יופייה של יאנג יוהואן, מתוך "אגדות אמתיות, כרך ב'"

כמה כוח יש ביופי? אמנם, עדיף כד מלא מכד יפה, אך לא ניתן להכחיש שיופי הוא דבר בעל כוח רב. כוח לשבור לבבות ולעודד גבורה, כוח לשלוח למסעות ולהשיב נוודים לביתם. הסיפור הזה יספר על יופי כה עצמתי שהוא הצליח למוטט אימפריה.

יאנג יוהואן גדלה למשפחה מבוססת של בכירים ממשלתיים בסין הקיסרית של שושלת טאנג האגדית. היא גדלה אצל דודה יאנג הואנג'או אחרי שאביה יצא עם משלחת ממשלתית ולא חזר. דודה, דאג מאוד ליוהואן ולא הרשה לה לצאת מביתם, אלא בליווי של מבוגרים. אפילו כשהיא הייתה כבר גדולה. הוא ידע להעריך את יופיה המיוחד ודאג שמא חורשי רעה יחמדו את יופייה. אבל כל מאמציו העלו חרס ועד מהרה יצאה השמועה שבביתו של הואנג'או ישנה עלמה כה יפה שהיא עתידה להימנות לצד שלושת היפות הגדולות של סין.

עלמות אלו היו נשים אגדתיות אשר יופיין התפרסם בכול האימפריה. בניהן הייתה זי שי ספרו עליה שכאשר התבוננה בהשתקפותה באגם, דגים אשר ראו את פניה שכחו כיצד לשחות ושקעו למצולות. ואת וואנג ז'אוג'ון אשר ציפורים היו חדלות ממעופתן כדי לחזות ביופייה. ואת דאוצ'ן אשר יפייה האיר באור כה חזק שהירח הסמיק מבושה והצניע את אורו. אבל בניגוד לכל הנשים האגדתיות האלה, יוהואן הייתה אמתית וביופייה ניתן היה לחזות לא רק בסיפורים ואגדות.

לא עבר מן רב ובשנת 733 לסה"נ, כשיוהואן הייתה בת ארבע-עשרה, הגיע לביתה שליח מטעם לי מאו, נסיך מחוז שו, ובנו של קיסר סין בכבודו ובעצמו שואן-דזונג משושלת טאנג. הנסיך שמע על יופייה של יוהואן, על שהיא לא רזה כמקל כשאר העלמות אלא עטופה בקימורים ענוגים, וביקש שתבוא לארמונו על מנת שיוכל לבקש את ידה.

יאנג יוהואן הוחמאה מאוד, אבל דודה הזהיר אותה: הארמון המלכותי הוא מקום מכובד ומפואר, אבל הוא מלא בתככים ומזימות. באותה תקופה בסין הקיסר לא נשא אישה, אלא החזיק פילגשות לרוב. כל כך הרבה פילגשות היו לו שהוא בנה שלושה ארמונות מפוארים לאכלס את כולן. בכל פעם הייתה פילגש אחת נבחרת להיות הפילגש הראשונה וכל האחרות היו נשארות בארמונן ומחכות לרגע שבו הקיסר יתעייף מזוגתו ויקרא להן. עוד הסביר, שלפי חוקי הממלכה בנה של הפילגש הראשונה יהיה יורש העצר של הקיסר אחרי מותו, ומסיבה זו כל הפילגשות מנהלות זו נגד זו מלחמה של קנאה ונקמנות. הוא הזהיר אותה שמשום שאמו לי מאו, הפילגש ווו, היא הפילגש האהובה ביותר על הקיסר, כל עיני הממלכה תהיינה נשואות אליה ואל בעלה.

למרות החששות יצאה יוהואן הצעירה לארמון הנסיך והתפלאה לגלות שהוא עלם נעים הליכות, מנומס ומתחשב. הוא הוקסם מיופייה ונשבע שאם תואיל להינשא לו לעולם לא יעזוב את מקומו לצידה. היא הסכימה.

יום אחד הוזמנו הזוג המלכותי לארמון הקיסר בבירה צ'אנגאן, לחגוג את ניצחון האימפריה הסינית בקרב גדול כנגד השבטים הטורקים שבצפון. באותן שנים צ'אנגאן הייתה לאחת הערים העשירות והיפות ביותר בעולם כולו. רחובותיה היו מלאים באנשים מכל קצוות תבל. מפאקירים הודים ועד לנזירים אירופאים, מנסיכים אפריקאים ועד סוחרים ערבים. והכל חיו יחד בשלום ובאחווה תחת שלטונו הסובלני של הקיסר.

כחלק מהחגיגות יוהואן נתבקשה לרקוד מחול ניצחון בפני הקיסר והחיילים. יוהואן אהבה לרקוד מאוד והיא חשה כבוד רב לרקוד כך בפני הקיסר וחייליו הגיבורים, אבל היא חשה שמחול ניצחון שמח לא יהיה מתאים למאורע כמלחמה. במקום זאת היא הכינה מחול איטי ועצוב אשר יזכיר לכולם את המחיר הכבד שהמלחמה דורשת מאנשי הממלכה.

כשעלתה על הבמה הכול הוכו ביופייה והקיסר יותר מכל. אבל כשהיא רקדה ולכל היופי הזה התווספו העדינות והרכות של התנועה, הכאב והעומק של הצעדים והקלילות הנעימה של תנועות בגדיה, היה ברור שהיא אינה עוד פנים יפות, אלא שהכד היפה הזה מלא בעושר רב של תבונה ורגישות.

זמן מה אחרי כן, אמו של לי מאו, נפלה למשכב ומתה. ליבו של הקיסר נשבר לרסיסים מאבדן אהבתו. הוא היה מתהלך בארמון בפנים עגומות ודומה היה ששום דבר לא יכול לשכך את כאבו. הוא לא עסק בענייני הממלכה, לא משל בכלל, ולא טרח אפילו להגיע לישיבות המועצה. סין הקיסרית הייתה אימפריה ענקית. והיה זה ידוע שאם הקיסר עוזב את מושכות הממלכה, שחיתות ומרד עלולים לפרוץ בכל רגע במקומות שונים ברחבי הממלכה.

יועצי הקיסר היו אובדי עצות, הם קראו לרופאים שונים אשר ניסו משחות ואבקות שונות אך כלום לא הועיל, הם ניסו להביא בפניו פילגשות חדשות, צעירות ויפות אך כלום לא הועיל. ואז אחד היועצים נזכר באשתו של הנסיך לי מאו, בריקוד העדין שלה אשר הצליח לעורר את רגשותיהם של כל החיילים. הוא חשב שאולי היא תצליח להשיב לחיים את ליבו של המלך.

יאנג יוהואן הסכימה לבוא אל חדרו של המלך ולנגן עבורו בנבל הסיני הקרוי ג'ו-ג'נג. וכך היה שערב אחד המלך הזועף הגיע לחדרו לשמע צלילים ענוגים וכואבים. צלילים אשר שיקפו אל רגשותיו. הוא נכנס אל החדר ונשכב על מיטתו, מתמסר לכאב אשר זרם מהמנגינה. אחרי שהמנגינה נגמרה, הקיסר דרש לדעת מי ניגן כל כך יפה? יאנג יוהואן צעדה אל עבר הקיסר וקדה לו במבוכה.   

הקיסר הוקסם מיופייה של העלמה ובפעם הראשונה מזה זמן רב ליבו החסיר פעימה. הוא ביקש שתישאר לצדו, ותנעים את זמנו מידי פעם בשיחה או במנגינה, והיא, בידיעה שאין לסרב לדרישות הקיסר, הסכימה. 

השניים בילו ערבים רבים זה בחברתו של זו. הוא גילה שיוהואן אינה רק עלמה יפה מאוד, אלא גם נפש עדינה ומנומסת, משכילה וטובת לב. היא גילתה שהקיסר לא היה דמות מאיימת ומסתורית, אלא אדם בשר ודם, חם ואוהב, איש שיחה נעים ומצחיק. וכך, בשקט בשקט, השניים התאהבו.

אבל, היא הרי הייתה נשואה ללי מאו, בנו של הקיסר. השניים הבינו שלא ניתן יהיה להקשיב לרחשי ליבם, ושאין להם ברירה אלא להפסיק להיפגש. עם זאת, יוהואן לא הייתה יכולה לשוב לביתו של הנסיך עתה משליבה היה שייך לאחר. לכן הוחלט שהיא תעזוב את שניהם ותלך למנזר טאואיסטי לכלות את ימיה כנזירה.

לי מאו רצה להתנגד לאביו, אך גם הוא ידע שאין להמרות צו מלכותי. וכך בלית ברירה הוא שיחרר את אשתו מהתחייבויותיה אליו, ליווה אותה למנזר ויצא לכלות את ימיו במלחמה. מספרים שלא היה לוחם אמיץ ממנו בשדה הקרב ושנהג לרכב על סוסו בשורה ראשונה היישר אל האויבים. כנראה שהיה אמת בסיפורים הללו, שכן כך מצא הנסיך את מותו.

כל אותה העת אהבתו של הקיסר לא כבתה, לכן, עם הידיעה על מותו של הנסיך, מיהר לשחרר את יוהואן מהמנזר ולהפוך אותה לפילגש הראשונה שלו. מאותו הרגע השנים בילו כל רגע פנוי זה עם זו. הם דהרו יחדיו בשדות, הקריאו שירי אהבה זה לזו וניגנו זה לזו מנגינות שכתבו במיוחד האחד לשנייה.

מעטים יודעים זאת, אבל אפילו לאהבה יש מידה. אפילו בה ניתן להגזים עד כדי אסון. רצונו של המלך להביע את אהבתו ליאנג יוהואן לא ידע שובע, הוא הפקיד שבע-מאות תופרים שיתקינו לה שמלות חדשות בכל יום, העמיד לשירותה את יועציו המלכותיים כמשרתים. הוא העניק לכל בני משפחתה אדמות בממלכה ורומם את מעמדם למעמד של אצילים.

כל דבר שהיא אמרה הפך מיד למשאלה שהמלך חייב היה לקיים באופן מידי. כך קרה שכאשר אמרה שהגנרל אן לושן הראה חכמה במנהיגות, הוא מיד מינה אותו למושל על ארצות הצפון ואפילו אימץ אוץו למשפחתו כאחד מבניו. יוהואן לא רצתה בכל זה, אבל היא ידעה שאפילו לפילגש הראשונה, אסור להמרות את פיו של הקיסר.

הקיסר כל כך אהב אותה שהוא החליט לערוך מסיבה ענקית לכל תושבי העיר, בה יחגוג את יופייה של יוהואן בפני הכול. הוא קרא לחגיגה "משתה העונג הנצחי" ומכל הממלכה הוזמנו קוסמים, מפעילי זיקוקים, אמני אשליות ורקדנים. לכבוד המשתה הוא דרש שיבנו מזרקה ענקית שתחלק יין לכל האורחים. הוא אפילו הזמין את גדול משוררי סין, לי באי, כדי שזה יכתוב שיר לכבוד יופייה של יוהואן.

הסיפור על בואו של לי באי לחגיגות כל כך מעניין, שנעזוב לרגע קט את החגיגות ונפנה קצת מקום בסיפורנו לטובת המשורר. לי באי אכן הגיע אל ההילולה הגדולה אבל אבוי! הוא הגיע כל כך שיכור שבקושי יכול היה לעמוד על הרגליים ומיד כשפגש את היועץ המלכותי, שהגיע כדי לקדם את פניו, נפל המשורר לאחור, גבו על הקרקע ורגליו פונות לשמיים.

היועץ נהיה אדום מרוב זעם. איזו חוצפה! להגיע שיכור כל כך למשתה בנוכחות הקיסר! "אינני שיכור" השיב לי באי, "אני רק רוצה שאדוני יסיר את נעלי על מנת שאוכל לכתוב בנוחיות." אחרי המילים האלה ליועץ המלכותי לא הייתה ברירה אלא להשפיל את כבודו ולחלוץ את נעלי המשורר. לאחר מכן הוא הציג בגאווה את יאנג יוהואן ללי באי, על מנת שזה יכתוב שיר לכבודה.

לי באי תכנן להמשיך ולהתבדח אבל ברגע שבו עיניו פגשו במבטה של יוהואן, כל אדי השיכרון התפוגגו ממוחו. הוא לא אמר מילה, אלא רק שלח ידו בזריזות לעטו ומיהר לכתוב את השיר הבא, הנחשב עד היום לאחד השירים היפים ביותר בסין:

העננים מזכירים את כסותה, הפרחים את חזותה

רוח אביב מעיפה צעיפהּ, ואת ניצוצות טל הבוקר

אם לא תראו אותה על פסגות הרי הירקן

אז אולי תמצאו אותה על גגות הפגודה של אור הירח.

יאנג יוהואן אהבה מאוד את השיר, אבל הקיסר, משקרא אותו וראה את יופיו ועדינותו, האמין שהמשורר התאהב בגבירתו והחליט לגרש אותו מהעיר לנצח.

מהמשתה והלאה העניינים החלו להסתבך, הקיסר שוב עזב את כל מחויבויותיו ולא עשה דבר מלבד להלל את יופייה של יוהואן. הוא לא משל על נתיניו ולא נפגש עם יועציו. לא היה מי שישמור על הצדק או מי שיאכוף את החוק. הארץ כולה נפלה לתוהו ובוהו. בצפון, הגנרל אן לושן הכריז על מרד כנגד השליט המסרב לשלוט והחל להצעיד את צבאו לכיוון צ'אנגאן הבירה.

היועצים ניסו לשווא לשכנע את המלך להנהיג את צבאו האדיר כנגד המרד, אך זה העדיף להיסגר בחדרו לכתוב שירים לאהובתו. בנתיים צבאו של לושן התקדם והגיע עד לבירה. לא עבר זמן רב ובתי העיר החלו לעלות באש. הרחובות שעד לא מזמן היו מלאים בסוחרים וחוגגים התרוקנו לחלוטין, כל הסוחרים, התיירים, השגרירים והנזירים ברחו, מי מהם בחזרה לביתו ומי מהם לארץ אחרת שמעלי לא נושבים ענני מלחמה.

כשדומה היה שעוד רגעים קצרים הארמון עצמו ייכבש על ידי אנשיו של אן לושן המלך, יאנג היואן ופמלייתם, החליטו לברוח בבושת פנים. הם יצאו מהארמון בחסות החשיכה והחלו לנדוד בין ההרים והיערות הסובבים את העיר בתקווה למצוא מקום בו יוכלו לחדש את שליטתם.

במהלך הנדודים החלו השומרים לכעוס ולהתמרמר על גורלם המר. מכיוון שהם היו שומרי הראש המלכותיים של הקיסר, לא עלה בדעתם שגורלם המר נפל עליהם בגללו. הם החליטו שזו חייבת להיות אשמתה של האישה.

זועמים, הם צעדו לאוהלו של הקיסר ודרשו – או שתיתן בידינו את יאנג יוהואן, או שתאבד את כולנו, ואיתנו את האימפריה כולה. המלך, כמו תמיד, לא הצליח לקבל החלטה. אבל יאנג יוהואן לא הייתה מוכנה לתת לו להרוס את כל האימפריה הסינית בשבילה. היא ידעה מה עליה לעשות. בכאב רב היא עזבה את ידו של הקיסר וצעדה אל עבר השומרים. הקיסר נפל על ברכיו בבכי, הוא הבין שבשם האהבה חטא כנגד המידה הטובה. כך יאנג יוהואן מצאה את מותה, מקווה שכך תציל את אדמתה.

אן לושן כבש את הארמון וישב למלוך על האדמה החרבה שיצר בכיבושיו. לא עבר זמן רב ובנו, אשר למד מאביו כמה חשוב לחתור לפסגה בכל מחיר, ניצל הזדמנות והרג אותו.

ניתיני הממלכה השיבו את הקיסר לכסאו אך זה לא יכול היה לעשות דבר אחרי אובדן אהובתו. הוא פרש מהקיסרות ופינה את מקומו למישהו אחר, בתקווה שזה ישיב את הסדר לממלכה. אבל הנזק היה רב מידי לכל קיסר וכעבור מספר שנים שושלת טאנג האגדית, אשר נודעה כתור הזהב של סין הקיסרית, התפוררה.

ולי באי? המשורר עזב את העיר ומצא את ביתו בין היערות וההרים והנהרות של סין, הוא עוד כתב שירים רבים על יין ושמחה, על בדידות וחברות, ועל הירח, ידידו הנאמן ביותר. הוא מצא את מותו בערב אחד כאשר קפץ לנהר, לתת לירח חיבוק.  

קיקרו נלחם בשחיתות, מתוך "אגדות אמתיות, כרך ב'"

ישנה מפלצת אשר חיה בנינו כבר אלפי שנים - אני יודע, אני יודע, הרי הבטחתי שכל האגדות שאספר עליהן תהיינה אמת לאמיתה והנה אני מספר על מפלצות, אך דווקא בגלל הבטחתי איני יכול שלא לגלות  את האמת הזו – ישנה מפלצת. איש אינו יודע מניין היא הגיעה, היא הייתה שם כשהדתות הראשונות ניסו למגרה והיא הייתה שם כשהחוקים הראשונים ניסו לדכאה, והיא שרדה למרות שמלכים ואבירים וכהנים רבים קמו להילחם כנגדה. 
שמה של המפלצת הזו הוא שחיתות. היא יכולה להרוס כפר יותר מהר מדרקון ולהחריב עיר ביסודיות כמו רעידת אדמה. היא קיימת במחשכים ופועלת בצללים, היא גדלה בשתיקה ובלחישות ופורחת בין סודות ושקרים. ואבוי, כמה שזה נורא, עלינו להודות, היא עדיין קיימת היום.

הסיפור שלנו מביא לקדמת הבמה את אחד האבירים הגדולים במלחמה נגד מפלצת השחיתות – מרקוס טוליוס קיקרו. הוא חי לפני קצת יותר מאלפיים שנה, כשהרפובליקה הרומית הייתה בשיאה. בימים ההם הרפובליקה השתרעה מסביב לכל הים התיכון ומערי נמל רבות הגיעו סחורות ומיסים לרומא הבירה.

קיקרו נולד בשנת 106 לפסה"נ, בעיירה ארפינו, לא רחוק מרומא הבירה, למשפחה ממעמד הפרשים. מעמד שמשמעותו אינה קשורה לאבירים, אלא לכך שאב המשפחה עשיר מספיק כדי להחזיק סוס. או, במילים אחרות, למשפחה אמידה אך לא אצילה.

עוד בגיל צעיר הוכיח קיקרו כישרון רב ללימודים. כדי לתמוך בכשרונו אביו שלח אותו ללמוד שירה, פילוסופיה והיסטוריה באתונה וברומא. הוא היה כל כך טוב בלימודיו שהתקבל ללמודים אצל המורים הטובים ביותר בעיר והצליח אפילו יותר מבניהם של האצילים העשירים ביותר. בני האצולה קינאו להצלחתו של קיקרו הצעיר ומיהרו לבטלו ולצחוק עליו בשל מעמדו הנמוך. אבל קיקרו לא היה מוכן להיכנע להם. בכל פעם שאלה ניסו להקניט ולהקטין אותו בגלל שלא עשיר או אציל כמותם, הוא מיהם להקטין אותם על כך שהם לא מכירים משוררים יווניים ולא מבינים פילוסופיה והיסטוריה טוב כמוהו. 
במהרה היה ידוע לכל שאיש לא יכול לנצח את קיקרו בוויכוח. אמנות הוויכוח הלכה קצת לאיבוד בימינו, אבל עד לפני שנים מספר הייתה הרטוריקה לאחת האמנויות הגדולות שכל איש תרבות צריך להכיר. מכיוון שהיה כה מיומן באמנות הזו, הדרך הייתה סלולה עבורו ללמוד חוק ומשפט רומאי אצל גדול המשפטנים ברומא – קווינטוס מרקיוס סקבולה. גם שם הצטיין קיקרו ובמהרה הפך לעורך דין צעיר ומיומן.  

היו לו את כל הקישורים וההשכלה כדי לפתח קריירה משגשגת, אבל ברפובליקה הרומית כישורים לא היו מספיקים להצלחה – היה צריך גם שם. המשפט האחרון יכול אולי להראות לכן מוזר, הרי לכל אדם יש שם. אבל כאן הכוונה היא לא רק לשם שבאמצעותו קוראים לאדם כשרוצים לפנות אליו, אלא לשם ההולך לפני האדם. ברומא, כמו גם היום, שם טוב יכול לפתוח דלתות רבות אפילו לפני שהאדם מגיע אליהן בעצמו.

אבל איך בונים שם? יש אנשים שמקבלים שם גדול ממשפחתם, אך על כל מי שלא המתזל כך מזלו, יש להתחיל בעבודה קשה. קיקרו ידע זאת וקיבל על עצמו עבודה כקוויסטור, שזה מעין נציג מטעם הרפובליקה, באי סיציליה הגדול. כך, עזב את ביתו ויצא למסע לסיציליה. 
כשהגיע לשם, קיקרו מצא פרובינציה מצליחה מאוד; שדות החיטה הפורים שלה זיכו אותה בכינוי "סלסלת הלחם של הרפובליקה", הנמל המשגשג שלה הביא סחורות מכל הים התיכון, היה לה צי ימי חזק שמגן על הרפובליקה ומקדשים עשירים בפסלי אלים נאים משיש וברונזה. 
כנציג הרפובליקה קיקרו עזר לתושבי האי למכור את סחורותיהם ולשלם את מיסיהם בצורה יעילה ורווחית יותר. הוא הוכיח כישורים רבים במנהל וחשבונאות והיו מרוצים מתפקידו גם בסיציליה וגם ברומא. כך, אחרי שהסתיימה תקופת שירותו במשרה, חזר לרומא סקרן מאוד לראות האם שמו גדל מספיק כדי לפתוח עבורו דלתות לתפקידים גדולים יותר. ואכן, בזכות שהוכיח עצמו שאיש מקצועי והגון, קיקרו יכול היה להתחיל את הקריירה הארוכה שלו כעורך דין ברומא הבירה.

הכול יודעים שלהיות עורך דין, זה לא משהו שתורם הרבה לפיתוח שמו של אדם. למעשה, לעורכי דין רבים יוצא אפילו שם רע בשל תפקידם. קיקרו הבין שעליו למצוא תיק אחד שיבנה את שמו הטוב ברבים. למרבה המזל בדיוק בזמן הזה, תושבי סיציליה שזכרו את קיקרו לטובה, פנו אליו בבקשה נואשת לעזרה.

קיקרו גילה, שמאז שעזב את הפרובינציה, סיציליה נפלה לידיו של מושל רשע ומושחת מאוד – וֶרֶס שמו. מושל זה הגיע לפרובינציה עם מטרה אחת – למלא את כיסו בשלל. ולמטרה זו – כל האמצעים היו כשרים. הוא דרש מהאיכרים מיסים חדשים שהיו כה כבדים שהם הביאו אפילו את החוות העשירות ביותר לעוני מחפיר. הוא בזז מקדשים מפסליהם ומילא בהם את בית האחוזה שלו. את הצי הימי הגדול והמפואר הפקיר לידיהם של שודדי ים בתמורה לדמי שוחד. הוא אפילו שלח גברים מבתיהם על מנת לחמוד את נשותיהם, ואת כל מי שהתנגד אליו הוציא להורג בלי משפט.

ליבו של קיקרו נכמר על מצבם העגום של תושבי סיציליה והוא הסכים לקבל את התפקיד. באותם ימים, לא היו חוקרים ושוטרים שיאספו עדויות וראיות ויגישו אותן לתובע, וכל עבודת המחקר הרבה הייתה תפקידו של עורך הדין. לכן, קיקרו אסף את חפציו ויצא לסיציליה לחקור את פשעיו הרבים של ורס.

ורס, שגילה כי עורך הדין הצעיר מבקש לתבוע אותו, החליט לסכל את תוכניותיו בדרך הקלה והיעילה ביותר – הוא שלח מתנקשים לדרכים הראשיות של סיציליה, על מנת שאלה יחסלו את קיקרו ברגע שיפגשו בו.

השמועה על המתנקשים הגיעה לקיקרו והוא התחיל להבין עם מי יש לו עסק, אבל הוא לא וויתר. במקום ללכת על הדרכים הראשיות, רכש דוגית קטנה אשר בעזרתה הקיף את חופי האי סיציליה ועבר מעיירה לעיירה. בכל מקום שהגיע אליו התושבים קיבלו אותו באהבה ובשמחה, הם לא האמינו שמישהו יסכים לעמוד נגד ורס העשיר. בזה אחר זה הגיעו לקיקרו העודיות האיומות על מידת השחיתות הנוראה של ורס. האי המשגשג שהכיר בצעירותו הפך למקום עגום, עני ומושפל. ורס רוקן את האי מכל התכשיטים, הפסלים, האמנות והכספים שהיו בו והשאיר מאחוריו רק חורבן. בחווה אחת אב סיפר לקיקרו כיצד ורס ציווה להרוג את ילדיו מכיוון שלא יכלו לשלם את המיסים החדשים שהמציא. במקדש אחד קיקרו גילה שורס ציווה לתלות את הכהן מכיוון שזה לא הסכים למסור לידיו את פסל האל הקדוש. בעיירה אחרת הגיעו בזה אחר זה עדים שסיפרו לקיקרו כיצד ורס הגיע יום אחד נישא על ספה ניידת נישאת על גבי עבדים כשהוא מוקף בביריונים. הוא ציווה על הביריונים לרוקן את העיר מכל הברונזה שלה ואז חייך ושתה לשוכרה בזמן שאלה עברו מבית לבית, עקרו פסלים ממקומם ותלשו צלחות מידיהן של עקרות בית בוכיות.

אחרי חודשיים ארוכים בהם אסף קיקרו עדויות ותעודות רבות המוכיחות ללא כל צל ספק שורס הזה אשם בפשעים רבים, . קיקרו שב לרומא להתייצב למשפט מרוצה, גם אם קצת מפוחד מפני הרוע שעליו להלחם בו.  

כשהגיע לרומא גילה קיקרו כי גם יריבו עמל קשה לקראת המשפט. הוא כמובן לא יכול היה להוכיח את חפותו, אבל עושרו הרב כן אפשר לו לרכוש אותה. לשם כך, הוא רכש את שירותיו של קווינטיוס הורטנציוס הורטאלוס – עורך הדין הטוב ביותר ברומא. בנוסף ורס שיחד את השופטים שאמורים יהיו לשפוט אותו, קנה סנטורים מכובדים שיעידו לטובתו, שלח ביריונים לבתיהם של העדים על מנת לאיים על חייהם אם יעזו להעיד כנגדו, הוא פעל כדי לדחות את המשפט עד לזמן שבו לאיש כבר לא יהיה אכפת מתוצאותיו ואפילו שיחד אנשי ציבור על מנת לפגוע במשרתו של קיקרו.

כך היום הראשון של המשפט הגיע וקיקרו מצא את עצמו לבד כנגד כל העולם. אמנם היה לו הגיבוי של כל תושבי סיציליה, אבל כנגדו ניצבו לא רק ורס ועורך דינו הממולח, אלא גם הסנטורים הרומאיים והשופטים עצמם. שכן דווקא אלה שהיו אמורים להשגיח שהמשפט יתנהל בצורה הוגנת, מילאו כיסם בכספי הנתבע והבטיחו לו את חפותו.

רוב האנשים היו מוותרים בשלב הזה. הם היו מבינים שהשחיתות הארורה הצליחה להגיע לכל מקום ושאין סיכוי לנצחה, אבל קיקרו לא היה כמו רוב האנשים. הוא ידע שאחרי היום הזה הפעם הבאה שיתאספו כולם לדון במשפט תהיה בעוד חודשים רבים ועד אז מי יודע את מי עוד ורס יצליח לשחד או להפחיד, ולכן החליט לנצל את ההזדמנות האחת שיש ברשותו.

עובדה אחת עמדה לצידו – הידיעה כי מפלצת השחיתות לא יכולה לסבול את אור השמש. לכן, מיד עם תחילת נאומו, מיהר קיקרו להבהיר לבית המשפט שלא רק ורס עומד כאן למשפט, אלא לצידו ניצבים גם בית המשפט והרפובליקה הרומית עצמה. הוא הכריז בראשית נאומו כי: "לא רק ברומא, אלא גם בקרב עמים זרים נפוצה השמועה כי בתי הדין האלה לעולם לא ירשיעו אדם, אפילו אם הוא אשם, אם יש ברשותו כסף רב." והוסיף: "האיש הזה, שאני תובע אותו עכשיו, יאפשר לכם לשקם את שמו הטוב של בתי הדין שלכם, ולהשיג את תודתו של כל העם הרומי."

בדרך זו, הצליח להסב את הדיון במפשט לא על אשמתו של ורס, אלא על עצם השחיתות האיומה שפשטה ברפובליקה. הוא המשיך בנאומו וחשף את כל התחבולות השונות שבהן השתמש ורס כדי לפגוע בהגינות המשפט. הוא הצביע על הסנאטורים שפעלו לטובתו, וקרא בשמם של השופטים שהבטיחו לו את חפותו. הוא גילה לכל על האיומים על חייו ועל האיומים על עדיו וכשסיים הסביר לשופטים: "יש בידיכם את הכוח למחוק ולהרוס את החרפה והבושה אשר דבר במעמדכם בשנים האחרונות." כך, אחרי שחשף את כל השחיתות שהייתה מסביב, התפנה להאשים את הנאשם: "אני מאשים את גיוס ורס בפשעים של תאוות בצע ושל התאכזרות לאזרחים הרומים ולבעלי בריתם, בפשעים חמורים נגד האלים ונגד האנושות ובמעשים בניגוד לחוק בכך שגזל מאנשי סיציליה 40 מיליון מטבעות ססטרטים." וסיים בהבטחה: "כל זה יוכח בברור בעדויות, בדוחות מפורטים ובתעודות ציבוריות."

אחרי נאומו של קיקרו הקערה התהפכה על פיה. אף שופט ואף סנאטור לא היה מוכן לעמוד לצידו של ורס ולהודות בזאת שגם הוא נפל בידיה של השחיתות. לורס לא נותרה כל ברירה. הוא הבין שלמרות כל כספי השוחד ששילם אין לו סיכוי לנצח במפשט כנגד קיקרו וברח מרומא לא לשוב אליה לעולם.

אנשי סיציליה הודו לקיקרו עד מאוד, אמנם רוב הכסף שנגנב מהם לא שב לידיהם אבל לפחות הצדק נעשה והאמת יצאה לאור. שמו הטוב של קיקרו גדל וגדל. אחרי המשפט, הוא הפך למגן העם הישר וההגון. עם תמיכתם של אזרחי הרפובליקה הרומית קיקרו המשיך להתקדם בתפקידים עד שהגיע לתפקיד הגדול ביותר ברפובליקה ונהיה סנאטור בעצמו.

אבל השחיתות לא הובסה. היא המשיכה להתפשט עד שלבסוף נשארו רק שני סנאטורים טובים בכל הרפובליקה – קיקרו וקאטו הזקן שאת סיפורו נשמור לפעם אחרת.

בראותו עד כמה המצב ברפובליקה מר, קיקרו החליט לעזוב את הסנאט ובמקום למשול, לחנך. אם הדור הזה נהרס בשחיתות אנחנו נעבוד על כך שהדור הבא יהיה חכם מספיק להילחם בה. הוא אסף לביתו את החכמים והמבטיחים שבילדי רומא ולימד אותם מוסר, יושרה והגינות. הוא כתב ספרים רבים ובהם סיכם את מלוא חוכמת העבר, ספרים על רטוריקה, פילוסופיה, היסטוריה ומדע וכך הבטיח אוצר של חכמה שישאר אחריו.

באופן זה קיקרו המשיך להילחם בשחיתות עד יום מותו. למרות שהרפובליקה הרומית נפלה מזמן, ולמרות שהשחיתות עדיין קיימת. נאומיו וספריו של קיקרו השתמרו בידינו עד היום. הם עברו מידיו של לוחם צדק אחד לאחר וחינכו עורכי דין, משוררים, מדינאים ומלכים להמשיך להילחם במפלצת השחיתות. ומה איתכם, קוראים יקרים שלי, האם גם אתם מוכנים להילחם?