אמתים

אני לא פלורליסט,
במובן החמור של המילה.
כלומר,
אני לא שולל את הטענה שהאמת היא אחת
במובן החמור של השלילה.
היא, מבחינתה,
יכולה בהחלט לזהות עצמה ככזאת.
היום יש אופנה של הזדהות עם זהויות.

אבל אנחנו
מה אנחנו יודעים?
אולי לא מעט, אבל האם זה מספיק?
מספיק כדי לדעת את האמת על האמת?
האם אנחנו יודעים מספיק
כדי לשלול את האפשרות
שהאמת היא כמספר העיניים
כפול מספר המבטים?

אולי זו טעות,
אולי רק אולי.
אבל אני איני יודע די
בשביל לזהות וודאות בוודאות.
שלא לדבר על מהות.
בעולם שבו האל הוא אולי אלוהים
גם האמת היא אולי אמתים.

גדולתו של רעמסס השני, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

הסיפור הבא מתרחש אי שם בעבר הרחוק של כולנו. לפני למעלה משלושת אלפים ומאתיים שנה, בממלכת מצריים העתיקה. אבל למרות שהוא עתיק יותר מהתורה ושהוא מספר על תרבות שנעלמה מהעולם לפני אלפי שנים, יש לו דבר או שניים ללמד את כולנו שחיים כאן היום.

רעמסס השני היה יורש העצר המלכותי השלישי של השושלת ה19 של מלכי מצריים. במצריים הקדומה, להיות מלך לא היה רק תפקיד ממשלתי – זה היה גם תפקיד דתי מהמעלה הראשונה. הוא נתפש על ידי נתיניו, לא כאדם – אלא כאל, אשר לאחר מותו יזכה לטוס על אניית מעופפת אל פנתאון האלים המצרי.

בראשית דרכה, הייתה משפחתו של רעמסס השני משפחה של לוחמים ומנהיגים צבאיים ששירתו את המלך הקודם. במילים אחרות, הם לא נולדו לאותה אצולה מלכותית ממנה הגיעו רוב משפחות המלוכה של מצריים. מסיבה זו, היה עליהם להוכיח את זכותם למלוך. הם עשו זאת בעזרת כיבושים צבאיים ומלחמות רבות.

כבר כשהיה בן 14 אביו של רעמסס, סתי הראשון, לקח אותו עמו למלחמותיו הרבות, על מנת שהנער ילמד את אמנות המלחמה משדה הקרב, במקום ממגילות הפפירוס. רעמסס השני הוכיח כזו שליטה ונחישות שכשהיה בן 22, אביו הפקיד בידיו צבא משלו. עם צבאו יצא רעמסס השני לקרבות רבים ושונים; הוא שיחרר את חלקה הצפוני של ממלכת מצריים מידיהם של השרדנה – שודדי ים שנהגו לתקוף את נמליה של המצרים, עצר את ממלכת הנובים מלכבוש את לוב ואפילו כבש אדמות מהעמים השונים שחיו באותה תקופה בארץ כנען.

מכל האויבים הרבים והשונים שהיו למצרים אף אויב לא היה גדול ומאיים כמו אימפריית החיטים. החיטים היו עם שהגיע מאזור אנטליה שעל חוף הים השחור, הם היו מהעמים הראשונים שגילו את אמנות הברזל. מתכת חזקה אשר הפכה את חניטותיהם וחציהם לנשקים מאיימים, ואת מרכבותיהם לכלי מלחמה כמותם לא נראו בעולם העתיק. בזה אחר זה ניצחו החיטים את העמים השונים של מזרח הים התיכון ושלטו עליהם ביד רמה במשך כמעט חמש מאות שנה. אף אימפריה לא הייתה חזקה מספיק להציב נגדם התנגדות אמתית מלבד ממלכת מצרים.

סתי הראשון, אביו של רעמסס ניסה להילחם בחיתים ולעצור את התקדמותם לעבר מצרים והוא אפילו דחף אותם עד לארץ הלבנון וכבש מהם את העיר האגדית קדש. אך הוא לא הצליח לשמור על ההישג ומיד אחרי ששב לביתו במצריים, העיר חזרה לידיהם של החיתים.

רעמסס השני היה בן 30 כאביו עזב את עולם החיים ונקבר בעמק המלכים. כשהתיישב על כס המלכות, הבטחתו הראשונה לנתיניו הייתה להמשיך בדרכו אביו ולהביס החיטים אחת ולתמיד. ארבע שנים ארוכות עמל רעמסס על בניית צבא ראוי להילחם בחיתים, הוא פיקח על בנייתן של מאות כרכרות רתומות לסוסים, ועל אימונם וחימושם של עשרות אלפי חיילים צעירים וחסונים.

רעמסס חילק את צבאו לארבע מחלקות כאשר הוא, כמובן הוביל את הראשונה שבהם. בזו אחר זו צעדו חייליו צפונה ממצרים, דרך חצי האי סיני וארץ כנען, צפונה אל הלבנון ולבסוף אל הגבול ממלכת החיתים, אשר בסוריה. המסע נמשך ארבעה חודשים ארוכים.

כשהגיעו אל הגבול החיתי, המצרים התפלאו לגלות ששום צבא חיתי לא מחכה להילחם בהם. במקום צבא גדול, הם פגשו בשני סוחרים בדואיים שעצרו לנוח בצדי הדרך. אנשיו של רעמסס השני שאלו את הסוחרים, איפה הצבא החיתי הגדול שאמור היה לחכות להם, ואלה השיבו כי מהרגע שהחיתים ראו את צבאו האדיר של מלך המצרים הם נסובו על אחוריהם וברחו חזרה אל מאחורי חומות העיר קדש.

רעמסס השני שמח על החדשות האלה ומיד ציווה על המחלקה שבהנהגתו לדהור קדימה אל קדש ולחסל את האויב הפחדן. גאוותו לא אפשרה לו לראות שבפקודה זו הוא מנתק את מחלקתו משאר הצבא האדיר שלו, ודוהר היישר לתוך מלכודת. שני הסוחרים הבדואים, שלא היו אלא סוכנים חיתים בתחפושת מיהרו להיעלם לפני שיתר הצבא המצרי יגיע.

הם דהרו ודהרו. השמש החלה לשקוע ולא נראה כך זכר לצבא החיתי. בלית ברירה, החליט רעמסס שכדאי שמחלקתו תעצור ותקים מחנה להעביר בו את הלילה, ובזאת לאפשר לשלושת המחלקות האחרות להתקרב אליו. בדיוק בזמן הזה, בעוד החיילים המצרים היו עסוקים בהקמת המחנה, בניית אוהלים לשינה והתקנת ארוחת הערב, פתאום הופיע צבא החיתים מכל כיוון. זו הייתה מתקפה מתוכננת שרצתה להשמיד את המצרים לפני שאלה יספיקו להתגונן.

מכל מקום נשמעו קריאות הקרב של החיתים, מלוות בצלצולי חניטות ובשריקות חצים. הייתה אנדרלמוסיה מוחלטת, והכל נשאו עיניהם אל מנהיגם. "הכל אבוד!" הם קראו לעברו, מקווים שהוא ייכנע לפני שהחיתים יחסלו את כולם. "להיכנע?" שאל רעמסס השני בעודו עולה על כרכרתו המלכותית. "האם לא הגענו לכאן בשביל להילחם?" ועם המילים האלה, הוא עזב את אנשיו ויצא לבדו להילחם בחיתים. המצרים לא היו יכולים לתת למלכם להילחם לבדו ובהשראתו, אזרו אומץ והצטרפו ללחימה.

הקרב נמשך כל הלילה רעמסס ואנשיו הכו בחיטים בכל כוחם, אבל אלה היו רבים מדי וחזקים מדי מכדי להיכנע ולרגע נראה שאכן הכול אבוד. אבל אז, עם פסי הארגמן הראשונים של הזריחה, רעם עמוק הרעיד את האדמה סביב.

היו אלה פרסות הסוסים של מחלקותיו האחרות של רעמסס, ביחד עם החיילים הרעננים האלה, רוחות הקרב שינו את כיוונם. הפעם היו אלה החיתים שמצאו את עצמם מוקפים בצבא המצרי, ובלית ברירה, הם ברחו משדה הקרב אל חומות העיר קדש. הקרב הסתיים.

מכיוון ששני הצבאות ספגו אבדות קשות, הסכימו רעמסס השני ומוותליש השני, מלך החיתים, על הפסקת אש. וכל אחד מהם שב לממלכתו כמנצח. מששבו למצרים, כל החיילים סיפרו בגאווה על אומץ הלב שהוכיח מלכם כשיצא לבדו להילחם באויב, והעם כולו הריע למלכם הגדול.

את השנים הבאות בילה רעמסס השני כמו כל אחד מהמלכים הגדולים של מצרים העתיקה; הוא התחתן הרבה ובנה הרבה. באותה תקופה נהוג היה שהמלך יתחתן עם יותר מאישה אחת, ורעמסס לא היה שונה מקודמיו במובן הזה. אבל יותר מכל אחת מנשותיו הרבות, אהב את אשתו הראשונה נפרטרי. ויותר מכל ילדיו הרבים, ויש האומרים שהיו לו למעלה מחמישים ילדים, הוא אהב את בנה אמון-הר-חפשאפ שהוכרז כיורש של ממלכתו האדירה.

כדי לפאר את משפחתו האלוהית לעולמי עולמים, בנה רעמסס השני מקדשים מרהיבים לו ולאשתו האהובה באבו סימבל ובמקומות אחרים. על קירות כל המקדשים האלה, אמניה הגדולים של מצרים עמלו יומם וליל לספר את סיפורו של מלכם האדיר, ובמיוחד את סיפור ניצחונו על החיתים. לצד כל המקדשים הענקיים שנה, הקים רעמסס גם שתי ערים חדשות לנתיניו, להן קרא פיתום ורעמסס.

דומה היה ששום דבר לא יכול לפגוע בגדולתו של מלך מצריים האלוהי. פה ושם היו כמה עבדים שהתלוננו על עבודות הבנייה הרבות, אבל מה לאל השוכן בארמון ולקומץ עבדים?

אבל אז קרה משהו ששינה את עולמו של רעמסס הגדול מקצה אחד לשני. אמון-הר-חפשאפ, בנו בכורו של רעמסס ויורש העצר למלוכה, מת בפתאומיות. הדבר שבר את רעמסס הגדול לרסיסים, כל העושר, הכבוד והגאווה נראו לו פתאום תפלים וחסרי ערך כמו החול שבמדבר. זמן לא רב אחרי כן, נפרטרי, אשתו האהובה נפלה למשכב ולא קמה. ואם לא די בכך, קומץ עבדים עבריים החליט לנטוש את עבודתו באישון לילה ולעזוב את ממצרים.

לפתע, רעמסס הגדול, המלך האלוהי של מצריים, לא הרגיש גדול בכלל - הוא הרגיש קטן וחסר משמעות כמו המסכן שבכל בני האדם. הוא חדל מבניית המקדשים המפארים את שמו, והחל בבניית קברים לו ולמשפחתו. את בנו הוא קבר לצד אביו בעמק המלכים, ולאשתו האהובה הוא הקים את חדר הקבורה היפה ביותר בכל מצריים אי שם בעמק המלכות.

כל מי שרוצה להיות מלך צריך לדעת שגם ברגעים הכי קשים, הוא לא יכול להתעלם מחובותיו המלכותיות. למלכים אין חופשה מהעבודה. וכך, בחוסר חשק מוחלט, שב רעמסס השני לשבת על כס מלכותו והחל מאזין ליועציו השונים על ענייני היום.

ששעשרה שנה חלפו מאז הקרב על קדש, והאימפריה חדשה החלה להרים את ראשה ולהילחם על כיבוש המזרח התיכון. היו אלה האשורים והאויב הראשון שהם סימנו לפניהם היו החיטים. "היות והחיטים עסוקים כרגע במלחמות עם האשורים", אמר אחד היועצים המלכותיים, "יהיה זה זמן מצוין לתקוף אותם ולחסלם אחת ולתמיד".

רעמסס השני חשב על האפשרות, הוא זכר את הגאווה שחש כשהנהיג את הצבא אבל גם את המחיר הכבד ששילמו חייליו. "לכל אחד מהחיילים האלה", השיב המלך "יש אבא שגידל אותו באותה אהבה ומסירות שבה גידלתי את בני שלי" אבן עלתה בגרונו של המלך הגדול והוא שתק שתיקה ארוכה אחריה ציווה "הביאו לפני את נציגי החיתים."

לא עבר זמן רב, ושליחים מטעם מוותליש השני מלך החיטים הגיעו לחצרו של הרעמסס ובידם בקשה להסכם שלום.

"כמובן שהם רוצים שלום" אמר אחד היועצים למלך "הם יודעים שאין להם סיכוי נגדנו"

"בעצם העובדה שאנחנו חזקים עכשיו" השיב המלך, "אין הבטחה שנהיה חזקים בעתיד. ומלבד זאת, גם אם ננצח – האם לא יהיה מחיר לניצחון הזה? מחיר ממנו נוכל להימנע בעזרת הסכם השלום הזה."

"ומה עם שלל המלחמה?" שאל יועץ אחר, "הרי בכל פעם ששבנו כמנצחים, שבנו עם זהב, תכשיטים ועבדים לרוב. כיצד נוותר על הזדמנות פז כזו ליטול את אוצרות החיתים?"

המלך חשב על טענותיו של היועץ והשיב "אוצרות אפשר לבזוז רק פעם אחת, אם נקיים מסחר פתוח ורווחי עם החיתים נוכל לזכות להכנסות שיימשכו הרבה אחרי הזמן שבו היינו מבזבזים את השלל".

"אבל איך אפשר לסמוך עליהם?" אמר יועץ שלישי, "הרי ראית כיצד הם ששים לרמות ולהשתמש בתחבולות. מנין לך שהם לא ינצלו את ההסכם ויחכו להזדמנות לחסל אותנו?"

"אם נבטיח במסגרת ההסכם שמצריים תעמוד לצדם של החיטים במלחמותיהם ושאלה יבואו לעזרתנו במלחמותינו – לא יהיה טעם בביטול ההסכם עמנו. שכן, מדוע להחליש את כוחו של הצבא הנלחם לצדי?"

"נלחם לצדנו?" צעק יועץ נוסף, שבדרך כלל שמר על שקט "איך נלחם זה לצד זה? הרי מזה שלוש דורות עמנו נלחמים אחד בשני. ילדינו המצרים לומדים לשנוא את החיטים לפני שהם לומדים לדבר. שאל כל חייל מהצבא המלכותי מה יעשה אם יפגוש בחייל של החיטים – אין אחד מהם שלא ימהר לשלוף את חרבו."

"אנחנו חינכנו את עמנו לשנאת האויב, שכן זה הועיל לנו במלחמותינו. עתה יהיה עלינו לחנכם לשלום." השיב רעמסס הגדול ולאחר שערך את התיקונים הדרושים חתם על הסכם השלום.

להסכם השלום היו סעיפים רבים שהבטיחו ששני הצדדים יקיימו אותו. היה סעיף שבו התחייבו שני הצדדים לפתור בעיות בניהם בדרכי שלום ולא ברכי מלחמה, סעיף שבו הצדדים מבטיחים לעזור זה לזה במקרה הצורך, סעיף המסכים לפתוח את ערי הנמל והדרכים של האימפריות למסחר הדדי, ואפילו סעיף שבו נכתב כי כל האלים והחיטים וכל האלים של המצרים ידאגו שמי שיעמוד בהסכם הזה יזכה לחיים של שגשוג ושלום.

היה זה הסכם השלום הראשון בהיסטוריה, עד אז אנשים חשבו שאין סוף למלחמות וכי לנצח יהיה על אויבים לחיות על חרבם. כמובן, היו לא מעט ספקנים שסירבו להאמין שרשימה של סעיפים ושתי חתימות יכולים להשיג את מה שצבאות שלמים לא הצליחו. אבל כל הספקות נעלמו כעבור מספר חודשים.

על מנת לחתום על ההסכם באופן סופי, מוותליש השני שלח לרעמסס הגדול את בתו ככלה. מלבד יחידה של חיילי משמר ונציגים מלכותיים מארץ החיתים, הגיעה הכלה היפה עם נדוניה כה מפוארת ועשירה, שמספרים שהיא הייתה גדולה יותר אפילו מהנדוניה של בתו של מלך בבל.

אחרי טקס החתונה המלכותי, נערכה סעודה ענקית לכל העם. וכך ישבו זה עם זה לסעודה, סביב אותו השולחן חיילים חיטים וחיילים מצרים. כולם נדהמו לראות כיצד אנשים שהיו אויבים כל חייהם, פוגשים זה בזה לראשונה מבלי לשלוף להבים, אוכלים מאותו המגש ושותים מאותו הכד.

שוב הם משחקים במלחמות הגזע

שוב הם משחקים במלחמות הגזע, 
שוכחים את הרוסים והאתיופים כהרגלם 
ואת השיעור שאלה עוד זוכרים על בשרם - 
שהגירה זה תמיד דבר נורא.
שוב הם רבים על מעל איזה מוות נכון יותר להשתטח
כשכל יהודי יודע שפשוט לא נכון להשתטח.
ואם כבר, למה לא על החיים?
שוב הם רבים על איזה שירים צריך ללמד בכיתה,
כשבכיתה כבר מזמן לא שמים זין על שירה,
ובכלל, האם זה נכון שמדינה תורה למורה מה ללמד?
אבל זה השיח של הדור הזה.
דור שכל כולו נולד בארץ ומסרב לזהות של ישראלי.
מישהו שאל למה הם מעדיפים להיקרא מרוקאים ולא ישראלים?
או להיות גאים שסביהם פולנים?
הפולנים לא גאים שסביהם פולנים.
מאמצים את השיח המקולקל של הוריהם,
מתנדבים לסחוב את אותו המשא
שהוריהם הלכו חצי עולם שלהם תהיה הזכות להניח.
ואז, מתוסכל מעוד שורה של שוברי שורה,
עוד קבוצה של תל אביבים
שמסבירה לפריפריה איך נכון לחשוב על העולם,
שממשיכים לחרוז כואב עם אוהב ועם לב,
כאילו שמעולם לא לאה גולדברג.
זוכרים אותה? כשהיא ביקשה להצביע מזרחה,
היא אימצה את מבנה הרובעיית.
אבל אלה רוצים לקלל גזענים
ולשם כך – רק חרוזים לבנים!
כולם רוצים לדבר על מזרח אבל אף אחד לא רוצה לקרוא היסטוריה.
אף אחד לא רוצה לדבר על אמנות עידון הנשמה,
זו שלמד העולם מסוחריה של בגדד,
כי יש בזה מתן כבוד לערבים וערבים
זה לא בון טון בשיח הזהויות העכשווי.
במקום להילחם על שיפור החינוך בכיתה
הם נלחמים על זכותה של תחתית הבור לבורותה.
היום יש גוגל - אין יותר זכות לבורות.
בזמן שעוד שרה מטילה שררה ואז נחבאת מאחורי שם
שהיא עצמה החביאה עד הבחירות.
היא אומרת לכל מזרחי שזה מה שזה אומר להיות מזרחי
ובנינו זה מבייש את המזרחים יותר מכל DDT
כי היא אומרת בזאת שאין לנו במה להתגאות
כאילו שמרוקו לא לימדה את צרפת להשתמש בתבלינים.
להסיט ראשי מהשטויות האלה,
אני חושב על דור העתיד,
דור שיורש שיח אלימות ווירטואלי
שכן אין לו דבר עם השטויות האלה.
רוב חברי, כמוני, נולדו בקטמון
רובם, כמוני, פשוט הלכו לאוניברסיטה בלי לעשות מזה רעש גדול.
כן היה שם איזה זקן אחד שדיבר שטויות,
אבל גם סבא שלי דיבר קצת שטויות כשהזדקן,
ככה למדנו חמלה.
ואם כבר דיברנו על חברי אז רובם כבר נשואים עם ילדים.
אבל – העירקי התאהב ברוסיה
והמרוקאי הביא עכשיו ילד שני לעולם מאמריקאית.
ושם יש את הדני שנשוי לטג'יקית.
ופה את הפולני שאוכל אצל אשתו את האוכל הטריפוליטאי הכי טוב שאכלתם בחיים שלכם.
כמעט שכחתי את ההיא החצי ארגנטינאית שהתחתנה לאחרונה עם תימני.
ואת הבת שלי, שאם אנחנו רוצים לדייק במוצא שלה,
כמו שוודאי נהיה מחויבים בקרוב,
אם השטויות האלה ימשכו עד שהיא תהיה בבית הספר,
היא רבע מרוקאית ושמינית גרמנית,
שלוש שמיניות אוקראינית, שש-עשרית ספרדית
ומאה אחוז דור רביעי בארץ.
עכשיו, יש לנו שתי אפשרויות:
כשהדור הזה יגדל, אנחנו יכולים להוריש לו
את המשא המיותר הזה שאין להם שום נגיעה בו,
כדי שגם הם יזכו לשחק במלחמות הגזע, בדיוק כמו דור הנפילים.
או שאנחנו יכולים להגיד להם עזבו,
בחייאת ראבק תעזבו את העבר -
כי בעבר הזה יש רק מוות שדורש השתחוויה.
תחיו. קיבינימט, תחיו את החיים שלכם.
תבנו פה מקום שהילדים שלכם, הנכדים שלנו,
יוכלו לטייל בעולם בגאווה ולומר "אני? אני ישראלי."
כי אנחנו נכשלנו.
סליחה.

הלהדמות

שוב התודעה שסופרת,

נופלים מצוואר בקבוק,

גרגרים של חול.

שוב החוויה שזוכרת,

זוכרת וגוזרת שיתוק,

שרק המוות נחלת הכול.

ובכלל אמרת לעצמך שהיום תנוח.

אמרת וחשבת

שיש מנוחה בלי לכתוב.

תראה את החיים שלך

פעם מצאת רע בשגרה

ועכשיו אתה שואל מתי כבר תורה?

מתגעגע לביטחון שלא היה מעולם

הכול בועות ואין משענת

רק פעימות.

ואם האפשרות היחידה שמותרת

היא להידמות

אז אפשר רק לא להידמות לכולם?

עולם מלא אני ובלי אותנטי

עולם שרואה רק אג'נדה באתני

הם שולפים חרבות בשם נכויותיהם הקולינריות

אבל מפנים את גבם לעוד רצח עם שנעשה בשמם
ולא.
אני לא מדבר על הכיבוש או הגירוש או הדיעוש של העולם.

שתקתם בשם הלהידמות כשבנו סביב כולנו חומות.

כשאמרו שזה להגנתכם

הנהנתם שאתם מכבדים את זכות קיומו של הנרטיב הזה

ודיברתם עם כל שכמותכם על החובה להכיל את האחר.

אני לא אנקד את השיר הזה,

כדי שלא תשגו לחשוב שזו שירה

ואז תתמלאו בהערכה עצמית

שאתם אלה שבזמנם החופשי קוראים שירה.

וגם אם בטעות נשברה לי שורה,

בסך הכול חיפשתי שגרה.