שירת זעמי המתוק #33

אני לא גבר שגברים אוהבים
לא מצליח להצליח
לא רואה הישג גדול במספרים
במקום לראות את המשחק, מעדיף לכתוב שירים.

אני לא גבר שגברים אוהבים
לא מת על בירה,
לא מתרגש מנשקים,
כששואלים אותי איזה אוטו יש לי, אני עונה "אפור".

אני לא גבר שגברים אוהבים
מעדיף להיות בבית מבחוץ,
מעדיף לישון בשקט מלהיות לחוץ,
כשמנסים לריב איתי, אני עובר דירה.

אני לא גבר שגברים אוהבים
שולף סכין רק במטבח
שוטף כלים גם כשאני לא מוכרח,
מחליף חיתול בגאווה וחי חיים של אהבה.

אני לא גבר שגברים אוהבים,
אבל,
מה אכפת לי?
אני גבר שנשים אוהבות.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

העיר - סיכום, חלק ב'

במחצית השנייה של המאה העשרים, בתגובה ישירה למלחמת העולם השנייה וזוועותיה, החלה להתפתח באירופה הגישה הקונטיננטלית בפילוסופיה. אין זה המקום לסקירה מקיפה של תחום מרתק זה בהיסטוריה של הרעיונות האנושיים, עם זאת דומה שעיני שהצגת של מספר מושגי יסוד שעוצבו מתוך השיח הקונטיננטלי, יכולים להאיר בפנינו את האופן שבו המצב העירוני נתפש על-ידי עיני המחשה העכשווית.

בעקבות ניטשה וקירקגור, דרך הוסרל והיידגר, ועד ניסוח סופי על ידי סארטר וקאמי, המושג 'אותנטיות' זכה למעמד חשוב כערך של העולם הפוסט-מודרני. בעקבות הנזקים הנוראיים של רעיונות הלאומנות והפשיזם, נוצר צורך להדגיש את החשיבות של המעמד של הפרט והזהות של הפרט כדבר נבדל ובלתי תלוי מהזהות הלאומית או התרבותית שלו. הדרישה לחדול מכפיפת האזרח למערכת ערכים לוקאלית או אוניברסלית ולשחררו לחיפוש ההגדרה העצמית שלו אינה, כפי שגרסה מדוללת של הרעיון גורסת, צורה של מסע פנימי שכל אחד צריך ליטול, אלא מציאות אימננטית של האדם בעולם ככלוא בחירות של חופש הבחירה שלו. לא עוד נוכל לעמוד מאחורי ציווי קטגורי, כפיפות למערכת חוקים אזוריים, או התניות ביולוגיות המגדירות את הפעולות שלנו, אלא כל פעולה היא תוצאה של בחירה אישית שלנו, שאינה תלויה בדבר חיצוני לנו.

מעמד חדש זה של האחריות של הפרט הביא את החברה האנושית לערוך סקירה מחודשת של הערכים המעצבים אותה ושל מערכות החוקים שנוצרו מערכים אלו. עיקרון החירות, שהיה מקובל מאז עידן הנאורות כערך אוניברסלי, חשף את הדו-פרצופיות של החברה המחזירה בו. דו-פרצופיות שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביחס למין הנשי, ביחס לעמים אחרים, לדתות אחרות, וביחס למה שנתפש כגזעים אחרים. החברה הנאורה והחופשית זיהתה את עצמה לפתע כאימפריאליסטית, שוביניסטית, שמרנית וכבולה בתוך מערכת המשמרת ומחזקת את המציאות הזו.

ההבנה הזו זכתה לגושפנקה מתוך מושג נוסף שזכה לדגש מחודש בפילוסופיה הקונטיננטלית – רעיון הנרטיב. בעקבות פירוק הערכים החיצוניים והאוניברסליים וחשיפתם כחסרי יסוד תאורתי מספק, החלה הגישה ההרמנויטית והפוסט-סטרוקטורליסטית לזהות את האופן שבו אנו קוראים וכותבים את הטקסטים המעצבים את התרבות שלנו. תהליך זה, שהודגש על-ידי הוגים כמו גאדאמר ודרידה, גם הוא חשף את האופן היורו-צנטרלי שבו אנו נוטים לייחס עליונות לנרטיב אחד קנוני הנע מיוון לרומא, מדלג באלגנטיות מעל ימי הביניים, קם לתחייה ברנסאנס, זוכה לעידוד על ידי הנאורות ואחריה ההשכלה ומסיים בשמחה בוינה.

לא רק שהתמונה הזו חסרה את המקום הראוי של התרבויות האחרות שבתוכה – תרבויות כמו תרבות בגדאד, קונסטנטינופול ותרומתם ההכרחית של המונגולים, היא גם מתעלמת מנרטיבים אחרים המתקיימים לצידה.

נרטיבים אלה, בשלב ראשוני זה של ההכרה בהם, היו בעיקר הנרטיבים של הצד הנפסד, או הנשכח. בתהליך של ניסוח מחודש סופרה ההיסטוריה מתוך מתן דגש לצד השני – האישה, העבד השחור, היליד האמריקאי, קורבנות האינקוויזיציה,  רדיפת המכשפות והאימפריאליזם האירופי הפכו להיות הגיבורים האבודים של הסיפור של המנצח.

אך גם כאן התוצאה הייתה חלקית. התוצאה הייתה תרבות של שנאה עצמית. האלימות והכפייה שהרכיבו חלק מהותי כל-כך מהתהליך התרבותי הפכו להיות המרכז שלו. בעיני רבים העיר הפכה לסמל של כפייה וכיבוש, תוצר של חיסול במקום תוצר של בנייה. היחס הבין-אנושי לא איבד את האלימות המרכיבה אותו, אלא החליף את היעדים שלה. נוצרה צורה חדשה של מלחמה שאויביה היו האבות המייסדים של הנרטיב הקודם. דור שלם קם נגד הערכים של הוריו ומחק את הישגיהם. גביע הניצחון הישן הפך להיות כתב תביעה בשם החלשים.

הסובלנות, שאת דגלה נשאו מנהיגי המאבק, הפכה להיות פרדוקסלית. "אנחנו סובלניים כלפי כל אדם – מלבד מי שאינו סובלני". הגבר שנולד וגדל לתוך מציאות המפלה את האישה, הפך להיות מקרבן עוד בטרם גיבש את דעותיו בנושא. בשם הפלורליזם, דעות אנטי פלורליסטיות נדחקו אל השוליים, אם לא הוקעו לחלוטין כבזויות.

אל תוך ההפשטה המופרזת הזו, הפילוסוף עמנואל לוינס ניסה לנסח תיאוריה מורכבת שתהיה מסוגלת להכיל את התמונה הבעייתית הזו. הכשל, אליבא דלוינס, לא נמצא באמונה שהכול צריכים להאמין בזאת או בזאת, אלא בכוליות עצמה – בכך שאנו מנסים למצוא או לכפות גישה כוללנית – גם אם הכוליות הזו קוראת לעצמה פלורליסטית וסובלנית. כנד תמונה זו לוינס הציג את האדם הבודד הכלוא בסופיותו, האדם מוגבל לעולמו דלו והדרך היחידה שלו לצאת מסופיות זו, אל עבר המרחב האינסופי המקיף אותו היא דרך האחר. המושג הזה של 'האחר' כונס בתוכו כל צורה של 'לא-אני'. האחר הוא עולם שאיננו עולמי ובלעדיו אני כלוא בתוך עצמי, בודד לא כל עולם לחיות בו.

ההכרה באחר הזו כחלק בלתי נפרד מהעולם שלי היא שלב ראשון בלבד. במחקרי זה ניסיתי להציג פרדיגמה מעט שונה לספר את הנרטיב הקולקטיבי. מתוך הדגש על רעיון התנועה, ניסיתי להעביר תמונת עולם שבה האחר הוא אני. תמונה הפורשת מארג שלם של תנועה רעיונית שאינה משליכה החוצה אלא מטמיעה ואוספת, משנה ומשתנה ללא הרף.

הנרטיב שהצגתי הוא בהכרח חסר. לא רק בגלל שישנן עוד תחנות רבות בדרך שהזנחנו, אלא בגלל שאין דרך לייצר נרטיב שלם. משום שאין נרטיב שלם. משום שאין נרטיב אחד. ועם זאת איננו יכולים אלא לספר, בכל רגע נתון, נרטיב אחד. כאן נמצא ההבדל המהותי ביני לבין האחר. האחר הוא אני שסיפרו לו, שמאמין ב, ושמספר נרטיב אחר.

ההבדלים האלה בסיפורים אינם מהוויה יחסים שונים לאיזו אמת חיצונית שהיא היא ההיסטוריה הנכונה והאחת, אלא הם חלק בלתי נמנע מהתהליך עצמו. סיפור הנרטיבים מייצר את המציאות הסובבת אותנו ומניע אותנו לקראת עתידה. מתוך כך ביקשתי לייצר נרטיב החוגג את היחס ההדדי בין התרבויות, במקום ליצר סיפור המשמר את הנרטיב הקנוני או את זה האלטרנטיבי. לייצר נרטיב שאינו מבדיל אלא אחד שרואה את הקו המחבר שבין החלקים השונים.

גישה זו עומדת בהתנגדות ישירה לצורת תפישה השולטת בשיח היום. היום, בראשית המאה ה-21, שני מושגים שולטים בשיח הציבורי – רעיון "המערב" כאיזו ישות מוגרת ונפרדת משאר העולם, ורעיון "הציוויליזציות" כדבר המבדיל בין תרבות אחת למשניה. בחלק הבא נתמודד עם מושגים אלה.

הסיפורים של מרקו פולו, מתוך 'אגדות אמתיות'

מרקו פולו נולד למשפחת סוחרים אמידה, בעיר הנהרות וונציה שבאיטליה. במשך ילדותו הוא לא פגש את אביו, כי הלה יצא למסע למזרח לפני שמרקו הצעיר נולד, ולא חזר.

באותה תקופה לא היו טלפונים ואפילו לא דואר. אימא של מרקו לא ידעה מתי בעלה יחזור, אם בכלל.

בכל לילה, כשהגיע הזמן של מרקו הצעיר ללכת לישון, אמו הייתה יושבת לצדו ומספרת לו סיפורים על אביו ועל הארצות הרחוקות שבהן הוא וודאי מטייל עכשיו. מרקו אהב מאוד את הסיפורים האלה, והיה מקשיב להם בעיניים פעורות ומתאמץ בכל כוחו שלא להירדם לפני סוף הסיפור.

השנים חלפו ומרקו גדל והפך לנער צעיר בן 15, שבגלל היעדרו של אביו נאלץ לשאת על שכמו את האחריות הכבדה של הבית ולעזור לאמו בכל ענייני המשק.

יום אחד נשמעה דפיקה בדלת. מרקו מיהר לפתוח אותה, וגילה איש מבוגר שלבש בגדים מוזרים ויוקרתיים עשויים מהבדים המבריקים והעדינים ביותר שמרקו ראה מימיו. הוא לא זיהה את האיש הזה והאיש הזה לא זיהה אותו; כך הם עמדו משני צדי הדלת ובהו אחד בשני, עד שלפתע קריאות השמחה של אמו הבהירו למרקו הצעיר שהאורח הזר היה אביו.

בהתחלה מרקו כעס מאוד על אביו על שלא היה אתו במשך כל ילדותו; אבל אחרי שהכעסים שכחו הוא שמח מאוד לפגוש את האיש הזה, ויותר מכך - לשמוע את הסיפורים המרתקים על הארצות הרחוקות שבהן אביו ביקר ועל התרבויות השונות שפגש.

אביו סיפר שהוא הגיע עד קצות העולם - לאסיה הרחוקה, שם פגש בקיסר אגדי בשם קובלאי חאן, ששלט על הממלכה המונגולית הענקית שהייתה גדולה יותר מכל האימפריות האחרות שהיו אי פעם. אביו סיפר שהקיסר גייס אותו לשירותיו כשליח מיוחד מטעמו. מרקו פולו הצעיר נהנה מאוד מהסיפור, למרות שלא האמין לו כלל. מכל האנשים שבעולם, למה דווקא אביו יהיה שליח מיוחד מטעם הקיסר הגדול בעולם?

משראה האב שבנו הצעיר לא מאמין לדבריו, חייך בנועם והוציא מתוך שרוול חולצתו תעודה מיוחדת שהייתה עשויה כולה מזהב טהור, ועליה כתוב באותיות מוזרות שמרקו לא ראה מעולם.

"לתעודה הזאת קוראים פאיזה", הסביר אביו, "והיא ניתנת רק לשליחים מיוחדים מטעם הקיסר בכבודו ובעצמו. עם התעודה הזו אנו יכולים לטייל בכל העולם ובכל מקום יספקו לנו מיטה, אוכל וסוסים".

אביו סיפר שקובלאי חאן הגדול שלח אותו בחזרה לאיטליה כדי למסור מכתב מלכותי לאפיפיור ברומא, וכדי להחזיר את תשובתו של האפיפיור, בצירוף שמן מיוחד מהמנורה הניצבת מעל קברו של ישוע הנוצרי בעיר ירושלים.

מרקו שמח מאוד שאביו הפך לשליח מכובד כל כך; אבל השמחה הזו הפכה מהר מאוד לעצב, כשהבין מדבריו של אביו שהוא מתכוון לצאת שוב למסעותיו ולעזוב אותו.

"לעזוב אותך?" צחק אביו, "אני לא מתכוון לעזוב אותך – אתה תבוא אתי."

עיניו של מרקו נפערו לרווחה – הוא לא האמין שייזכה לטייל בכל הארצות שעד עתה היו בעבורו רק אגדות. הוא אץ חיש מהר לחדרו והחל לארוז את בגדיו.

למראה הילד הממהר לצאת למסע, אביו החל לצחוק. "למסע כזה לא יוצאים במהירות" הוא הסביר לנער, "צריך קודם כל להתכונן – לבנות תכנית מסע, לקנות מצרכים וציוד – וחוץ מזה, עברו הרבה שנים מאז שאכלתי את האוכל המצוין של אימא שלך".

כך עברו להן שנתיים שבהן מרקו פולו, אביו ניקולו ודודו מפאו התכוננו למסע וחיכו לתשובתו של האפיפיור גרגורי העשירי. לאחר שכל ההכנות נסתיימו והמכתבים נחתמו, השלושה יצאו מוונציה  בספינה שלקחה אותם אל עכו בירת ממלכת ירושלים, שנשלטה באותן שנים על ידי הצלבנים.

בירושלים השתמשו באישור מיוחד שנמסר להם מהאפיפיור, ונטלו בקבוק קטן ובו שמן ממנורת הקבר; הם חזרו ללא דיחוי לנמל עכו - ומשם, מהים התיכון לים הכספי דרך נהר פרת, לעיר האגדית בגדאד.

בשלב זה הם כבר היו בתוך האימפריה המונגולית הגדולה של קובלאי חאן. הודות לפאיזה הזהובה של אביו, הם זכו לקבלת פנים של אורחי כבוד בעיר.

מרקו פולו, שהיה רק בן 17, התאמץ ללמוד כל מה שיכול על המקומות ש ביקר בהם. הוא פגש בראשי ערים ובסוחרים שונים שסיפרו לו על חייהם ועל הערים שבסביבה.

מכיוון שהם היו שליחים במשימה מלכותית, לא היה להם זמן ליהנות מכל המטעמים של בגדאד, והם נאלצו להמשיך בדרכם דרומה אל העיר אורמוז ששכנה על שפת המפרץ הפרסי. משם היה עליהם לעלות על ספינה שתישא אותם אל חופי סין - שבעיר הבירה שלה זאנאדו (בייג'ין של היום) שכן הקיסר.

כשהגיעו לאורמוז, השלושה התאכזבו לגלות שהספינות בנמל העיר היו כולן ישנות ורעועות, ושהספנים נראו שיכורים ועייפים. השיט בספינה נראה להם מסוכן במיוחד, והם החליטו שיהיה בטוח יותר להגיע לזאנאדו במסלול היבשתי של דרך המשי – מסלול המסחר הענקי שחצה את כל אסיה.

השלושה הצטרפו למשלחת קרוואנים, ונעו[,] ראשית צפונה לאדמותיה של איראן, ומשם דרך הערבות הגדולות של אפגניסטן, טג'יקיסטן, קזחסטאן ואוזבקיסטן, אל הרי פאמיר המושלגים שמחברים בין מונגוליה, הודו ופקיסטן.

החיים בדרך היו קשים במיוחד. דרך המשי הייתה רצופה בשודדי דרכים ובזאבים וטורפים אחרים. החיים בכפור של ההרים, במיוחד לנער צעיר שגדל כל חייו באקלים הנעים של השמש הים תיכונית, היו ממש בלתי נסבלים. מרקו הצעיר סבל מרעב ומכוויות קור, והם אפילו נאלצו לעצור  למספר חודשים בגלל מחלה קשה שתקפה אותו.

משהחלים, השלושה המשיכו דרך ההרים של טיבט ומשם דרומה לשער אבן הירקן, שסימן את סוף דרך המשי ואת הכניסה לארץ סין. מרקו פולו נדהם מהערים המפוארות של צפון מערב סין - קשגאר ושינג'יאנג. הוא נהנה מאוד מן המנוחה שהציעו להם במקומות הללו. אבל הם היו במשימה מלכותית, והמסלול המייגע דרך ההרים גרם להם לבזבוז זמן רב. הם מיהרו להמשיך בדרכם דרך מדבר טקלימקאן הצחיח, שם חלפו דרך נווה המדבר של דונהואנג והמערות המפורסמות של מוגאו - מרקו פולו הופתע לגלות במוגאו פסלי ענק של הבודהא שנחצבו בתוך ההר.

לבסוף הם חצו את המדבר, עברו דרך מסדרון גנזוּ והגיעו לעיר ג'ואנג דו, או זאנאדוּ. מסעם נמשך שלוש שנים ארוכות, אבל לבסוף הגיעו למשכנו המפואר של קובלאי חאן.

הארמון המפואר של קובלאי חאן היה המבנה הגדול ביותר שמרקו פולו ראה בחייו. הוא היה בנוי מחומות בתוך חומות, הסוגרות כל אחת בתורה על חלל קטן יותר ויותר.

בתוך החומה החיצונית היו פארק גדול של צמחייה שהכיל עצים, שיחים ופרחים מכל רחבי האימפריה המונגולית, וכן מתחם צבאי ענק שיכול היה להכיל מאה אלף חיילים ולספק להם מזון, מקומות לינה ושטחי אימונים. מאחורי החומה השנייה היה מחסן הנשק המלכותי, ומרעה דשא ירוק לצבאים ולעדר הסוסים הלבנים המלכותי.

לאחר מכן ניצבה חומה גבוהה יותר ועבה יותר מקודמותיה שאחוריה, על גבעה ירוקה, ניצב ארמונו של קובלאי חאן. הארמון היה מוקף בחצר רחבה לכל אנשי החצר והמבקרים, ובחזיתו הייתה מרפסת שכולה עשויה משיש יוקרתי.

על קירות הארמון הוצבו, מעשה ידי אמן, דרקונים וחיילים מצופים בזהב ותמונות זהב ענקיות שתיארו את כיבושיו הגדולים של המלך, של אביו אובדאי ושל סבו ג'ינגיס חאן - שהיה אבי האימפריה המונגולית והמצביא הצבאי הגדול ביותר שהיה מעולם (את סיפורו נשמור לפעם אחרת.)

פנים הארמון הכיל אולם משתים ענקי שכל קירותיו היו מצופים בציורי יפהפיים על בד משי טהור. מלבד חדרי אירוח, הארמון הכיל חדרי אוצר רבים ושונים, מלאים עד אפס מקום במטילי זהב וכסף, בפנינים ובאבני חן. במקום הזה, שהיה מוסתר מעין הציבור, היו גם חדרי המגורים של המלך, של אשתו האהובה ושל פילגשיו הרבות.

עיניו של מרקו פולו כמעט ויצאו מחוריהן כשצעד דרך ההיכלים הכבירים האלה. לא היה לו ספק שעושרו של קובלאי חאן גדול יותר מעושרם של כל מלכי אירופה ביחד.

כשהשלושה נכנסו אל אולם הכנסים, הקיסר ישב על כיסאו המלכותי וקיבל את פניהם בשמחה רבה. מרקו פולו עקב אחר אביו שהשתחווה בכניעה מול הקיסר, וחיקה את תנועותיו. לאחר מכן הגישו לקיסר את המכתב הרשמי של האפיפיור ואת השמן שהביאו מירושלים, ושמחו לגלות שהקיסר היה מרוצה מאוד מהמתנות.

לאחר מכן אביו של מרקו פולו הציג אותו בפני הקיסר; "הוד מעלתו הגדול שבקיסרים, ברצוני להציג בפניך את בני הצעיר, בתקווה שתוכל למצוא לו מקום בין שורותיך".

קובלאי חאן בחן את הנער בעניין, ולבסוף שאל את מרקו הצעיר – "במה אתה יכול להיות לי לעזר?". מרקו השפיל את עיניו ושתק; הוא ידע שאין לו שום כישורים שיכולים לעניין קיסר כזה, שכל מומחי העולם במדע, דת, אמנות ומלאכה, נאספים בחצרו.

משראה הקיסר את ביישנותו של הנער, פנה אליו ברוך; "ספר לי קצת על עצמך". 

מרקו חשב ארוכות מה כבר עשה בחייו שיכול לעניין את האיש שראה כבר הכול. לבסוף החל לספר לו על מסעו הקשה לאורך דרך המשי - מסע שללא ספק היה הדבר המשמעותי ביותר שמרקו הצעיר עשה בחייו.

הקיסר התרשם מאוד מסיפורו של הנער, לא רק בשל המידע שהכיל אלא גם בשל הדרך שבה סוּפַּר. הוא הבחין שלמרקו יש עין חדה לפרטים ויכולת נפלאה לספר סיפורים. אחרי שהקשיב לנער בהנאה, הוא מחא כפיים בשמחה ואמר: "בחור צעיר, אני מוקף כל היום באנשים שאחריותם לאסוף בשבילי מיסים מכל רחבי הממלכה. פקידי מס אלה, גם אם הם מקצועיים ביותר, משעממים באופן המיוחד לפקידי מס. כל אחד מהם יוצא למסעותיו וחוזר אליי עם מיסים ועם מספרים יבשים. אני מחפש מישהו שיוכל לנוע ברחבי הממלכה שלי ובשובו יוכל לספר לי לא רק על הכסף שאסף אלא גם על האנשים שפגש. אני חושב שאתה, מאסטר מרקו פולו, תהייה מצוין למשימה הזו." לאחר מילים אלו, קובלאי חאן ציווה שיכינו במיוחד למרקו פולו פאיזה מזהב, שאתה יוכל לטייל בחופשיות ברחבי ממלכתו.

כך החל מרקו פולו לעבוד בשירות הקיסר. בכל שנה יצא למסע ברחבי הממלכה, ובשובו היה מבלה עם הקיסר הגדול שעות רבות ומספר לו סיפורים מופלאים על ממלכתו האדירה. הוא סיפר לו על צבאות הפילים של מחוזות הודו, ועל שבטי השמאנים המכושפים של טיבט. הוא ביקר במסגדים של בוכרה וסמרקנד, ובבקתותיהם של השבטים הקאניבליים של אינדונזיה. הוא פגש בנציגי הדתות הגדולות – רבנים יהודים, אימאמים מוסלמים, כמרים נוצריים, נזירים בודהיסטים ויוגים הינדואיסטיים, ובנציגיהן של דתות קטנות: שמאנים, מכשפים ויידעונים. הוא ראה תרבויות וכפרים יותר מכל אדם שחי אי פעם, ומכל אחד אסף סיפור קצר או אגדה מסורתית.

זו הייתה העבודה הטובה בעולם, ובעקבותיה מרקו פולו הפך להיות גם איש משכיל ומכובד שידע שפות רבות ורחש כבוד רב אל התרבויות השונות שראה. הוא גם הפך לאחד הסוחרים העשירים בעולם.

כעבור 17 שנה בשירות המלך, מרקו פולו החליט שהגיע הזמן לחזור יחד עם אביו ודודו אל ביתו. השלושה חזרו לזאנאדו בפעם האחרונה – אך למרבה הפתעתם, הם מצאו עיר שונה לחלוטין מזו שהכירו בעבר. אשתו של קובלאי חאן נפטרה, ובעקבות זאת הקיסר נפל לדיכאון עמוק. הוא החל לשתות יותר מדי ולאכול יותר מדי, והפך לאדם שמן מאוד וקודר מאוד. הוא ניסה להוכיח את כוחו במלחמה על ידי כיבוש איי יפן; אך בפזיזותו תקף דווקא בעונת הטייפונים (עונה של סופות חזקות בימיה של מזרח אסיה), וכך איבד את כל הצי הימי שלו.

מתוך קדרותו, קובלאי חאן התרחק יותר ויותר מנתיניו והרשה ליועצים מושחתים ומרושעים לנהל את ממלכתו. העיר כולה, שהייתה בעבר פאר ההוד וההדר, הפכה למקום מושחת ומטונף שבו כל תושב דואג לעצמו בלבד ולא לחבריו.

כשהשלושה הגיעו אל חדרו של המלך, אביו של מרקו פולו נפל על ברכיו והחל להתחנן לקיסר שירשה להם לשוב לביתם.

"מדוע?" שאל הקיסר, "האם חסר לכם משהו? האם לא עשיתי אתכם עשירים? האם לא הייתי לכם חבר נאמן?"

לשווא ניסה האב להסביר לקיסר שהם פשוט מתגעגעים הביתה ושאשתו, אמו של מרקו, מחכה לשובם מזה שנים רבות.  

"אני מרשה לכם ללכת לאן שתרצו" השיב הקיסר "כל עוד לא תעזבו את ממלכתי"

מרקו פולו הבין שאם האמת לא תעזור להם במטרתם, יש להשתמש בתחבולה. "אדוני הקיסר", פנה לקובלאי חאן, "סיפרתי לך עד כה סיפורים רבים על הערים השונות שבממלכתך; אבל עכשיו, הרשה לי לספר לך על הערים הרבות של אירופה".

הקיסר רכן קדימה על כסאו והקשיב בעניין רב, ומרקו סיפר לו על רומא ופריז, על לונדון ופראג, ועל וונציה עיר הולדתו. הקיסר הקשיב בעניין ולבסוף החליט: "אשלח אתכם לממלכת אירופה הזו כשליחים מטעמי, בצירוף מתנות ומכתבים לכל מלכי אירופה. אבל את כל ההון שצברתם עד כה עליכם להשאיר מאחור; רק כך אבטיח שתשובו אליי אחרי המסע."

לשלושה לא הייתה כל כוונה לשוב אל הקיסר; הם רק רצו לשוב לביתם. לפני צאתם הם המירו את כל כספם לאבני חן יקרות, אותן תפרו אל תוך בגדיהם, כך שלא נראו מבחוץ.

לכבוד המסע הקיסר בנה במיוחד למשלחת שלהם צי מפואר של 14 ספינות. מנהיג המשלחת היה מרקו פולו בעצמו, שיצא למסע הזה לפני 21 שנים כנער צעיר, וחזר ממנו כאחד המטיילים הגדולים ביותר בעולם.  

רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן

מון בלאן, חלק שני, פרק 11. סקונדה פראטיקה

לחלק הראשון

לפרק הקודם

11. סקונדה פראטיקה

דניאל הותקף בחילה ושיתוק ובעתה ובהיעדר פתרון למצוקתו החל צורח. הוא לא צרח מילים, את שהוא רצה לצרוח לא ניתן היה לנסח במילים. במקום, הוא פשוט צווח מכל גרונו, והצווחות שבו אליו מהקירות והחרישו אותו בתגובה. הוא שלח את ידיו לאוזניו ואטם אותן מפני הרעש, עיניו התמלאו בדמעות והוא עצם אותן בכוח, הוא לא ידע כמה זמן הוא היה כך, סגור, חירש וצורח אבל פתאום הוא חש יד מונחת על כתפו.

"תירגע" נשמע קול מוכר מבחוץ, דניאל לא יכול היה לזהות של מי הקול או למה הוא כל-כך מוכר אבל בכל זאת, הוא לא יכול היה שלא לחשוב שהוא שמע את הקול הזה בעבר. הוא פקח את עיניו הדומעות והחל להרפות את ידיו הנוקשות והפנה מבט אל מקור הקול. הייתה זו עלמה צעירה שתוויה גילו לדניאל, שתמיד היה לו חוש לפנים של אנשים, מקורות ים-תיכוניים מהולים בתווים אחרים, שהוא לא יכול היה לעמוד עליהם. גופה היה כשל נערה בת עשרה, רזה אך לא כחוש, פניה היו כשל עלמה בשנות העשרים המאוחרות. אך עיניה, הכחולות-אפורות, הביטו בו, מבעד למשקפיים דקות ושקופות, במבט של אישה שכבר חוותה חצי חיים. היא לבשה חולצה לבנה-ירקרקה מכופתרת שהסתיימה במפתח צר בין האגן והברכיים ומכנסיים רפויות בגון ירוק תפוח.

דניאל לא יכול היה לדבר. הוא לא הצליח להרגיע את המחשבות שלו שתקפו אותו בזו אחר זו. הוא ניסה להתנער ממנה, מהנערה-אישה הזו שהרגישה לו כל-כך מוכרת ועם זאת לא היה לו ספק שהוא מעולם לא ראה אותה. הוא ניסה להסביר את עצמו, אבל לשונו הרגישה נפוחה ומנוונת, וסירבה לנוע לפקודותיו. הוא רצה להגיד לה לזוז, להגיד לה להתרחק ממנו, אבל במקום זאת הוא רק נהם לכל עבר וניער את ידיה מכתפו. היא קראה לעברו "תירגע! אני רק מנסה לעזור לך!" אבל הרעד שבקולה חשף את חוסר שליטתה במצב. אי אפשר להירגע כשצועקים עליך להירגע. זה לא עובד ככה, אנחנו בני אדם בסופו של דבר.

בייאוש האחות הרימה את ידה השמאלית שהחזיקה בין האצבע והאגודל משהוא קטן ושקוף, קפסולה או גלולה, מלאה בנוזל. דניאל ידע שאין שום סיכוי בעולם שהוא ייבלע כדור, אבל לפני שהוא הספיק להביע התנגדות, היא הניחה את הגלולה הזו על ידו וזו, כמו דבורה הוציאה עוקץ קטן ומעוגל, ננעצה בעורו של דניאל הנדהם ורוקנה את תכולתה.

דניאל הרים את מבטו אל האחות הזו, עיניו דמו כשואלות שאלה. לפני ששפתיו נתנו מילים לשאלה הזו, התבהר לדניאל שהוא משותק.

קפוא, דניאל הביט באימה מבלי להיות מסוגל לעשות דבר בנידון, באיש נוסף שנכנס אל החדר  וניצב ליד גופו האילם של דניאל. מהזווית שבה הוא קפא, הוא לא יכול היה לראות מנין הגיע האיש, או את פרצופו. הוא יכול היה להבחין במכנסיו המעומלנות, גם הן ירוקות ובקולו הסמכותי והמבוגר.

"הגעתי לכאן ברגע ששמעתי" אמר האיש בהתרגשות.

"הוא התעורר ד"ר" ענתה האחות, "הוא צרח כל-כך הרבה, לא הצלחתי להרגיע אותו".

"זה היה צפוי בהתחשב במה שהוא עבר"

"הייתי חייבת לשתק אותו. תסתכל עליו, מסכן, הוא לא יודע איפה הוא נמצא בכלל". מקולה, ניתן היה לזהות שהגברת נמצאת על סף דמעות.

הרופא רכן לעבר דניאל, עורו היה בהיר מאוד, כמעט ירוק, והוא ללא ספק היה מבוגר יותר מהאחות. היו לו תלתלים דחוסים ושחורים, עיניים חומות, ושפתיים דקות מאוד.  על אפו נתלו זוג משקפיים עגולות וזהובות. ממבט ראשון דניאל ניחש שגם הוא ממוצא ים-תיכוני כל שהוא למרות שלא נראה שעורו נחשף לשמש הים-תיכונית הנפלאה שעוטפת את הגברים שלה בברונזה. דניאל חשב על כך, בזמן שהאדם המבוגר המזוהה בתואר דוקטור החל למשש את פניו ולהביט לעיניו, ופתאום דניאל הבחין בדבר נוסף - מאחורי אוזניו של הרופא נראה היה שהוא תחב לאחור זוג פאות מסולסלות. עבדה זו לא הייתה מוזרה בעיניו של דניאל אלא שקודם לכן הוא הבחין שלרופא לא היית כיפה על ראשו ואלה, הפאות, בדרך כלל באו בצירוף עם זו הראשונה.

"טוב, אין מה לעשות." השלים הרופא עם המצב הנוכחי "ננצל את העובדה שהוא קפוא כדי לבדוק אותו"

הרופא התקרב לעבר פניו של דניאל והתבונן בו ממרחק של לא יותר מעשרה סנטימטרים. ריח מבחיל של כלב רטוב מילא את נחיריו של דניאל ובאותה המהירות שבה הוא הותקף, הריח נעלם והתחלף בניחוח המובחן של דשא גזוז.

לאחר דקות אחדות בהן הרופא הצביע על פרצופו של דניאל, עוקב בדריכות אחר אצבעו שלו, הוא נעמד מעל גופו המשותק של החולה והחל מעביר את ידיו מעל גופו מבלי לגעת בו, משל היה מנצח על תזמורת נעלמת.

"הכול בסדר ד"ר?" שאלה האחות. חשש קל נשמע בקולה.

"כן, כן, הכול נראה בסדר גמור. הגוף בטמפרטורה של 38.2 מעלות. לחץ הדם שלו 90 על 160.  ומלבד מורסה בדופן המעי הגס שלו, עושה רושם שהוא בסדר גמור"

"אבל הצעקות ד"ר, למה הוא צעק ככה?"

"עמוד השדרה שלו לא משדר כאבים אין לי אלא להניח שהוא צרח בגלל סתירה פנימית בין הרשמים החיצוניים שהוא מקבל והציפיות הקוגניטיביות שלו. מה שצפוי בעקבות כל מה שהוא עבר. אבל נדע יותר עוד מעט. ראן?"

"כן דוקטור?"

"את יכולה לקרוא לאפיסטמולוג?"

"כן דוקטור... דוקטור?"

"כן?"

"אתה בטוח שהכול בסדר איתו?"

"נראה שכן, את חושבת שכדאי שנעשה סריקה עמוקה ליתר ביטחון?"

"אני חושבת שכן"

"בסדר, את תוציאי קריאה לאפיסטמולוג ואני אערוך סריקה עמוקה".

ראן האחות הנהנה בראשה הסתובבה אל הקיר, מניעה את ידיה באוויר במה שנראה כמופע פנטומימה בינוני ביותר. הרופא, מצדו, שלח יד לכיסו והוציא משם שלוש קפסולות שקופות, שתיים מהן זהות לזו שהאחות הזריקה לדניאל, שקופות ומלאות בנוזל ואילו השלישית, שהייתה גדולה באופן משמעותי מהאחרות, הכילה מה שנראה כגרגרים אפורים-שחורים.

עיניו של דניאל נפערו בבעתה שהוא הבחין שהרופא מחזיר את שתי הקפסולות הקטנות לכיסו ומנער נמרצות את זו הגדולה. הוא רצה לצעוק, להתחנן, אבל לא הייתה לו יכולת לעשות דבר מלבד לעקוב בכניעה אחר ידו של הרופא שהניחה את הקפסולה על בטנו של דניאל.

דניאל חש צביטה מרה כשמזרק ננעץ בבטנו והחל מחדיר את הגרגרים האלה לתוך גופו. הוא לא יכול היה לראות את הפעולה הזו מתרחשת, אבל התחושה שלו הייתה חד משמעית לחלוטין.

"הכול בסדר" החל הרופא מדבר לדניאל המבועת, "אתה תתחיל עוד מעט להרגיש אי נעימות קלה בזמן שהסורקים יעשו את העבודה שלהם. אל תדאג, הכול יהיה בסדר כל עוד תסמן לי מתי אתה מתחיל להרגיש בחילה. ברגע שהסורקים מסיימים לעבוד הם משחררים נוזל שעוזר לעודד את הגוף להוציא אותם החוצה. הנוזל הזה יכול להיות מסוכן לגוף אם הוא נשאר בתוכו יותר מדי זמן, אז אל תשכח לסמן לי כשאתה מרגיש בחילה ואני אעזור לך להשתחרר ממנה".

איך אסמן לך? חשב דניאל שמלבד להניע את עיניו איבד שליטה על כל גופו. אך פתאום המחשבות שלו התערפלו כאשר הסורקים החלו את פעולתם. הוא חש כאב מוזר בכל חלקי גופו. משהו נע בתוך העורקים שלו. משהו זר. הוא יכול היה לרגיש את התנועה שלהם בתוך מחזור הדם שלו, הם הפיקו חום ורטטו מדי פעם פתאום בחזה, פתאום בצוואר. עין אחת שלו החלה בוערת ומרצדת ולאחר רגע זה פסק.

דניאל הוא קיבע מבטו ברופא, מנסה ללכוד את עיניו במבט מפוחד ומתחנן, אבל הרופא הביט בו ברפרוף והמשיך בענייניו, מנצח בידיו על אותה מקהלה נעלמת.

שריקה שקטה וקצרה נשמעה מאחוריו והרופא סובב את מבטו לכיוון וקיבל את פניו של אורח נוסף.

גם האחות סיימה את מופע הפנטומימה התמוה שלה. היא העיפה מבט מלא רחמים בדניאל המתעוות בעיניו ובין רגע דמותה הפכה בעיניו לשילוב בין שטן למושיע, בין מלאך אכזר לקדוש קנאי. הוא רצה את עזרתה, הוא התחנן לעזרתה אבל היא, לאחר שמלמלה, "מסכן" פנתה גם היא אל האורח שנכנס.

"הרגע הוצאתי את הקריאה, אתה מהיר" אמרה ראן לאורח שעדיין עמד מאחורי שדה הראייה של דניאל. "אתה האפיסטמולוג?"

"אפיסטמולוג?" שאל האורח בקול גבוהה וחד, קול של אישה מתיילדת או של גבר שמן, "לא לא, אני היסטוריון רפואי, ראיתי במקיף שהוא התעורר והחל לצווח ומיד יצאתי מהמשרד שלי ומיהרתי לכאן."

"למה מיהרת כל-כך?" שאל הרופא בענייניות קרה.

הדברים בתוך הגוף של דניאל הפסיקו לרטוט וקור החל ממלא את גופו.

"אני חושב שאני יודע מה קורה לו" ענה ההיסטוריון הרפואי.

"זה..." ראן חיפשה את המילים "...המחלה?" היא דיברה בשקט כאילו היה חטא בדבריה.

"לא, לא..." ענה ההיסטוריון הרפואי. "אין מה לדאוג. זו לא החלה, ככל הנראה, עד העשור השני של המאה ה-20..." הוא נשמע מלומד, בטוח בעצמו.

טעם מר החל עולה בגרונו של דניאל.

"תסביר את עצמך " פנה הדוקטור אל ההיסטוריון הרפואי,  הוא לא הסתכל בכלל על דניאל, ולא ראה שעיניו של זה דומעות.

"אני חושב" ההיסטוריון הרפואי פתח ולאחר הפוגה דרמטית המשיך "שמה שאנחנו רואים כאן זו דוגמה למגיפה עדינה מאוד שהשתוללה במהלך החצי השני של המאה ה-19, מגיפה שהיו לה תסמינים רבים ושונים, והיא בדרך כלל נהגה לפגוע בנשים יותר מאשר בגברים, אבל... היו דוגמאות אחרות... בכל אופן, באותו הזמן קראו לה היסטריה" את המילה האחרונה הוא מתח בלשונו, מדגיש כל הברה והברה.

"זה מדבק דוקטור?" שאלה האחות שלא היה פסק בחרדתה המתגברת.

"ואני חשבתי שהיסטריה היא מילה לאיבוד שליטה" ענה הרופא במידה של חיוך "סוג של אובדן יכולת שיפוט, ירידה ביכולות הניתוח הרציונליות בעקבות עלייה בהשלכות הרגשיות"

"כאן הטעות שלך" אמר ההיסטוריון הרפואי "אתה מייחס למושג הזה את המשמעות שאנחנו נותנים לו היום. אבל היום אנחנו יודעים יותר, אנחנו מכירים יותר את אופן הפעולה של המוח, אנחנו מדברים על תקופה פרימיטיבית יותר שייחסה כמושא למושג הזה מצב גופני מאוד מובחן. תן לי לבדוק אותו"

ההיסטוריון הרפואי רכן לעבר דניאל, הוא היה נמוך מאוד, אולי מטר וארבעים, ושמנמן. הייתה לו כרס קטנה, חזה מגודל ולא שיערה אחת על פניו וקרקפתו. הוא לבש חולצה לבנה-ירוקה בעלת שרוול קצר ומכנסי ג'ינס בצבע ירוק בקבוק עמוק. לעיניו היו משקפיים לבנות בעלות מסגרת עבה ומלבנית. דניאל תהה בינו לבין עצמו אם הוא רואה אישה צעירה עם בעיות של זהות מגדרית או נער מבוגר ומדושן עם כרומוזום X מיותר. הקול שלו, המראה המוזר שלו, לא אפשר לו לקבוע איזה מין הוא או היא.

"התרופה שנמצא יעילה למחלה הזו, שתקפה בעיקר את המעמדות הגבוהים הייתה דיבור" אמר ההיסטוריון הרפואי בדידקטיות, "תגיד לי..." הוא פנה לדניאל "יש לך תחושה בכף יד ימין?"

מבטו של דניאל השתנה מתחינה מיואשת לתמיהה פגועה ומבועתת. בחילה מילאה את כל כולו, ריח חריף מלווה בטעם נורא מילא את פיו ואת אפו ואת ראשו ואת כל הכרתו, הוא לא ידע דבר מלבד הבחילה הזו, והוא לא יכול היה לחשוב על דבר מלבד הבחילה הזו.

"למה הוא לא עונה?" שאל ההיסטוריון הרפואי בסקרנות "הוא נראה... מוזר"

"הסורקים ד"ר!" קראה האחות הקול והרופא בתגובה הכה על מצחו באשמה ומיהר להניח מזרק נוסף על רגלו של דניאל. מיד עם כניסת הנוזל שלו אל תוך מחזור הדם שלו, דניאל החל להרגיש שהוא יכול להזיז את גפיו, השיתוק חלף מעליו כמו צמרמורת. ומיד אחריו לא היה דבר לעשות אלא לרכון הצידה ולהקיא ליטרים של נוזל בצבע כחול זרחני ששטף את הרצפה.   

בזמן שאפו נוזל ופיו נוטף, עיניו הדומעות של דניאל היו מקובעות מטה, מזועזעות מהכמות והצבע של תכולת קיבתו שהחלה נספגת בשטיח.

"יופי!" אמר הרופא בשמחה "עכשיו נוכל לנתח את התוצאות" ובמילים אלה הוא נעמד מעל השלולית מניע את ידיו ואצבעותיו בטקסיות של שאמן.

שריקה נוספת נשמע מאחור "הגעתי במהירות האפשרית" אמרה אורחת חדשה, "מי זאת ראן?"

"אני" פנתה אליה האחות "את האפיסטמולוגית?"

"פרופסור אל-ג'י, אפיסטמולוגיה קוגניטיבית" אישרה האורחת. "את יכולה להראות לי את רגע ההתעוררות שלו?"

"בוודאי פרופסור, הנה" שתיהן פנו הצידה ולאחר שראן ביצעה מספר תנועות באוויר, שתיהן החלו בוהות בקיר בענייניות"

"הנתונים מראים לי את מה שחשבתי" פנה הרופא להיסטוריון הרפואי "לא נראה שיש לו בעיות פיזיולוגיות משמעותיות, הוא חושב הרבה, יותר מדי, זה בטח מכביד על ההכרה שלו, מאט את ההסתגלות שלו".

השטיח השמיע קול עמום, השערות הספוגות בכתם נשאבו מטה, חושפות רשת מתכתית כסופה וכעבור שניה, קבוצה חדשה של שערות צמחו מהרצפה. לא נשאר זכר לכתם.

"מעניין מאוד..." אמר ההיסטוריון הרפואי "ישנה תיאוריה..."

"כן" ענה הרופא.

"היא לא ממש מבוססת, אבל אני זוכר שנתקלתי בה אי-שם במהלך המחקר שלי על שקיעת האנושי..."

"גם אותך הכריחו לעשות על זה מחקר?" חייך הרופא.

האפיסטמולוגית הטתה את ראשה ופנתה אל השניים "זאת האופנה היום, אם אתה רוצה תקציב אתה חייב לערוך לפחות מחקר אחד על השקיעה". כולם צחקו. היא לבשה חליפת חצאית בצבע טורקיז, מבד גס במיוחד ואת עיניה כיסו משקפיים מאורכות במיוחד שהתעגלו פנימה ככל שהן התקרבו לאוזניים.

"נכון מאוד" חייך ההיסטוריון הרפואי "בכל-אופן, התיאוריה הזו גרסה שבמהלך החצי השני של המאה התשע-עשרה התרחשה קפיצה אבולוציונית אצל חלק מהאוכלוסייה, בעיקר באירופה, שהעלתה את מהירות בניית הקישורים הנוירולוגיים באלפית האחוז"

"אתה באמת מאמין לשטויות האלה?" שאלה האפיסטמולוגית.

"אני אמרתי שזו תיאוריה" ענה ההיסטוריון הרפואי בתקיפות, "בכול אופן, המאמר ההוא, שאת שם מחברו איני זוכר כרגע, טען שזה מסביר את העלייה החדה במאורות אופיום בערים המרכזיות באירופה, האופיום, אתה מבין, מאט את המחשבה"

"אז צריך לתת לו אופיום?" שאלה ראן.

"מה פתאום!" חרצה האפיסטמולוגית, "יש לנו תרופות טובות יותר וממכרות פחות להאט את קצב המחשבה, על כמה הוא עומד עכשיו?"

"עשרים-וחמש מושגים בשנייה" ענה הרופא.

"איזה גיהינום" לחשה האחות לעצמה.

"תעזרו לו לשכב" אמרה האפיסטמולוגית והרופא וההיסטוריון הרפואי פנו לדניאל והשכיבו אותו בחזרה על המיטה.

שריקה נוספת נשמעה מאחור.

"מי זה עכשיו?" שאל הרופא בתסכול.

"שלום לכם" ענה קול של עלם צעיר, "שמי יוהאן ליסבון, אני סטודנט שנה שמינית לבלשנות אבולוציונית ואני חושב שיש לכם טעות חמורה"

"עוד דעתן" נבח ההיסטוריון הרפואי לעצמו וגלגל את עיניו.

"אתם מבינים" המשיך העלם בהתרגשות מתנשאת "אתם מדברים סביבו ואליו מתוך ההנחה שהוא מבין את השפה שלכם, אתם פונים אליו בבקשות מתוך ההנחה שהשפה שלו היא השפה שלכם מכיוון ש...".

"באיזו שפה אתה רוצה שנדבר?" חתכה אותו האפיסטמולוגית בחוסר סבלנות.

"זה לא משנה באיזו שפה, כל עוד זו תהייה שפה של המאה התשע-עשרה"

"מה דיברו אז?" שאלה ראן, נבוכה מכך שהיא לא חשבה שיש איזו בעיה בשפה שלה "ארמית?"

"אולי הוא רוצה שנדבר איתו בקופטית." צחק הרופא.

"אין לנו זמן לזה" חרצה האפיסטמולוגית "אני מרגיעה את ההכרה שלו עכשיו"

היא הוציאה קופסא כסופה שדמתה לקופסת סיגריות יוקרתית ולאחר שהיא הניעה את אצבעותיה מעל הקופסה בתנועות חדות וקצרות היא הנהנה והוציאה מזרק נוסף.

דניאל נרתע כשעיניו פגשו במזרק, לשונו הייתה כבדה ונפוחה בפיו ולמרות שהוא ניסה לצווח "לא!" כל שיצא מפיו היה "נגו! נגו!" הוא השתולל על המיטה הרופא וההיסטוריון הרפואי אחזו בו בכתפיו משני צדיו וראן האחות מיהרה לאחוז ברגליו.

"הוא כל כך חלש" היא אמרה בשקט, אשמה הציפה את פניה. עיניה פגשו בעיניו של דניאל "סליחה" היא לחשה לו, תוהה אם הוא מבין.

האפיסטמולוגית חיכתה עד שעוויותיו של דניאל יירגעו ולאחר מכן הניחה בעדינות נחושה את המזרק הקטן על צווארו של דניאל.

"אדוני הנכבד" קרא לפתע העלם הצעיר בקול רם "אלף-אלפי התנצלויות במחילה, איזו אלא אף לא כברת דרכינו. אך דע, בשעל מר שזו היא דרכך, מזור ביקשנו להציע מנחה לשיקוצי מאוצת..." הוא עצר לברור מילים "לשיקוצי תאוצת... נפשותיך". הוא לבש חלצת כפתורים ירוקה שעניבה ירוקה נקשרה ברישול בחצי וינדזור על צווארונה.

הכול בהו בסטודנט בשקט, לאחר מכן הם בהו בדניאל, מוודאים שאינו מגיב לגיבוב ההבלים, ושוב חזרה על העלם, במבט מלא לאות.

"אני אנסה שוב" אמר הסטודנט במבוכה "Dear sir. A thousand apologies and sincerity, Please do bestow us your humbleness, for that we shall all for now be graduating though with this here remedy of yonder, for thy pacing and racing severities, and the  malfunctions of thy psychoactivities of thy selfhood"

"שמישהו יסלק אותו" מלמל ההיסטוריון הרפואי בזמן שהוא אוחז בכתפו של דניאל.

שריקה נוספת נשמעה מאחורי דניאל, "מה עכשיו?" צעק הרופא בתסכול. "ילד!" הוא פנה אל הסטודנט "תהייה נחמד ותסתלק מפה, ובדרך, אם אתה יכול, תסלק גם את מי שמבקש להיכנס".

"בשום פנים ואופן לא!" קרא מהדלת קול סמכותי "שמי מוזס בוינג, ואני מייצג את קבוצת המשקיעים-מעל-12-אחוזים בפרויקט הזה"

"מעל-12?" נעמד לפתע הרופא בדום כחייל ממושמע. "מה רצונכם?"

"אני מחזיק פה מסמך חתום הדורש שתפסיקו באופן מידי את דרכי הטיפול שלכם, שאני יכול לומר לכם שנראים, בצפייה מהצד, כהתעללות מהמדרגה השנייה לפחות".

"תסלח לי" פנתה אליו האפיסטמולוגית "כמה מתוך ה'מעל-12' הם רופאים?"

"כשלושה אחוזים, אבל זה לא רלוונטי, כפי שאתם יכולים לראות במסמך הזה כשבעים ושמונה אחוזים מהמשקיעים דורשים שתנקו את גופו מכול החומרים האלה שהזרקתם לו"

"ושמונים ושבעה אחוזים מתוך אלה מבקשים שתזריקו לו באופן מידי 'מבטל מחסומים וורבליים' כדי שנשמע סוף-סוף מה יש לו להגיד"

"מוקדם מדי לבטא-וורבאלים" ענתה האפיסטמולוגית, הרופא וההיסטוריון הרפואי השפילו מבטם, הם ידעו שאי אפשר להמרות מסמך כל כך סמכותי.

מוחו של דניאל, שהאט בעקבות הזריקה האחרונה, החל לנוע לאיטו בין מחשבה אחת לשנייה: שקט... סוף-סוף... הם שותקים... מי זה?... תודה... מפלצות... זריקה?... עוד אחת... כמה זה כבר?... מי סופר? אתה בובה... הם יזריקו לך עוד ועוד זריקות כאלה... אתה יכול שוב להירגע, הכול חולף. הגוף מתנקה. השליטה על המוח שלי חוזרת. איזו הרגשה מוזרה זו הייתה, חשבתי... לאט, אל תשמח עדיין. למה לא? כי הנה באה זריקה נוספת. לא, תנסה להגיד להם לא. תגיד להם ש...

"יפסיקו כבר את הזריקות האלה, זה הגיהינום שלי, סליחה, סליחה, אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי, חדר בלי דלת וזרים וזריקות זה הגיהינום, תסתכל עליהם, הם בכלל לא נראים כמו אנשים אמתיים, הם מסתכלים עלי, למה הם מסתכלים עלי ככך? הקול שלך. אתה שומע את הקול? הקול שלי. כן אני שומע, אני מדבר, הם שומעים אותי חושב, אתה מדבר עכשיו, לא חושב, לא. הם מקשיבים לך. תראה איזה חיוכים יש להם. אלה השדים של השאול. כשאתה סובל הם מחייכים. היא בוכה? הערבייה בוכה. איך קראו לה? ראן? כן קורוסאווה-שייקספיר, אתה זוכר עכשיו? למה כולם לובשים פה ירוק? למה כול פה ירוק? תפסיק לדבר, תחשוב, תפסיק לדבר! אל תקשיבו לי זה פרטי! מאיזה בד החלוק הזה זה לא משי נכון? למה אתם מסתכלים עלי כך? למה יש לכולם פה משקפיים? הם שומעים אותך, הם שומעים את המחשבות שלך. אל תחשוב! פשוט אל תחשוב!"

"תחזיק לו את הפה" פנה ההיסטוריון הרפואי לרופא "אני רוצה לפנות אליו". הרופא סתם את פיו של דניאל בשתי ידיו והדיבור הרצוף הפך לשטף של המהומים שאט אט הפכו ליבבה.

"אנחנו הפשרנו אותך. אתה כבר לא במאה ה-19. אתה מבין?"

ראשו של דניאל נע לשלילה.

"איך הוא יבין את זה?" שאלה האחות והתפרצה בבכי

"השפה לא נכונה!" קרא הסטודנט. "תנועת העיצורים! חוק גרים!"

"שמעת אותו? הוא מבין" אמרה האפיסטמולוגית.

"מה יש לו להגיד?" שאל המשקיע. "מה התרופה?"

"סבלנות" ענה ההיסטוריון הרפואי. "קודם כל ניתן לו לשאול שאלות, אחרי שהוא יבין יותר, הוא יעזור לנו."

הכול שתקו "אתה!" פנה ההיסטוריון לדניאל "אילו שאלות יש לך?" הרופא שיחרר בזהירות את המחסום מעל שפתיו של דניאל.

שתף של מילים יצא מפיו חסר השליטה של דניאל; "שאלות? איזה שאלות? מה הם הזריקו לי? מה קורה פה? מאיזה גזע הבחורה היפה הזאת? איך אין פה דלת? מה שורק ומביא אנשים? הרופא יהודי? למה אין לו כיפה? מה זה אפיסטמולוגית? מה קורה לי? למה כולם לובשים ירוק? למה לכולם יש משקפיים? מה זה הכישוף הזה שאתם עושים עם הידיים? וזה? ההיסטוריון הרפואי הזה? הוא נראה כמו אישה גברית או גבר נשי או הרמפרודיט? איך השטיח נעלם? למה קיא כחול? למה כל כך כואב לי? למה אני כל-כך חלש? מאה ה-19? הייתה לי יום הולדת? מה קרה לי? מה קרה להר? למה יש לו פיאות ולא כיפה? איזה מן שם זה בוינג? איפה האופיום? מי מכם הוא השטן? למה? למה? למה? למה? למה את מחזיקה מזרק? אתם רוצים להרוג אותי? למה אתם רוצים להרוג אותי? למה אני לא מפסיק לדבר? למה? למה? מה זה החדר הזה? מה? מה?..."

שניה אחרי שהנוזל מהזריקה האחרונה התרוקן מהקפסולה שלו לתוך הירך השמאלית שלו, דניאל התעלף.

העיר, פרק שמונה עשרה - סיכום, חלק א'

לתחילת הספר

המסע שלנו בזמן ובמרחב מתקרב לסופו, וכמו בכל מסע, מספר הדרכים בהן צעדנו קטן בהרבה ממספר הדרכים בהן יכולנו לצעוד. ולצדי הדרכים בהן לא הלכנו, ערים רבות נותרו רחוקות משדה הראיה שלנו. לא נגענו בממפיס ותבי, ערי המלכים המצריות, ולא באלכסנדריה פנינת החכמה וההשכלה ההלניסטית. לא ביקרנו בנינוה או קרטגו אשר זכו למקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי של המערב. וכמובן, ערים רבות מודרניות מצאו את עצמן מחוץ לנרטיב הכולל – ערים כמו סנט פטרסבורג, טוקיו, מומבאי, ברלין והרשימה הזו יכולה להימשך עד אינסוף.

שלא יהיה ספק, לכל אחת מהערים האלה מקום חשוב בסיפור הכולל שלנו. אך מטעמים של רוחב היריעה והרצון ליצור תמונה רציפה העוקבת אחר ההתפתחות של סדרה של רעיונות בסיסיים, הלוך ושוב ממזרח למערב וקדימה עם חצו של הזמן, מצאתי לנכון לברור ולבחור את הערים שהופיעו בספר זה. מתוך כוונה לעמוד על העיקרון הבסיסי של התנועה כתנאי הכרחי לקיומה של עיר משגשגת ועל הקשר ההדוק הקיים בין כל הערים האלה.

אלמלא לונדון לא הייתה ניו-יורק ואלמלא רומא לא הייתה לונדון. אלמלא פירנצה לא הייתה הפריחה התרבותית בוינה ואלמלא זאנאדו לא הייתה הפריחה התרבותית של פירנצה.

התנועה הנצחית הזו שמצאה לה משכן בערים שונות לאורך ההיסטוריה נטלה אתה טכנולוגיה ודת, גישות כלכליות ורעיונות פילוסופיים, סחורות וערכים. כל מקום שדרכו היא עברה התאים את מתנותיה לזמנו ולמקומו ובדרך זו תרם את חלקו באבולוציה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה היום.

כל הערים בהן ביקרנו פרחו הודות לקבלת התנועה הזו ומהרגע שבו הם ביקשו לעצור, להינטע בעולמם ולעצור את השינוי המתמיד שמביאה אתה התנועה, הם התחילו להתנוון ולגווע. והתנועה מצאה לעצמה עיר חדשה לנוע דרכה.

מתוך כל הערים שבחנו, ניתן להוציא מספר עקרונות מהותיים שחזרו על עצמם מעיר לעיר. מימי חמורבי והלאה אנו יכולים למצוא שוב ושוב את עיקרון השוויון בפני החוק. החוק הוא אחד וכל התושבים, כולל המלך, נמצאים מתחתיו. כאשר, אלפיים שנה אחרי-כן, לואי ה14 ניסה להעמיד עצמו מעל לחוק, הדבר החל שרשרת נסיבתית שנגמרה עם הפלת השלטון המונרכי והשבת החוק למקומו הטבעי.

חמורבי גם חשף בפנינו את הצורך של העיר לשמר את כל קבוצותיה, ולספק עזרה לקבוצות החלשות על מנת שלא יירמסו על ידי הקבוצות החזקות. זאת משום שמנגנון התנועה של העיר, כשעון מכאני משוכלל, לא יכול להרשות לעצמו לאבד גם את הקטן שבגלגלי שיניו.

עיקרון נוסף המשמר את התנועה הוא החירות. הפרסים זכו לתמיכת העמים אותם כבשו היות והם שיווקו את עצמם כמשחרר מפני הכובש הבבלי. האתונאים אחדו את ערי יוון והתנגדו לפרסים בשם אותה חירות בדיוק. האימפריה הרומית ראתה את עצמה כמשחררת את העמים שהיא כובש מכבלי הבערות והברבריות אל עולמה של הזכות להיות אזרחים רומאים. בגדד פרחה הודות לחופש השיח והמחשבה שהתאפשר בכיתותיה.

המונח חירות היה שגור על שפתותיהם של כל העמים שהוזכרו בסיפורנו, אך הוא חווה שינוי מהותי במהלך הנאורות. בעידן שהו החלו להיות נדונים חוקים אוניברסאליים של הטבע במשנה תוקף, היו אלה שדנו בזכויות האוניברסאליות של האזרחים. בבסיס הדיון החדש הזה על זכויות האזרח ניצבה החירות באור חדש. למרות מה שנהוג לחשוב, הגורם לכך לא היה רק הודות להתפתחויות פילוסופיות בחברה, אלא גם הודות לשינוי מהותי בכלכלה העולמית. עד העידן הזה היחס בין המחיר של הסחורות ומחירם של בני אדם נטה לכיוון הסחורות – חומרי גלם היו יקרים וקשים להשגה, בעוד שידיים עובדות היו בשפע. אחרי המגפה השחורה וההיווצרות של איגודים וגילדות מקצועיות, בד בבד עם התפתחויות בסחר הימי והצפת הדרכים בחומרי גלם שונים, נוצר מצב שבו ערכן של הידיים העובדות עלה על ערכו של חומר הגלם. במציאות כלכלית חדשה זו, מן הסתם שיתעורר דיון בזכויות האזרח שכן, אדם יכול ליטול את חירותו (ואת ידיו) וללכת למקום שבו יעריכו את עבודתו והיא תזכה אותו, לא רק בשכר נאה, אלא גם בזכויות ראויות. גם כאן אנו רואים את כוחה ומקומה של התנועה.

באשר לכלכלה; האימפריה הבבלית, הפרסית, הרומאית, כמו גם האומה האסלמית, האימפריה המונגולית, הרפובליקה ההולנדית, האימפריה הצרפתית האימפריה הבריטית וארצות הברית, כולן שגשגו הודות ליכולת שלהן להעביר דרכן סחורות באופן חופשי ככל האפשר ולא רק, כפי שהיסטוריונים רבים מנסים לתאר, בזכות היתרון הצבאי היחסי שלהן. יתרון צבאי כובש שטחים, כלכלה חופשית ומוסדרת הופכת את השטחים האלה לאדמותיה של מעצמה.

המונחים 'אדמות' ו'שטחים', שהוזכרו בפסקה הקודמת, מביא אותנו לשגיאה נוספת הנפוצה בקשר לאימפריות. אנו נוטים לחשוב על אימפריות, ועל מדינות בכלל, כדבר התחום בתוך גבולות גיאוגרפיים. תפיסה זו נובעת מהשינוי המהותי בהגדרת המושג 'מדינה'. בין מקיאבלי בפירנצה למהפכה הצרפתית בפריס התגבש רעיון המדינה כדבר המאחד עמים שונים או דומים בתוך גבולות אחידים ותחת חוק אחד ושפה אחת.

תפיסה זו עומדת בסתירה עם המבנה של מעצמות הלכה למעשה. מעצמות מתחילות בעיר ונובעות ממנה החוצה. עם התקדמות המעצמה החוצה, ערים אחרות נכפפות אליה ודרכים נסללות בין הערים האלה. כמובן, ישנם כפרים ומושבות ומערכות קטנות ולא אורבניות בין עיר אחת לשנייה, אך אלה נשלטות על ידי העיר שכשבה את העיר שמקבלת את תנובתם ומסיהם. כך נוצרת מערכת של תנועה, מערכת של דרכים. ככל שהמעצמה משגשגת, הדרכים האלה עמוסות יותר. ככל שהדרכים עמוסות יותר, המעצמה משגשגת יותר.

אל תוך המערכת הזו מוצגות לעיתים חומות. אלה מבשרות על סופה של האימפריה, לא רק במרחב, אלא גם בזמן. חומת הדריאנוס גזרה את דינה של רומא, כשם שהחומה הסינית חתמה את דינה של האימפריה המונגולית.

אנו, שנתרגלנו למפות מדיניות המחולקות באופן נעים לעין בין גבולות שונים, נוטים לצייר בדמיוננו את האימפריות כתחומות בגבולות דומים. אך אין זה נכון. בתקופת רומא נאמר שהאימפריה הרומית משרעת לכל מקום בו המטבע הרומי נסחר, זו יכולה להיות צורה נכונה יותר להבין את התמונה. מפות עתיקות, כמו הארץ עצמה, לא הכילו גבולות, אלא רק את אלה שהגיאולוגיה יצרה; הרים, ימים ונהרות. רק במהלך מלחמת העולם הראשונה ובהסכמי החלוקה המדיניים שהתרחשו אחריה, נוצר מצב שבו אנו מוצאים גבולות הן על דפי המפות והן על הארץ, בדמות גדרות תיל ושדות מוקשים.

באשר לשפה, כאן נחבאת לה שגיאה נוספת. אנו נוטים לחשוב שבערים שבהן דנו דיברו בשפה של השליט שלהן – שברומא דיברו לטינית, בפירנצה איטלקית, ובניו-יורק אנגלית. אמנם, ייתכן ולמי מקוראי נדמה הדבר כמובן מאליו, אך זו שגיאה חמורה. בכל אחת מהערים שבהן דנו בספר זה דיברו שפות רבות. שכן העיר המשגשגת הינה מקום של מפגש. אמנם מערכת המשפט, מתוך רצון לשמר אל אחדותו של החוק, התנהלה עם שפה רשמית אחת, אך החיים עצמם נידונו בשפות רבות. ברומא דיברו בניבים שונים של ארמית, עברית, יוונית, לטינית, פרסית וגאלית. בפירנצה השיח המרכזי היה בניב הקטלוני, שלימים, לא מעט בזכות שירתו של דנטה אליגיירי, תהפוך לבסיס של השפה האיטלקית המודרנית. אך השיח הציבורי נהנה גם מיוונית, לטינית, עברית וערבית. בניו-יורק היום אדם יכול לחיות חיים מלאים אם שפה אחת, בין אם זו אנגלית, ספרדית, רוסית, ערבית, עברית או יידיש. האמונה הזו, באחדותה של השפה נובעת מתפיסות לאומניות שנוצרו במהלך המאה ה19 וה20, ואין לה אחיזה במציאות, אלא רק בדמיון הקודח של לאומנים רדיקאליים, שאינם מבינים את טיבו של העולם.

אלה המאמינים בארץ אחת, המתקיימת עם שפה אחת, מאמינים בארץ שנידונה לגווע ולהישכח. שכן, בהיעדר רב לשוניות, כשם שבהיעדר רב תרבותיות, לא ייתכן מפגש של אמת. בהעדרו של מפגש לא תיתכן תנועה רציפה. בהיעדרה של תנועה כל עיר גוועת.

אריסטו חלם על עיר המכלכלת את עצמה. מתוך הראייה הנוצרת מספר זה, חלום זה הינו בדיוני ובלתי אפשרי כמו הערים של טומאסו קמפנלה ותומס מור.

בחלק הבא, נבחן עוד שתי גישות נפוצות בימינו הנשללות בספר זה – תפיסתו של הנטינגטון על התנגשות הציביליזציות והתפיסה של האחר בפילוסופיה הקונטננטלית.