כמו גאון פילוסופי.

אם אינכם מאמינים לי ואתם רוצים לראות,

אם אתם מהאנשים שחשובות להם עובדות,

אם אתם חושבים שרצוני הוא לבדות -

הרי לפניכם מספר דוגמאות:

כשבא הדוור העכבר אַפְמוּזָר,

הוא נשאר בביתה עד אחרי מאוחר.

יומיים וחצי בדירתה הוא נסגר

והקשיב לתולדות הנמר המנומר.

או כשבאה שכנתה היא הגברת כלבלב

וכל שרצתה - חצי כוס חלב,

שמעה היא כיצד לקלף טוב ענב

ולמה לסוס אין קרן שנהב

ואיך לטאה מנתקת זנב

ובמי מר סמור הזקן מאוהב

ולמה נחושת קלה מזהב -

עד שכל השבוע ממנה נגנב.

אך הכל נהפך מן הפח אל הפיח

כשמרוב דיבורים את הכלים מי ידיח?

במהרה אז ביער התחיל זה השיח:

"ביתה של ברברת הוא בית מסריח!"

לגברת ברברת נמאס לחכות

בין דיבור לברבור היא התחילה לבכות

"בחוץ אפילו לזאבים להקות,

ואני פה לבד כי שכחתי לנקות".

 

לבדה נשארה לדבר עם מגבת

על איך היא שונאת להרגיש נעלבת,

לכיסא היא גילתה שאוהבת לשבת

ולקיר הדרומי היא סיפרה שהיא גנבת

כי סיפרה פעם סיפור שסיפרה לה ארנבת.

אך לדבר לעצמה במהרה שיעמם

ובבית אפילו הלכלוך הזדהם

ואפילו הבלגן שהיה התבלגן

ולא נשאר עוד בגד נקי שיחמם

בינתיים בצד השני של העץ

גברת סנאית שוחחה עם מר נץ;

שתבינו, מר נץ היה ידוע כלץ

והפעם על גברת פטפוט התלוצץ.

הוא אמר שמרוב הלכלוך המבצבץ

ביתה עוד מעט כנראה יתפוצץ.

גברת סנאית יצאה כאן חוצץ:

"אני את ברברת פטפוט אחלץ!"

אז הוציאה ראשה בזריזות מהחלון

וכולם שם שמעו את קולה בגאון:

"הקשיבו לי כל מהירי הלשון

תחרות יש ופרס למקום הראשון!"

"בעוד בדיוק שלושה ימים

יתאספו פה כל חובבי הסיפורים

מהראשן הקטן ועד זקן הזקנים

ויתחרו על התואר אלוף הדברנים".

"אז בואו כולם ותביאו אורח

בוא נא פיל אַפְחֵדֵק, בוא נשר קרח

בואו כולם ויהיה פה שמח

ולבסוף - סעודה בביתו של המנצח!"

שמעה זאת גברת פטפוט בביתה

ולרגע שמחה ורקדה לאטה;

אך לפתע הביטה סביב בבעתה,

מעדה ונפלה על שיירי חביתה.

"עסק ביש!" מלמלה והתייפחה

"את מי אזמין לדירה מסריחה?

אם אני רוצה לערוך ארוחה

לנקות פה הכל אני מוכרחה!"

חיש מהר מותניים שינסה

והחלה אוספת את הר הכביסה

ואספה הכלים הדבוקים בעיסה

ופינתה מדפים שהזבל כיסה.

היא מילאה חמש-עשרה שקיות של זבל,

קשרה את כולם באשכול על החבל,

וסחבה את הכל בקושי וסבל -

אך אחרי כן נעלם מהבית הזבל.

עברו שלושה ימים והשחר הפציע

ואט-אט החלו כולם להגיע.

ראשון תרנגול קוֹלגָדוֹל הריע

ואת קולו הגדול לכולם הוא השמיע.

הוא סיפר אז סיפור על היום בו הטביע

את רכבו החדש שמיאן להתניע;

הוא סיפר וסיפר, והתחיל להזיע

כי השמש עלתה ומהר גם הפריעה.

אז סיים בזריזות, והמציא סוף מפתיע:

ששכח במכוניתו את אשתו שהסיע -

ופנה אל הצל את גרונו להרגיע.

וברברת פטפוט עדיין לא הופיעה.

אחר כך הגיע מר צב אבא-סב

זקן וחכם ושקול ומיושב

אך דיבר כה לאט, כי ראשו אז כאב,

שנדרשה לו שעה להגיד "שלום רב".

כשהתחיל לדבר על בעיותיו שבגב

החל הקהל להשתעמם ועזב

ולצב לא נישאר מי שיקשיב לדבריו

(מי יודע, אולי עוד מדבר הוא עכשיו?)

אז דילגו במהרה אל תורו של ברבור,

או בשמו המלא ברבור בר רב-ברבור,

המומחה המפורסם לדקדוק וחיבור

שעמד על הבמה ופנה לציבור.

הוא סיפר על התהליך הקסום של העיבור,

וגילה למה יש לפעמים אבק בטבור,

ואיפה הסבא של סב-צב קבור,

ולמה מקל במים נראה שבור.

כבר הגיע הלילה – על כולם לישון

והנה כבר נרדם אפרוחון הקטון

וברבור-בר כמעט הוכתר במקום הראשון,

כשלפתע הגיעה ברברת בשאון:

"סלחו לי, הייתי עסוקה בניקיון

עד ששכחתי להביט על השעון.

סלחו לי, כלום אין פה חמלה בהמון?"

"נסלח לך ברברת" אמרו המונים

"נסי את כוחך להרבות במילים,

אך נסי לקצר, אנו כבר עייפים".

אך ברברת לא תכננה קיצורים

היא דיברה על האפשרות של ריבוי אפשרויות

ועל איך בתורים זה לא כיף לחכות

ולמה אסור להגיב במכות

ומה כה בריא במזון המלכות

ולמה לבד נטייה להתבלות

ולמה אוויר חם נוטה לעלות

ואיך אפשר להגשים משאלות

ולמה הלחם עדיף על חלות

ואיך התנשמת לוחשת קללות

למה צעירים רק רוצים לבלות

ועל מי המלך מצליח לשלוט

ואיך אלוהים שומע תפילות

ומתי כדאי את הצמחים להשקות

ולמה בשמש חשוב מאד לשתות

ולבסוף היא סיימה בשיטות לנקות -

וחלפו להם ביעף ארבע לילות

אין טעם לומר: היא ניצחה בתחרות

והכל הריעו לגברת פטפוט

"היא אלופת האלופים ואין פה טעות,

והפרס שלה הוא עוגת קצפת עם תות!"

אז זה הספור, בצורה מקוצרת.

בביתה של פטפוט הייתה ארוחה מפוארת.

ומאז הגברת תמיד מספרת

מה קרה בעץ הקטן, דרומית לצמרת.

מחשבות על נדל"ן לקראת סוף 2015, מתוך "מבקר בתרבות"

בזמן שכולנו עסוקים במצב הביטחוני וביבי מייצר עוד ועוד כותרות מפוצצות שיעסיקו את הקירות של כולנו, קרה משהוא קטן בשוק הישראלי - בועת הנדל"ן התפוצצה. 

שמתם לב כמה שלטי רחוב יש לדירות במבצע? מי זוכר כאלה פרסומים בעשרים השנה האחרונות? שמתם לב כמה כתבות מופיעות על "מבצע" חדש של פרוייקט חדש ועל הסתערות של קונים. אז זהו, לא רק שאין הסתערות של קונים, אלא אין דבר כזה "מבצע" בנדל"ן. 

החוק הבסיסי שלפיו מחושבים מחירי הדירות הוא נגזרת של המחיר בפועל - כלומר, אם דירה נמכרה במיליון וחצי אז ערך הדירה הוא מיליון וחצי. גם אם "עשו הנחה" וגם אם זה היה "אירוע מכירות חד פעמי שלא יחזור". 

אבל לא רק שהמחיר הזה קובע את מחיר הנדל"ן המסוים הזה, אלא גם את המחיר של כל אותו רחוב. אין סיכוי שדירה חדשה ברחוב תהיה שווה פחות מדירה ישנה בעלת אותם נתונים באותו הרחוב.

חברות הקבלנות הגדולות דוחפות עכשיו את ה"מבצעים" האלה כדי להיפתר מהמלאי שלהם שהיה אמור להימכר כבר לפני שנתיים. כי הם יודעים איך השוק הזה עובד. 

בעולם גלובלי, בסופו של דבר, יש מקום להערכה השוואתית בתמחור דיור - לא ייתכן שדירת בניו יורק תהיה שווה בערכה לדירה בבאר שבע, לא ייתכן שחולון תתומחר כמו ז'נבה.

עלייה טבעית של מחירי הדירות מופיעה במקביל לעלייה בהכנסה של ציבור קוני הדירות. כאשר אין עלייה בשכר ומחירי הדירות ממשיכים לעלות, נוצרת בועה. זאת משום שעל מנת לעמוד במחירי הדיור, גדל האשראי שהבנקים מספקים, בעיקר דרך משכנתאות. 

כאשר הפער הזה גדל, אנו מגיעים לתמונת מצב שבה כולם גרים בבתים שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו באמת.

ואז, מופיעה הכותרת הזאת: "תיקון חד במחירי הנדל"ן עלול להוביל לחדלות פירעון במשכנתאות" זו אמירה של אנאליסטית הבנקים הישראלים של חברת מודי'ס. איך המשפט הזה? נשמע מוזר קצת לא? הרבה שפה כלכלית... בואו נפנה לפרשנים הכלכליים שלנו כדי להבין מה זה אומר:

ע"פ גלובס: "אנליסטית הבנקים הישראלים בסוכנות הדירוג הבינלאומית מודי'ס החמיאה למערכת הבנקאות הישראלית, ששומרת על יציבות באופן חריג למה שקורה בעולם"

מה? 

זה מה שהיא אמרה?

בואו ננתח את המשפט שלה:

"תיקון חד במחירי הנדל"ן" - אוקיי אז אנחנו רואים שמדובר על שינוי במחירי הנדל"ן ושהשינוי הזה הוא "תיקון חד". כאשר מדובר במחירים, המושג "תיקון" הוא תנועה מהמחיר הלא מתוקן, או המחיר שאינו משקף נכונה את הערך של המוצר, למחיר המתוקן שאכן משקף את הערך. במילה "חד" עלינו להבין שהמרחק שהתיקון הזה אמור לגשר הינו משמעותי.

מכאן אנו מבינים שהנחת היסוד של הדוברת היא שישנו פער משמעותי בין מחירי הנדל"ן הקיימים בישראל והמחיר הראלי שלהם. במילים אחרות - שיש בועת נדל"ן ושיש להתכונן לאפשרות הסבירה שהשוק יבצע תיקון חד לעבר המחיר הריאלי, (להבדיל מתהליך הדרגתי של ירידה במחירי הדירות). 

למה צריך להתכונן לזה? בשביל זה נמשיך לסיפא של המשפט: 

"עלול להוביל לחדלות פירעון במשכנתאות". "חדלות פירעון במשכנתאות" זה אי יכולתם של בעלי המשכנתאות לפרוע את החוב שלהם למספקי המשכנתאות. 

למה?

מחירי הדירות בארץ עלו בעשור האחרון באופן כה גבוהה ביחס לשכר של בעלי הדירות, שנוצר מצב שבו ישנם לא מעט בעלי משכנתא שערך הדירה הריאלי שלהם קטן באופן משמעותי מהחוב שלהם. כלומר שגם אם הם ימכרו את הבית, הם לא יוכלו לשלם את המשכנתא.

.במקרה כזה, בעקבות חדלות הפירעון הנדל"ן עובר לרשות הבנק שסיפק את המשכנתא, הבנק, שאין לו מה לעשות עם הדירה, מציע אותה בחזרה לשוק במחיר נמוך מאוד "רק כדי להיפטר ממנה". אבל - כמו שאמרנו בהתחלה - מחירי נדל"ן הם נגזרת של כמה ששילמו בפועל על הנדל"ן. מי יקנה דירה במיליון שקל מאזרח פרטי כשהבנק מוכר דירה זהה בחצי מליון? 

כך מתרחשת התרסקות במחירי נדל"ן בעקבות התפוצצות בועה. כמובן שלאחר התרסקות כזו השוק שוב מבצע "תיקון", הפעם בכיוון ההפוך.

אבל למה לעזאזל שלא נוכל לשלם את המשכנתא? הרי כבר שנים שאנחנו משלמים אותה בכל חודש. 

כאן נכנסת בעיה של משבר אשראי - אם בנק נמצא במציאות של חדלות פירעון, הוא נוטה להיזהר במתן האשראי שלו, מכיוון שזה מוביל לשינוי משמעותי בחישובי הסיכון שלו. מכיוון שאנחנו עדיין מדינה קפיטליסטית, רוב השוק שלנו מתבסס על אשראי - בין אם זה משכנתא, הלוואה עסקית, או שוטף +60. 

מכיוון שחברות מתבססות על אשראי בקיום השוטף שלהן, הן זקוקות לו למתן משכורות. בהיעדר האשראי לא ניתן לספק משכורות. אם אי אפשר לספק משכורות אי אפשר להחזיק עובדים. אם אי אפשר להחזיק עובדים אין ברירה אלא לפטר עובדים.

עובד שפוטר במציאות שתיארנו לא יכול לשלם את המשכנתא שלו והוא בעצמו הופך ל"חדל פירעון", וכך הגלגל ימשיך להסתובב.

כך נוצר משבר כלכלי לאומי.

כולנו יודעים מה קורה במקרה של משבר כלכלי: העשירים עושים תספורת, כי הבנק צריכים מזומן. הבנקים מפטרים איזה סמנכ"ל עם מצנח זהב. הקבלנים מודיעים על פשיטת רגל ואז מקימים חברה חדשה ע"ש הבן דוד של גיסתו. ורק ההוא שאיבד את הדירה שלו ונשאר חייב מאתיים אלף לבנק נופל.

שימו לב לספין שגלובס עשו לכותרת שצוטטתי - הם יודעים מה קורה והם בכוח מנסים להרגיע את הציבור. הם מספרים לנו כל הזמן על הסתערות כזו אחרת על פרויקט נדל"ן כדי לגרום לנו לקנות עכשיו ומהר, כי הם לוקחים חלק בהונאה הציבורית הזו. 

אני לא יודע את מי הפוסט הזה תופש, ולמי בכלל יש כוח לקרוא כאלה חפירות בזמנים כאלה, אבל רק חשוב שתדעו למה מתכוננים אלה שמבינים מה קורה בשטח, ושתתכוננו בעצמכם. אל תדאגו, זה לא פוסט אפוקליפטי (חח פוסט-אפוקליפטי), ההיסטוריה מלמדת שדברים כאלה נמשכים בערך 4-5 שנים, בבקשה תתכננו את השנים האלה בזהירות תוך לקיחה בחשבון של האפשרות הזו.

טיול משפחתי - היום השלישי 03.10.2015 - רומא

עם התקליט בידינו ואוסף של מתנות קטנות מחנות תיירים המצאנו בדרך, חזרנו אל המלון שלנו, שם חיכו לנו המזוודות, מוכנות לדרך אל התחנה הבאה - רומא. המלון סיפק לנו כרטיס נסיעה חינם בתחבורה הציבורית של ז'נבה לכל שהותנו וזה היה הזמן להשתמש בו. כך, גם הנסיעה אל שדה התעופה, כמו הנסיעה ממנו לפני-כן (האמנם חלפו להם רק יומיים מאז שהגענו?) הייתה בחינם. כששאלתי את פקידת הקבלה של המלון איזה אוטובוס עלינו לקחת לשדה התעופה. היא הסבירה לי את כיצד ללכת אל התחנה, ושההליכה נמשכת בערך ארבע דקות. לאחר מכן היא הוציאה כרטיס ישן שהכיל את שעות האוטובוסים. בטבלה היא הראתה לי שיש אוטובוס בעוד שש דקות ועוד אחד עשר דקות אחריו, והציעה לי לחכות כאן מספר דקות לפני שנצא.

למה לחכות? תהיתי, ברציונל הישראלי המוטבע בי, הרי היינו כבר מוכנים לצאת ומלבד זאת - מה לעזאזל אכפת לנו לחכות אחרי שמצאנו את התחנה הנכונה? אבל הרציונל השווייצרי מאמין שלכל אדם יש את הדרך שלו ובדרך הזו עליו לנוע עם מינימום חיכוך עם הפרעות חיצוניות. כך הם בנו את עירם, את חוקיהם ואת דרך חייהם. אף אחד לא מתעניין בך בשווייץ, לאף אחד לא אכפת במה אתה תומך, מה דעתך על המצב במזרח התיכון, או לאיזה אל אתה מתפלל בלילה, אם בכלל. כל עוד, כמובן, תנועתך בדרכך לא תפריע להם לנוע בדרכם. למהר לתפוס את האוטובוס, או, רחמנא ליצלן, לפספס את האוטובוס ולהמתין בחוץ את כל עשר הדקות שיחלפו עד האוטובוס הבא, נתפש בעיניהם כטירוף גמור - הרי סידרנו לך מרווח מספק אוטובוסים וסביבה נוחה להמתין בה.

יצאנו לדרך. כמובן שפספסנו את האוטובוס וחיכינו לבא בתור. כשהגענו אל התחנה היא הייתה ריקה, אך בשלוש הדקות האחרונות להמתנה שלנו היא התמלאה באנשים. שווייצרים.

היה שלום ז'נבה, עוד אשוב אלייך בתקווה בקרוב, והיה שלום לך שווייץ. אני מודה לך על הכנסת האורחים הנעימה שלך, מקנא בך על הסדר המושלם שלך, אני מקווה לזכות למות בחיקך כשנכדיי כבר יראו לי תמונות של נינים.

את לימדת אותי שיש להילחם על הדרך שלי ולא פחות מכך - להילחם על איכות התנועה של אדם בדרכו. את לימדת אותי שאם רק ניתן לאדם להשיל מעליו את כבלי שכלו הוא יוכל ליצור דברים נפלאים ולברוא עולם שבו לא רק אפשר לחיות - זה גם די נעים לחיות בו, עולם שבו האל מפנה את חוקותיו בפני חוקיו של האדם. ואלה, גם אם הם רבים יותר ומפורטים יותר, מהווים מקור של חופש, להבדיל מחומה או גבול.

טיסתנו לרומא הייתה קצרה וחסרת אירועים. כשהגענו לנמל, מצאנו את עגלת התינוקת שלנו זרוקה לה בצד, במרחק שישה מטרים מהמקום המסומן לעגלות ולמטען חורג. לא דורותי, אנחנו כבר לא בז'נבה.

ידענו מראש שאת הדרך למלון, בשעה שכבר השמש מאיימת לשקוע, אנחנו רוצים לעשות במונית. הוזהרנו שלא לקבל שתדלנים ושעלינו ללכת ישירות לתחנת המוניות, אבל כמו תמיד, בסחרחורת הזאת של מקום חדש, כשהריאות עוד לא הסתגלו לאוויר החדש והשכל מתאמץ להבין את מארג הסמלים החדש שיהיה עליו להתרגל לפענח מעתה והלאה, לתכניות יש נטייה להשתנות ברגע.

"טקסי?" שמענו מישהו אומר והלכנו אחריו כמו עיוורים. הוא הוביל אותנו למכונית מסחרית שחורה, עם חלונות שחורים, שם פגשנו בחברו הנהג והשניים כבר החלו להעמיס את מזוודותינו לאחורי הרכב. לפני שהבנו מה קורה, היינו שלושתנו במושב האחורי של מסחרית עם שני זרים (אחד מהם מגודל במיוחד) נוסעים בדרך שאנחנו לא מכירים, ללא יכולת לדעת לאן היא מובילה אותנו והאם היא מובילה אותנו בדרך הנכונה. "נחטפנו" לחשתי לאשתי. 

בדקתי את הטלפון שלי. לא הייתה לי רשת, ולא ג'י פי אס. שום דרך לדעת היכן אנחנו ולאן אנו הולכים. בנוסף לכל אלה, מה שהעלה את סף החרדה הכללי היה שהנסיעה הייתה ארוכה מאוד ובדרכים כל כך ראשיות שבדרך ראינו שילוט אפילו לערים כמו פירנצה.

"אתה רציני?" שאלה אותי אשתי, והשבתי לה שלא, זו הייתה סתם בדיחה גרועה, אבל גלגלי השיניים של הראש שלה כבר החלו בעבודה המורכבת של ניתוח מהלכים. כבר אמרתי מקודם שאשתי הייתה ספורטאית מקצועית, הספורט שבו התמקדה בשנות החטיבה והתיכון היה אמנות הלחימה הקוריאנית טאי קוואן דו.

למען האמת נפגשנו בילדים באותו החוג. אחרי מספר שנים בהן למדנו את כל התנועות, המכות, ההגנות והפומסאים השונים הגיע מאמן מלונדון לצפות בתלמידים. המורה שלנו בחר בשני תלמידיו הטובים ביותר - אשתי ואני - והורה עלינו להילחם זה בזו. זה היה הקרב הראשון שהיה לשנינו. קרעתי לה את הצורה. שנינו היינו מדוכדכים בסוף הקרב, אני על כך שהאמנות היפה שלמדתי עברה שינוי והפכה פתאום לספורט תחרותי, היא בגלל שהיא הפסידה. אחרי כן היא כתבה ביומן שלה על איזה תום אחד שניצח אותה, ושהוא שוויצר כזה שעושה כל הזמן שפגטים וגלגלונים במקום להתאמן. אחרי אותו אירוע, אני פרשתי מהספורט והתחלתי ללמוד אמנות חדשה, נגינה בגיטרה, שתלווה אותי לשארית חיי, והיא המשיכה להיות שש פעמים אלופת ישראל. עכשיו, בטעות, לחצתי על הכפתור שהעיר את הלוחמת. יכולתי לראות איך היא שוקלת את היעילות וההשלכות של פעולות הגנה והתקפה שונות. אם תהיה בעיה אמתית, אמרתי לעצמי, פשוט תקשיב לאשתך.

"אני די בטוח שהכול בסדר" לחשתי לה בניסיון להרגיע אותה, אבל היה מאוחר מדי. עד שנגיע בשלום אל היעד, אאלץ לנסוע בחבר שני זרים, תינוקת ופנתר.

צ'יקו ודיקו הורידו אותנו ביעד המבוקש ועזרו לנו להוריד את הדברים, רק אז גילינו שאין להם מושג באנגלית ולכן הם לא דיברו כל הנסיעה.

כך הגענו לדירה שלנו ברומא, בעל הדירה הראה לנו את מיקומם של כל הדברים ומיהר ללכת, כשיצאנו למרפסת פתאום ראינו בוהקת, בקו אווירי של לא יותר משש-מאות מטר, את הכיפה המרהיבה של הוותיקן. "פאק!" פלטתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש, "הי!" אמר לי בעל הבית שבדיוק הלך לו על השביל מתחת למרפסת. חמש דקות ברומא, חשבתי לעצמי, וכבר אתה מוציא שם רע לישראלים.

כשהרעים ינצחו

כשהרעים ינצחו המלחמה תהיה שגרת יומנו
ואת החדשות יסננו אנשי צבא.
כשהרעים נצחו ראשי ערים ישלחו את אזרחיהם להזדיין
ואלה יתחילו לשאת נשקים ויפגעו בשוגג.
כשהרעים ינצחו ראש הממשלה יופיע על המסך בכל ערב
ויסביר ברצינות שזה בסדר שכלום לא בסדר
ושרק בזכותו לא גרוע יותר.
כשהרעים ינצחו דעות יוחלפו בססמאות ריקות
ולא יהיה עוד טעם בסימוכין.
כשהרעים ינצחו כל מילה תהיה עילה להפללה
וכל תפילה תכיל קללה על האויבים.
כשהרעים ינצחו בכל בוקר יבנו חומה חדשה
ובערבים יחסמו כבישים,
כי לא צריך דרך בשביל שהוא לא בשבילי.
כשהרעים ינצחו יחנכו ילדים שלרצוח זה טוב לפעמים
ושכלום לא מוחלט בערכי החיים,
ואנשים ינהגו בכבישים כמו שבעל מכה נוהג באשתו
כי היעד חשוב מהדרך.
כשהרעים ינצחו השכר יחזיק את רוב העם
בדיוק מעל לקו הרעב
למרות שהמדינה משגשגת.
כשהרעים ינצחו לא יהיה חוק אחד,
אלא לכל אחד יהיו חוקים מתאימים
לפי דת וצבע ומצב כלכלי.
כשהרעים ינצחו בלי קשרים לא תצליח להצליח
וכולם יחשבו שאפשר להרוויח רק אם השאר מפסידים.
כשהרעים ינצחו הכל יהיה יקר מלבד הדם
ובכל ערב כלכלנים יספרו שאין מיתון.
כשהרעים ינצחו, כמו תמיד, הם יתחילו בחיסול האינטליגנציה
ורצונך שנשמתך תינשא אל על, יתפרש כהתנשאות.
כשהרעים ינצחו כל מי שלחם להקים את המדינה שלנו
יתבייש בתוצאות מפעל חייו.
כשהרעים ינצחו אתה תלך ברחוב ליד הבית שלך,
ותביט לאחור בחשש.

טיול משפחתי - היום השלישי 03.10.2015 - ז'נבה

קמנו בבוקר בידיעה שהיום הזה יהיה מוקדש לז'נבה. לעזאזל - זה היה היום השלישי שלנו בעיר ומלבד הליכות הלוך ושוב מהתחנה המרכזית למלון, עדיין לא יצא לנו לראות את העיר עצמה. זנבה ידועה לעולם היום בזכות האמנות שלהם והבחירה בעיר הזו כמטה המרכזי של האו"ם (לצד המטה בניו יורק), היא ידועה, מסרטי מרגלים שונים כמקום משכנם של הבנקים הגדולים שלהם שאינם שואלים שאלות, וכמקום הבטוח להפקדות כספים סודיות. בשנות השמונים של המאה הקודמת, בעקבות שינויים במדיניות הפיסקלית של שווייץ ובפרט במסי הניהול של חשבונות הבנקים, איי קיימן החליפו את ז'נבה כאי המטמון המועדף על הפיראטים המודרניים של עולמנו.

אבל בשבילי, ז'נבה היא לא, כמו לונדון, עוד עיר נמל שיוליוס קיסר הקים לנוחיותו המבצעית, ולא עוד עיר בולטת באירועי הרפורמציה של המאה ה16. עבורי ז'נבה היא בראש ובראשונה העיר שבה רוסו פיתח את תפישתו המהפכנית. העיר שהחלה את התהליך לפיו אזרחי העולם יכולים לחשוב בשביל עצמם, התהליך שהוביל לכתיבת האנציקלופדיה על-ידי וולטיר, רוסו, ד'לאמבר ואחרים, למהפכה הצרפתית, להתקבלות מהפכת המדע של ניוטון באירופה ולהתבגרות האנושית של הפרט שנקראת "הנאורות". 

לכן, היעד של המסלול של היום היה ביתו של רוסו. כמובן, אחרי שנראה סוף סוף את השעון והמזרקה שהעיר כל כך מתגאה בהם. המזרקה הייתה מרשימה מאוד באופן שהפתיע אותנו, והשעון היה מדויק באופן שלא הפתיע אותנו בכלל. משם נכנסנו לאזור העיר העתיקה דרך הרחובות שבו שהפכו למעין קניון גדול למותגי העל. 

התוודות. מאז השנים שבהן עבדתי בחנויות תכשיטים ושעונים, יש לי חיבה והערכה רבה לשעונים איכותיים, והיה לי חלום קטן שאקנה בז'נבה איזה שעון מכאני יפה. אכן ראיתי שם שעונים שזרועי הייתה שמחה לענוד, אבל המחירים שלהם החלו מחמש ספרות ואני לא מרגיש בנוח להוציא סכומים של שנת לימוד אוניברסיטאית על משהו יפה (שלא לדבר על כך שאין לי סכומים כאלה בכלל...). ראינו את חנות הדגל של "מון בלאן" וחשבתי על הרומן שלי ועל כך שאני צריך לסיים אותו, ועל כך שאין לי שמץ של מושג מה אמור לקרות בחלק השלישי שלו, אבל אז הילדה שחררה אותי מההתבחבשות הפנימית הזו במילים "אני רוצה לאכול!"

"מה את רוצה לאכול?"

"שוּסי" היא אמרה ומיד תיקנה את עצמה - "סוּשי"

מצאנו סושייה קטנה באחת הכיכרות של העיר העתיקה ונכנסנו אליה. מאז החודשים שביליתי במלבורן, יש לי חיבה גדולה לסושי התעשייתי של המערב. פעם פעמיים בחודש אנחנו מנסים את כוחנו בבית העשיית סושי, אבל הסושי של מקומות כמו צ'וּקה" מספק אותנו הרבה יותר. כך או כך, היה לי געגוע לרכיבים כמו סרטן ושרימפס שעולם הסושי מכיר ואוהב וירושלים דוחה.

כישראלים בחו"ל, אשתי ואני חיפשנו אחר העוקץ השווייצרי מאז שהגענו, כשאכלנו את הסושי, הבנו שמצאנו אותו - זה לא היה העובדה ששילמנו 160 שקל לשני מגשים קטנים ושתייה, אלא העובדה ששילמנו 160 לסושי לא טרי ולא כל כך טעים. מה לעשות? הילדה רצתה סושי והיא אהבה אותו וזה מה שחשוב.

משם המשכנו לחפש אחר היעד שלנו, כשפתאום הפלאפון שלי החליט שהוא לא מצליח להפעיל את הג'י פי אס. כמו גבר ממוצע המשכתי להוביל אותנו בכיוון הלא נכון, עד שאשתי העירה לי שהאזור מתחיל להראות כמו שכונת יותר כמו שכונת מגורים איכותית, ופחות כמו עיר עתיקה. אבל פתאום היא השתתקה כשהיא ראתה אישה, שאם היה עלי לנחש את גילה הייתי מציב אותו מעל ל90, אשר מבטה החד והליכתה הזקופה, בבגדים המדויקים שלה, בתכשיטים היקרים אך עדינים שלה, בעקבים הרחבים שגם הקבר לא יסיר מרגליה, כאילו אמרו "ראיתי כבר הכול, וניסיתי כבר הכול וניצחתי במשחק שבו כולם חייבים להשתתף. משהו השתנה באשתי במפגש החטוף הזה עם האישה הזאת. מוקדם מדי לעמוד על השינוי הזה, אבל זה כאילו שהאישה ההיא נתנה לאשתי את האישור שהיא הייתה צריכה לקבל מהיקום, שכוונותיה אינן מופרחות וששאיפותיה אינן חלומות בהקיץ.    

אחר כך עלינו במעלה הרחובות העתיקים אל עבר היעד שלי. למרות העלייה והאבנים העתיקות, ההליכה עם עגלת תינוק הייתה חלקה כמו הליכה בתוך קניון. זאת הייתה המהפכה האמתית של רוסו, המהפכה האמתית של הנאורות שבולטת כל כך בז'נבה. העיר הזאת היא עיר שבה האדם אמר "יש לי שכל - עכשיו אשתמש בו כדי להסיר את כל המגבלות הפרוצדורליות של הקיום שלי, על מנת שאוכל לאפשר לשכל הזה לעסוק בגבוהות שבמחשבותיו. 

עברנו ליד גלריה קטנה ועכשווית שהציגה פורטרטים של פילוסופים, ומשם המשכנו אל רחוב לא חשוב, שבו מעל דלת לא חשובה, ניצב שלט קטן שאמר "כאן גר ז'אן ז''אק רוסו בשנים..." היום המקום הוא מעין מוזיאון אינטראקטיבי שמציע מסלול קצר בחייו של רוסו. לנו לא היה כל עניין להיכנס אליו. אלא רק לעמוד שם ולשאוף את האוויר.

ממול ראינו נימפה קטנה נכנסת דרך שער ברזל לתוך אחד הבתים. היא הייתה נערה אלוהית ביופייה דקה ומאורחת בגזרתה, שיער ארוך, כמעט לבן בגונו, ועיניים של חייזר. בידה היא החזיקה סקייטבורד. יכולנו לראות איך היא מתבוננת סביב בחשדנות לפני שהיא נעלמת אל מאחורי הדלת. כעבור פחות מדקה יצא מאותה דלת איש זקן שלבש חליפה שלא אוכל לקנות גם אם אמכור את מכוניתי.

"את יודעת" פניתי אל אשתי שעוד הוקסמה מזיכרון הנערה, "הילדה ההיא והזקן הזה הם אותה ישות. היא רק נכנסה לשם כדי להחליף צורה"

לאחר מכן החלנו דרכנו חזרה ל רחובותיה הראשיים של העיר כשבדרך פתאום ראינו שלט קטן בפינת רחוב קטנה שסיפר שכאן גר הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. בורחס תמיד אהב את ארגנטינה מאז שכנער הוא ומשפחתו מצאו את עצמם כלואים בתוך העיר, כשבחוץ החלה מלחמת העולם הראשונה. את ספרו האחרון "הקונספירטורים" הוא אף הקדיש לעיר ז'נבה. כשהעיוורון שלו היה מוחלט והסרטן בכבד שלו התפשט, הוא בחר

בזנבה כמקום שבו נאה לו לאדם למות. אפרים קישון בחר בחירה דומה.

משם התקדמנו בחזרה למלון שלנו שממנו נאסוף את המזוודות שלנו ונמשיך לשדה התעופה, אבל לפני כן היה לי עוד דבר אחד לעשות. לא רחוק מהתחנה המרכזית, חזרתי לחנות התקליטים שראינו לפני כן ורכשתי לנו את האלבום "חדשות מהעולם" של קווין. משהו קטן שיזכיר לנו את ז'נבה ולוזאן ומונטריי כשהחיים בבית יראו לנו לא מספיק מסודרים.

טיול משפחתי - היום השני 02.10.2015 - מונטריי

התרבות שלנו מכירה הרבה סוגים של הליכה כפעולה דתית. עליה לרגל, בצורותיה השונים, היא תנועה כזו. כמו גם יציאתו של הנער הספרטני לבדו אל הטבע הפראי לשרוד את דרכו ולשוב כבחור צעיר. אבל, בעוד שבדוגמאות האלה יש מידה של הליכה כפעולה דתי, ההגעה ליעד והשיבה חזרה חשובים בהם לא פחות. לצד אלה יש סוג נוסף של הליכה כפעולה דתית, ההליכה של סוקרטס עם תלמידיו בתוך ומחוץ לאתונה, הליכתו של הנזיר הבודהיסטי בגנו שעוטר בקפידה להשכיח ממנו את עולם הסבל עליו הוא מנסה להתגבר, הליכותיו של בטהובן בגנים של ווינה כשבראשו מתלהמת סימפוניה שעוד לא נכתבה. אני כותב את המילים האלה מכיוון שעכשיו, משחלפו להם מספר ימים מאז אותה הליכה בטיילת הפרחים של מונטריי, אני עדיין מרגיש כאילו הליכה זו שינתה את חיי. אינני יכול להצביע על זה, אבל חוויה דתית, כמו אלה שתיארתי קודם לכן, יכולה להיות מודל מוכר שעל פיו אהיה מסוגל להצביע אל עבר הדבר הזה.

האם אי פעם שאפתם שאיפה של אוויר שלא רציתם שתיגמר? משהו כמו  מה שקורה לאדם שעה אחרי שהבין שהתאהב. כך היה המעבר מאותו שביל קטן אל עבר הטיילת. משמאל האגם נע ללא גלים, כמו מכבד את השקט הראוי למקום כזה, שורות קטנות של גפן מחולקות ליקבים קטנים ופרטיים וענבים שחורים ושמנים דורשים להיקטף. אכן, אחרי שהתקדמנו מעט, ראינו שורה של דליים מסמנת את המקום שאליו הגיעו שוכני השכונה, אחריו היו הגפנים עירומים וממתינים לסתיו הבא. אפשר היה לגמור את הקציר הזה ביום, ארבעה אנשים היו יכולים להוריד את הכל בשעתיים שלוש, אבל לא. בעלי היקב השאירו את הדליים כך, אחרי שרק חצי העבודה נגמרה. משום שמחר גם מבקש תעסוקה, ואיזו תעסוקה יכולה להיות נעימה יותר מיציאה אל השמש הסתווית עם דלי ומזמרה קטנה וענבים? לעזאזל אם זה היה חלק מהיום שלי שהייתי מושך אותו יותר, ניגש לכל גפן קטן מרים את אשכולותיו בידי, נוצר את החיים האלה כאילו ששום דבר בהם לא חולף, או, כמו שגיתה אמר, "כל אשר נמוג הוא מציאות".

השביל התעקל מאחורי פניה רכה ואז, אחרי עשרים דקות של הליכה מוקסמת, הבנו שלא הלכנו בטיילת בכלל, אלא רק בשביל המוביל אל הטיילת. האגם עוד נותר מימיננו בשקט המכובד שלו, אבל הפעם, בנינו ולבינו הוצבו בזה אחר זה עצים שונים, כל אחד מהם מספר את סיפורה של הארץ האקזוטית שממנה הוא יוּבא בדיוק לכאן. בין העצים עדניות גדולות מליאות בפרחים בכל צבע ובכל צורה, שדומה היה שהן נשתלו בידו של ארכיטקט, הסתירו פה ושם ירדה לכיוון האגם, פה בשביל מעגן קטן לסירת משוטים זוגית, שם בשביל ספסל קטן שממסגר את ההרים, בצידו השני של האגם, בזווית הייחודית שלו.

כך הלכנו, אשתי בעיניים בורקות דוחפת את העגלה שבה שכבה לה ביתי, לא ישנה אלא פשוט מסתכלת, ואני. פתאום הרגשתי טיפה של מים על הלחי שלי, הבטתי בשמים והשמש הביטה בי בהסרת אחריות. לא ירד גשם, פתאום הבנתי שמקור הלחות הזו זה אני. שאני בוכה. שאני בוכה מרוב שקט, ויופי, ושלווה, ואהבה, ואושר, וזכות פשוט להיות פה, ופשוט זכות להיות.

מעולם לא בכיתי כך. בלי שום השפעה על הנשימה או הנחיריים. רק דמעות שקטות המתקבצות להן בזו אחר זו בזוויות העין וזולגות על הלחי. עד כה הזמן עבורי היה דבר יקר שזכיתי, כמו כולם לקצבה קצרה מאוד שלו, אם אופציה לקיצור שירות בכל פינה. דבר שכל שימוש בו מכיל מידה של בזבוז, אם לא בזבזנות. משהו שצריך לנצל ולחלוב ולהספיק בו כמה שיותר. ואילו עכשיו פתאום זה הכה בי שהזמן הינו דבר יקר ושזה אני שזכיתי בו, ושהוא קצר, קצר מדי תמיד. ולכן אסור למהר בשימוש בו, אלא לנסות ללקט ממנו את המיטב, לא לחשוש מהבזבוז שלו, לחגוג אותה. לא לרוץ במאמץ אל עבר היעדים הבאים, אלא לעשות ג'וגינג אל היעד הבא ואז אולי להדליק סיגריה, אם זה מה שבא לך.

בדקתי כמה יעלה לגור כאן, מצאתי שהבית הזול ביותר עלה עשרים מיליון שקל. עוד לא, אולי, הלוואי, בפנסיה. אולי עד אז המחירים ירדו, או שאני אתעשר.

מצד ימין של השביל, גדרות של מטפסים חצצו בנינו לבין גינותיהן של הווילות שהתחבאו מאחור. פתאום ראינו שבכל גינה כזו ניתן היה למצוא מטע קטן של קקאו שגודר על ידי גדר נמוכה. בניגוד לדשא שפשט בגינות למטע הונח מצע של ענפי עצים לחים. כי גם לאגוזי קקאו מותר פה ליפול אל מותם בשלווה. לפני שיהפכו אותם לקוביות רכות של אלוהים.

על מרפסת קטנה מעלינו ראינו אשה מבוגרת שותה כוסית של רוזה ומביטה בשמש השוקעת, מולה היה מונח פסל יווני קטן של נימפה רוקדת, מי יודע אולי בצעירותה היא שימשה המודל לפסל הזה. עניינו נפגשו, חששתי לרגע שאני הברברי הפולש שנכנס לה למסגרת הקבועה של הערב, אבל היא רק חייכה והנהנה לשלום באמירת "ערב טוב" שלא הייתה צריכה מילים.

השמש שקעה ואנחנו הגענו לסוף הטיילת עם בטריות של שקט מלאות עד גדותיהם. מעניין כמה זמן ייקח לחיים בבית שלנו לרוקן את הסוללות האלה, יומיים? ואולי שנה?

השקט נעלם והוחלף על ידי הקול השוקק של מרכז מונטריי, קזינו גדול קידם את פנינו, כי פאק איט אולי יש פה מישהו שרוצה להמר. אין סכנה, כאן יש לכולם יותר מדי להפסיד. אחריו הופיעו להן מסעדות ומזרקות ושמחת חיים של עיירת נופש שחיה כאילו אין מחר. בתכנית המקורית היינו אמורים בערך עכשיו לחפש מסעדה לארוחת הערב אבל יצאנו מהטיילת ,אחרי שעתיים וחצי של הליכה, שבעים.

היה לנו עוד יעד אחד, אחרי עיקול נוסף ניצב שם בגובה שלושה מטרים, פסלו של פרדי מרקורי. לקראת סוף חייו כשהמערכת החיסונית שלו החלה לההרס לחלוטין. מרקורי בחר לעזוב את הקריירה שלו מאחור ולבוא לכאן, למונטריי, כדי להחלים. ואם יש מקום שבו ניתן יהיה להחלים מאיידס, מונטריי זה הימור טוב. האנשים כאן כיבדו אותו ואפשרו לו ללכת ברחובות כאילו הוא לא הזמר הכי גדול בעולם באותו הזמן. במונטריי הוא היה כמו כולם, עוד אחד שבא לכאן בשביל לחיות. הוא התאהב במקום כשהלהקה באה לכאן במסגרת פסטיבל הג'ז של מונטריי להקליט את אלבומם החדש JAZZ, ששינה את קוויין ואת עולם המוסיקה ללא היכר. קווין קנו את האולפן ההוא במונטריי והמשיכו להקליט כאן עוד שבעה אלבומים. עד היום חוגגים בעיר את "יום פרדי מרקורי" ובתשיעי בספטמבר הקזינו עורך בכל שנה מסיבת יום הולדת גדולה לכוכב הרוק שהפך למלך הפופ לפני שמייקל ג'קסון היה לבן.

קווין מעולם לא היו כוס התה שלי במיוחד, אם נשים בצד את רפסודיה בוהמית שלהם, אבל לאשתי הייתה תמיד שמורה פינה חמה בלב בשבילם. כנערה ספורטאית היא נהגה לשמוע את We Are The Champions לפני תחרויות ולנצח בכיף. חשוב להוסיף שפרדי מרקורי לא גילה את מונטריי, הוא פשוט התאהב בה. איך אפשר שלא? לפניו אנשים כמו נאבוקוב, סטרווינסקי ואפילו טולסטוי, בחרו לחיות כאן פרקים מחייהם. אחרי, כמובן, שארנקם אפשר זאת.

מכאן הלכנו דרך הרחובות הראשיים של מונטריי אל עבר תחנת הרכבת. השמש כבר ממש החלה לשקוע ורצינו שהילדה תישן טוב לקראת מחר. כשהגענו לז'נבה עצרנו במקדונלדס לארוחת הערב. אחרי כול הטוב הזה, צריך משהו שיאזן קצת את המערכות.

היה שלום לך מוטריי, לא אשכח אותך כל עוד אני נושם אוויר פחות טוב משלך. את לימדת אותי שזמן זה עניין של גישה, ושחיים זה לא אסופה של יעדים, אלא דרך ארוכה ויפה.