העיר, פרק שלוש עשרה - פריז, חלק א'

לתחילת הספר

למרות שאמסטרדם הייתה במאה השבע-עשרה למרכז האימפריה ההולנדית, החלה אימפריה זאת לאבד במהרה את שליטתה בישובים המרוחקים. היא הפסידה את אחיזתה בדרום אמריקה לממלכת פורטוגל וספרד, ובצפון אמריקה – לבריטניה: בעוד שהצי ההולנדי היה המהיר ביותר והיעיל ביותר למטרות מסחר, לא היה מסוגל להתמודד עם המעצמות ספרד ואנגליה במלחמה ימית.

עם זאת, למרות הכוח האדיר של ספרד ואנגליה, בתחילת המאה השמונה עשרה הסתמנה צרפת כמעצמה הגדולה ביותר באירופה. צרפת שרדה את עידן מלחמות הדת ונותרה ברובה קאתולית, דבר שאפשר לה לשמור על יציבות יחסית ועל אחדות. בניגוד לגרמניה, לדוגמה, שהייתה מחולקת למאות מחוזות קטנים שנהנו מניהול מבוזר של בעלי האדמות, צרפת הייתה ממלכה מאוחדת תחת שליט מוחלט אחד. השילוב בין אדמות פוריות וניהול מאורגן אִפשר לצרפת להזין אוכלוסייה גדולה מאוד - למעלה מ-22 מיליון תושבים.

התקופה שבין המאה ה-17 וה-18 הביאה לעולם את השליט האבסולוטי: קתרינה הגדולה ברוסיה, פרידריך הגדול בפרוסיה, מריה תרזה באוסטריה וכמובן לואי ה-13 בצרפת. שלא כמו כקיסרים הרומים, השליט האבסולוטי לא היה מוגבל על-ידי פורום של סנטורים; ובניגוד לחוקים הקדומים של חמורבי, הוא לא ניצב מתחת לחוק אלא מעליו.

פריז במאה ה18

עם זאת, במאה השמונה-עשרה החל לחלחל ללבות האנשים רעיון חדש - רעיון המדינה. עד כה ראינו ערי מדינה ואימפריות שנבנו סביב ערים; ואילו עתה אנו רואים מושג חדש, ששורשיו במחשבה של ניקולו מקיאבלי, של 'המדינה' בה' הידיעה. בשלב זה עדיין לא התגבשה זהותה.

המעבר למדינה ניכר בשלושה שינויים מהותיים:  בצבא, בכלכלה ובביורוקרטיה. לואי ה-13 היה צריך לבסס את שלטונו האבסולוטי מבלי להיות כפוף לאצולה. הוא עשה זאת, בראש וראשונה, על ידי הקמת צבא מדיני שהיה כפוף ישירות אליו. צבא זה היה שונה מכל צבא שראינו עד כה; הוא היה מאורגן בצורה המוכרת לנו עד היום: קצונה היררכית ממוסדת, וחיילים. הצבא העניק חינוך לכל החיילים אחיד, במה שאנו קוראים היום 'טירונות'. אחדות הצבא התבטאה גם במדים האחידים שהונפקו לכול החיילים, שלא נדרשו יותר - כמו בימי הביניים - לדאוג בעצמם למדיהם ולנשקם: אלה נמסרו להם על-ידי המדינה. התפתחה תעשייה צבאית מרכזית, והוקם משרד ממשלתי - משרד הביטחון - שתפקידו היה לנהל את נתח התקציב המכובד מתוך המסים ששוריין לשם כך. למרות היתרונות הבולטים של שינוי זה במבנה הצבאי, היה לכך חיסרון מהותי אחד אשר ניווכח בו  מאוחר יותר במהפכה הצרפתית: כאשר הצבא מזוהה עם המלך באופן מוחלט, הוא אינו מזוהה עם העם; כך שכאשר העם מתנגד למלך, הריהו מתנגד לצבא. בנוסף לכך, הצבא החדש היה יקר בהרבה מכל הצבאות הקודמים.

השיטה הכלכלית החדשה, ששלטה בצרפת ובשאר העולם המערבי, נקראה 'מרקנטיליזם'. לפי שיטה זו ה"משחק הכלכלי" הוא משחק סכום אפס - כלומר קיימת כמות מוגבלת של משאבים, המתבטאים בעיקר באדמות ובנתינים משלמי מיסים. לפי שיטה זו, כדי להצליח מבחינה כלכלית יש להגדיל את כמות האדמות הכפופות לשליט, ואתן את המסים המשולמים לו. השליט חייב כל כן לשאוף תמיד למלחמה על אדמות חדשות, ולחזק את אחיזתו באדמות שברשותו. לניהול שיטה כלכלית מורכבת זו, לואי ה-13 החזיק יועץ חכם וידוע לשמצה בשם החשמן רישילייה, שניהל למטרה זו רשת סבוכה של מרגלים בכל העולם המערבי. אנו מכירים דמות זו מספרו של דיומא האב "שלושת המוסקטרים", וכן מיצירות שנכתבו בעקבותיו.

[הערה: המוסקטרים היו יחידה מובחרת במשמר השליט, שהורכבה בעיקר מבני המעמד הגבוה, אשר רק להם ניתנה הזכות לשאת את פאר הטכנולוגיה המלחמתית של אותה תקופה - רובה המוסקט (מכאן שמם). רק ליחידה זו היה מותר לשאר נשק זה ברחבי העיר וזו אחת הסיבות לזכות האמריקאית לשאת נשק - הזכות הזו נקבעה בתגובה לעידן שבו רק המעמד הגבוה יכול היה לשאת נשק, ארצות הברית, כאשר זו הוקמה על עקרונות של שוויון  בין אזרחיה, התגאתה בכך שאצלה לכולם ישנה זכות לשאת נשק.

שתי דרכים מרכזיות היו ללואי ה-13 לניהול הביורוקרטיה הגדולה של ממלכתו, ולשמור על כוחו המוחלט אל מול בני האצולה השונים שביקשו אוטונומיה יחסית על אדמותיהם. ראשית, הוא עסק בסחר בכיסאות ביורוקרטיים, במעין היגיון שאומר, 'אם אינך יכול להרוג אותם, צרף אותם אליך'. בראשיתה הייתה שיטה זאת דרך לשתף את מעמד האצולה בגוף המנהל את המדינה; אך במהרה הפכה לדרך למלא את הגירעון הגדול שהמדינה צברה משנה לשנה - כל העת צצו משרות מנהליות חדשות שנמכרו למרבה במחיר, חלקן מעשיות וחלקן פיקטיביות לחלוטין.

דרך נוספת להגביל את מעמד האצולה הייתה יצירת תחרות פנימית בין בני האצולה: כל אחד מהם הוזמן לערוך מסיבה מפוארת לכבוד המלך, שתתעלה על קודמותיה. לשם כך היה צורך מכיוון שלא היו ברשות האצולה המשאבים הגדולים הדרושים לכך; כאן, לואי היה מוכן להלוות להם בשמחה את הכספים לקיום המסיבה בריבית גבוהה - וכך כל מעמד האצולה מצא עצמו כפוף לשליט בגין ההלוואות וריביות שהתחייבו להחזיר לו.

ניהול זה היה אמנם בזבני מאוד ותרם לגירעון האדיר המצטבר; אך כל הכספים עברו דרך מקום אחד - העיר פריז, בירת צרפת. פריז של אותם שנים הייתה מקום מופלא ונורא כאחד. הייתה זאת העיר היחידה שהוארה בשעות הלילה (מכאן הביטוי 'עיר האורות') - ראשית באמצעות נרות משומן לוויתן, ולאחר מכן בפנסי גז. העיר ריכזה את כל הטוּב של הרנסנאס ונסכה בו טעם. תושביה ניכסו את הוראות הנימוסים של פירנצה והפכו אותן ל'אטיקט'; לקחו את אמנות המחול והפכו אותה ל'בלט'; לקחו את התבלינים והטעמים של העולם החדש והפכו אותם ל'קולינריה'; נטלו את תעשיית הבדים האיטלקית והפכו אותה ל'אפנה'. 

בתקופתו לואי ה-14 (בנו של לואי ה-13), פריז הפכה למרכזה של אירופה כולה. בכל רגע נתון שהו יותר מאצילי אירופה בפריז מאשר בשאר העולם. לואי ה- 14הפך אפילו את הבזבוז לאמנות, ובנה את הארמון המפואר ביותר באירופה עד אותה תקופה - מפואר וגדול יותר אפילו מהקפלה הסיסטינית - ארמון ורסאי.  

ארמון וורסאי, מבט על החצר האחורית

היום, כאשר מבקרים בפריז אי אפשר שלא להתפעל מהשדרות הרחבות שלה; אך מאחוריהן מסתתרת הבעיה האמתית של העיר: היא גדלה על גבי תושביה. העיר הזו הפכה לאזרחיה ליקרה מכדי לחיות בה. הסוחרים ובעלי העסקים להתקומם כנגד השליט על ידי חסימת הרחוב משני צדיו, כדי למנוע תנועה של הצבא לפיזור ההתקוממות. לואי ה-14 פתר בעיה זו על ידי הרחבת השדרות במידה שאי אפשר היה לחסום אותן.

תושבי העיר הפכו למתוסכלים וממורמרים מכך שנדרשו מהם מיסים גבוהים ומחירים מופקעים על מחייתם – כדי לאפשר קיומן של מסיבות מפוארות לאצילים שאינם צרפתים, שאינם חלק מהמדינה הצרפתית. בתגובה להתנגדותם, לואי ה-14 טבע את הביטוי שמסכם בשתי מילים את החיים במונרכיה אבסולוטית: "אני המדינה".

אזרחי פריז לא הסכימו עם דעה זו, עבורם המדינה הייתה האדמה אליה הם נולדו והשפה אותה הם מדברים. בחלק הבא נראה כיצד התסכול הזה הביא לכך שהעיר עצמה תתקומם בשם המדינה כנגד שליטה, באחד האירועים המשמעותיים ביותר בעולם המודרני, המהפכה הצרפתית.  

העיר, פרק שנים עשר - אמסטרדם, חלק ג'

לתחילת הספר

אמסטרדם הייתה לעיר הנמל העשירה ביותר וכמרכז הרפובליקה ההולנדית - באימפריה ההולנדית, שגבולותיה התפרסו מברזיל ועד אינדונזיה, וכללו גם עיר נמל קטנה בחוף המזרחי של אמריקה הצפונית בשם 'ניו-אמסטרדם', שלימים תיקרא ניו-יורק.

מתוקף היותה מרכז מסחרי, אמסטרדם שפיעה לא רק על השדה הפוליטי באירופה, אלא גם על הטעם של האוכלוסייה העשירה. כך, לדוגמה, החל באירופה 'שיגעון' לפרחי הצבעוני. הייתה זאת אחת הבועות הכלכליות המוזרות ביותר בהיסטוריה הכלכלית של אירופה: הצבעונים נתפסו כמוצר יוקרה, ואפילו כהשקעה, למרות שתוחלת החיים של כל מוצר כזה לא עלתה על חודש ימים. אצילים רבים פשטו את הרגל במרדף אחד הצבעוני המיוחד ביותר, והון רב הוצא על המרדף הזה.

רמברנט

היו גם דוגמאות לכלכלה מסורתית יותר. אנו יודעים שבעקבות פירנצה, שוק האמנות נתפס כהשקעה נבונה. ואכן, מאז פירנצה, בכל עיר מרכזית, יחד עם הכוח הפוליטי, קיבלה גם האומנות המקומית השפעה על שוק האמנות ועל תולדות האומנות ככלל. כך, עידן אמסטרדם 'העידן של רמברנדט'. רמברנדט יכול לשמש בעבורנו דוגמה טובה לאמסטרדם ככור היתוך חברתי: המודלים שלו היו אצילי העיר וזונות העיר, מגדולי הסוחרים ועד הגנבים הפשוטים. הוא - כמו אמסטרדם עצמה - ידע שאי אפשר להפריד בין אמסטרדם של מעלה ואמסטרדם של מטה; בין העיר של היום והעיר של הלילה.

אסיים בשלוש דוגמאות לדרך שבה עיר זאת השפיעה ישירות על חיינו אנו, ועל עיצוב צורת המחשבה המודרנית. שלוש הדוגמאות הן דווקא של אנשים שלא היו הולנדים, אבל התגוררו באמסטרדם והיו חלק בלתי נפרד מן המארג הייחודי של החופש לחשוב, לכתוב ולפרסם רעיונות חדשניים שאי אפשר להעלות על הדעת שהיו מתפרסמים במקום אחר.

הדוגמה הראשונה היא של מתמטיקאי צרפתי שחלומו שינה את פני העולם היום.  רנה דיקארט לא נתפש היום כהוגה הולנדי, משתי סיבות: ראשית, הוא לא היה הולנדי; ושנית היא משום שהאימפריה הצרפתית ראתה בו אחד מגדולי הפילוסופים הצרפתים. עם זאת, דיקארט לא יכול היה להיות בחייו פילוסוף צרפתי. הוא אמנם נולד בצרפת וכתב בצרפתית, אבל כדי להיות חפשי לפרסם את רעיונותיו החדשניים היה עליו לעזוב את מולדתו ולחיות באמסטרדם - עיר שבה הוגה היה חפשי לחקור ולפרסם את מחקריו מבלי לחשוש מרדיפה דתית.

הכוח המניע מאחורי המהפכה של דיקארט היה חלום שחלם בצעירותו ואשר ליווה אותו כל חייו. בחלומו ראה דיקארט את המדעים השונים כפופים למדע אחד מרכזי, אשר ממנו נבעו. הצורך הזה בעיקרון ראשוני חדש נבע מאבדן היסודות של העולם הישן. תפיסת העולם האריסטוטלית הייתה יציבה במשך כמעט אלפיים שנה. עד למלחמות הדת באירופה, ההגמוניה הקתולית שלטה בתפיסה הדתית של אזרחי האימפריה הקדושה. עתה, הקרקע כאילו נשמטה מתחת לעולם הישן, והיה צורך בבסיס חדש שעליו אפשר היה לבנות את תפיסת העולם שתיקרא לימים תפיסת העולם המודרנית.

המדע, שדיקארט הביא אותו כתחליף לדוגמטיות הישנה, היה המתמטיקה. במסגרת הפרויקט שלו להכפיף את כל המדעים למדע זה, הוא איחד בין הגיאומטריה היוונית והאלגברה הערבית, והמציא את מערכת הצירים הקרטזיאנית, המאפשרת להציב צורות גיאומטריות על ציר X וY, ולהמירן למשוואות. כך הביא להבנת הגיאומטריה והגיאוגרפיה בשפה מתמטית. כמו כן, פיתח חידושים בתחום האסטרונומיה, אשר אפשרו להציג גם אותה במושגים מתמטיים. אך מה באשר למדעי האל והאדם - מדעים  שאנו נוטים להבין היום כבלתי ניתנים למתמטיזציה? 

דיקארט

כדי להחזיק בכלים הנכונים להתמודד עם הנושא, דיקארט פרסם ראשית מאמר בשם "על המתודה", בו הוא מסביר שכדי לפתור בעיה כלשהי, יש ראשית לפרק אותה לחלקיה הקטנים ביותר; וכך, מהנקודה הבסיסית ביותר, יש להתחיל להרכיב מחדש את המערכת השלמה על בסיס יציב. היום המתודה הזאת שולטת בצורה שבה חברות תוכנה מפתחות את מוצריהן: כל יחדיה עובדת על החלק שלה, לעתים מבלי לדעת אפילו מהו המוצר השלם. 

לאחר מכן דיקארט יישם את הגישה הזו על המטפיזיקה. בספרו המפורסם "הגיונות" הוא מתחיל בהטלת ספק בכל היסודות שאינם יציבים - החושים, העולם החיצון והמתמטיקה - ולבסוף נשאר עם אבן הפינה היציבה של הפילוסופיה שלו, המבוטאת באמרה "אני חושב, משמע אני קיים". מטענתו היא שבעוד שאני יכול להטיל ספק בכל, אינני יכול להטיל ספק בכך שאני מטיל ספק - בכך שאני חושב - משמע שה"אני" הוא היסוד הבסיסי שאי אפשר להטיל בו ספק. מנקודה ארכימדית זו דיקארט ממשיך "לבנות" את העולם כולו, ראשית כחלל וזמן, גוף ונפש; ולבסוף הוא מכניס לתוך המשוואה שלו גם את אלוהים. מפעלו של דיקארט מסמל עבורנו נקודת אמצע במעבר מימי הביניים למודרנה. מצד אחד זו יצירה המוכיחה את קיום האל, כמו יצירות ימי-ביניימיות אחרות, מצד שני האל הזה הוא, כביטוייו של פסקל, "אל הפילוסופים", כפוף למתמטיקה ולשכלו של האדם.

פירוק היסודות הישנים הביא גם לשיח חדש בתחום מעמדו של האדם בחברה. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוֹק, שפרסם באמסטרדם את כתביו המהפכניים על הזכות הטבעית של כל אדם ועל הסובלנות (בהחלט נושאים מהפכניים), הוא הפילוסוף השני שנביא כדוגמה לעיצוב העולם המודרני.

לוק אחראי לתפיסה שלפיה כל בני האדם שווים ללא הבדל דת גזע או מין. כולם נולדים עם זכויות טבעיות, כמו הזכות לרכוש. במאמרו "על הסובלנות" הוא טוען שעדיין לא סיימנו את התהליך של הבנת העולם - או במילים אחרות, שאיש אינו מכיר את אלוהים במידה מספקת כדי לכפות את אמונותיו על אחר. זו הייתה גישה מהפכנית ביותר, שכן עד לאותה עת היה מקובל להאמין בגישה שלפיה אני צודק באמונתי, ולכן אגיע לגן עדן, וכל מי שאינו מאמין באל שלי נידון לגיהינום, ולכן חובה לעשות הכול כדי להמיר את דתו - אפילו להורגו. מלחמות הדת ביטלו את הגישה הזו, שכן הן גרמו לכך שאירופה כולה כמעט וטבעה בדם.
לוֹק מחליף את הערכים האלה בערכים אוניברסליים שאינם מבדילים בין בני האדם לפי דתם אלא לפי חירותם. המדינה, לפיו, אינה צריכה לדאוג לנשמות נתיניה אלא לגופם ולרכושם. גישה זאת מתבטאת בציטוט מוכר:

"We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness."

לוק

פסוק זה - הלקוח, כמובן, ממגילת העצמאות האמריקנית - הושפע ישירות מלוֹק. ראשית, הטיעון מתבסס על אמתות אווידנטיות, כלומר אמיתות המתבססות על חשיבה רציונלית. שנית, השוויון הוא בין כל האנשים (לימים יעלו את השאלה האם התכוון לכל הגברים הלבנים, או גם לנשים, לשחורים ולשאר "לא אירופים"). שלישית, זכויות אלו באות לידי ביטוי בזכות לחיים (כלומר אוטונומיה גופנית), לחירות (כלומר אוטונומיה מן הזר ומן המדינה עצמה) ולמרדף אחר האושר (אשר בהקשר זה מובנו חירות כלכלית או החופש לסחור ולהצליח במסחר זה. ערכים אלה הם כיום אמריקניים ומודרניים כשם שהם אמסטרדמיים.

ההוגה השלישי בהקשר האמסטרדמי היה בן למשפחת אנוסים יהודים שברחו מספרד החשוכה. בנדיקט ברוך שפינוזה התחיל את דרכו כתלמיד חכם בישיבה, בזמן שההכרה בכוחה של החשיבה הרציונלית שטפה את אמסטרדם ואת העולם המערבי כולו; זאת, אחרי שהחשיבה הישנה שהסתמכה על המסורות הקלסיות והמונותאיסטיות נחלה כישלון חרוץ, והובילה את העולם המערבי לשרשרת מלחמות חסרות תכלית.

שפינוזה החליט ליישם את החשיבה הרציונלית על מה שהוא ראה כחשיבה הדוגמטית של הדת. כזכור בפרק על בגדד סיפרנו על חלוקת המצוות של סעדיה גאון למצוות אותן עלינו לקיים כי הן מתיישבות עם השכל הישר ולמצוות אותן עלינו לבצע מתוקף הבשורה שמסרה אותן. שפינוזה טוען כנגדו שהמצוות המתיישבות עם השכל הינן חובה אוניברסאלית ועל כל אדם, באשר הוא אדם, לקיימן, כמו לדוגמה המצווה 'לא תרצח'. לעומת זאת המצוות שאינן מתיישבות עם השכל אינן חובה אוניברסאלית וערכן עבור האדם המודרני הינו ספרותי והיסטורי. בהבנה זו שפינוזה היה להוגה הראשון שהוביל לקריאה ספרותית-היסטורית של כתבי הקודש, קריאה אשר עדיין שולטת ברוב המוסדות האקדמיים בעולם היום. בנוסף ההבנה הזו הפכה את שפינוזה לאבי החילוניות.
יש להדגיש כאן ששפינוזה לא היה אתאיסט כלל וכלל, הוא האמין באלוהים בכל ליבו, אך האל של שפינוזה לא היה מעין דמות פרסונאלית של אב רחום ואכזר המביט מלמעלה על הנעשה על הארץ ושופט את נתיניו, אותו עולם עליון הנפרד מהעולם הזה לא התיישב עם החשיבה החדה והנוקשה של שפינוזה. אלוהים שלו הוא הוא העולם כולו. 

אין להמעיט בתוקף הגותם של שלושה אלה על חיינו אנו. היום - כאשר אפשר לומר שחלומו של דיקארט הוגשם והמתמטיקה נוכחת בכל המדעים מכלכלה ועד כימיה; כאשר הזכות הטבעית של כל אדם נתפסת בעינינו כמובנת מאליה, וכאשר האמונה באל א-פרסונלי ואימננטי קיימת בלבבות רבים - אפשר בהחלט לומר שאנו חיים בעולם אמסטרדמי באותה מידה שאנו חיים בעולם מודרני.

שפינוזה הקרקע וההולכים עליה. התפישה הזו של האימננטיות של האל קיימת עד היום וניתן למצוא אותה, בעיני, בגישה העכשווית לקשר שבין הגישה המהפכנית של שפינוזה עוררה את חמתם של אמסטרדמים רבים, אבל לאמסטרדם הייתה דרך משלה להתמודד עם אנשיה. אם בפירנצה הגילדות המקצועיות היו שליטות, הרי שבאמסטרדם היו אלה הקהילות הדתיות השונות - כיחידות שניתנה להן האוטונומיה לנהוג בדרכן וכן האחריות לחבריהן. על כן, רבני הקהילה היהודית נתבקשו על ידי העיר להתמודד עם ההוגה הצעיר שכרסם באמונות ההמון. לכל קהילה הייתה דרך משלה להתמודד עם הסרים מדרכה; הקהילה היהודית השתמשה בחרם: ברוך שפינוזה הוקא מקהילתו כמשוקץ ונדרש לעזוב את העיר.

לפרק הבא

העיר, פרק שנים עשר - אמסטרדם, חלק ב'

לתחילת הספר

בעקבות המהפכות השונות שהתרחשו באירופה במהלך המאה ה-16 – מהפכות דתיות, התפתחות המדע וגילוי אמריקה - נשמטה הקרקע מתחת לתפיסת העולם הימי-ביניימית. למעשה, המושג "תפיסת העולם הימי-ביניימית" היה המצאה של הדור הזה - דור הרנסנאס - שתיאר את התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית לבין תור הזהב באיטליה כ'שנים השחורות' (Dark Ages)  של ההיסטוריה. 

תפיסה זאת שגויה לחלוטין: שרשרת המסירה של העבר לא נשברה, היא פשוט נעה מזרחה. עם זאת, תפיסה זאת נותרה בעינה, ו נשתמרה עד היום באזורים רבים בעולם המערבי.

לפני שנדבר על המרד של ארצות הצפון ועל הקמת הרפובליקה ההולנדית, נקדים בסקירה קצרה של התהליכים הפוליטיים שהתרחשו באירופה של סוף המאה ה-16. צ'ארלס החמישי, הקיסר של מה שנקרא "האימפריה הרומית הקדושה" שכיסאה עמד באותן שנים בגרמניה, הגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהאימפריה גדולה מכדי שתוכל להיות מנוהלת כהלכה. הסיבה לכך הייתה הגודל והסרבול של הביורוקרטיה של האימפריה, שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם החזיתות הרבות של התקוממות על רקע דתי ומעמדי.

צ'ארלס החמישי פרש על-כן מכיסאו, וחילק את האימפריה לשני חלקים. את החלק שייקרא לימים גרמניה הוריש לאחיו פרדיננד, שהפך לקיסר החדש; את אדמות ספרד ואת ארצות הצפון (היום הולנד, בלגיה וחלקים מצרפת) הוריש לבנו פיליפ השני.

פיליפ השני, מלך ספרד, התעקש שממלכתו תישאר קתולית, והחל להפעיל את שליחי האינקוויזיציה שלו ברחבי הממלכה. האינקוויזיציה זכתה לשם רע מאוד בספרי ההיסטוריה, למרות שבפועל הייתה הרבה פחות אכזרית ושטנית. בשנים שבהן פעלה, הוציאה להורג שניים-שלושה אנשים בשנה. היא לא רדפה את היהודים באשר הם - כפי שהיסטוריונים שונים ביקשו לספר - אלא רק את היהודים המומרים: פיליפ השני פיתח תרחיש אימה שבו יהודי מומר יצליח להשתחל לכס הוותיקן ולהיות אפיפיור. מסופר גם שהאינקוויזיציה הייתה מערכת צנזורה נוקשה; אבל גם כאן אנחנו מוצאים שאפילו ספרו של קופרניקוס הודפס ונמכר, עם תוספת "הערה" מטעם האינקוויזיציה הטוענת שהספר הנ"ל מכיל דברי כפירה.

האינקוויזיציה נתפסה בעיני קהילה גדולה ומשכילה כשארית של הברבריות שאפיינה את ימי הביניים.  האינקוויזיציה הספרדית זוהתה עם מקבילתה מהמאה ה-12, שאכן הייתה אכזרית וברברית.

הולנד הייתה מוקד ההתנגדות החריפה לאינקוויזיציה. למרות שאצילי הממלכה היו קתוליים בעצמם, הם נהנו מפירות הנאורות החדשה והבינו שכלכלת שלום עדיפה למסחר מכלכלת מלחמה.

עיר הנמל אמסטרדם הוקמה בראשית דרכה כתחנת עגינה לספינות פיראטים, שמצאו עצמם חסומים מדרום על-ידי הארמדה הספרדית וממערב על ידי הצי הבריטי. אמסטרדם הפכה עם הזמן למפלט אמתי בעבור אנשים שברחו מרדיפות כלכליות ודתיות. יהודים רבים - כמו גם קאלוויניסטים, פרוטסטנטים ואנאבפטיסטים - מצאו בה מקום שבו יוכלו לחיות את חייהם בשקט יחסי. כעיר חופשית, אמסטרדם חרטה על דגלה את שלוש החירויות של העולם המודרני: חופש הדת, חופש המסחר וחופש הדפוס; ובמקביל את שלוש החירויות של הצד האפל של הכלכלה: סמים, זנות והימורים. כך הפכה למרכז תרבותי ומרכז כלכלי אדיר, שהתחרה עם האימפריה הספרדית הגדולה.

האימפריה הספרדית הייתה ללא ספק האימפריה העשירה באותה תקופה; עם זאת, היא פשטה את הרגל פעם אחר פעם - ראשית, בשל כך שכל מצבורי הכסף האדירים שנמצאו בעולם החדש התגלו כבעייתיים: ראשית, הכסף הושקע במצבורים של חומרים שונים ובכמויות גדולות כל כך, שמיצוי הכסף התגלה כיקר יותר מערכו בשוק; שנית, הפירטים מהצפון הצליחו להשתלט על אחת הספינות שהביאה את אוצרות העולם החדש לאירופה; ושלישית, בגלל המלחמה המתמשכת עם ארצות הולנד.

המרד בהולנד אמנם החל כהתנגדות לאינקוויזיציה, אבל היו לו מניעים כלכליים פשוטים יותר. הולנד הייתה מעצמה כלכלית, וסוחריה ואצילה התנגדו לתשלום מסים לאימפריה הספרדית החשוכה. התנגדותם הייתה חזקה עד כד כך שהם העדיפו לשלם מסים גבוהים הרבה יותר למימון המלחמה.

המלחמה הייתה ארוכה מאוד, והתנהלה בסדרה של גלי מרידות. למרות שהספרדים הצליחו לנצח בכל הקרבות, הם לא הצליחו לנצח במלחמה: המשברים הכלכליים של האימפריה לא אפשרו לה לנהל את המלחמה. כך, בסוף המאה ה-16 נחתם הסכם הפסקת אש, והאימפריה נאלצה לוותר על ארצות הצפון.

לאחר שהולנד זכתה בעצמאות, היא חיפשה במהרה מלך שייקח אותה תחת חסותו. למרבה הפלא, לא נמצא מלך כזה. אפילו אליזבת מלכת אנגליה סירבה לקבל את האדמות העשירות, כדי לא להסתבך יותר במלחמתה עם ספרד. הולנד 'נאלצה' בלית ברירה להכריז על עצמה כרפובליקה - הרפובליקה הראשונה באירופה. הרפובליקה פרחה בזכות חירויותיה, ובמהלך המאה ה-17 הייתה למרכז תרבותי וכלכלי אדיר. אמסטרדם, כמרכז הכלכלי (אם כי לא הפוליטי) של הרפובליקה, עיצבה חלקים גדולים מן התפיסה של העולם המודרני.

לפרק הבא