קוקו שאנל משחררת את הנשים, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

יש אנשים, בדרך כלל הם אנשים רציניים ששותים את המרק שלהם בשקט מופתי, שחושבים שאופנה זה דבר מטופש מאוד, שאין לו כלום עם העולם המתורבת, ואפילו שהוא פוגע במעמד האישה. לאנשים האלה אני מקדיש את האגדה הבאה.

סוף המאה ה19 הייתה תקופה בלתי  נוחה בעליל. נשים לבשו נעליים קטנות מדי עם גרביים חמות מדי על רגליהן. על פלג גופן העליון הן לבשו מחוך מיוחד, שהיה מורכב מעצמות של לוויתן, שכל תפקידו היה למחוץ את הבטן והחזה כל כך חזק, שהרבה מהן היו נוטות להתעלף כשמשהו קרה שהצריך אותן לנשום עמוק.

אם זה לא מספיק, מעל המחוך בדרך כלל הייתה שמלה מסובכת שטבעות ברזל שמרו אותה רחבה מספיק כדי שיהיה להן קשה לעבור בדלתות ומתחת לשמלה (אגלה לכם למרות שזה לא כל כך מנומס), היה לא זוג תחתונים אחד, אלא ארבע ולעיתים חמש זוגות תחתונים ביחד.

ואם כל זה עדיין לא מספיק כדי להפוך את התקופה הזאת לתקופה הכי לא נוחה לנשים בהיסטוריה, צו האפנה קבע שהדבר היפה ביותר שאישה יכולה לשים על הראש, זה כובע רחב שוליים וכבד שעליו שזורים ותפורים כל מני דברים מוזרים; מאבני חן, נוצות ופרחים ועד פירות, מניפות ושאר חפצים שהתרוצצו בבית.

לפני כל מסיבה, הגבירות היו מקדישות שעתיים או שלוש של עמידה במקום, בזמן שעוזרת אחת או שתיים הייתה מלבישה אותן בכל שכבות המלמלות האלה. ואחרי כל מסיבה, הן היו צריכות לעבור שעה נוספת של עמידה במקום בזמן שהעוזרות מפרקות את השמלה. אבל זה היה בסדר, כי הגברות האלה ידעו לעמוד שעות ארוכות – הרי לא ניתן היה בכלל לשבת עם השמלות האלה.

בזמן הזה, הרחק הרחק מכל הרעש וההמולה של נשות האצולה, נולדה גבריאל בונר שאנל. ילדותה של גבריאל הייתה קשה מאוד. אמה נפתרה כשהייתה רק ילדה קטנה ואביה החליט לשלוח אותה לגור בבית יתומים תחת השגחתן של נזירות חמורות סבר שכל הזמן הכריחו אותה להתפלל, ללמוד ולנקות.

המנוחה היחידה של גבריאל הקטנה הייתה שיעורי התפירה, שבהן היא הצטיינה יותר מכל הילדות האחרות בבית היתומים.

החיים במנזר היו קשים מאוד, וכשגבריאל גדלה והפכה לנערה צעירה, היא לא הייתה יכולה לחכות לעזוב את המנזר ולחיות את חייה. אבל, מה תעשה בחורה צעירה בלי משפחה לבד?

גבריאל ניסתה למכור את כישורי התפירה שלה, אבל בלי ניסיון מקצועי או מתפרה משלה, איש לא האמין שהיא אכן תופרת טובה כמו שהיא מספרת. לא עבר זמן רב וגבריאל הצעירה מצאה את עצמה נאלצת לעבוד כזמרת במועדונים מפוקפקים.

היא כל כך התביישה בעבודה הזו שלה, שהיא החליטה להסתיר את שמה ולקרוא לעצמה קוקו, השם שבו היא ידועה מאז ועד היום.

יום אחד הגיע למועדון שבו עבדה בחור עשיר בשם באטיין בלסאן. בלסאן ראה את העלמה הצעירה והיפה השרה לה במועדון האפל ולא יכול היה שלא להתאהב בה.

"אם רק תהי שלי קוקו" אמר לה כשהיה אתה ביחידות "אתן לך כל מה שתבקשי!"

"אני רוצה מתפרה בפריז" ענתה קוקו שאנל באדישות. היא לא הייתה מוכנה להתמסר כך לבלסאן, אבל ראתה בו הזדמנות פז לעזוב את עבודתה המבישה ולהתחיל לעבוד בקריירה בה תמיד חפצה.

בלסאן מיהר לרכוש לה מתפרה, והיא מיהרה לשלוח אותו לדרכו, אחרי הכול – הוא היה גבר נשוי. לא עבר זמן רב ולקוקו שאנל הייתה לא רק מתפרה, אלא גם חנות כובעים משל עצמה בפריז, מול מלון הריץ היוקרתי שבו התגוררה.

"יוקרה לא רק צריכה להיות יפה" היא אמרה "אלא גם נוחה!" ובגישה הזו היא תפרה סוג חדש של כובעים שאף אחת מהגבירות של התקופה לא הכירה – כובעים נוחים!

במהרה השמועה התעופפה לה, שבפאריז יש תופרת אחת שעם הכובעים שלה אפשר אפילו לסובב את הראש ומכל אירופה הגיעו נשים לרכוש לעצמן את אחד מהכובעים הקלילים האלה.

אבל כל ההצלחה והיוקרה לא הספיקו לקוקו שאנל שרצתה לא רק להלביש את העולם אלא גם לשנות אותו. והיא הזמינה את כל האצילים ובעלי העסקים באירופה לתצוגת אופנה מיוחדת שבה היא תציג את החזון שלה לבגדי הנשים של המאה ה20.

ביום המיוחל נאספו נשים מכל אירופה לראות איך חושבת הכובענית הקטנה הזו שנשים צריכות להתלבש. קוקו שאנל חיכתה בקוצר רוח מאחורי הקלעים בזמן שבגדיה הוצגו לנשים הסקרניות, אך למרבה הפלא היא לא שמעה לא מחיאות כפיים ולא קריאות התפעלות רק דממה של תדהמה ופה ושם גיחוך קל (הקול הכי נורא שיכול להישמע בתצוגה).

הסיבה הייתה שהעולם לא היה מוכן לבשורה המוזרה של המעצבת החדשנית. במקום שמלות ומחוכים שאנל הציגה שמלות שחורות ופשוטות שיתאימו לגוף ולא ניסו לעוות את צורתו עם כל מני חוטי ברזל ועצמות לוויתן. במקום חמשת התחתונים – חליפת נשים עם חפתים! היא אפילו הרחיקה לכת עד כדי כך שהיא הציעה שהנשים תלבשנה חולצה עם מכנסיים! המכנסיים היו מכנסי רכיבה על סוסים (המקום היחיד שבו היה מקובל שבו אישה תלבש מכנסיים) והחולצה הייתה תפורה בהשראת חולצות הספנים המפוספסות.

אף אחת מהנשים לא ציפתה לתצוגה המוזרה הזאת. הן לא העזו לדמיין שזה בכלל ייתכן שאשה תלבש מכנסיים בלי סוס, או חולצה בלי ספינה. היו אפילו כמה נשים שלא התאפקו ונשמו עמוק – והתעלפו.

אבל אז קרה דבר נורא. פתאום כל מדינות אירופה התייצבו זו אל מול זו באחת המלחמות הנוראיות ביותר שהכוכב הקטן שלנו ידע אי פעם – אז קראו למלחמה הזו 'המלחמה הגדולה' אבל היום אנחנו קוראים לה 'מלחמת העולם הראשונה'.

כל הגברים יצאו למלחמה והנשים נאלצו לקחת את מקומם בכל המפעלים שנותרו ריקים מפועלים. לשווא ניסו הנשים לעבוד בפסי הייצור של המפעל בשמלותיהן ומחוכיהן עד שאחת מהן נזכרה שהיא ראתה לפני זמן מה, תצוגת אופנה שהציעה לנשים בגדים שהם לא רק נוחים ויפים אלא שאפילו אפשר לשבת בזמן שלובשים אותם.

לא עבר זמן רב ובגדיה של שאנל נשלחו לכל קצוות אירופה, והנשים התחילו אפילו ליהנות ללבוש בגדים שאפשר לנשום בהם עמוק.  

כך שאנל הפכה למותג האופנה המודרני הראשון, היא אפילו השיקה בושם מיוחד בשם "שאנל מספר 5" אשר נמהל, לא מניחוח של פרח אחד, אלא מתרכובת של חמישים פרחים שונים. זה היה הבושם הראשון אי פעם שיצא ממותג אופנה ולא מחנות של פרפיומר.

היום אנחנו בכלל לא חושבים שזה מוזר לראות אישה במכנסיים וחולצה, או לובשת שמלה קטנה שחורה, אבל לפעמים כדאי לזכור שבלי הגברת קוקו שאנל, אולי בנות היום היו עדיין צריכות להסתובב בשמלות ומחוכים ולהיזהר שלא לשבת, או לנשום.