שורות (מנזר טינטרן) - וויליאם וורדסוורת'

הפעם בחרתי להביא לפניכם תרגום של שירו המפורסם של וויליאם וורדוורת', חברו הטוב של קולרידג', גם הוא מתוך ספר השירה המהפכני "בלדות ליריות" משנת 1800.

השיר הוא מעין בלדה בעלת משקל של עשר הברות לשורה (קשה מאוד להעביר לעברית משקל כזה... תנסו בעצמכם ותבינו) וללא חריזה, המתאר מפגש של משורר בתמונת ילדות שלו - מנזר שהכיר, אשר מביא אותו להגות לפתע במשמעות הזמן החולף והטבע. בעידן שהוא אובססיבי בדאגה שלו לטבע ועם זאת עולם שהוא מכור כל-כך לדלקים השונים שהוא שואב מהטבע, אני חושב שיש משהו בשירה הזו, ביחס הבלתי אמצעי הזה אל הטבע, משהו בתמימות הזו, שאבד. היום כבר לא כותבים שורות כאלה. שורות שאינן חוזרות על עצמן. שורות שנעות מכאן לשם מבלי חתירה למטרה כלשהי. שורות שאי אפשר לסכם או לקצר. שורות שצריך לקרוא לאט.

קריאה נעימה.

וויליאם וורדסוורת' (1770-1850)

שורות

שנכתבו מספר מיילים מעל מנזר טינטרן,

עם שובנו לגדות נהר הווי במהלך טיולנו,

13 ביולי, 1798

מאת: וויליאם וורדסוורת

חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ; כָּל קַיִץ נִמְשַׁךְ

כְּחֹרֶף מַר! וְשׁוּב אֲנִי קַשּׁוּב

לַמַּיִם, הַנּוֹבְעִים מֵעֵין-הָרִים

בַּפִּכְפּוּךְ מָתוֹק. - פַּעַם נוֹסֶפֶת

חוֹזֶה אֲנִי בְּאֵלֶּה הַצּוּקִים,

הַמַּטְבִּיעִים עַל פֶּרֶא מְבֻדָּד

הָגוּת בְּדִידוּת עֲמֻקָּה; וְקוֹשְׁרִים

אֶת הַנּוֹף בְּשֶׁקֶט הַשֵּׁמִיִּים.

הַיּוֹם שָׁב כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר

כָּאן, תַּחַת עֵץ שֶׁקָּמָה אָפֵל, מַבִּיט

בְּחֶלְקוֹת הַכְּפָר, מַטָּעֵי צִיצָה

אֲשֶׁר, בְּעֵת זוֹ, בֹּסֶר תְּנוּבָתָם

אוֹבֶדֶת בֵּין שִׂיחִים וַעֲנָפִים

וּבְגֹנָם הַיָּרֹק וְתָם, לֹא

טוֹרְדִים אֶת הַנּוֹף שׁוּב אֲנִי רוֹאֶה

שׁוּרוֹת קְלוּשׁוֹת שֶׁל מְשׁוּחוֹת, שׁוּרוֹת

פְּרוּעוֹת מְלֵאוֹת הָדָר; חַוּוֹת נָאוֹת

מוֹרִיקוֹת עַד דַּלְתָּן; תְּמָרוֹת עָשָׁן

נִשָּׂאוֹת, בַּלָּאט, מִבֵּין הָעֵצִים

מִבְּלִי הִתְיַחֲסוּת, אוֹ כָּךְ נִדְמֶה,

לְשׁוֹכְנֵי הַיַּעַר חַסְרֵי הַבָּתִּים,

אוֹ לַמְּעָרָה, שָׁם לְצַד מְדוּרָה

נָזִיר יוֹשֵׁב.

            לַמְרוֹת נְדִירוּתָן

צוּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל יֹפִי לֹא הָיוּ,

כָּנוּף עֲבוּר עֵינוֹ שֶׁל עִוֵּר;

אַךְ לְעִתִּים, בֵּין חֲדָרִים, וּבֵין

סְאוֹן קְרָיוֹת וְעָרִים, חָב אֲנִי

לָהֶן, בִּשְׁעוֹת לֵאוּת, תְּחוּשׁוֹת עֶדְנָה,

שֶׁבְּדָמִי וּבְלִבִּי נחוו,

וְאַף חָדְרוּ אֶל טֹהַר מַחְשַׁבְתִּי

בַּהֲשָׁבָה שְׁלֵוָה: - גַּם רְגָשׁוֹת

שֶׁל תַּעֲנוּג נִשְׁכַּח; לָהֶם, אוּלַי,

מָקוֹם חָשׁוּב שָׁמוּר בְּתוֹךְ מֵיטָב

רִגְעֵי חַיָּיו שֶׁל הָאָדָם הַטּוֹב;

אוֹתָן פְּעֻלּוֹת קְטַנּוֹת, חַסְרוֹת שֵׁם,

שֶׁל טוּב וְאַהֲבָה. כְּמוֹ כֵּן, לָהֶן

אֲנִי אוּלַי חַיָּב גַּם אֶת מַתְּנַת

הָאֹפֶן הַנִּשְׂגָּב; מֶזֶג מְקֻדָּשׁ

שֶׁבּוֹ הָעֹל שֶׁל כָּל אוֹתָם סוֹדוֹת

שֶׁבּוֹ נִשְׁקַל מַשָּׂאָם הַמַּתִּישׁ

שֶׁבּוֹ כָּל רָזֵי הָעוֹלָם הַזֶּה

מוּאָרִים: - מֶזֶג רַךְ וּמְקֻדָּשׁ,

שֶׁבּוֹ חִבּוֹת בְּעֶדְנָה מוֹבִילוֹת

אוֹתָנוּ, עַד, שֶׁכָּל מַבָּע גִּשְׁמֵי,

וְאַף זְרִימַת הַדָּם הָאֱנוֹשִׁי

כִּמְעַט עוֹצֶרֶת, וְאָנוּ לַנִּים

בַּגּוּף, וּנְעוּרִים בָּרוּחַ חַיָּה;

כְּשֶׁהָעַיִן מִשְׁתַּתֶּקֶת בָּעֹז

נְגִינָה, וְכֹחַ עַז שֶׁל אֹשֶׁר,

אָנוּ רוֹאִים חַיּוּת בַּכֹּל.

                                   

                        אִם זוֹ

אֵינָהּ אֶלָּא דַּעַת שָׁוְא, עִם זֹאת, הוֹ!

תְּכוּפוֹת בַּחֲשֵׁכָה וּבֵין צוּרוֹת

אוֹר יוֹם עָגוּם, בּוֹ הַכַּעַס נָע

בְּלִי רְוָחָה, וְלָהַט עוֹלָם,

מַכְבִּיד עַל פְּעִימוֹתָיו שֶׁל לִבִּי,

תְּכוּפוֹת רוּחִי פָּנְתָה אֵלֶיךָ הוֹ

ווי יַעֲרִי! נַוָּד בֵּין עֵצִים הִנְּךָ

אֵיךְ תְּכוּפוֹת רוּחִי פָּנְתָה אֵלֶיךָ!

עַתָּה, בְּאוֹר מַחְשָׁבוֹת חֲצִי-כָּבוּי

וְהֵד זִכְרוֹנוֹת עָמוּם וְקָלוּשׁ

וּבְמִדָּה שֶׁל בִּלְבּוּל עָגוּם

תְּמוּנַת הַשֵּׂכֶל שָׁבָה לִתְחִיָּה:

בְּעוֹדִי נִצַּב, לֹא רַק בִּתְחוּשׁוֹת

שֶׁל עֹנֶג הוֹוֶה, גַּם בְּמַחְשָׁבוֹת

טוֹבוֹת שֶׁבְּעֵת זוֹ הֵן לִי מָזוֹן

לִשְׁנוֹת עָתִיד. וְכָךְ אֲנִי מֵעֵז

אָמְנָם שׁוֹנֶה, וַדַּאי, כְּבָר לֹא כְּמוֹ אָז,

כְּשֶׁלָּרִאשׁוֹנָה בָּאתִי בֵּין גְּבָעוֹת;

כְּשֶׁכְּאַיָּל זִנַּקְתִּי בֵּין הָרִים,

בֵּין נְהָרוֹת וּנְחָלִים בּוֹדְדִים

הַטֶּבַע מוֹבִילִי; אֶלָּא יוֹתֵר

כְּגֶבֶר הַנִּמְלָט מֵחֶרְדוֹתָיו,

מִזֶּה שֶׁתָּר אַחַר אַהֲבוֹתָיו.

מִשּׁוּם שֶׁאָז הַטֶּבַע )רִגּוּשִׁים

גַּסִּים שֶׁל עֲלוּמַי, רִגְעֵי חַיּוּת

פְּרָאִית אָשֵׁר אָבְדוּ( עֲבוּרִי

הָיָה הַכֹּל בַּכֹּל. - אֵינִי יָכֹל

לְצַיֵּר מַה אָז הָיִיתִי, קוֹלוֹת מַפָּל

רְדָפוּנִי כִּתְשׁוּקָה: הַצּוּק,

הָהָר, הַיַּעַר עָמֹק וְעָגוּם,

צְבָעִים וְצוּרָתָם הָיוּ לִי אָז

לְתֵאָבוֹן: תְּחוּשָׁה וְאַהֲבָה,

שֶׁלֹּא זְקוּקִים לַקֶּסֶם הַמְּרֻחָק,

שֶׁמְּסַפֵּק הַשֵּׂכֶל, אוֹ עִנְיָן

שֶׁלֹּא שׁוֹאֵל מֵהַמַּבָּט: - זְמַן זֶה

חָלַף, עִם כָּל הֲנָאוֹתָיו, כְּמוֹ

ענגיו המשכרים. לא לזה

אני כמהה, אבל, או בוכה,

שי אחר בא, מאבדן זה, אמנם,

פיצוי מוזנח. כי אני ידעתי

להביט בטבע, לא כְּבִשְׁעוֹת

עֲלוּמִים פּוֹחֲזִים, שׁוֹמֵעַ

אֶת הַדֹּם, נְעִימַת אֱנוֹשׁ נוּגָה

לֹא צוֹרֶמֶת אוֹ גַּסָּה, כֹּחַ לָהּ

לְזַכֵּךְ וְלִשְׁבֹּר. וְאַף חַשְׁתִּי

נוֹכְחוּת הַטּוֹרֶדֶת בָּאֹשֶׁר

מַחְשָׁבָה נַעֲלָהּ; מִן חוּשׁ נִשְׂגָּב

שֶׁל מַשֶּׁהוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר סָבוּךְ,

הַשּׁוֹכֵן בְּאוֹרָן שֶׁל הַשְּׁקִיעוֹת,

מִסָּבִיב לַיָּם, וּבָאֲוִיר הַחַי,

בַּתְּכוֹל רָקִיעַ, וּבַמַּחְשָׁבָה.

תְּנוּעָה וְרוּחַ, הַמְּדַרְבֶּנֶת

אֶת כָּל הַחוֹשְׁבִים, וְהַמֻּשָּׂאִים

וְחוֹלֶפֶת דֶּרֶךְ כָּל. לָכֵן שָׁקֵט

אֲנִי, אוֹהֵב לַמִּרְעֶה וְלָעֵץ

וְלָהָר; וּלְכָל שֶׁאָנוּ חוֹזִים

בָּאָרֶץ הַיְּרֻקָּה; בָּעֹז עוֹלָם

שֶׁעַיִן וְאֹזֶן, חֲצִי-בּוֹרְאִים

וְחוֹוִים; מְרֻצֶּה לְהַכִּיר

בַּטֶּבַע וּבִשְׂפָתוֹ שֶׁל הַחוּשׁ,

עֹגֶן לַטֹּהַר מַחְשַׁבְתִּי, אָחוֹת

מַדְרִיךְ, שׁוֹמֵר לִבִּי, וְנִשְׁמָתִי

מִכָּל אוֹתוֹ מוּסָר.

                        וְלֹא, אוּלַי,

אִם לֹא כָּךְ חֻנַּכְתִּי, לִסְבֹּל אֶת

נִוּוּן הָרוּחוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁלִּי:

מִשּׁוּם שֶׁהִנְּךָ עִמִּי, כָּאן, עַל שְׂפַת

נָהָר נָאֶה זֶה: אַתָּה, יַקִּירִי,

חָבֵר יָקָר שֶׁלִּי, וּבְקוֹלְךָ

תּוֹפֵשׂ אֲנִי אֶת שְׂפַת לִבִּי הַהוּא,

וְקוֹרֵא אֶת אֹשֶׁר עֲבָרִי בְּאוֹר

עֵינֶיךָ הַטְּרוּפוֹת. הוֹ!  לִמְעַט זְמַן

אוּכַל לִרְאוֹת בָּךְ אֶת עֲבָרִי,

אָחוֹת יְקָרָה שֶׁלִּי! תְּפִלָּה זוֹ

אֲנִי נוֹשֵׂא, כִּי טֶבַע לֹא בָּגְדָה

בַּלֵּב שֶׁאֲהָבָהּ; זוֹ הִיא זְכוּתָהּ,

דֶּרֶךְ כָּל שְׁנוֹת חַיֵּינוּ, לַזּוּז

מִטּוּב לְטוּב: כִּי הִיא כָּךְ יְכוֹלָה

לְהַשְׂכִּיל שִׂכְלֵנוּ, לְהַטְבִּיעַ

בְּשֶׁקֶט וְהָדָר, וּלְהָזִין

בְּשֶׂגֶב מַחְשָׁבוֹת, אֶת זֶה שֶׁלֹּא

לְשׁוֹן הָרַע, שִׁפּוּט פָּזִיז, לֹא בּוּז

שֶׁל אָנוֹכִיִּים, לֹא בְּרָכוֹת חַסְרוֹת

חִבָּה, וְלֹא יְבֵשׁוּת שִׂיחַת חֻלִּין,

יוּכְלוּ אוֹתָנוּ לְנַצֵּחַ, אוֹ

לִפְגֹּם בְּרֹן אֱמוּנָתֵנוּ כִּי

כָּל שֶׁנֶּחֱזֶה מַלֵּא בְּרָכוֹת, אִם

כֵּן תֵּן לַיָּרֵחַ לְהָאִיר עַל

הֵלֶךְ בְּדִידוּתְךָ; וְתֵן לָרוּחַ

הֶהָרִים לִנְשֹׁב כָּךְ נֶגְדְּךָ:

יוֹם יָבוֹא, כְּשֶׁפֶּרֶא רִגּוּשֶׁיךָ

יַבְשִׁיל לְטוּב פִּכְּחוּת, וְשִׂכְלְךָ

יְהֵא מִבְצָר לְכָל צוּרוֹת אֱהַב,

זִכְרוֹנְךָ יְהֵא כְּמִשְׁכָּן לְכָל

אוֹתָן מַנְגִּינוֹת מְתוּקוֹת; הוֹ! אָז,

אִם בְּדִידוּת, חָשַׁשׁ, כְּאֵב, אוֹ יָגוֹן

יהו מְנָתְךָ, בְּאֵלּוּ מַחְשָׁבוֹת

מָזוֹר אוֹ עֹנֶג רַךְ, כָּךְ אוֹתִי תִּזְכֹּר,

וְאֶת הַפְצָרוֹתַי, אוּלַי,

אֹכַל לִהְיוֹת, כְּשֶׁלֹּא עוֹד אֶהֱיֶה,

קוֹלְךָ, לִתְפֹּשׂ מִטֵּרוּף מַבָּטְךָ

בִּרְקֵי חַיֵּי עָבַר, הָאֵם תִּשְׁכַּךְ

שֶׁעַל גָּדוֹת זֶרֶם הַיּוּבַל הַזֶּה

עָמַדְנוּ יַחְדָּו; שֶׁאֲנִי סוֹגֵד

הַטֶּבַע מִשֶּׁכְּבָר, בָּאתִי הֵנָּה

לֹא יָגַע מִשֵּׁרוּת זֶה; אֶלָּא

אָמְנָם בַּחֹם אוֹהֵב, הוֹ! בִּמְסִירוֹת

כֹּה עֲמֻקָּה שֶׁל אַהֲבָה קְדוֹשָׁה.

אָז לֹא תִּשְׁכַּח, אַחֲרֵי רֹב נְדוּדִים

וְרֹב שְׁנוֹת מַחְסוֹר, שֶׁכָּל הָעֵצִים

הַצּוּקִים, וְהַנּוֹף הַיָּרֹק הַזֶּה, הֵם לִי

נָאִים, לְעַצְמָם וְגַם בִּשְׁבִילְךָ. 

מנזר טינטרן

העיר, פרק ראשון - הקדמה

ספר זה, המבוסס על סדרת הרצאות שהעברתי באירוע "בית ריק – הקיבוץ", מבקש להתחקות אחר ההיסטוריה של מה שאנו קוראים לו עיר. לשם כך עלינו לפתוח בשתי שאלות שונות: מהי 'עיר', ומהי 'היסטוריה'?

מה גורם לקהילה של תושבים להיות עיר ולא כפר או קיבוץ, או ישוב מסוג אחר? האם זו דחיסות האוכלוסייה, קיומם של בניינים גדולים - או שמא משהו אחר?

מקובל להבין במונח 'עיר' מקום שהתחיל ככפר או ריכוז אוכלוסייה קטן, וגדל אט אט לממדים של עיר. אם אינני טועה, החישוב עומד היום על למעלה מ70,000 תושבים. עם זאת, תפיסה זו מתעלמת מהיבט חשוב שהארכיאולוגיה המודרנית מלמדת אותנו: כל הערים שנדון בהם בספר זה לא צמחו לאט כלל וכלל. ההפך הוא הנכון: ריכוז אוכלוסייה, יהיה אשר יהיה גודלו המקורי, הופך לפתע - בתוך מספר מועט של שנים - לעיר חיה ושוקקת. הסיבה היא אופייה של העיר עצמה.

במחקר שנערך לא מזמן (ככל הנראה על-ידי אנשי צבא אמריקנים שראו יותר מדי סרטי זומבים), נקבעה הערָכה שאם עיר מודרנית כלשהי תיסגר במצור, האספקה בתוכה תספיק לכלל תושביה לארבעים ושמונה שעות בלבד.

הסיבה לכך היא שהתנאי המוקדם של כל עיר בכל רגע נתון הוא תנועה של כמות שלא תשוער של משאיות, רכבות, אוטובוסים וכלי רכב פרטיים הנעים פנימה והחוצה ומספקים  מזון, סחורה, דלק ובראש ובראשונה – אנשים המקיימים את העיר. תנועה זאת תשמש אחד המוטיבים המרכזיים של הרצאות אלה; שכן, אין זאת תנועה של סחורות בלבד, אלא גםשל רעיונות שעוברים ממקום למקום: רעיונות שכל עיר מקבלת אותם ומעצבת אותם מחדש בהתאם לזמן ולמקום.

היבט נוסף שאפשר להגדיר דרכו את העיר - הפעם על דרך השלילה - הוא שהעיר איננה מקום טבעי. אין בה שדות – יש פארקים וגנים.  יש בה מבנים, דרכים ואנשים;  יש בה רשתות פנימיות של תנועה – לא רק דרכים אלא גם צנרת, ביוב, חשמל, גז - והיום אפשר גם להוסיף אנטנות שהופכות את האוויר לנתיב של רדיו, אינטרנט וטלפונים סלולאריים.

העיר היא גם ריכוז של קבוצות, חלקן חזקות וחלקן חלשות; אבל כל אחת הכרחית להמשך קיומה של העיר. עיר היא ישות שצריך לנהלה; לכן נראה כיצד קיומה של העיר קשור לקיומם של חוקיםעל כן ניהול העיר - או ליתר דיוק, ניסיונות לנהל את העיר - יהיה גם הוא מוטיב שילווה את הפרקים השונים בספר זה.

השאלה השנייה שאלנו בהקדמה זו היא: מהי היסטוריה? מקור המילה הוא במילה היוונית ιστορία (איסטוריה), המופיעה לראשונה בספרו של אבי ההיסטוריה הרודיטוס. כוונת המילה שם היא "חקירה" - מילה המכילה מטענים של עיון חמור ומדוקדק בחיפוש אחר האמת. אבל אנו רואים לאורך ההיסטוריה שימושים אחרים בשורש הזה, שמשמעותם 'סיפור'. המילה האנגלית Story  נגזרה ממקור זה, כמו גם המילה הרוסית  история (איסטוריה), שמשמעותה גם היא 'סיפור'. סיפור, כסיפור, עשוי להיות אמתי או רק מעניין.

מה אנו יכולים להפיק מזה? לדעתי אפשר להציע הגדרה שלפיה היסטוריה היא הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עברנו.  סיפור זה מעוצב על ידי החקירה המתרחשת, שבסופו של דבר מייצרת עבורנו סיפור – לא יותר.

הערה אישית שנראית לי רלוונטית בשלב זה: במקומות שבהם היה עליי לבחור בין מה שנראה נכון לבין מה שנראה מעניין, בחרתי בכל פעם במה שמעניין. מסיבה זו כל התאריכים הם במקרה הטוב 'פחות או יותר'. לא היו תאריכים בהיסטוריה; היו אנשים ומקומות ותנועה - האם מישהו מכם פגש אי פעם ביום שלישי?

ההגדרה של היסטוריה כ'סיפור אותו אנו מספרים על העבר שלנו' מביאה אותנו למושג 'מיתוס', הנושא אתו היום מטען של מיתולוגיה או אפילו 'אמונה תפלה'; אבל לגבי אלה שסיפרו את הסיפורים האלה הייתה זו היסטוריה לכל דבר - בין אם   אמתית או רק מעניינת. מסיבה זו, אם אנו רוצים להתחקות אחר מקורו של ה"משהו'  שנקרא 'עיר', עלינו להתחיל לא רק בראשיתה אלא בראשית הסיפור של העיר – ובערים הראשונות.

לפרק הבא

איך האדם הקדמון כבש את העולם הגדול עם המצאה קטנטנה - מתוך 'אגדות אמיתיות'

הסיפור שלנו מתחיל לפני בערך מאה אלף שנה, בעידן שבו חצי מכדור הארץ היה שרוי בחורף נצחי – עידן הקרח.

עידן הקרח היה תקופה שבה האדם השולט נקרא "איש המערות". זה היה האדם הקדמון -  הצייד המוחלט.

האנשים באותה תקופה לא היו כל-כך שונים מבני האדם היום. הם הלכו זקופים, לבשו חצאיות עור, ועיניהם השקועות מאחורי מצחם הבולט, תרו אחר צייד בדריכות.

היו להם כלים רבים ושונים למטרה זו: הם חידדו מוטות עץ לחניתות וקשרו אבנים לידיות מעץ ובנו כך גרזנים, פטישים ואפילו סכינים קטנות שבהן השתמשו לכל מלאכות הציד.

הצָיְד בעולם הזה לא היה כל-כך פשוט. הערבה באותם ימים קפואים של עידן הקרח הייתה מלאה בממותות ענקיות שהתנשאו לגובה של ארבע מטרים; והטיגריס חד השן - נמר ענקי שניביו היו באורך אמה - שוטט גם הוא במרחבים.

בנוסף, יש לזכור שלא היו לאדם הקדמון כלים כמו הקשת ארוכת הטווח, והחניתות שהיו בידיו הכריחו אותו להתקרב אל החיה למרחק של לכל היותר שלושה מטרים כדי להצליח לצוד אותה. ממרחק כזה קרוב, הרבה פעמים היה קורה שהצייד היה הופך לניצוד.

אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהאדם הקדמון. היום, כשאנחנו אוכלים אפילו סנדוויץ', אנחנו צריכים להיפטר מהמון אשפה: השקית, נייר העטיפה, הקשה של הלחם... האדם היום מייצר יותר זבל מאי פעם. אבל האדם הקדמון ידע להשתמש בכל חלק מטרפו: ממותה אחת, אחרי שהיו מנקים אותה מהבשר הראוי למאכל, הייתה מספקת עורות כדי להלביש משפחה שלמה; לכל אחת מעצמותיה היה שימוש שונה ככלי עבודה, ואפילו את הצלעות הענקיות של הממותה אפשר היה להצליב זו אל זו ולבנות כך אוהלים למגורים.

אנשי המערות היו אנשים נודדים. הם טיילו בקבוצות קטנות בחיפוש אחר מזון ומחסה, ורדפו אחרי עדרים של תאואים וצבאים בחיפוש מתמיד אחר מקורות מים ומזון.

כך הם חיו במשך שנים רבות, עד שלבסוף יצאו מאפריקה מולדתם והמשיכו צפונה אל המזרח התיכון ואל אסיה הקטנה - היכן שהיום נמצאות המדינות טורקיה ואירן.

שם מצא האדם הקדמון מחסום גדול אותו הוא לא יכול היה לעבור: הרים ענקיים ומושלגים מילאו את חציו הצפוני של כדור הארץ והקור הנורא והצוקים החלקלקים היו מעל ומעבר למה שהאדם הקדמון יכול היה לגבור עליהם.

וכך, לקראת כל קיץ,  האדם הקדמון היה מתבונן על [כל] עדרי התאו והממותות עבות הפרווה ממשיכים צפונה בחיפוש שלהם אחרי אוכל, בעוד שהוא נשאר מאחור.

יום אחד, בעזרת מוחו המתפתח והיצירתי, האדם הקדמון התקין לעצמו מכשיר - המצאה, המצאה אדירה! ההמצאה הגדולה ביותר שהוא אי פעם המציא!... המצאה קטנטנה ואפילו פצפונת...

יום אחד גבר אחד, (או אולי אישה אחת - אנחנו לא יכולים לדעת), לקח לידיו עצם קטנטנה – אורכה לא היה ארוך יותר מזרת - והחל משייף אותה ומחדד אותה בדקדקנות. גם אחרי שהעצם הפכה לדקה-דקה וחדה מאוד,  הוא המשיך לשייפה עד שהיה לה חוד בקצה שהנגיעה העדינה ביותר בו יכלה לפצוע עד זוב דם.

גאה ומאושר, הוא (או היא) הלך אל בני שבטו הקטן והראה להם את המצאתו החדשנית.

חברי השבט צחקו לו, "מה אתה רוצה לצוד? זבובים?", הם אמרו, "אנחנו צריכים נשקים גדולים וחזקים! דרדר כזה קטן לא יפגע אפילו באצבע של הממותה".

האמת היא שהם לא אמרו שום דבר כזה, אלא יותר צחקו ונהמו; אבל זאת לא בגלל שהם לא רצו להגיד את זה: פשוט לא הייתה אז עדיין לאדם שפה, והוא תיקשר עם חבריו בסימנים ובנהימות גרוניות.

אבל גיבור הסיפור שלנו לא התייאש. הוא חתך שרכים ארוכים מעץ, אסף לידיו את כל השאריות של עורות ופרוות שנאספו על ידי השבט, והתיישב לבדו ליד המדורה. הוא לא היה מיומן כל-כך במלאכה, ולכן היא נמשכה הרבה יותר ממה שציפה. הוא עבד ועבד והשמש שקעה וחבריו, שכבר נמאס להם לנהום לו שיפסיק להתעסק בשטויות, הלכו לישון. מחר, הם חשבו, כשאנחנו נלך לצוד הוא יהיה עייף ולא יועיל לנו בכלום.

אבל בבוקר, כשראשוני המתעוררים יצאו מהמערה שלהם, הם ראו מחזה מדהים: לפניהם ניצב, ליד מדורה מעשנת שמזמן כבתה, אותו האיש (או אותה האישה) ומראהו לא יכול היה שלא לעורר פליאה ותדהמה. במקום החצאית שכולם לבשו שרק הסתירה את מבושיהם, הוא לבש שמלה ארוכה שירדה עד מתחת לברכיים וכיסתה את כל החזה שלו ואת כל הגב. על רגליו התנוססו זוג מגפיים שכמותם לא נראו מעולם (כולם היו יחפים), ומעל לכל אלה הוא לבש גלימת פרווה גדולה שאליה תפר ראש של נמר בתור קסדה.

כך, בעזרת הלבוש רב השכבות, האדם הקדמון יכול היה לחצות את ארצות הקרח; וכמה אלפי שנים אחרי אותו יום התחילו אנשים לחיות גם במזרח הרחוק, שם נמצאות היום הודו, סין ואינדונזיה, ובמערב הרחוק הם התיישבו אפילו ביבשת אמריקה הצפונית, אליה הגיעו על ידי חציית האוקיאנוס הגדול שהיה קפוא באותן שנים.

זהו פחות או יותר הסיפור, איך האדם הקדמון כבש את העולם הגדול בעזרת המצאה קטנטנה – המחט.

מבקר בתרבות - קונצרט בסימפונית

הסדרה החדשה של "אופוס 31" יוצאת לדרך והפעם ביקורת על קונצרט "אהבה" של התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של פדריק שזלאן, שהתרחש בחנוכה בתאריך המופלא 12.12.12.

כמדי חודש, ניצלתי את הנחת הוועד של מקום עבודתי ויצאתי עם אשתי וסבתי לקונרצט בסימפונית ירושלים. אחרי שבפעם הקודמת הכנר שון לי העיף את הקהל באחד הביצועים המרשימים לקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, מיותר להגיד שהיו לנו ציפיות גדולות במיוחד.

הקונצרט התחיל, כראוי למדינת היהודים, בהדלקת נרות חנוכה וניגון של "מה עוז צור" לשירת הקהל. באופן אישי אני סולד מהשיר הנ"ל, אבל היה בהחלט משהו משעשע בחבורת בני התרבות הזו ששרה בהתרגשות רליגיוזית "לעת תכין מטבח מצר המנבח".

לאחר מכן נוגנה היצירה הראשונה של הערב: האוברטורה ל"רומיאו ויוליה" מאת צ'ייקובסקי. היצירה הייתה מרגשת ועדינה כיאה לקוקסינטל הרוסי שהלחין אותה, ושליטתו של המנצח בתזמורת הוכיחה לנו שאין ספק שמדובר באחד המנצחים המצויינים שהסימפונית הביאה עלינו. היצירה המסויימת הזו, מתאימה במיוחד ליום שכותרתו "אהבה" שכן התימה הדומיננטית שלה נוגנה באינספור סצינות נשיקה לוהטת בקולנוע, בטלוויזיה (בין השאר בסדרות מופת כמו "פינקי והמוח" ו"סאות' פארק"), ואפילו במשחק המחשב The Sims זו המנגינה המנוגנת בכל נשיקה לוהטת של הפיקסלים המשוטטים האלה. במילים אחרות, אפשר ללא ספק להגיד שבעולמנו המודרני, היצירה הזו לא פחות קשור לאהבה מהיצירה השייקספירית שהיא מבוססת עליה.

אבל לאחר מכן קרה דבר נורא. בעוד אנחנו מוחאים כפיים ליצירה שזה עתה נגמרה, עלתה לבמה זמרת המצו-סופרן ג'ניפר הולוואי. היא לבשו משהו יקר ועל צווארה ניצנץ לו משהו יותר יקר. שאגת הגברים בגיל העמידה שהאיצו את מחיאותיהם לנוכחותה, אישרה שאין ספק והנה עומדת לפנינו גבירה שאלמלא כבודה כזמרת אופרה, הייתי מואיל לקרוא לה MILF.

היצירה שהיא ביקשה לבצע הייתה מספר (אינסופי עד מוות) של שירים של רוברט פרוסט אותם הלחין לא אחר מאשר פדריק שזלאן המנצח שעד לפני מספר שניות שיבחנו את כישרונו כמנצח ואילו עכשיו ביקשנו בליבנו שייקרו לו דברים שלא יאה להעלותם על הדף. בכל יום לומדים משהו חדש. השיעור להיום הוא: ישנם מנצחים טובים שהם מלחינים... פחות טובים. (אגב, בטהובן היה מנצח נוראי והוא השניא את עצמו על כל תזמורת שנאלצה להתמודד איתו).

כמה מילים על רוברט פרוסט. פרוסט היה משורר אמריקאי מודרני ששיריו מזוהים על ידי השפה הפשוטה שלהם ומהמבנה שלהם החופשי מחריזה ומשקל מסורתיים. למרות ההשוואה המתבקשת לחברו עזרא פאונד, שירתו של פרוסט איננה אליטיסטית ומתחכמת אלא היא שואפת לבהירות של תוכן הנקי מהתייפיפויות של משורר. מסיבה זו, אגב, הוא אהוד ביותר על מורות אנגלית שלא מסוגלות לפענח מטאפורה בלי "מדריך למורה" לידן.

הקדמתי בדברים אלו על פרוסט כדי להסביר מדוע שירתו מעמידה מכשול גדול עבור המלחין. היעדר המשקל והחריזה מזמין לחן שגם הוא משקף זאת, במידה מסויימת. אך אל דאגה, כמיטב המסורת העכשיווית במוסיקה הקלאסית, שזלאן פתר בעייה זו על ידי כך שהמוסיקה שלו נשמעה כמו סדרה של תווים שנוגנו זה אחרי זה בלי קשר כלשהו זה לזה, להבדיל ממגנינה.
כדי לשמור על איזשהו קשר עם התוכן המילולי של השירים המולחנים, הוא השתמש בטכניקה המוכרת לנו מהמוסיקה הכנסייתית של ימי הביניים, רק בלי הקדושה והקונוטציות לפדופיליה. לפי טכניקה זו, כאשר המילה אותה שרים היא "גבוה" הזמר מעלה את קולו לטון גבוה. בקיצור טכניקה שמייצרת מוסיקה בלתי נסבלת שאין פלא שהיא נזנחה ברגע שמלחינים למדו לעשות מוסיקה יפה (האירוע  המכונן לשינוי זה היה "אורפיאוס ואורידיצ'ה" למונטוורדי, עכשיו בביניין האופרה בתל אביב).

במקור שזלאן הלחין את השירים לפסנתר בלבד ואף הופיע יחד עם ג'ניפר הולוואי עם השירים האלה, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהם תוזמרו לתזמורת שלימה.

כמה מילים על אקוסטיקה. ישנה תופעה בעבודה עם סאונד הקרוייה "Ducking Down" (לא מצאתי מקבילה עברית ראוייה). לפי תופעה זו, כאשר שני כלים מנגנים באותו הטון, הכלי הדומיננטי יותר מכסה ומעלים את הצליל הפחות דומיננטי. זו הסיבה שבאס במועדונים מנוגן במרווחים שבין הקיק של התופים. מלחינים בדרך כלל מתגברים על תופעה זו על ידי הקצאת ערוצים שונים לכלים שונים, המשלימים זה את זה במקום להילחם זה בזה. באופרה (או בשירים מולחנים לצורך העניין) בדרך כלל אין בעייה כזו מכיוון שזמרות האופרה, עם ה... ריאות החזקות שלהן, מסוגלות להתעלות מעל לתזמורת שלמה בקולן.

אבל זה לא היה המקרה שלפנינו. הזמרת המכובדת התגלתה כ... משהו שקורא תווים ומשמיע אותן, להבדיל מזמרת, שבעקבות התופעה האקוסטית שתיארתי זה עתה הופיעה ונעלמה חלופות לנגד אזנינו משל הייתה טלפון נייד במנהרה בשנות התשעים. 

זה היה נורא. השילוב הזה של הלחנים העייפים והשירה המתישה מילאו אותי בתחושת מיאוס שהייתה מלווה באינסוף מבטים בשעון. לרגע ניסיתי לשכוח היכן אני נמצא וקרוא את השירים של פרוסט שחולקו לקהל, אבל - לך תקרא שירה כשגברת צווחת לך באוזן.

לאחר מסע הייסורים הזה שנמשך עשרים דקות של יגון הזמרת סיימה וכל הקהל (מלבדי) מחא לה כפיים. הרבה כפיים. כל כך הרבה כפיים שהנורא מכול התרחש - הדרן! כפמיניסטית בימי הביניים, לא נותר לי אלא לשבת ולהמתין שהעידן הזה ייגמר. מחאו כפיים שוב ואז סוף סוף הייתה הפסקה.

לאחר מכן נוגנו קטעים מתוך האהבה המכשפת של דה-פאייה , מלחין ספרדי מודרני המשלב מוסיקה קלאסית עם השפעות עממיות ומוכיח שדווקא אפשר לעשות מוסיקה קלאסית במאה העשרים מבלי שהיא תישמע כאילו כנר שכח את הכינור שלו בבית אז הוא בחר להסתפק בחתול ומסורית במקום.

לאחר מכן היא חזרה ושרה קטעים מהאופרה "כרמן". אופרה קלילה ופופולארית שלא-מי-יודע-מה ידועה בדרישות שלה מהמצעות שלה, מבחינה ווקאלית. אבל זה לא אומר שהגברת הנכבדה לפנינו לא לנסה לשחק... בעוד אני מביט במחוות השחקנית/זמרת הזו לא יכולתי שלא לחשוב על הקריירה של מאט לבלאנק, בשלב הזה אני חושב שהבנתי מה קורה פה. נדמה היה שלגיברת יש כסף, לפי ענק היהלומים השחורים של היה לה הרבה כסף. שאלתי את עצמי - האם ייתכן שהיא תמיד חלמה להיות זמרת אופרה ולכן היא שילמה לסימפונית על ההופעה? או שמא מדוברת בתורמת גדולה שהתנתה את תרומתה בשירה. אינני יודע. לא פניתי לאף אחד כדי לאושש או להפריך את התיאוריה הזו. 

שעה לפני חצות - כשלוש שעות אחרי שהאירוע-בן-שעתיים הזה התחיל - יצאנו מהאולם, בדרך אל האוטו, לא יכולתי שלא להבחין בשתיקה ששררה בנינו, הייתה זו דומייה של חברים ליחדיה אחרי היתקלות קשה, זה היה כמו להקשט שאחרי ששמת קלטת ווידאו לחברים וגילית שאמא ואבא הקליטו את עצמם ולא - לא כשהם היו צעירים ויפים. 

שיהיה ברור. אני אוהב מאוד את הקונצטים של הסימפונית ופוקד אותה בכל פעם שהם לא מצליחים למלא אולם והם משחררים כרטיסים במחיר מוזל.
נתראה באירוע התרבות הבא.

סְרָטִים

אָדָם הוֹלֵך לְסֶרֶט

וּמְשַלֵּם עַל הַכַּרְטִיס.

כַּמָּה יַעֲלֶה לוֹ לִחְיוֹת בַּסֶּרֶט?

אֶפְשַר בְּתַשְלוּמִים?

אַך לָמָּה לְשַלֵּם עַל חַיֶּיךָ בְּכֶסֶף?

הוּא טָמֵא.

אֶפְשַר לְשַלֵּם בִּתְפִילוֹת?

אֶפְשַר בְּתַשְלוּמִים?

אִם הַכַּרְטִיסַן יַרְשֶה לוֹ, הוּא יִהְיֶה

אַסִּיר תּוֹדָה.

הַכַּרְטִיסַן מַרְשֶה לְכוּלָם,

אַך לֹא כוּלָם מוֹצְאִים אֶת הַקּוּפָּה.

יֵש כַּאֵלֶה הַאוֹמְרִים שֶהַקּוּפָּה בִּלְתִּי נִרְאֵית

וְיֵש כַּאֵלֶה הַאוֹמְרִים שֶרוֹאִים אוֹתָה כָּל הַזְמָן.

צד א' חלק שלישי - תורת הפירמידות, חלק 2

לתחילת הספר
אחרי שמנינו מספר קשיים מהותיים בתיאוריות של המושגים, עתה עלינו לנסות להכין מעת סדר בתוך הריבוי. על מנת לעשות כן, ברצוני לחלק את המושגים לארבעה סוגים לפי אופייה של המשמעות המיוחסת לשימוש בהם. כלומר, לארבעת סוגי המטענים של המושג אשר בראש ובראשונה מחולקים למטענים של זמן ושל מקום. כל אחת מקבוצות אלו ניתנת לחלוקה לשני סוגים שונים גם כן – האישי והכללי. הרעיון הבסיסי שעומר מאחורי חלוקה זו הוא שהשימוש במושג הינו שימוש בהיבט מסויים של המושג, כאשר כל היבט ניתן להבנה חדה יותר מתוך תפיסת הזמן, המרחב והמידה שבה המושג הינו אישי או כללי.

לפי ראייה זו כל מושג מורכב משילוב של ארבעת היסודות הבאים:

1. הזמן האישי; ובו נכללים כל המפגשים של האדם הפרטי עם המושג בין אם במישרין או בעקיפין, מרגע הולדתו של האדם ועד הרגע הנתון. מתוך ראייה זו נבנו הגישה הפסיכואנאליטית, הרואה במושגים כמושפעים מהעבר האישי של הדובר, והפנומנולוגית של השפה (אגב, מקורן של שתי גישות אלה במהפכתו הלא מוערכת של פראנץ ברנטנו).

2. הזמן הכללי; ובו חבוי המטען הגנטי, החלק הנמסר של המושג מרגע היווצרותו של המושג ועד ההווה. מנקודת מבט זו נבנו הגישה ההיסטוריוסופית המבקשת שנבין מה הייתה משמעות המושגים בזמן המסויים אותו אנו מבקשים לחקור על ידי חשיפת המטען הגנטי שלו והגישה המבקשת לבנות את הגנאולוגיה של המושגים והאטימולוגיה של המילים.

3. המקום האישי; כאן אנו מתייחסים להיבטים של השפה שמוגבלים לוקאלית, תיאוריות סוציולוגיות מבקשות לראות מנקודת מבט זו, כמו גם גישות גיאו-פוליטיות וכלכליות, הסלנג בשפה, על חידודיו השונים, נכנס גם הוא להסתכלות זו.

4. המקום הכללי; ההיבט האוניברסלי, האידיאה של המושג, או היסוד הנתפש כמוחלט, נצחי ובלתי משתנה, אשר על בסיסו בונים מערכות כלוגיקה ומתמטיקה ומבקשים לבנות את הגישות המדעיות. זו היא הגישה של המובנים המוגבלים, אשר לפיה משמעותו של מושג מצומצמת להגדרה המוחלטת שלו, ללא מטענים מטאפוריים, וללא זליגה בין מושגים.
אין כאן כוונה לתאר מושגים כאילו הם אכן אוניברסאליים או אישיים, אלא להתחקות אחר האופן שבו הדובר מתייחס אל המושג, כמושג אוניברסאלי או כמושג אישי.

מכיוון שמתואר כאן מושג בעל ארבע פיאות אשר כולן שואפות לאותה נקודה – משמעות המושג, קראתי לתיאוריה זו "תורת הפירמידות" ולפיה כך ניתן לדמות את המושג:

בראייה מדוקדקת ניתן לראות כיכל אחת מהפיאות היא אינסופית בפני עצמה ובלתי ניתנת לתפיסה במלואה – איננו יכולים לחשוף את כל השלבים בהתפתחות של המושג כיוון שתמיד תהיינה חוליות חסרות בתיאור האבולוציה של האדם, וגם ההיבטים האישיים הינם אינסופיים בואותה מידה שההיבטים הכלליים הם אינסופיים – אלא שכאן מדובר באינסוף מוגדר כמו "מספר המספרים העשרוניים שבין 1 ל-2". לאחר שאנו מקבלים את העובדה שאין, ולא יכול להיות, בידינו תמונה כוללת של מושג זה או אחר, המכילה את כל השימושים שלו עבורי, את כל השימושים הלוקאליים שלו, את כל ההתפתחות שלו בזמן ואת כל האופנים בהם מתייחסים אליו כמוחלט, אנו מבינים שתמונת הפירמידות הינה הרבה פחות ברורה מאשר קודם לכן היה נדמה לנו.

בתמונה זו אין פירמידה. ישנן סדרות של קווים מפורקים אשר הדימיון מזהה בתוכם צורה וההיגיון מייחס לה אחדות. התמונה הופכת מורכבת הרבה יותר, כאשר אנו מבינים שבכל פעם שאנו מבקשים להבין מושג, איננו יכולים אלא להבינו באמצעות מושגים. לכל אחד מאלה פירמידה משל עצמו וכך נוצרת התמונה המליאה שבה כל פירמידה מכילה פירמדות בתוכה והיא עצמה חלק מפירמידות.

על מנת להבין את תפקידה של הפירמידה אנו יכולים לראות בה מעין מנסרה אשר אנו יכולים להחזיק מושגים לאורה וכך לפענח את משמעותם. 

הזמיר - סמיואל טיילור קולרידג'

הפעם בחרתי להביא תרגום של שירו של המשורר הרומנטי בעל החיבה היתירה לאופיום - סמיואל טיילור קולרידג', שהיה בעיני אחד המעניינים והטובים שבמשוררים הרומנטיים. ביחד עם חברו הטוב וורדסוורת קולרידג' שינה את פניה של השירה האנגלית כאשר בשנת 1800 השניים הוציאו את ספר השירים "בלדות ליריות". הספר הציג שירה חדשה, חתרנית, המעמידה אנשים פשוטים כגיבוריה ומבני חריזה חדשניים ה'משחקים' על מבנה הבלדה הימי-ביניימי.

השיר עצמו קרוי 'שיר שיח' בכותרת המשנה שלו אך השותף לשיחה נסתר עד ממש השורות  האחרונות של השיר. ברוח רומנטית השיר מתאר את ההשראה ששירת הזמיר משרה על מאזיניה ועל הקשר של האדם עם הטבע.

מצד שני השיר הינו ביקורתי בה במידה שהוא פשוט. שכן, שירת הזמיר הייתה ועדיין תימה מרכזית בשירת המערב, לפני המשוררים הרומנטיים (קולרידג' ושלי במיוחד) נהגו משוררים לתארה כמלנכולית ומדכאת, אחרי המשוררים הרומנטיים ניתן למצוא את דמות הזמיר כאידיאל של המשורר הבודד הניצב אל מול ההמון.

בישראל אנחנו יכולים להזכיר את שירתו של נתן זך שבה אנו מוצאים את הזמיר כמעין אורפיאוס ארכיטיפי של השירה, דמות בלתי מושגת שהמשורר צריך להתמודד איתה על מנת להיות משורר אמיתי.

אבל, אם חוזרים לשיר עצמו, קוראים יקרים, תעשו לעצמכם טובה ואל תקראו את השיר באיטיות פאתטית, אל תנסו להבין כל שורה ומשפט, אלא עופו עליו, כמו שהמשורר עף עליו, כך, לדעתי, ניתן להפיק ממנו את ההנאה הנדירה של מסע בתוך ראשו של גאון.

הזמיר - סמיואל טיילור קולרידג'
שיר שיח, נכתב באפריל

1798

אין עב, אין זכר של שקיעת היום

המבחין את המערב,  אף דוק

של אור קודר, אף גון אפל לא נע.

בוא, ננוח על גשר טחב זה!

אתה רואה את בוהק הנחל,

אך אין לו צליל: דום זורם הפלג

על מצע נץ רך. הכל שקט כאן,

ליל שלווה! ואף שלכוכבי מרום

אור דל, בוא נחשוב על מטר אביב

המרנין את הארץ, ונמצא

עונג באור הדל של כל כוכב.

והס! הזמיר החל את שירו,    

ציפור "כה מוסיקלית, כה נוגה"!

ציפור נוגה? מחשבות של סרק!

הטבע אין בו כל דבר נוגה.

-- אך נווד לילי, אשר ליבו נקרע

בזיכרון של טעות חמורה,

או אהבה מוזנחת או מרה,

(וכך, אומלל! מילא הכל רק בו

וכך כל קולות הרוך סיפרו לו

רק על יגונו) הוא ושכמותו

נתתנו לצליל הזה שם כה נוגה;

ומשוררים לרוב הם הד לכך,

משוררים, אשר בנו חרוז

כשטוב היה לו מתחו גפיהם

לצד פלג בעמק מיוער

לאור חמה או סהר, לזרם

נכנע בכל רוחו, ובשירו

ובתהילת השווא! אשר היא

תשתתף בנצחיות הטבע,

דבר נכבד! וכך שירו

יאדיר את זה הטבע, והוא

עצמו יהא נאהב! אך אין זה כך;

ונערים ועלמות השירה  

המאבדים דוק דמדומי אביב

בנשפים ומול בימה חמה, הם

בגודש אהדה צנועה בוכים

מול ניסיונות תחינת פילומלה.

חברי, ואחותו! למדנו

תורה שונה: ולא כך נחלל

כל צליל טבע שלעד מלא רוך

ואהבה! זמיר עליז הוא זה

המצופף ומאיץ ומזרז את

קולו המתוק בסילסול כה רב,

כאילו הוא חושש, שליל אפריל

יהא כה קצר שלא יהגה

את שיר אהבתו, וכך רוחו

לא תוקל בשירה! אני מכיר

חורשה גדולה, סמוך למבצר רם

אשר מושל לה אין: וכך היא

גדלה פרא בצמחיה סבוכה

והמשעולים נשברים, ודשא

דק ולוע הארי עליהם.

אך שום מקום אחר איני מכיר

בו הזמיר כה רב: ושם וכאן

מעץ וסבך הם עונים ומסיטים

זה את זה בשיר מעל החורשה--

במעברי תגרה וגחמה

וברחש נגינה וג'יג חטוף

וקול שריקה עמום מתוק מכל--

בוחש  את האוויר בהרמוניה,

שאם תעצום עיניך, עלול

להישכח ממך הליל! על שיח

מואר אשר עליו חצי סגורים,

אולי תראה אותם על הזמורות,

את ברק, ברק מבטם החד

נוצץ, בעוד גחליליות רבות

הן אור ללפיד אהבתה

עלמה עדינה

ששכנה בביתה החם וטוב

סמוך למבצר, בעת סוף ערב,

(כגבירה שנשבעה להקדיש

עצמה לכל הטבע בחורשה)

גולשת במשעול, היא מכירה

קולם, עלמה עדינה! לעיתים,

בין רגע, עת הסהר כוסה עב,

שמעה הפוגה של דום, עד אשר

הסהר שב, והעיר כל תבל

בהתרגשות, וציפורים אלו

פרצו בשיר כמקהלה כולן,

כאילו גל חלף פתאום שוטף

מאה כלי נבל שמימיים! והיא

ראתה זמירים רבים יושבים כלץ

על זלזל פורח שעודו נודד,

ולתנועה זו כיוון שיר פוחז,

כהנאת שכרות זורקת ראש.

שלום, הו מסלסל! עד לסוף מחר,

לך, חבר! שלום, שלום קצר!

שוטטנו ארוכות בהנאה,

ועתה לבית היקר.-- שוב

השיר! באושר יעכבני!-- בני,

אשר, ללא יכולת להטעים,

פוגם בכל צליל בחיקוי טועה,

כיצד הוא הביא ידו לאוזן,

ידו הקטנה, האצבע מעל,

הפציר שנקשיב! נראה לי נבון

להפכו חבר-משחק לטבע

מכיר הוא מי כוכב ראשון. פעם

נעור ברוח נכאה (כאב

פנימי, דבר מוזר, חלום עולל),

מיהרתי לקחתו אל הבוסטן,

בראותו את הירח נדם,

השהה בכיו, ושחק בשקט,

ועיניו ששחו בדמע עצור

ברקו אל מול זו הקרן! ובכן--

זה סיפורו של  אב. אך אם עדן

ייתן לי חיים, יגדל הנער

מכר לשירים, שעם שעת ליל

יחוש שמחה! ושוב שלום לך,

זמיר מתוק! ושוב חבר! שלום.

תרגם: תום בייקין-אוחיון