מנערה לאבירה, סיפורה של ז'אן דארק, מתוך "אגדות אמיתיות, כרך ב'"

למרות שהכוכב שלנו תמיד משנה את פניו, כתם שחור תמיד נמצא שם בעולם של בני האדם, נע ממדינה למדינה ומעידן לעידן. הכתם הזה הוא עשן המלחמה. איש לא יכחיש שהחיים בזמן מלחמה הם קשים ונוראיים, ושאין הרבה דברים בעולם שגובים מחיר כל כך כבד. ועדיין, למרות כל ההמצאות והתגליות החדשות שלו, משום מה האדם, מתעקש להשתמש בכלי המגושם והמיושן הזה כדי לפתור חלק מבעיותיו. מנקודת המבט של המלחמה, המין האנושי לא באמת השתנה. פעם היינו זורקים זה על זה עצים ואבנים, לאחר מכן השלכנו אלה על אלה מתכות, והיום – עופרת ואש.

סיפור זה מתרחש במאה החמש עשרה, בעיצומה של המלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה – מלחמת מאה השנים. חישבו על זאת – מאה שנים של מלחמה מתמשכת. אמהות שלחו בנים לאותה מלחמה שאליה יצאו בעליהן, אביהן, ואפילו סבא שלהן.

אל העולם הזה נולדה ז'אן הקטנה, בכפר הצרפתי הקטן עם השם המוסיקלי דוֹמְרֶמִי, אשר במחוז לוריין. אם נבקר היום במחוז הזה, נמצא גבעות ירוקות, כרמים משובחים ונהרות מתוקים. אבן אז, כל החלק הצפוני של צרפת, מלבד מחוז לוריין, היה בידי האנגלים, ואלה, נהגו באדמה הצרפתית בזלזול של כובש. 

ז'אן תמיד הייתה ילדה טובה מאוד. בזמן שאביה ואחיה יצאו למלחמה, היא עזרה לאמא שלה לרעות את הכבשים, לסרוג את הבגדים ולדאוג לגינה. כשהייתה בת שתים-עשרה, ז'אן טיילה בגינת כבכל יום, שרה ורוקדת, צוחקת ועובדת בין הפרחים, הפירות והירקות, כאשר לפתע החלה לחוות משהו מוזר מאוד. ז'אן החלה לשמוע קולות.

היום, אנחנו נוטים להשתמש בכלים השונים שהמדע מציע לנו, ובודקים את המוח והנפש של האדם, על מנת למצוא את התשובה לתעלומה הזו. אבל אז היה זה עדיין עידן האמונה. ובעידן ההוא חיפשו תשובות בעולם הנשמה. אם הילדה שומעת קולות, האמינו, הרי שהקולות באים מאחד משני מקורות: מגן העדן של האל, המלאכים והקדושים, או ממלכת השטן ושדיו.

לז'אן הקטנה לא היה ספק מניין באים הקולות. היו אלה קולות צלולים ויפים והם מילאו את ליבה בתחושה של טוּב ואהבה. מיד היא הבינה שהיו אלה הקולות של השליחים הקדושים של אלוהים. למרות שהם דיברו רק אליה ולמרות שהיא לא ראתה בכלל מניין הם באים, היא לא פחדה והיא הרגישה שהיא חייבת לכבד את רצונם.

ז'אן הקשיבה לקולות האלה ובמהרה הבינה מהן שהאל ייעד לה תפקיד גדול בהיסטוריה. למרות שהייתה ילדה קטנה, רזה וחלושה. למרות שגדלה כל חייה בכפר ואפילו לא ידעה לקרוא או לכתוב, למרות שהייתה בת בעולם שבו רק הבנים יוצאים למלחמות – היה עליה לעזוב את ביתה, להנהיג את צבא צרפת, להכתיר את המלך ולגרש את האנגלים מארץ אבותיה.

מיד החלה להתאמן לקראת תפקידה הגדול וכשהייתה בת שש עשרה, למרות הפצרותיו של אביה, עזבה את הכפר המוכר ויצאה אל עבר המוצב הצבאי הקרוב ביותר בכפר ווֹקוּלוֹר.

מפקד המוצב, רוֹבֶּר דה בּוֹדְרִיקוֹר, לא ממש התרשם מהעלמה הצעירה שבאה לבקר אותו. הוא הקשיב לה ארוכות בזמן שזו הסבירה שמלאכים וקדושים דיברו אליה וביקשו ממנה לצאת ולשחרר את צרפת מעול האנגלים, וכשז'אן סיימה לדבר השיב לה בפשטות – "לכי הבייתה ילדה". בודריקור לא היה רשע. הוא פשוט היה למוד קרבות. הוא היה שם בקרב הנורא באז'נקור, והזיכרון ההוא לא הרשה לו לשלוח עלמה צעירה לזוועות המלחמה.

הוא זכר איך הגשם ירד בחוזקה באז'נקור והאדמה הפכה בוצית ודביקה. הוא זכר איך החיילים הצרפתים נאלצו לצעוד בכבדות אל עבר האנגלים, בעוד הקשתים המיומנים של אלו המטירו עליהם בחיציהם שוב ושוב. זה היה ההפסד הגדול ביותר של הצרפתים, מאז הקרב ההוא הם איבדו את רוח הלחימה.

מאוכזבת, ז'אן נאלצה לעזוב את בודריקור, אבל היא לא וויתרה. שוב ושוב, חזרה אל הנציב, עם אותה בקשה. בודריקור התייעץ עם כמרים מהכנסייה הקרובה ואלה סיפרו לו על ספר עתיק שבו הייתה כתובה נבואה לפיה עלמה צעירה מגבולות מחוז לוריין תציל את צרפת מצרה. ז'אן אכן הייתה עלמה צעירה מגבולות לוריין והיא אכן רצתה להציל את צרפת מצרה – האם יכול היה להיות שהיא העלמה שהנבואה סיפרה עליה?

יש אולי בניכם כאלה שצוחקים מכך שאז אנשים האמינו באמת של ספרים ישנים. היום אנחנו נוטים להאמין לאמת החדשה ביותר שיצאה מהמחקר, אבל לפעמים, דווקא האמת של הספרים הישנים יכולה ללמד אותנו המון על החיים ועל הדרך לנהוג באנשים.

כאמור, ז'אן חזרה שוב ושוב למוצבו של בודריקור ובכל פעם שבה הופיעה, עוד ועוד מאנשי הכפרים של הסביבה ליוו אותה בדרכה. בודריקור ראה את האמונה העזה שבה העריצו האיכרים את ז'אן דאקר. פתאום ראה בהם אנשים חדורי מטרה ומלאים בדבר החמקמק הזה שכה נחוץ לניצחון במלחמות – מוּרָל. הוא חשב לעצמו, אם היא משכה את האיכרים אולי היא תשכנע את החיילים. אם היא תשכנע את החיילים אולי היא תשכנע את מפקדיהם האצילים. אם היא תשכנע את האצילים, אולי היא אפילו תשכנע את הדופן – יורש העצר לכס המלכות הצרפתי!

כך קרה שמפקד מוצב מכובד החליט לשלוח עלמה צעירה לחצר המלכות של הדופן. הוא נתן לה סוס לרכב עליו, בגדי חייל ללבוש בדרך, מספר חיילים למשמר ומכתב המלצה רשמי בו הוא – בודריקור האביר – מתחייב בפני המלך שניצחון צרפת במלחמה טמון בליבה של עלמה צעירה זו. איך קרה שלוחם עז שהיה בקרב על אז'ינקור התחייב בשמה של נערה שאינה יודעת אפילו לקרוא ולכתוב? זה רק אחד מהדברים המופלאים הקשורים בסיפורה של העלמה מאורליאן.

מכיוון שפריז, עיר הבירה של הצרפתים, נכבשה אף היא על ידי האנגלים, הדופן שארל השביעי, שהה באותה העת בטירה המלכותית שבעיר שינון. הדרך מווקולור לשינון לא הייתה פשוטה. על מנת להגיע לחצר המלוכה, היה עליהם לעבור דרך האדמות הכבושות של האנגלים. כדי להימנע מהיתקלויות מסוכנות עם חיל המשמר האנגלי, העלמה וחבורתה נאלצו לרכב בדרכים צדדיות והשתדלו לנוע רק בחסות חשיכת הלילה. למרות הסכנות הרבות, הם הצליחו להגיע אל היעד וז'אן הצעירה הגיעה אל שינון בריאה ושלמה.

לא עבר זמן רב, והשמועה הגיעה לאזניו של הדופן שעלמה צעירה מלוריין נמצאת בדרכה אליו. שארל הצעיר רצה להאמין רצה להאמין שהיא אכן העלמה שתושיע את העם הצרפתי, אבל אמונה היא דבר חמקמק ביותר. כמו עשן באוויר, קשה לאחוז בה בבטחה. לכן החליט להעמיד אותה במבחן; הוא החליף את בגדיו המלכותיים בכאלה של אדם פשוט, ועל כס המלוכה הושיב את אחד מיועציו.

כשז'אן הצעירה צעדה בבטחה בין חיילי המשמר המלכותי, אל עבר האולם הגדול, הכול נדהמו למראה המוזר שלה – למרות שהייתה עלמה יפה בהחלט, היא הייתה לבושה בבגדי גברים ושערה היה קצר. עלינו לזכור שבאותה תקופה האמינו שישנם תפקידים ברורים לבנים ולבנות – האמינו שבנות צריכות ללבוש רק שמלות ולהאריך את שערן ושמכנסיים ושיער קצר הם רק לבנים. אבל אל התדהמה הזו הצטרפה תדהמה גדולה יותר, שכן - מי היה מאמין שעלמה צעירה מהכפר, שאפילו לא ידעה לקרוא ולכתוב, תזכה להיכנס כך אל ארמונו של השליט של צרפת?

כשהגיעה אל האולם הביטה תחילה באדם היושב על כס המלכות, היא הביטה בבגדיו היפים ותכשיטיו הנוצצים, אך לא השתחווה. במקום זאת, החלה לצעוד בין האנשים הרבים באולם, עד שעיני נפלו על בחור צעיר שעמר בפינה בבגדים רגילים לחלוטין. מיד כשראתה אותו, עיניה התמלאו בדמעות והיא נפלה אפיים על ברכיה. היה זה אכן שארל הדופן. והיא זיהתה אותו למרות שמעולם לא ראתה את פניו.

"כיצד זיהית אותי?" שאל הדוּפַן, והיא השיבה שתגלה לו רק אם יסכים לסור איתה לחדר אחר ולשוחח עמה ביחדוּת. מי שמע כדבר? שיורש העצר לכס המלכות יצא מבטחת המשמר ויועציו לשוחח עם מישהו ביחידות? אולי היא מתנקשת מטעם אנגליה? אבל, למרות הפצרותיהם של יועציו, הוא הסכים וסר עם העלמה לחדרו הפרטי.

אינני יודע מה היא לחשה לו שם, כשהיו לבד. איש אינו יודע מלבד שניהם. ומכיוון ששניהם סירבו לגלות זאת לנו, אנו נאלצים רק לנחש ולשער, ולבסוף להאמין לסברה הסבירה ביותר. אם תשאלו אותי מה אני מאמין שהיא לחשה לו בסוד - אשיב כי אני מאמין שהיא לחשה לו בדיוק את הדבר הנכון. שכן, אחרי אותה שיחה הוא ציווה לתת לעלמה הצעירה סוס, שריון לוחות שחושל למידותיה וחרב אבירים מחושלת. בנוסף, ציווה שייתפר עבורה נס. שזה סוג של דגל המוצב על מטה גבוהה עמו מובילים צבאות למלחמה. מעתה לא הייתה רק ז'אן העלמה, אלא ז'אן ד'ארק – האבירה שתוביל את צבא צרפת לניצחון.

כשז'אן האבירה ניצבה כך לפני המלך, הוא שאל "עכשיו, כשצבאי ברשותך, מה ברצונך לעשות איתו?"

ז'אן לא היססה וגילתה למלך את המשימה שהטילו עליה הקולות ששמעה: "ראשית עלינו לשחרר את העיר אורליאן מהמצור הנורא שבו היא נמצאת". לאחר מכן יהיה עלינו ללכת לעיר ריימס, אשר בקתרלה שלה ממליכים מלכים – שם נמליך אותך למלך על צרפת. לבסוף נמשיך לפאריס, נשחרר אותה מאחיזתם של האנגלים ונגרש את האנגלים מאדמתנו".

כל חצר הדופן החלה לצחוק. הרי המלחמה נמשכה כבר למעלה מתשעים שנה ובכל השנים האלה האנגלים הביסו את הצרפתים פעם אחר פעם. איך ילדה קטנה תהיה מסוגלת לעשות את מה שכל מלכי צרפת וחייליה לא הצליחו?

אבל הדופן לא היה משועשע. הוא ידע שבמלחמה לא מספיקים רק חיילים רבים, נחוצה גם רוח לחימה שתנשוף בעורפם ותוביל אותם לניצחון. בהביטו על העלמה הצעירה, הלבושה כך בבגדי האבירים, האמין שאולי דווקא היא תציל את ארצו.

תחילה, החיילים הצרפתים שמחו למפקדת החדשה שלהם. למרות שהייתה נערה בת שש-עשרה, הגיל הצעיר ביותר בהיסטוריה שבו ניתן למישהו לפקד על צבא. אפילו אלכסנדר הגדול היה צריך לחכות לגיל תשע עשרה לפני שזכה לפקד על צבאו ויצא לכבוש את העולם. אבל במהרה הבינו שהחיים תחת פיקודה יהיו צריכים להיות שונים מאוד מכל מה שחיי הצבא לימדו אותם עד כה.

"אנחנו ננצח את האנגלים!" אמרה בביטחון מוחלט. "אבל לא ננצח בזכותי ולא ננצח בזכות חרבותינו" הוסיפה. "ננצח את האנגלים בזכות האל הטוב שיהיה עמנו. והאל הטוב לא יהיה עמנו, אלא אם אנחנו נהיה איתו" אחרי הקדמה מבלבלת זו ז'אן הצעירה החלה להסביר את האופן שבו צבאה צריך לנהוג; מעתה החיילים לא יקללו, לא יהמרו ולא ילכו למקומות מפוקפקים. בנוסף, בכל ערב יהיה עליהם ללכת ולהתוודות על חטאיהם ולהתפלל לפני השינה. היו מן הסתם מתנגדים לגישתה של העלמה, אך עד שהגיע צבא המלך לעיר אורליאן, ז'אן הובילה צבא מנומס ועניו שהיה ראוי לניצחון על האנגלים.

כאמור, האנגלים שלטו בחציה הצפוני של צרפת ואפילו אחזו בפריס הבירה. עתה האמינו שהם יכולים לכבוש גם את החצי הדרומי של צרפת. כדי להצליח בזאת היה עליהם ראשית לכבוש את העיר אורליאן. שכן, מכיוון שהעיר ישבה על גדות נהר הלואר החוצה את צרפת ממזרח למערב, השולט בעיר יהיה השולט במעברי הנהר. אך, איך ניתן לכבוש עיר ענקית ובה עשרות אלפי אנשים? עיר המוקפת נהר וחומה ועליה צריחים גבוהים? עיר, שכדי לעבור את הגדר הגדול המוביל אליה יש ראשית לעבור דרך מבצר מאיים?

בימי הביניים, הדרך לכיבוש עיר כזאת גדולה הייתה קרויה מצור. שם שגור שמשמעותו היא לפיתת מחנק איטית אשר תביא את העיר לכניעה. לשם כך, האנגלים חסמו שלושה מתוך חמשת שערי העיר, הם כבשו את המבצר המאיים וריסקו את הגשר הגדול. בכל אחת מהדרכים המובילות לאורליאן הציבו שומרים ואלה מנעו את הכניסה לעיר מכל שיירה ובה מזון או אספקה. כך, כשווידאו שאין יוצא ואין נכנס לעיר, כל שנותר הוא לחכות. האנגלים חיכו וחיכו והימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים. עד שהגיעה ז'אן דארק עם צבאה, המצור על העיר כבר נמשך למעלה מחצי שנה ותושבי העיר המסכנים כבר גוועו ברעב. 

כשהגיע הצבא המשחרר אל פאתי העיר הנצורה, ז'אן התפלאה לגלות שהם נמצאים בצדו האחד של הנהר, בעוד הצבא האנגלי ואורליאן עצמה נחו בצד השני. יהיה על הצבא לחזור אחורה כדי לעבור את הנהר במקום בו המים מאפשרים זאת, אבל לפני כן ז'אן דרשה שההזדמנות הזו תנוצל על מנת להעביר מזון ואספקה, מעבר לחומות העיר. אבל, הרוח נשבה בחוזקה מזה מספר ימים בכיוון הנגדי, ושום סירה לא הצליחה להילחם בה ולהגיע לצד השני של הנהר. אבל אז קרה דבר מוזר. דווקא בזמן שבו ז'אן דארק הגיעה, דווקא בזמן שבו היא נשאה תפילה אל על – הרוח שינתה את כיוונה.

טבען של רוחות לשנות את כיוונן. כל סופה בסוף חולפת. אבל עבור האנשים ההם, שניצבו על גדות הנהר, כולם אנשי אמונה אדוקה - היה זה נס משמיים. נס שהביאה העלמה. הכול הריעו לכבודה ובמהרה העמיסו סירה במזון ואספקה והשיטו אותה אל הצד השני. בדרך כלל היו שולחים שלשלאות ברזל גדולות מגדה אחת לאחרת וכך חוסמים את הדרך לאוניות המבקשות לחצות, אבל בשלב הזה האנגלים היו כל כך בטוחים בניצחונם שהם לא טרחו לעשות זאת. מעל חומות העיר, התושבים הנצורים שלשלו חבל מטה אל הסירה, ושק אחר שק הביאו את המזון פנימה והחלו לחלקו לתושבים הגוועים.

ז'אן דארק וצבאה, עכשיו אף מחוזק בתגבורת, שב לאחור, חצה את הנהר וניצב מול שערי העיר והצבא האנגלי, מוכן למלחמה. הכל חיכו לדבריה של העלמה, מוכנים לתקוף. אבל היא החליטה לתת לאנגלים הזדמנות נוספת למנוע את שפיכות הדמים המיותרת. ביחד עם מספר אבירים נבחרים, היא צעדה אל המבצר האנגלי ודרשה לדבר עם מפקדם. "זו ההזדמנות האחרונה שלכם!" קראה, "אם לא תיכנעו עכשיו ותשחררו את העיר, נאלץ להילחם בכם ומכיוון שאנו כאן בשליחות אלוהית, אין בי ספק שננצח." בתום דבריה, ז'אן חיכתה לתגובת המפקד, אך זו הגיעה בקול צחוק אדיר מכיוון הצבא האנגלי. "לכי הבייתה, מכשפה!" קרא אליה מפקד האנגלים ואף הוסיף קללה ארסית, שמפאת כבוד אליכם הקוראים, לא אחזור עליה. ז'אן שמעה את הקללה ונעלבה מאוד. היא אפילו החלה לבכות קצת, שכן, יש לזכור, היא עדיין הייתה נערה צעירה, ומילים לפעמים יכולות לפגוע בלבבות צעירים.

לא נותרה ברירה. ז'אן הניפה את הנס האדיר שלה וקראה לצבאה להסתער על חומות המבצר. הצבא, משולהב מקריאותיה עט בנחישות קדימה, למרות מטר החצים שנורה לעברו. ז'אן עצמה רכבה על סוסה היישר אל חומות המבצר, מדרבנת את חיילה שלא לוותר עד שהעיר תשוחרר. פתאום, בעודה דוהרת בין חייליה, היא חשה כאב עז בצידה השמאלי. כאב כה חזק שהוא הפיל אותה מסוסה על הקרקע. מיד אחרי כן, נשמע קולו של קשת אנגלי ממרום החומה: "הרגתי את המכשפה! הרגתי את המכשפה!" הצבא הצרפתי נחרד למשמע הקריאות. החיילים הביטו סביב ואכן, בשום מקום לא ניתן היה לראות את הנס המתנופף. פחד חדר לליבם והם החלו להסס ולסגת.

על הקרקע, ז'אן דארק ראתה חץ שהצליח לחדור בין לוחות שריונה וננעץ בכתפה. מבעד לכאב היא ראתה את חיילה מתפזרים ומתחילים לסגת. מספר חיילים ניצבו מודאגים סביבה. הם ביקשו לפנות אותה, אבל היא דרשה שהחץ ייעקר ממקומו והפצע ייחבש בהמרה, על מנת שתוכל לשוב לקרב. החיילים צייתו ובמהרה ניתן היה לראות את הדגל המתנופף של ז'אן דארק נע ליכוון החומות ואיתו צבאה האמיץ. עוד באותו היום המבצר האנגלי הובס והעיר שוחררה.

לאחר הניצחון, ז'אן דארק קיוותה לשוב במהרה לשארל ולהמשיך במשימתה, אבל השמועה על שחרור אורליאן הגיעה אל הצבא האנגלי ואלה החלו לצעוד לכיוונם כדי לכבוש את העיר מחדש. בעמק פאטה, צפונית לאורליאן הצבא האנגלי נעצר והתכונן לקרב חזיתי. חומה של חניתות מחודדות ננעצה באדמה ומאחורי הסתופפו שורות של קשתים מיומנים. מוכנים להמטיר חצים על האוייב ברגע שאלה יתקרבו. מאחוריהם, משני הצדדים של השורה, מאות פרשים רכובים ניצבו עם חרבות שלופות ומאחורי אלה, אלפי החיילים הרגלים. התכנית הייתה פשוטה – הקשתים יעצרו את המתקפה, אחריהם הפרשים יתקפו ולבסוף חיילי הרגלים יסיימו את העבודה. כך הם ניצחו באזינקורט, כך הם ינצחו גם עכשיו. הם לא היו מוכנים לעוצמה והנחישות שבא הצבא הצרפתי ישעט לכיוונם.

כשהצבא הצרפתי התקרב אל העמק, במקום לחכות שכולם יגיעו ולהתייצב באופן מסודר, החיילים המשולהבים, ברגע שראו את שורות הצבא האנגלי, דהרו קדימה בשאגה אדירה. הקשתים האנגלים החלו לירות את חציהם, אך מהרגע שהם הבחינו בצבא הצרפתי דוהר קדימה, חניתות וחרבות בידיהם ומבט זועם בעיניהם, הם נבהלו כל כך שהם עזבו את עמדתם הבטוחה ורצו לאחור מפילים את הפרשים מסוסים ומפזרים את חייל הרגלים לכל עבר. כך, לפני שז'אן דארק הספיקה להגיע לשדה הקרב, האנגלים הובסו לחלוטין.

למרות הניצחון המוחץ של הצרפתים, השמחה לא חדרה לליבה ל הנערה. בעוד היא צועדת בשדה הקרב, בין הנופלים והפצועים, היא לא יכלה לעצור את הדמעות. בדמיונה, מלחמה הייתה דבר מפואר והרואי, אבל דבר לא היה מפואר בחיילים מתים, בין אם הם שלנו או של אוייבנו. בצד הדרך היא שמעה בכי של חייל אנגלי פצוע. הנוהג בעתות מלחמה היה לכלוא את האויב, או לגאול אותו מייסוריו. אבל ז'אן דארק לא עצרה את החמלה שגאתה בקרבה. היא ירדה מסוסה ופנתה אל החייל הבוכה, הפציעה הייתה קשה ולא היה סיכוי שהוא יחלים. לכן, היא פשוט רכנה לעברו וחיבקה אותו חזק חזק, כדי שלא יהיה לבד בזמן שנשמתו עוזבת את גופו.   

כך, ז'אן שבה אל יורש העצר כמנצחת. הוא הרעיף עליה מחמאות והזמין אותה לשהות בארמונו ולנוח אחרי הקרב הקשה, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. "עלינו להמשיך קדימה, לשחרר את שאר עמק הלואר בדרכנו לעיר רימס. שם נכתיר אותך כמלך על צרפת כולה."

יורש העצר היסס. למרות שהקתדרלה ברימס הייתה המקום המסורתי להכתרת כל מלכי צרפת, העיר רימס ניצבה עמוק בתוך שטח האוייב. אבל גם הוא החל להאמין בעלמה הצעירה, ומלבד זאתף לא ניתן היה לעמוד בנחישותה. כך, ז'אן דארק וצבאה נעו אל עבר העיר, משחררים בזה אחר זה כפרים וערים רבות, ומאחוריהם, המלך ופמלייתו התקדמו בגאון כמנצחים.

בתוך זמן קצר, השניים מצאו עצמם ניצבים זו לצד זה בתוך הקתדרלה ויורש העצר הוכתר בגאווה כלואי השביעי, מלך צרפת. לצידו עמדה ז'אן דארק עוטה שיריון כאבירה ובידה מונף הנס בגאווה. מספר חודשים לפני כן, איש לא היה מאמין שצרפת תזכה לראות את מלכה החדש מוכתר והנה, הודות לנערה צעירה, זה קרה.

המלך היה אסיר תודה לז'אן דארק. הוא ידע שהכתר הכבד על ראשו הונח שם בזכותה. הוא ציווה להכתיר אותה ואת משפחתה בתואר אצולה מכובד, ושאל אותה מה תרצה בתמורה לעזרתה; האם תרצה טירה ואדמות משל עצמה? או אולי משרה מלכותית? אבל היא השפילה ראשה בצניעות ואמרה: "אין לי צורך בכלום, רק לשרת את אלי ואת מלכי. אבל, אם יורשה לי הוד מעלתך, הייתי רוצה לבקש ממך טובה בשם הכפר ממנו באתי." אחרי שהמלך השיב שישמח היא הסבירה שכל ילדותה ראתה כיצד אביה ושכניה סובלים תחת נטל המיסים הכבדים וביקשה שהמלך יואיל בטובו להקל עליהם בזאת. המלך היה מופתע מאוד. עבורו, המס שהגיע מכפר קטן היה סכום זעום וזניח לחלוטין. הוא ציווה שיצא צו מלכותי באותו הרגע המכריז שמעתה ועד עולם הכפר דומרמי וכל תושביו יהיו פטורים ממיסים ממש כאילו היו ממעמד האצילים או הכנסייה.

"ועכשיו!" הכריז המלך לכל הסובבים "לחגיגה!" וחיש מהר הנגנים החלו עולזים במנגינות, והכל צהלו בריקודים. היין נמזג בשפע ומעדנים מעודנים חולקו לכולם. המסיבה נמשכה יום ולילה, ועוד יום ועוד לילה, וימים הפכו לשבועות ונדמה היה שהמלך לא מתכוון להפסיק את ההילולה.

ז'אן דארק לשווא הפצירה בו שמשימתה לא הושלמה, שחצי מצרפת עדיין נמצאת בידי האנגלים ושעליה למהר עם צבאה ולשחרר את העיר פאריז הבירה. אבל הוא לא רצה לשמוע על כך. הרי העם צריך לראות את מלכו החדש ועלי לצאת עם המסיבה הזו מעיר לעיר ולחגוג עם כולם!

כך החל המלך את החגיגה הנודדת שלו, וכל אותו הזמן ז'אן דארק מבקשת ממנו שלפחות ישחרר אותה ואת צבאה למשימה. "השתגעת?!" השיב "הרי עכשיו כשאני מלך אני זקוק לצבא הגדול  שלי לצידי, על מנת שכולם יראו איזה מלך גדול וחזק אני." אבל ז'אן לא וויתרה והמלך ראה שהוא לא יוכל להמשיך להנות כשלצידו מקרקרת נערה בפרצוף חמוץ. אז הוא החליט לשלוח אותה לשחרר את פאריז, עם צבא זעום של כמה מאות חיילים. מבטיח שמיד כשיסיים את החגיגות ישלח אליה את צבאו הגדול כתגבורת.

ז'אן שמחה על ההבטחה ומיהרה לאסוף את חייליה הנאמנים ולצאת לפאריז. אז, כמו היום פאריז הייתה העיר הגדולה ביותר בצרפת. חומותיה הגבוהות השתרעו אורך קילומטרים רבים ולא ניתן היה להקיף את העיר והטיל עליה מצור, כל עוד לא הגיעה התגבורת המובטחת של שארל השביעי. ז'אן וחייליה חיכו וחיכו מחוץ לעיר בציפייה לתגבורת, אך זו מיאנה להגיע. לבסוף, בלית ברירה, ז'אן ציוותה על חייליה לתקוף את השער הראשי של העיר.

המשימה הייתה קשה. השער היה מוגן בתעלה עמוקה, הגשר החוצה אותה הורם למעלה, ועל החומות, קשתים רבים היו מוכנים לקראתם. למרות זאת חייליה האמיצים של העלמה לא היססו. הם תקפו את השער בכל כוחם מנסים לשווא לפרוץ אותו, בעודם סופגים אבדות כבדות. אחרי ארבע שעות ארוכות של לחימה, קליע ארבלט נורה מכיוון החומה וננעץ בירכה של זאן. למרות הפצרותיה, לא הייתה ברירה אלא לפנות אותה משדה הקרב ולהודות בתבוסה. ז'אן נלקחה לאחוזה, ובעודה מחלימה שמעה שמלכה וויתר על העיר.

לאחר שהחלימה, ז'אן רצתה לאסוף שוב את הצבא ולנסות לכבוש את העיר בשנית, אבל המלך אסר זאת עליה. אם שארל השביעי היה נותן לה את החיילים שביקשה אין ספק שהעיר הייתה נופלת, אבל המלך סירב ובצו מלכותי אסר עליה לתקוף את העיר. "עכשיו, ילדה, הזמן לדיפלומטיה" הוא אמר לעלמה בזלזול, "מלך אנגליה הסכים לוותר על האדמות שכבשנו ממנו בחזרה אם אנחנו נוותר על האדמות שהוא כבש מאיתנו." ז'אן לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. הרי חצי מצרפת הייתה עדיין בידיהם של האנגלים ובראש ובראשונה העיר הבירה נותרה בשליטתם. אבל המלך רק רצה להמשיך בחגיגותיו.

הייתה סיבה נוספת להתנגדותו של המלך. אחרי כל ניצחונותיה המפוארים, ז'אן דארק הפכה לגיבורה בעיני כל העם הצרפתי, ובכל כפר ועיר היללו את שמה בשירים וסיפורים. חיילים שלחמו לצידה ושבו לביתם סיפרו בגאווה על העלמה הצעירה שהובילה אותם לניצחון ובכנסיות נשאו תפילות לשלומה. בעיני המלך, כל האהבה הזו הייתה צריכה להיות מכוונת אליו. הרי הוא הוא המלך היחיד של צרפת ולכן כל ניצחון של צבא צרפת היה ניצחון שלו. בעיניו ז'אן דארק גנבה לו את התהילה הזו והיה עליו לנצח אותה בקרב על לבבות הנתינים.

באשר לז'אן, היא לא הייתה יכולה להישאר בבית כמו שהמלך ציווה עליה. היא לא נולדה לחיים של מנוחה בטירה מפוארת, לפחות לא כל עוד האנגלים אוחזים באדמות צרפת. בנוסף, מכתבים הגיעו אליה מכל קצוות צרפת הכבושה. מכתבים המפצירים בה לבוא לעזרתם ולשחרר אותם מעול הכובשים. האם תוכל להתעלם מכאבם של אחיה הצרפתים? לא ולא!

היא אספה את מעט החיילים הנאמנים שנותרו לצידה ויצאה מביתה. יחד הם נעו מכפר לכפר, מגרשים את הכובשים ומשחררים את התושבים. המלך כעס מאוד. הרי הוא הבטיח לאנגלים שהמתקפות ייפסקו, אבל לא ניתן היה לעצור את האש שבערה בקרבה של ז'אן דארק.

אבל, למרות כל הרצון והנחישות, יש גבול לכמה אפשר לנצח בעזרת צבא קטן כל כך. ואכן, במהלך אחד הקרבות, ז'אן דארק נתפסה ונשלחה אל האנגלים כאסירה. כולם האמינו שבמהרה המלך שארל השביעי ישלם לאנגלים את הכופר הדרוש לשחרורה, אבל דבר לא נשמע ממנו והיא נשלחה למאסר בידי האנגלים ממתינה למשפט.

למלך אנגליה הייתה בעיה עם האסירה החדשה שלו. לא ניתן היה לשפוט אותה כמצביאה, כי אז יהיה עליו להודות שנערה ניצחה את צבאותיו. בנוסף, העלמה הזאת הכריזה שהיא פועלת בשליחות האל, ואם אכן האל הוביל אותה לניצחון, משתמע מכך שהאל נמצא בצד של הצרפתים. לזאת המלך לעולם לא יסכים. לכן, היה עליו להוכיח שלא אלוהים שלח את העלמה, שלא מלאכים וקדושים דיברו איתה, אלא שהיו אלה השטן ושדיו שהובילו אותה ושהיא הייתה בכלל מכשפה. למשימה הזאת הוא מינה את הבישופ קושון. כומר צרפתי מפוקפק שנאמנותו לכסף ותקוותו לתהילה היו חזקים מאמונתו באמת ובצדק.

אבל איך ניתן להוכיח כאלה דברים? ימים ולילות הוא חקר את הנערה, מקווה שבטעות היא תגיד דברי כפירה, או שתודה בכוחות הכשפים שלה. אבל ז'אן הצעירה לא הייתה מוכנה לשקר לאיש כמורה. גם כשאיימו עליה בעינויים היא לא נשברה. לבסוף, קושון החליט שאם לא ניתן להצליח בדרך הישירה, יהיה עליו לנסות בדרך התחבולה העקיפה. הוא לקח אותה בליווי חיילים אל כיכר העיר והראה לה את הבמה הגבוה שחיכתה לה. במרכזה עמוד ומתחתיו קרשים וזרדים. "כאן אנחנו שורפים מכשפות" אמר לה הבישופ, וחרדה עמוקה חדרה לליבה. "אבל יש לך עדיין סיכוי להינצל.. אם תהי מוכנה לחתום על הבטחה שלעולם לא תרימי חרב כנגד אנגליה ולא תחזרי לעסקי הכשפים שלך, נוותר לך על עונש המוות ונשחרר אותך לחיות את שארית חייך במנזר."

כזכור לכם, ז'אן דארק לא ידעה לקרוא. היא לא ידעה שהמסמך עליו היא חותמת מצהיר שהשטן והשדים הנחו אותה בדרכה והיא נשבעת לעולם לא לטעון שהיא נשלחה על ידי אלוהים ולא ללבוש בגדי גברים. במקום הזה חשוב לזכור שכל אנשי הכנסייה לבשו בעצמם טוניקות ארוכות, או בקיצור – שמלות.

הסעיף האחרון היה חשוב במיוחד. עבור קושון ואנשיו, אלוהים סימל את דרך הטבע, ובדרך הטבע גברים לובשים מכנסיים ונשים לובשות שמלות. לא עניינו אותו עובדות ברורות, כמו שאי אפשר לצאת למלחמה עם מחוך, ואי אפשר לרכב על סוסים בשמלות. הוא ידע שאם ז'אן דארק תיכשל בהבטחה הזו, היא תודה בזאת שהיא אכן מכשפה ושליחת השטן ואז יהיה מותר להוציאה להורג.

ז'אן דארק חתמה על המסמך ומיד אחרי כן, התפלאה לגלות שבמקום להסיר את השלשלאות ולשלוח אותה למנזר כפי שהובטח לה, היא נשארה כבולה ונשלחה בחזרה למאסר. לשווא היא בכתה לכולאיה, הסבירה שהבטיחו לה שתישלח למנזר, אבל הם לא הקשיבו.

ערב אחד, בזמן שז'אן דארק עזבה את תאה והלכה להתרחץ, השומרים התגנבו לתאה, קרעו את השמלה שלה והשאירו בגדי לוחם במקומם, מכנסיים וחולצה. ז'אן דארק הצעירה, ראתה את הבגדים הקרועים ובהיעדר לבוש אחר לשמור על צניעותה, לבשה מהר את המכנסיים והחולצה.

"תפסנו אותך!" פתאום קפץ קושון מדלת התא. "עכשיו ברור לכולנו שאת מכשפה!" כך קרה, שחבורה של אנשים בשמלות גזרו גזר דין מוות לנערה, בגלל שלבשה מכנסיים. עולם מוזר אנו חיים בו. למרות שיש בו המון אנשים שנלחמים בשם הצדק, עדיין חסרה בו הגינות.

הגיע יום ההוצאה להורג. ז'אן דארק הובלה בשלשלאות אל המוקד, נקשרה אליו בחבלים וחיכתה בוכייה לשמע גזר הדין. על צווארה הייתה שרשרת קטנה עם צלב, אותה קיבלה מאימה, ברגע שקושון ראה את השרשרת הוא קרע אותה והשליך אותה על הקרקע. שליחת השטן לא צריכה צלב. חייל בריטי צעיר שראה את המתרחש מיהר להרים את השרשרת ולפני שהלהבות החלו לגדול, מיהר למסור אותה בחזרה לנערה המפוחדת. כך, ברגעיה האחרונים, היא מצאה נחמה הן מאלוהים והן מאנשים.

אחרי שהדבר הנורא הסתיים, שקט שרר בקרב ההמון המתקהל. הם ציפו לראות מכשפה נשרפת ובמקום זה מצאו עצמם מביטים במותה של נערה צעירה ותמה. פתאום, מתוך הקהל החל זעקה גדולה "הרגנו קדושה! הרגנו קדושה!" פחד חדר לליבם של כל הסובבים ואפילו לליבו הקשה של הבישופ קושון. האם באמת עיקשותו העיוורת הובילה אותו להוציא להורג עלמה תמימה?

הימים חלפו והשמועה על משפט הראווה הבזוי התפזרה בכל רחבי אירופה. הרי כולם שמעו על הנערה האבירה ועקבו אחרי מסעותיה בעניין רב. היא אפילו הגיעה אל האפיפיור והוא, כששמע שהזוועה הזאת נעשתה בשמה של הכנסייה, דרש שיערך במהרה משפט חוזר. גם למתים מגיע צדק.

חלפו שבועות והמשפט החל. מכל קצוות צרפת הגיעו העדים, משפחה, חברים, חיילים ומכרים. וכולם מסרו בזה אחרי זה את עדותם. מודעים לחלוטין שאם ישקרו במתן העדות דינם יהיה נצח בשאול. הם סיפרו על טוב ליבה וצניעותה, על רוחה העזה ועל הניסים שראו במו עיניהם. בתום המשפט ז'אן דארק זוכתה מכל אשמה ומשפחתה מצאה נחמה בכך שאמנם הם איבדו את ביתם האהובה, אבל לפחות הוסר הקלון מנשמתה.

והמלחמה? מלחמת מאה השנים נמשכה עוד למעלה משני עשורים ארוכים, מיותרים וכואבים. בסופם, אמנם הצרפתים הצליחו לכבוש בחזרה את פריז ולגרש את האנגלים מאדמתם, אבל המחיר שהם שילמו היה קשה מנשוא. אז אם שואלים אתכם "מי ניצח במלחמת מאה השנים?", זכרו: במלחמות, אין באמת מנצחים.

וולטיר, מתוך "אגדות אמיתיות" כרך ב'

הסיפור שלנו מתחיל בחצרו של המלך לואי ה14, השליט הגדול של צרפת שזכה לכינוי "מלך השמש" מכיוון שהאמין שכל העולם נסוב סביבו.

זה היה עידן של שקרים וחנופה, עידן שבו איש לא הראה את פרצופו האמיתי ואפילו הגברים הסתירו את פניהם מתחת לפיאות גדולות ומאחורי שכבות עבות של איפור.

הסיבה לכך הייתה כפולה – מצד אחד, מי שהשכיל להתחנף למלך זה ליהנות מחברתו והשפעתו, מצד שני, מי שהעז להגיד שמשהו רע בממלכה המושלמת של מלך השמש, זכה לראות את הצד הפנימי של תא המאסר, או שפשוט איבד את ראשו.

בעולם כזה, שבו שקרים מסתירים את כל הסודות, ספרים שמגלים את האמת מביאים למהפכות. ולכאן נולד פרנסווה-מארי ארואה בשנת 1694, בעיר פאריז.

משפחת ארואה לא היו עשירים במיוחד אבל היה להם מספיק בשביל לספק לילדיהם את הדברים החשובים בחיים: קורת גג נאה ומרווחת, מזון מזין ואיכותי, בגדים נאים וחינוך טוב בבית ספר יוקרתי ואיכותי. פרנסווה-מארי אהב מאוד את הלימודים, ועוד לפני שסיים את לימודיו פנה לאביו בהתרגשות והכריז שהוא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: סופר!

אביו, פרנסוואה ארואה היה עורך דין בהשכלתו ואף הצליח להשיג משרה מכובדת כפקיד זוטר במשרד האוצר, ולכן האמין בלב שלם שהוא יודע דבר או שניים על כסף. הוא אמר בסמכות של אחד שמעולם לא שם לב שהוא שוגה שהוא מסרב בכל תוקף שבנו הצעיר יהיה סופר. הוא ידע היטב שמעולם לא היה אדם אחד שהצליח להתעשר כסופר ושלכן רוב האנשים שחוטאים בכתיבה הם או עניים ומסכנים, או בני אצולה עשירים שיכולים להרשות לעצמם לבזבז את זמנם. מכיוון שידע כי בנו אינו ממשפחת אצולה עשירה שכזו, ומכיוון שלא רצה שבנו יהיה עני ומסכן כל חייו סירב בכל תוקף שבנו ימשיך בחלומותיו הספרותיים ועוד הוסיף שהוא לא מוכן שהשם המכובד של משפחת ארואה יגיע לדפוס.

פרנסוואה מארי הקשיב לאביו ארוכות. הוא הבין את התבונה מאחורי דבריו וידע שעליו לכבד את רצונו של אביו – הוא הסכים שהשם ארואה לא יגיע לעולם אל הדפוס ומיד כשסיים את לימודיו, עזב את ביתו והתחיל לכתוב ברצינות.

כדי להיות סופר גדול באמת, לא מספיק רצון לכתוב, צריך גם שיהיה מה להגיד. פרנסוואה-מארי ידע זאת היטב, הוא ידע שמה שהוא רוצה לכתוב עליו זה לא עוד קשקושים ריקניים כמו של שאר הכתבנים – הוא רצה לכתוב על האמת, לגלות את הכסוי, לחשוף את המוסתר ולצעוק את המושתק. אבל מה הם בדיוק כל הדברים האלה? זאת לא היה לו מושג. אז הוא בילה וכילה את זמנו בחיפושים, עד שלבסוף התגנבה לאזנו שמועה שהמלך לואי ה15, יורשו הצעיר והמפונק של מלך השמש בכבודו ובעצמו מתנהג לא יפה בכלל.

מצאתי! אמר לעצמו, מצאתי נושא לשירי הראשון – ומיד התיישב לכתוב שיר לפרסום שבו הוא מכריז לכולם שהוד מעלתו לא מתנהג יפה בכלל. גאה בעצמו במיוחד, הלך לפרסם את שירו הרציני הראשון. אבל אבוי, למרות שציפה ששיר זה יביא לו תהילה ושגשוג וייקח אותו אל כל המסיבות הכי טובות בפאריז, השיר הזה הצליח לקחת אותו רק למקום אחד – לתא קטן בבסטיליה, בית הכלא הידוע לשמצה של פאריז.

במהלך הזמן שבילה בתא המאסר היה לפראנסווה-מארי די והותר זמן לחשוב על טעותו. לא מספיק להיות צודק, אמר לעצמו, חשוב גם להיות חכם. אבי צדק, חשב, כך לעולם לא אהיה עשיר, שלא לומר – מאושר. הוא החליט להתחיל מהתחלה ושינה את שמו לוולטיר. בשום פנים ואופן לא היה מוכן לוותר על רצונו לכתוב על האמת, אבל הוא הבין שמעתה יהיה עליו לעשות זאת בצורה חכמה יותר.

לכן החליט שבמקום לכתוב שיר על מלך צרפת, יכתוב מחזה על אדיפוס, המלך האגדי מיוון העתיקה. כך, אוכל להגיד את כל מה שארצה, מבלי שמישהו יטען שאני פוגע בכבוד הממלכה.

אל תוך סיפור המחזה הוא הכניס את כל הסודות והעובדות שניתן היה לגלות על המלך, אך מכיוון שכולם חשבו שמדובר במלך שחי לפני אלפי שנים, איש לא חשב שיש כאן בעיה. רק מעטים, משכילים וחכמים, הצליחו להבין את תחבולתו של וולטיר, אבל אלה ידעו לשמור על סודו.

מיד כשיצא מתא המעצר הלך אל בית התאטרון המלכותי והחל להפוך את המחזה להצגה. מכיוון שלוולטיר היה גם כישרון ולא רק רצון, ההצגה הפכה במהרה להצלחה אדירה. ואפילו המלך בעצמו הגיעה לחזות בה. תארו לעצמכם את מלך צרפת הגדול והמכובד צופה בהצגה הזו, מגלה באמצע הדרך שכל סודותיו הכמוסים הועלו על הבמה ושאינו יכול לעשות דבר בנידון שכן אם רק יעז לכעוס על וולטיר יגלה מיד לכולם שיש אמת בשמועות לגביו. כך וולטיר גילה את הדרך שבה ניתן לדבר על האמת במדינה המתקיימת על סודות – האירוניה, או  אמירת שקר כאשר האמת ידועה.

מיד לאחר מכן כיוון את עטו, כמו שקשת מכוון את חיציו, למטרה הבאה – בימים ההם צרפת כולה געשה בגל של שנאה וקנאה דתית, מכל מקום הגיעו עדויות על אנשים הנרדפים החוצה מביתם, רק בשל אמונתם. כאדם נאור ומחונך וולטיר האמין שזו חובתו להילחם למען חופש האמונה ונגד הכפייה הדתית, אבל הוא גם ידע שהכפייה הזו זוכה להגנתו של צו מלכותי – הרי היה זה המלך לואי בעצמו שביטל את חופש הדת בממלכתו. מה יעשה? הוא החליט לכתוב את היצירה הגדולה "ההנריאדה" – אפוס לאומי גדול שכל כולו כבוד והלל לבית המלוכה הצרפתי. גיבור היצירה היה המלך הנרי הרביעי – אבא של סבא של המלך לואי ה15. השיר תיאר את גדולתו של המלך ההוא, שלחם בגאווה נגד רדיפה דתית ושהצליח להביא במו ידיו לסופן של מלחמות הדת האיומות ששררו באירופה במאה ה16, על ידי חקיקת החוק המבטיח לכל אזרח צרפתי חופש מרדיפה בשל אמונותיו. אותו החוק בדיוק שהמלך הנוכחי מצא לנכון לבטל.

היצירה הזו הצליחה מאוד בקרב העם הצרפתי, ולמרות שהיא עצבנה מאוד את הכנסייה ואת בית המלוכה, איש לא יכול היה לומר שום דבר, שכן השיר היה כולו הילולה לבית המלוכה והכנסייה. הם אפילו נאלצו לתת לוולטיר פרס ממשלתי מכובד. בין רגע וולטיר הצליח להפוך לאחד השמות המפורסמים ביותר בכל אירופה, הוא הוזמן למסיבות המפוארות ביותר וכולם המתינו למוצא פיו.

באחת המסיבות האלה, השבלייה דה רוהן, שהיה מהאצילים האלה שאין בהם שום דבר אצילי, העיר לוולטר שוודאי זה נחמד מאוד להמציא לעצמך שם חדש מתי שזה נוח. וולטיר השיב בחיוך נעים ואדיב שזה וודאי עדיף מאשר להרוס שם ישן ומכובד.

כולם צחקו. מלבד השבלייה. אבל, במקום לנסות לענות, או לחילופין להודות בתבוסה ולשתוק, הוא החליט לנקום בוולטיר בדרכם של פחדנים נאלחים: כשוולטיר יצא מהמסיבה, חבורה של ביריונים שהיו בשירותיו של האציל, התנפלו עליו והכו אותו נמרצות. עצוב ומושפל וולטיר רצה להגן על כבודו בדו קרב מול השבלייה, אבל זה שוב בחר בדרכו של הפחדן וניצל את קשריו כדי להביא למעצרו של וולטיר.

כך וולטיר מצא את עצמו שוב בבסטיליה הארורה, הפעם רק לימים ספורים. הותר לו לצאת מהמאסר בתנאי ויסכים לגלות הרחק מצרפת, מולדתו האהובה. למרבה המזל לוולטיר היו חברים באנגליה והדוקס מבולינברוק שמח להזמין אותו להתארח באחוזתו.

וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה. הוא נדהם לגלות שם הוגים שונים שאינם מסכימים על דבר ובכל זאת מסכימים לשבת זה עם זה ולנהל אחד עם השני שיחה מנומסת. שום נושא לא היה אסור או מצונזר, ובמקום בו בפריס היו שולפים אגרופים בלונדון שלפו טיעונים מנומקים.

באחד הימים וולטיר זכה להיות מוזמן להלוויה מלכותית גדולה שאליה כל מכובדי האומה התכנסו. לתדהמתו של וולטיר הלוויה לא הייתה למלך או לדוכס אלא לאדם שנולד ללא מעמד בכלל, אדם בשם אייזק ניוטון. את סיפורו המופלא של המדען הדגול הזה נשמור לפעם אחרת, בינתיים נעיר שהוא היה אחד המוחות הגדולים ביותר שכוכב הלכת הקטן שלנו זכה לאכלס ושגילוייו המדעיים שינו לחלוטין את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.

וולטיר נדהם מהכבוד הרב שהאנגלים נותנים למדען מהאוניברסיטה. בצרפת, הדרך היחידה שמדען יכול היה לזכות לכבוד, הייתה אם יפרסם מאמר שמסביר מדוע מבחינה מתמטית ופיזיולוגית, המלך הוא הטוב ביותר בעולם.

וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה, החברה שבה שהה כיבדה אותו מאוד, לא מתוקף איזה תואר שהירש, אלא בזכות מה שעשה ומי שהיה. הוא למד מאנגליה כל כך הרבה שהיה חייב לשתף את לימודיו עם צרפת מולדתו. כך, בסדרה של מכתבים הוא סיפר לצרפת על כל התגליות הגדולות שגילה אצל שכנתם. הוא סיפר על הסובלנות הדתית ששררה בלונדון, הודות לכך שבאנגליה חיו זה לצד זה אנשים מדתות רבות ושונות. כך, בדרכו האירונית והעקיפה ביקר את הקנאות הדתית של הכנסייה בצרפת ואת צרות האופקים של אזרחיה.

הוא סיפר לכולם על תגליות המדע והפילוסופיה שפגש באנגליה ועל האופן שבו, הודות למדע, מצילים חיים באנגליה וממגרים מגיפות בעזרת חיסונים. הגישה הכללית של ההוגים השונים באנגליה הייתה שהמילה האחרונה לא נאמרה, ולכן העולם מלא בפלא ובסימני שאלה. מנקודת המבט הזו, לא ניתן להכריע באופן מוחלט וסופי לגבי שום דבר וודאי שלא כדאי לכפות על אחרים את דעותינו שלנו, כמה שלא נאמין שהן נכונות.

בנוסף לכל אלה, וולטיר למד באנגליה שיעור חשוב נוסף: בצרפת האצולה בזה לעבודה ולעצם העיסוק בעסקים. אציל אמיתי, כך האמינו, לא צריך להתעסק בכסף ובתעשייה, אלא רק להתאמן באמנות החנפנות. לעומת זאת באנגליה וולטיר ראה שכל מי שמצליח לגייס לעצמו הון ראשוני, מיד ממהר לנהל את כספיו, להשקיע בתעשיה ובמסחר וכך להגדיל ואף להכפיל את השקעתו הראשונית. את השיעור הזה וולטיר יישם בעצמו ומאותו הרגע, את כל הכסף שהרוויח מספריו והמחזותיו, מיהר להשקיע במסחר.

אחרי שהות ארוכה של שנתיים, וולטיר החליט שהגיע הזמן לשוב לפאריז. מיד כשהגיע, מיהר לפרסם את רשמיו הרבים מאנגליה, בספר ששמו "מכתבים פילוסופיים". כצפוי, הספר עורר תגובות רבות וקשות. הממשלה גינתה אותו, הכנסייה גינתה אותו, האצולה גינתה אותו וכולם מיהרו לקנות אותו ולקרוא אותו. הספר הפך כל כך פופולארי, שלוולטיר לא הייתה ברירה אלא לברוח שוב מפאריז לפני שאנשי המלך ישלחו אותו לכלא בשלישית, הפעם לזרועותיה הפתוחות של הגבירה אמילי דה שאטלה.

למרות שאין בידינו יכולת מעשית לבדוק זאת, ניתן לטעון עם וודאות מסויימת שמדאם אמילי דה שאטלה הייתה האישה החכמה ביותר באירופה באותה תקופה. היא אהבה ריקודים ואלגברה ויהלומים ופיזיקה ובגדים יפים וכימיה, ולא התביישה להיות גם יפה וגם חכמה. ספריה הסבירו את המשוואות המסובכות של ניוטון בצורה כה בהירה שכל מי שבאמת רצה להבין את העולם החדש נעזר בהם. כמו כל אירופה, גם היא עקבה אחרי פרסומיו של וולטיר וקראה בשקיקה את ספריו, ועכשיו, כשגילתה שהוא שוב נרדף, שמחה לפתוח את שערי אחוזתה בפניו.

השניים התאהבו מיד. היא לימדה אותו מתמטיקה, והוא לימד אותה לחייך מהלב. ובכל ערב השניים היו יושבים זה לצד זה בחדר הקריאה, לומדים ועובדים יחדיו, לעיתים מפסיקים בשביל לגלוש אל תוך שיחה קולחת בנושאים ברומו של עולם. וולטיר למד ממנה בעיקר את חשיבותה של רצינות בעבודה, הוא למד שאם ברצונו לכתוב דברים גדולים באמת, לא מספיק להסתפק בהשראה ובשנינות, אלא יש לערוך מחקר מעמיק ולתכנן את הצעדים בקפידה. 

בהנחייתה, וולטיר כתב ספרים על פילוסופיה ועל מדע, הוא כתב שירה ותיאטרון ואף פרסם מחקרים בהיסטוריה שהציבו אותו במהרה כגדול ההיסטוריונים של דורו. לא עבר זמן רב ואף זכה לתואר "ההיסטוריון המלכותי", והיה להוגה הדעות החשוב ביותר באירופה.

גם בעוגה המתוקה ביותר נחבא קמצוץ של מלח, ולא ניתן לחיות חיים מאושרים באמת, בלי לפעמים לטעום את הטעם המר של האבדן. וכך, אחרי מספר שנים מאושרות יחדיו, אמילי דה שאטלה נפלה למשכב ועזבה את העולם. וולטיר, שחיוכו המאושר היה מוכר לכל, היה עצוב מאוד. הוא מצא עצמו ללא בית, ללא מולדת ובלי החברה הנפלאה של אהובתו. 

בדיוק בזמן הזה הגיע לידיו מכתב מהוד מעלתו המהולל, קיסר האימפריה הפרוסית, פרידריך הגדול. פרידריך שיבח את וולטר על ספריו הרבים, שיבח אותו על תרומתו להפצת התבונה בעולם ועל מלחמתו בחוסר הסובלנות הפושה על הארץ והזמין אותו לארמונו להיות לו ליועץ מלכותי.

אל המכתב הקיסר צירף גם ספרון שכתב בשם 'אנטי-מקיאבלי' בו הסביר שהשליט הנאור צריך לדאוג לרווחת התושבים ולחינוכם ולא רק למיסים וכיבושים. כשסיים לקרוא את המכתב והספרון וולטיר מצא כי עיניו דומעות. הפעם, לא היו אלה דמעות של צער, כי אם דמעות של התרגשות ושמחה.

הידד! אמר לעצמו, אוכל להיות הפילוסוף האישי של הקיסר, להדריך אותו בעניינים של מוסר והשכלה ולעזור לו להביא את פרוסיה לעידן הנאורות. בעיני רוחו כבר ראה כיצד הוא עוזר להקים בתי ספר ולבסס שלום של אמת בין פרוסיה ושכניה.

מה רבה הייתה אכזבתו כשהגיע לארמונו המפואר של פרידריך הגדול, וגילה שיועד לו תפקיד אחר לחלוטין. פרידריך רצה אותו בחצרו, לא כהוגה, אלא כליצן הנקרא מידי פעם לשעשע את האורחים בשיחה או סיפור. הוא אמנם ראה בוולטיר מורה, אבל לא מורה המוביל להשכלה, אלא מורה לכתיבת שירה. מטלה שהתגלתה כקשה במיוחד, ברגע שקרא את שירתו האיומה של הקיסר. 

וולטיר היה מאוכזב מאוד מהתפקיד שייעד לו הקיסר, אבל – לאן ילך? כך נשאר בחצר הארמון כציפור שיר הכלואה בכלוב של זהב. מידי פעם יוצא לשעשע אצילים, ובזמנו הפרטי עמל על כתיבת ספרים חדשים. כעבור שלוש שנים הגיע קש ששבר את גב הגמל. הקיסר, שכתב בספרו בשבחי השלום, החליט להכריז מלחמה.

וולטיר ניסה לשווא להסביר לו שאין שום סיבה טובה לשלוח חיילים צעירים למותם, אבל הקיסר הסביר לו בעדינות אצילה, שהיום מלחמה זה פשוט באופנה.

ולטיר לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא לא ייתן יד למלחמות מיותרות. וכך, באישון לילה, החליט לברוח מארמון המלוכה. ליתר ביטחון, החליט לקחת אתו אוסף משיריו הגרועים של הקיסר – אם רק ינסה להחזיר אותי, הוא חשב, אפרסם אותם והוא יהפוך לבדיחה של כל אירופה.

כשהקיסר גילה שוולטיר ברח וששיריו חסרים, מיד שלח בעקבותיו חייליו חמושים שהצליחו ללכוד אותו ליד הגבול ולהציב אותו במאסר.

כעבור חמישה שבועות ארוכים במאסר, הקיסר הסכים לשחרר את וולטיר ולשלוח אותו לדרכו. אבל, לאן ילך? השמועה הייתה שבעיר ז'נבה אנשים נוטים שלא להתעניין זה בענייניו של זה. שהם אוהבים לחיות איש איש את חייו בלי התערבות. זה נשמע מקום מושלם בשבילי! חשב וולטיר, ומיהר לקנות בית עירוני מרווח בז'נבה.

הוא אפילו חזר לכתוב מחזות תיאטרון ובמהרה התיאטרון של ז'נבה התכבד להעלות הצגה מקורית חדשה של הסופר הנערץ וולטיר.

אבל אז קרה לתושבי ז'נבה דבר נורא – כל אירופה שמעה שוולטיר מעלה הצגה דשה ומיהרה לקנות כרטיסים. במהרה, העיר השקטה ליד האגם הפכה למרכז שוקק של כל המי ומי, אצילים, אמנים, ומלכים הגיעו למלונותיה והביאו איתם גם פמליות גדולות של רוכלים ורכלנים.

במהרה, תושבי ז'נבה גילו שדווקא הם, שאוהבים שאיש לא מתעניין בהם, הפכו למרכז העניינים של העולם כולו. והכל בגלל איש אחד שהעלה הצגה.

באסיפה העירונית, חשבו תושבי ז'נבה מה אפשר לעשות? הרי אי אפשר לגרש אדם סתם בגלל שהוא מצליח. ההצגה שהעלה לא הייתה אירונית ועוקצנית ולא פגעה ברגשותיו של אף אחד ולכן, לא ניתן היה לגרשו בגללה.

לבסוף החליטו להחזיר לתוקף חוק ישן מלפני למעלה ממאה שנים. על פי החוק הזה – אסור היה להעלות הצגות תיאטרון על אדמת העיר בשום פנים.

לוולטיר נמאס. בכל פעם שחשב שהנה מצא לעצמו מקום שבו יוכל לחיות ולכתוב בשקט, הופיעה בעיה חדשה שהכריחה אותה לעזוב. עתה הוא היה כבר בין שישים וחמש. והגיע הזמן שימצא לעצמו מקום משל עצמו.

למרבה המזל, השנים בהן השקיע את כספיו בתעשייה ומסחר הניבו תוצאות מספקות ביותר ועתה היה אחד האנשים העשירים ביותר באירופה. היום ישנם סופרים רבים שמצליחים לחיות מאומנותם וחלקם אפילו מצליחים להצליח ולשגשג, אבל וולטיר היה הראשון להיות סופר שהפך מיליונר.

כך, עם כספו בכיסו, החליט לצאת למרחק של שני קילומרים מז'נבה, לעיירה הקטנה פרנה. הוא בחר בעיירה הזו משום שהים ניצבה בדיוק על הגבול שבין צרפת לשוויץ, כך אם תהיינה בעיות עם אחת המדינות, יוכל לדלג מעבד לגבול למקום מבטחים, אצל השכנים.

בפרנה הוא רכש את בית האחוזה הגדול ביותר, שהיה מוקף באדמות רבות, אותן הפך לגנים, חורשות וגינות נעימות. שם בילה את ימיו בהנאה, עובד את האדמה. לאיכרים שעבדו דאג לתת את שכר גבוה יותר מכל אחד אחר ובמהרה יצא שמו כבעל האחוזה הטוב ביותר שניתן לעבוד אצלו.

לא עבר זמן רב וביתו החדש הפך למקום עלייה לרגל של אושיות העולם. והוא אירח את כולם בהנאה וסובלנות, עם החיוך הנעים המתנוסס על פניו. סופרים צעירים שעלו לרגל לביתו מצאו פעמים רבות שק של זהב באמתחתם שהוחבא שם לפני שעזבו.

אבל יותר מהאירוח והעבודה בגינה, הוא בעיקר ישב כותב.

בפרני הוא כתב למעלה ממאה ספרים ואלפי מאמרים ומכתבים. כשהיה לו משהו מסוכן להגיד, פרסם אותו תחת שם בדוי, ואף דאג לפרסם בשמו גינוי רשמי לאותו הדבר שפרסם בשמו של אחר. כך, הבטיח לעצמו שקט מצד השלטונות, וגם הבטיח עבודה רבה לחוקרים שיבואו אחריו לאסוף את כתביו.

עם עטו כחרבו, הוא לא הפסיק להילחם – נגד קנאות דתית, נגד עינויים ועבדות, נגד מערכת משפט שמדירה חלשים לטובת בעלי ממון. הוא כתב למלכים נגד מלחמה ולראשי ערים על רדיפות דתיות במחוזותיהם. הוא כתב בעד חיסונים וקידום הרפואה המדעית להצלת חיים ובעד כל אדם שפועל למען קידום האנושות וטיפוח הגינה הגדולה שהיא עולמנו. ומעל לכול כתב בעד הערכים הגדולים של השלום, השכלה והסובלנות.

 כעבור עשרים שנים נפלאות של עשיה, מלך צרפת לואי ה15 עזב את העולם ואת מקומו ירש בנו - לואי ה16. ביחד עם מעבר השלטון נגמרו החשבונות הישנים של ממשלת צרפת, וצו המאסר של וולטיר פג מהעולם. פתאום, והוא אחרי גיל שמונים, וולטיר קיבל הזמנה מלכותית לשוב לעיר פריז אהובתו כאורח הכבוד בהפקת תאטרון של המחזה האחרון שלו.

וולטיר הסכים ובהתרגשות עלה על הכרכרה שתביא אותו לעיר הולדתו. את ההצגה הוא לא ראה. פשוט משום שברגע שהופיע בתא הכבוד של התאטרון, הקהל התזמורת וכל השחקנים מחאו כפיים לכבודו עד שהידיים לא יכלו לשאת עוד מחיאות.

חייו של אוסקר וויילד, מתוך "אגדות אמתיות, כרך ב'"

 השנה הייתה 1874. איסלנד זכתה בעצמאות מדנמרק, האימפרסיוניסטים הציגו אמנות חדשה בפריז, לוי שטראוס החל לשווק סוג חדש של מכנסיים, ובחור צעיר מאירלנד הגיע ללונדון כדי לכבוש את העיר.

קראו לו אוסקר וויילד והיו לו את כל הכלים הדרושים למשימה: תואר יוקרתי מאוקספורד, מספיק כסף בשביל להיראות כמו עשיר, חוש אופנה מופלא שהבטיח תמיד להשאיר חותם, וכישרון אלוהי להשתמש בשפה. הוא כתב ללא רבב ובמסיבות היה כוכב, שכן תמיד ידע לומר את המילה האחרונה, שגם תמיד הייתה הכי שנונה, מספיק כדי שכל אותו הערב ידברו עליה ועליו, הרבה אחרי שהוא מזמן עזב.

כשהציעו לו משקה היה אומר "אני יכול להתנגד לכל דבר, מלבד לפיתוי", וכשהציעו לו משקה נוסף הרים כוסית ואמר: "הכול במתינות – אפילו מתינות." כששאלו אותו למה הוא תמיד מתבדח השיב: "החיים חשובים מדי בשביל לקחת אותם ברצינות".

לא עבר זמן רב וכל הקסם האישי הזה הצליח להכניס אותו לכל המקומות הנכונים בעיר. לא הייתה מסיבה טובה, בלי אוסקר בסביבה. לא היה נושא לשיחה שלא הביע עליו דעה מקורית. כששאלו אותו איך הוא יודע הכול, השיב: "אני לא צעיר מספיק בשביל לדעת הכול". כולם אהבו אותו. הם אהבו אותו כי הוא היה אדם חופשי להתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה ולא כמו שצריך. "אני חייב להיות עצמי," היה אומר "כל התפקידים האחרים כבר תפוסים". אבל הם אהבו אותו גם כי הוא חי את החיים שלהם לא היה אומץ לחיות. חיים של בגדים יפים, אמנות גבוהה ומסיבות שלעולם לא נגמרות.

הוא היה להיט כזה גדול, שאפילו הזמינו אותו לסיבוב הופעות בארצות הברית. מאושר, נסע לשם והעביר הרצאות על אמנות וספרות, לכל מי שהיה מוכן לשמוע. גם לקהל בחליפות וגם לעובדים במכרות. כששאלו אותו מדוע הוא לא מתבייש להסתובב עם חברה של פועלים פשוטים, השיב: "כולנו חיים בביבים, אבל חלקנו מביטים לכוכבים." כולם שמחו לשמוע אותו ולדבר עליו והוא קיבל את זה בהכנעה: "יש דבר אחד גרוע מכך שמדברים עליך, וזה שלא מדברים עליך." כשחזר ללונדון, כל כך שמחו לקבל אותו שחיכו לו יותר הזמנות למסיבות והרצאות מאשר הוא יכול היה לנצל. "יש אנשים שמביאים אושר לכל מקום שהם הולכים, ויש אנשים שמביאים אושר מתי שהם הולכים." הוא אמר לקהל שהיה תמיד סביבו, וזה רק צחק וצחק.

אבל, בלונדון של המלכה וויקטוריה, גם לכוכב עולה היו חוקים שצריך לכבד ולעמוד בהם, במיוחד אם החברה רוצה להרגיש מהוגנת ומכובדת. בין החוקים הלא כתובים האלה היה אחד מתסכל במיוחד: כל גבר מעל גיל כזה וכזה צריך להתחתן ולהקים משפחה. אז הוא התחתן עם הגברת קונסטנס לויד, יורשת עשירה שהייתה מקורבת למשפחת המלוכה ובמהרה לשניים היה בית יפה וגדול ושני ילדים מתוקים. אוסקר אהב מאוד את ילדיו ואת משפחתו, אבל הבית החדש שלהם היה כל כך יקר, שלא הייתה לו ברירה אלא להתחיל לעבוד.

הוא ניסה לעבוד באוניברסיטה ולכתוב מאמרים רציניים וארוכים ומשעממים, אבל במהרה הרגיש שאמנם חינוך זה דבר נפלא, אבל חשוב לזכור מדי פעם שדברים שבאמת שווה לדעת, אי אפשר ללמד. אז הוא ניסה להיות עיתונאי ולכתוב מאמרי דעה, אבל הציבור הרחב התקשה להבין מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק. "הציבור הוא סובלני במידה נפלאה" אמר, הוא מוכן לסלוח על הכול מלבד על גאונות."

אז הוא החליט לכתוב אגדות לילדים ופתאום אנשים התחילו להבחין שמתחת לשיער הארוך והיפה הזה מסתתר כישרון אמתי. וברגע שאנשים הבינו את זה, הם היו מוכנים לשמוע את דעותיו בנושאים אחרים. לבסוף אוסקר ווילד החליט להפתיע את הקהל שלו ולכתוב רומן. רומן שהיה מפחיד ומופלא, יפה ונורא, מלא במסתורין ומלא באמת, רומן שאפילו זכה בהצלחה מתונה.

אבל אוסקר הגיע כדי לכבוש את לונדון. לא רק לכבוש כמה לבבות של עשירות במסיבות, ולהשיג הערכה מכמה אקדמאים זקנים. והלב של לונדון, אז כמו היום, פעם על בימת התאטרון. אז החליט את הקריירה לשנות ולכתוב כמה מחזות. תחילה כתב מחזות רציניים שהתקבלו ברצינות רבה, אחר כך כתב מחזות שנונים שהשיגו ביקורות שנונות לא פחות. לבסוף כתב קומדיה אחת על טעות שנעשתה בגלל שטות. הוא קרא לה "על חשיבותה של רצינות".

מיד אחרי הערב הראשון כולם מיהרו להלל את האל שהתגלה בארצם. הכוכב פתאום הוכיח שהוא גם שווה משהו. ערב אחרי ערב הכרטיסים נמכרו, ובסוף כל הופעה הוא היה עולה על הבמה ומודה לקהל על ביצוע תפקידו כהלכה. הוא שמח שהקהל מעריך את ההצגה כמעט כמו שהוא בעצמו מעריך אותה, וכולם שמחו וצחקו והללו אותו. כך הבין שאם אתה רוצה להגיד לאנשים את האמת, עליך לגרום להם לצחוק – אחרת הם פשוט יהרגו אותך.

אוסקר ווילד הצליח. הוא כבש את העיר וזכה בתהילה השמורה לראשונים במעלה. אבל עמוק בפנים משהו היה חסר. היה לו את כל מה שחלם עליו: בית גדול, כסף רב, משפחה טובה ותהילה בינלאומית, אבל הוא עדיין לא היה מאושר. עד שיום אחד פגש במשורר צעיר בשם הלורד אלפרד דאגלס, חבריו קראו לו "בוֹזִי", ואצלו הוא מצא את הפיסה החסרה בחייו – אהבה. הוא אהב את אשתו, אבל כמו שאוהבים את הדודה הטובה שלך, והוא מאוד אהב את ילדיו אבל זה לא אותו דבר.

בזמן שהוא בילה עם בוזי הם דיברו וצחקו וזה היה כאילו לא צריך בעולם שום דבר. פתאום הוא לא היה צריך לכבוש ולנצח, להצחיק ולארח. פתאום היה מספיק רק לטייל ולשוחח. הוא אהב את בוזי כמו שאוהבים החברים הכי טובים, או כמו חבר וחברה, אבל כל הזמן הזה הוא זכר שהאהבה של שניהם אסורה.

שכן, בימים ההם היו חוקים ברורים – אסור לבנים לאהוב בנים. כמובן, שתמיד היו זוגות כאלה, אבל רק במחשכים. לכן, זוגות אוהבים היו חייבים להידחק לשעות של הלילה שבהן אנשים הגונים ישנים, או לצאת לבלות רק במקומות אפלים, לצד גנבים ושודדים.

אם לא היה די בכך, לאוסקר ואלפרד הייתה עוד בעיה גדולה. אבא של אלפרד היה ג'ון דאגלס. המרקיז של קווינסבורי. שמלבד תואר האצולה שלו, לא היה בו שום דבר אציל. הוא היה גס ואלים ונהג לקלל בכל משפט שני. כך בלונדון, לצד המפעלים שזיהמו את האוויר, ג'ון היה מפעל של זיהום אווירה. תרומתו היחידה לחברה הייתה קביעת חוקים לקרבות האגרוף שהרשו להמשיך להרביץ למי שנפל. יש מי שהיה רואה במרקיז אדם רע, אבל אוסקר ווילד לא האמין שנכון לחלק אנשים לפי רעים וטובים – עבורו אנשים היו או מקסימים או משעממים, והמרקיז לא היה אדם מקסים בכלל.

כשהגיע לאב השמועה על כך שבנו נצפה מתהולל עם ידוען, הוא זעם כל כך שמיהר ללכת אל המועדון שבו בילה אוסקר ולמסור לו מכתב מעליב שישפיל אותו בפני כולם. הוא קרוב לוודאי קיווה שאוסקר יצא לפגוש אותו לקרב אגרופים ברחוב, אבל אוסקר היה איש תרבותי וכשפוגעים באיש תרבות, הוא לא הולך מכות – הוא הולך לבית המשפט.

אוסקר לא האמין שהמרקיז ילך אתו לבית המשפט. הוא לא האמין שהוא אדם כל כך גאה עד שיתעקש לנצח גם במחיר השפלת בנו בציבור. הו, כמה הוא טעה. במקום לפתור את העניין בשקט, ג'ון דאגלס החליט לצאת למלחמה בבית המשפט, גם במחיר השפלה ציבורית של בנו ושל כל מעגל חבריו.

בזה אחר זה הביאו לדוכן העדים את כל האנשים שראו את זוג האוהבים. וכך, המשפט הוציא לאור את מה שאוסקר ווילד ניסה להסתיר אפילו מעצמו: את העובדה שהוא אוהב בנים. היו אנשים דתיים שניסו להפציר בו שדרכו לא מובילה לגן עדן אבל הוא השיב: "אני לא רוצה ללכת לגן עדן – אף אחד מהחברים שלי לא שם."

כך אוסקר וויילד נמצא אשם בפשע ללא קורבנות, פשע שהחטא היחיד שלו הוא אהבה, והוא נידון לשנתיים של עבודות פרך. מבית המשפט הובילו אותו לבית המעצר. שם קרעו את בגדיו היפים והלבישו אותו סמרטוטים אפורים ומלוכלכים, הם גילחו שערותיו היפות והובילו אותו בשלשלאות למחנה העבודה.

בדרך עצרו בתחנת רכבת. שם ההמון, שזיהה את אוסקר מהעיתון, מיהר לקלל אותו, ולצחוק עליו, ולירוק עליו. זה עצוב, אבל יש בעולם אנשים שצריכים להקטין אחרים בשביל להרגיש שהם גדולים.

יום אחרי יום הוא, שמעולם לא היה בנוי לעבודות כפיים, נאלץ לקום לפני הזריחה ולשבור סלעים עד השקיעה. בכל ערב, מותש ומיוסר, הוא מצא מזור במקום היחיד שהכיר – בכתיבה. הוא כתב יצירה חכמה, יפה ועגומה, כואבת ומלאת תקווה בשם "ממעמקים" שם כתב: "נולדתי כדי להיות יוצא מן הכלל, לא בשביל לעמוד בכללים" והוסיף: "הדבר הנורא ביותר הוא לא הלב שנשבר - לבבות נוצרו כדי להישבר – אלא שהלב אט אט הופך לאבן."

כשסוף סוף יצא משם, חולה ושבור, ידע שלעולם לא יוכל לשוב ללונדון. העיר הזאת שנשאה אותו על כתפיה בשמחה, עכשיו הפנתה לו את הגב. כל המחזות שלו ירדו מהבמה ואת הספרים שלו זרקו למדורה כל מי שרצו להציג עצמם כאנשים מהוגנים.

למרבה המזל נותרו לו כמה חברים נאמנים ואלה דאגו לו לדירה בבית מלון יוקרתי בצרפת, ולמשכורת נאה שאשתו שלחה אליו בתנאי שלא יבייש כך שוב את המשפחה. אט אט הוא החל להחלים ולרגע נדמה היה שיוכל לחיות כך בנוחות של הגלות. היה לו אוכל טוב ומיטה נוחה, הוא אפילו החל שוב לכתוב. מה עוד מותר לאדם לבקש? אבל האהבה נותרה שם. מחכה לו. ואיתה הבטחה לאושר. אז הוא וויתר על הכסף והנוחות ושלח מכתב ובו קרא לבוזי שלו שיבוא שוב אליו.

הוא עזב את המלון היוקרתי ויצא לרואן. שם, סוף סוף, התאחד עם אהובו אחרי שנים של חיים בודדים. מאושרים, השניים יצאו יחדיו לחופשה בנאפולי. אשתו של אוסקר מיד ביטלה את תמיכתה, אבל הם הצליחו לחיות בזכות דמי כיס שבוזי קיבל מאמו, ולרגע נדמה היה שהכול יכול להיות שוב בסדר.

שם, על שפת הים, עם השקיעה, ברגעים שקטים של אהבה, פתאום היה אפשר לשכוח מכל ההשפלה ומהסבל הנורא שהגורל הטיל על השניים, וללכת לאיבוד בחיבוק.

אבל אז אמו של בוזי הגיעה למסקנה שבנה הגיע לגיל שבו כל אדם מהוגן צריך להתחתן ולהקים משפחה. היא כתבה לו מכתב ובו הסבירה שאם לא יחזור מיד הביתה, היא תפסיק לשלם את מחייתו והוסיפה שאם אוסקר יואיל בטובו לעזוב, היא תשלם לו על כך בנדיבות. השניים ידעו שבלי התמיכה שלה, אין להם סיכוי לחיות ואוסקר היה צריך לוותר על אהבתו ועל האושר שהיא הביאה לו, בפעם שנייה.

לבד הוא עזב לפאריז ושם ניסה לשווא לחזור לחיים של מסיבות וכתיבה, אבל, כמו שכל מתאגרף יודע, הגוף לא יכול לשאת כל כך הרבה מכות. כך, כשהכסף נגמר הוא מצא את עצמו ברחובות, מקבץ נדבות מחברים שהכיר מחיים אחרים. את מותו הוא מצא בפונדק קטן, עם חבר קבצן וילד שסחר בגפרורים, להם סיפר בלילות אגדות. הם ראו בו איש טוב וחכם ונדיב ואהבו אותו כמו חברים אמתיים.

שבעים שנים אחרי-כן החוק הבריטי סוף סוף השתנה. ב1967 כבר לא היה אפשר לכלוא גברים בגלל אהבה לגברים. בשנת 2000 הרשו להם אפילו להתגייס לצבא. החל משנת 2013 כבר היה מותר להם להתחתן ולאמץ ילדים ולבסוף, בשנת 2017, אוסקר ווילד בעצמו, ביחד עם עוד חמישים אלף אנשים שנמצאו אשמים בגלל האהבה, קיבל חנינה רשמית מהממשלה הבריטית.

החיים הם לפעמים לא אגדה פשוטה ויפה. לפעמים קורים דברים נוראיים לפני שאנחנו סוף סוף מבינים את מוסר ההשכל. אבל כל עוד בסוף אנחנו לומדים שאין שום דבר רע באהבה, ושאסור לאסור משנאה או קנאה – יש עדיין אור בקצה המנהרה.