הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק ב'

לתחילת הספר

לחלק הקודם

הרומן פרנקנשטיין, הוא אחד הרומנים המצליחים ביותר במאה ה-19, הישג מרשים ביותר בהתחשב בעובדה שבמאה הזו פעלו גם צ'רלס דיקנס, פיודור דוטוייבסקי, ליאו טולסטוי, אדגר אלן פו, הנרי ג'יימס, ג'יין אוסטין ועוד רבים ורבות אחרות, ובהתחשב בעובדה שאת שלד הסיפור כתבה מרי וולסטונקרפט שלי כשהייתה נערה בת 17 ופרסמה כשהייתה בחורה בת 19.

כפי שנראה בהמשך, קשה למקם את הספר מבחינה סוגתית, מצד אחד זה הוא רומן אימה פנטסטי, אך ככל שזה נוגע לספר עצמו, בשום שלב לא מתרחש שם דבר מה "קסום" או מופלא, אפילו תהליך יצירת היצור מתואר כתהליך מדעי לחלוטין, תוצר של השכל הפועל של היוצר ולא של התערבות שטנית או אלוהית.

שלד הסיפור משתייך לסוגה פופולארית ביותר מהמאה ה-19 – רומן המסע, ויותר ספציפית רומן המסע הימי. המאה ה-19 הייתה עידן של מסעות מהפכנים והמלווים בסיפורים על שבטים אבודים, אם למנות כמה דוגמאות לכך, ניתן להביא את 'סיפורו של ארתור גורדון פין' של אדגר אלן פו, את 'אי המטמון' של רוברט לואיס סטיבנסון, את 'רובינזון קרוזו' של דינאל דפו, וכמובן את ספריו של ג'וזף קונרד כמו 'לב האפילה', ואת יצירת המופת 'מובי דיק' של הרמן מלוויל.

בסיפור השלד של פרנקנשטיין מסופר על קברניט צעיר של ספינה, היוצא למסע אדיר ממדים אל עבר הקוטב הצפוני, כבר כאן אנו רואים את השחצנות הייחודית למאה העשרים, את הרצון לחרוג מההישגים האנושיים, לחתור למחוזות חדשים, ולכבוש פסגות חדשות, תכונות שבאות לידי ביטוי בדמותו של פרנקנשטיין עצמו. הקברניט הצעיר כותב לאהובתו המחכה לו אי שם ביבשה, על תצפית מסתורית שביצעו חבריו למסע ועל מפגש עם אדם בשם פרנקנשטיין המספר לו את סיפור חייו.

למען האמת, הסיפור כולו מובא לפנינו כסדרה של מכתבים אותם שולח הקברניט לאהובתו, מה שגורם לנו לחשוב שאולי מדובר, מבחינה סוגתית, ברומן במכתבים, סוגה ספרותית שהייתה פופולרית מאוד במאה ה18 אשר הייצוג הגדול ביותר שלה הוא 'ייסורי וורתר הצעיר' של גיתה, יצירת מופת אשר השפיעה רבות, ואולי אף יצרה, את העידן הרומנטי במאה ה19.

אך, בניגוד לסיפור מסע ימי, הספינה עומדת רוב הזמן תקועה במקומה, ובמהרה מתברר שהמפלצת המסתורית שנחזתה איננה תוצר של מחוזות רחוקים אלא היא אירופאית ומערבית כמו שאר הצוות. בנוסף, הרומן מוותר מהר מאוד גם על הצורה של רומן במכתבים, ובמהרה מפנה את מקומו לנרטיב בגוף ראשון של גיבור הסיפור הלא הוא פרנקנשטיין עצמו.

בעקבות הנרטיב של פרנקנשטיין, הרבה מבקרים נוטים לייחס לסיפור את הסוגה של רומן גותי. סוגה שהייתה פופולארית ביותר במאה ה19, המיוחסת לספרים רבים ושונים, כמו ג'יין אייר, אנקת גבהים, דרקולה, ו'תמונתו של דוריין גריי, בגלל שהם מכילים מידה זו או אחרת של אפלוליות. ייחוס הכותרת 'רומן גותי' לספרים אלה, כמו גם ל'פרנקנשטיין', הינו שגוי לחלוטין. אין ספר שראוי קריאה שלא מכיל מידה זו או אחרת של אפלוליות ולפיכך זה לא יכול להיות הקריטריון להכלה בסוגה זו. הרומן הגותי, כפי שהתייחסו אליו בתקופה שבה רומנים כאלה נכתבו והיו פופולאריים, בנוי בצורה הרבה יותר נוקשה ומובחנת – בראשית הרומן מופיעה תופעה מסתורית כמו רוח רפאים, או פרש בלי ראש, ובסופו, בסיום אשר זכה לכינוי 'סיום סקובי דו' מתברר שהמסתורין היה אשליה ותו לא. 'טירת אורטנו' של הורציו וואלפול, הוא דוגמא מצוינת לרומן מסוג זה.

פרנקנשטיין בהחלט מתכתב עם הרומן הגותי, באופן דומה לכך שהוא מתכתב עם הסוגות האחרות שהזכרנו כאן, אבל עם הבדל מהותי אחד. מרי שלי הפכה את המבנה של הרומן הגותי על פיו – במקום למקם את ההסבר של הסיפור בסוף הרומן, היא מיקמה אתו בתחילת הרומן – וכף בפועל היא המציאה סוגה חדשה לחלוטין בספרות, אשר תהפוך לפופולרית במיוחד במאה ה20 – פרנקנשטיין הוא רומן המדע בדיוני הראשון.

הרומן הגותי התאים מאוד לרוח התקופה של סוף ראשית המאה ה-19, עידן שבו דומה היה שהמדע מחליף את המיסטיקה. תהליך היטורי זה בא לידי ביטוי בגיבור הסיפור, פרנקנשטיין עצמו אשר מתחיל את דרכו החוקרת לא בספרי המדע, אלא בספרי המיסטיקה והאוקולטיזם, של הוגים ימי ביניימים שונים כקורניליוס אגריפה. למרות שהוא לא דוחה את החקירה הזו, הוא מתאים אותה לרוח התקופה ונרשם ללימודי פיזיקה וכימיה באוניברסיטה.

הרבה קוראים מפספסים את הנקודה הזו, שהאדון פרנקנשטיין, האחראי על יצירת המפלצת הינו סטודנט בתחילת דרכו. גילו הצעיר נשכח מעיני הקורא, וכפי שנראה בהמשך, נדחה על ידי יצירות מאוחרות לסיפור. אבל הרי זה העידן הרומנטי, עידן שבו העולם חווה את כוחם המהפכני של הנעורים על בשרו. מי אם לא אדם צעיר יוכל לשבור את ההגמוניה השמרנית של המדע האוניברסיטאי ולחדור אל תוך הסוד הגדול של החיים עצמם?

עם האש הבוערת בתוכו ברצון לכבוש את הפסגה האחרונה של המדע – המוות, פרנקנשטיין יוצר יצור חי דמוי אנוש, אותו הוא מרכיב מחומרים כימיים וחלקי גופות של חיות ושל בני אדם. את כוח החיים הוא מכניס בתוך הגולם באמצעות כוחו המסתורי של החשמל – הברק. יש להעיר בנקודה זו, שבראשית המאה ה19 כבר היה ברור שישנו דבר מה מופלא שהוא החשמל, אך לא היו כל יישומים שימושיים עבורו, בעיקר בגלל ששגו לחשוב שמדובר בנוזל וניסו לאגור אותו כנוזל. עד היום אנו מדברים על 'זרם' חשמלי.

היצור נעור לתחייה ופרנקנשטיין, מזועזע מהמראה המכוער שלו, דוחה אותו מעליו ונוטש אותו.  הרבה דיו נשפך על השאלה מדוע פרנקנשטיין נפטר מהיצור. המחברת נותנת כהסבר את העובדה שהוא תכנן שהיצור יהיה יפה וסימטרי אך במקום זאת הוא קיבל יצור מכוער ומעוות. אין ספק שזו סיבה לא מספקת. התיאוריה האהובה עלי, מתוך שלל התיאוריות בנושא, מפרשת את דחיית היצור כשמעין דיכאון אחרי לידה; אחרי חודשים רבים שבהם הוא טיפח את היצור ודאג לו, אחרי כל הזמן שהוא חיכה לו, הנה מופיע לפניו יצור אמתי שאינו מה שהוא ציפה. יצור מכוער וטיפש שהוא לא תכנן בכלל לגדל ולחנך.

תהיה אשר תהיה הסיבה לנטישת היצור. באקט הנטישה עצמו פרנקנשטיין יוצר את היצור בשנית. באופן דומה שכרוניקה הידועה מראש של התדרדרותם של ילדים נטושים אל עולם השוליים של החברה, היצור של פרנקנשטיין ניטש לשרוד בעולם בכוחות עצמו, ללא שפה וכלים להישרדות. במובן זה אני רואה בספר ככלי טיפולי נפלא בעבודה עם נערים חוסים. בעיקר בגלל שהיצור של פרקנשטיין מצליח לקנות לעצמו חינוך נפלא.

כתוב שהוא החל את לימודיו בקריאת יצירות מופת הומניסטיות כמו 'גן העדן האבוד' של מילטון, 'ייסורי וורתר הצעיר' של גיתה, ו'חיי אישים' של פלוטארכוס. לאורך כל הספר היצור מתגלה כנשמה עמוקה, כאדם הרהוט ביותר בספר אשר ערכיו נעלים מאלה של כל דמות אחרת.

דרישתו היחידה של היצור לבוראו היא לחברה, הוא מבקש מבוראו שייצור לו בת זוג כדי שאלה יבלו את חייהם יחדיו. פרנקנשטיין מסרב, מבלי להציע סיבה ברורה וכך הרומן נדחף קדימה אל עבר סופו הטראגי והבלתי נמנע.

הרומן הזה הינו ללא ספק טרגדיה. כמו החיים עצמם, הוא עשיר במוות מיותר ובלתי נמנע. אך למרות האסונות הרבים הפוקדים את גיבורי הסיפור השונים, כמו בחיים עצמם, אין רעים בסיפור הזה, אין מפלצות מרושעות, אין אלים חומדי לצון, רק נסיבות ורצונות המתנגשים זה בזה ומפזרים ניצוצות של הרס לכל עבר.

היצור של פרנקנשטיין שורד את הסיפור, אך הוא מבטיח לאבד עצמו לדעת כאשר יצר הנקם שנזרע בו יבוא על סיפוקו. אך הוא שורד את הסיפור בעוד מובן, בחלק הבא נראה כיצד הסיפור והיצור זוכים לחיים חדשים עם בוא המאה העשרים ואתה ההמצאה המהפכנית אשר מחיה דומם לחיים בכוחו של חשמל – הקולנוע.

לחלק הבא

שירת זעמי המתוק #08

כולנו נוסעים בזמן.

מביטים לאחור,
מקווים קדימה.

מתאמצים לשכוח
שכל מה שישנו הווה.

מתאמצים לזכור
שכל מה שהווה יפה.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

מון בלאן, פרק 8. פסקליה

לתחילת הספר
לפרק הקודם

8. פסקליה

ההר ההר ההר.

דניאל הלך לגדות הנהר, הוא לא ידע איזה נהר זה אך הוא ידע שההר, מעליו, ההר לפניו, ההר מחכה שם בשבילו ולכן הוא קרא לו, לנהר, האָרְבְ כדי שיתאים לציפיותיו הרומנטיות מהמסע.

במקום שממנו הגיע דניאל הגיוס לצבא היה חובתם של כל האזרחים והוא, צעיר שכל עולמו היה מורכב בעיקר משינה, שתייה ובילוי עם חברים,  בחר שלא ללכת. ולמרות ההר של הניירת שניתנה לו, הוא היטל בביורוקרטים שהיו אחראים למינויו. הם ראו בו נער חלש והוא הצליח להביא אותם לרחם עליו, הוא הצליח להביא אותם אל ההבנה שלא, הוא לא נועד למדים ורובה, הם ראו בו האח הקטן שלהם ולא רצו שייפול מתמימותו הקוסמת.

לעצמו הוא אמר שזה רק בשביל להשיג דריסת רגל ראשונה בטיפוס על ההר שהוא עולם הגדולים, מהר, לפני שחבריו יהיו לו לתחרות. לחבריו אמר, ברהיטות המדהימה של שקרן, שזהו מאבק על החופש, מאבק נגד הכפייה של החובה הלאומית, שהוא מצא לנכון להילחם ולשלם את המחיר. בתשובה לשאלה מדוע לא המשיך במלחמתו האידיאולוגית אחרי שנשר הוא השיב, אני לא מוחמד, אני לא זה שיזיז את ההר.

בינו לבין עצמו הוא ידע את האמת. האמת הייתה שהוא פחד. לא מרובים ולא מהרעים, ולא מהמשמעת או מהאוכל הנורא. מהמדים הוא פחד, תמיד הוא פחד ממדים. משהו שהיה שם, בערב רב של אנשים שלובשים אותו דבר ופועלים אותו דבר ואולי אפילו חושבים אותו דבר, שהפחיד אותו לעמקי נשמתו.

לפני שהתמודד בהצלחה עם הגיוס, הוא עבד בחנות גדולה של מוצרים למשרד ולבית. הם דרשו שהוא ילבש חולצה אדומה. כולם שם לבשו חולצות אדומות. כולם חוץ מהמנהלים. להם הייתה חולצה כחולה. אבל הוא לא קינא בהם למרות שכל המערכת הזאת חינכה לכך, הוא קינא בלקוחות - הם לבשו את מה שהם רצו, כל אחד לפי הקלישאה שהוא בחר להיות, לפי הסיפור האחרון שהוא שמע על האופנה. ובכל זאת, למרות שזה היה צבא אחר של מדים, מדים הבנויים מג'ינס וטי-שירט, הוא ידע שהם בחרו כיצד להתלבש, או לפחות האמינו בכך שהם בחרו בזאת וזה היה בעבורו, בכלא האדום היומיומי שלו, תמונה של חופש.

בזמן שאחרים שירתו את מדינתם נאמנה, מי פחות מי יותר, הוא בחר לשרת את מדינתו מבחינה אפנתית ופתח חנות קטנה במרכז העיר שהבגדים בה היו אחרים. הוא דאג ללקוחותיו והם השיבו לו במיטב כספם וגם בהקשבה, להפתעתו הרבה הוא גילה שהם רוצים ללמוד ושהם שותים את מילותיו בשקיקה. הוא גילה שבהתנגדותו הנחושה לאיחוד המלבושים הוא הצליח לזהות צורך צרכני למשהו אחר, למשהו שונה. מאותו המקום הקטן במרכז עיר הולדתו, הוא הפיץ את תורתו שנושאיה היו צבע, מרקם וסילואט, וכך הוא קנה לו עדת מאמינים.

חנות אחת הפכה לשתיים ולשלוש, והמחיר של בגדיו טיפסו לפסגות חדשות, יחד עם שמו והוא הפך לסמל של יוקרה. ומשם, מפסגתו החדשה, הוא לימד את העם להסתכל על הבד ועל התפירה, לשוב לערכים הנשכחים האלה של גזרה ושל תנועה של בד ולשכוח מאלילי השקר של העולם המודרני – המותגים והמבצעים. לא, מעולם לא היו מבצעים בחנויותיו.

אין לתאר את העונג שהוא חש כשיום אחד הוא טייל בעירו וראה שכמחלה מידבקת תובנותיו הופצו ברבים והנה הרחוב כמו נשטף בצבע והדר שהוא ראה עצמו אחראי לו באופן ישיר. הוא ראה בגיוון האופנתי של הרחוב ייצוג ישיר של הגיוון המחשבתי של הרחוב ובפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש שבאמת הוא נתן כאן שירות לאומי, שבאמת הוא תרם לעירו. הוא לא היה עוד מותג כמו צ'ה גווארה אלא לוחם חופש אמתי כמו קוקו שאנל.

אבל עכשיו, כשהטיפוס על ההר רק החל ועדיין העצים שסביבו הסתירו את השלג, והבוץ הקפוא לרגליו מיאן לשמר את צעדיו, הוא הרגיש חרטה על כך שהוא לא שירת בצבא. לא מסיבות לאומיות, ולא מסיבות מוסריות, אלא מסיבות אנוכיות לחלוטין.

הצלחותיו המוקדמות אמנם שמרו על תמימותו אך הם גם שמרו על רכותו, והנה עכשיו, מול ההר, אותו הדבר שהוא שמר עליו כל-כך קרוב לליבו, חזר להתנקם בו, שכן הנה הוא רק החל את מסעו המיוחל לפסגת ההר, וכבר הוא מתנשף.

הוא המשיך בצעדיו וחש איך כל נשיפה מכלה את כל כוחו והוא עוד לא הגיע למרגלות ההר וכבר הוא מותש. לו רק חושלתי בקרב, הוא חשב. ופתאום הוא מצא עצמו עייף ומלא חרטה מול ההר.

הוא לא התחרט על הצבא, וגם לא על היציאה למסע הזה. הוא התחרט על הצלחותיו, על כך שבקלות כזו חלפו עליו השנים כשהוא מוקף באהבה ושפע, מפונק, רך וחלש.

הקושי שביקשתי, הוא אמר לעצמו, זו הסיבה שרצית להגיע לפה, למרגלות זה ההר. לא. לא הייתה זו התמונה היפה של האיש מול ההר, ולא היו אלה השירים שקראתי. זה הקושי שהוא רצה ולעזאזל, קושי זה מה שהוא קיבל מההר. כמה שנאה הוא חש כלפי עצמו אחר-כך, כשהמחשבה הבאה שחלפה בראשו הייתה, בסדר גמור, אבל למה זה חייב להיות כל-כך קשה? כמה משעשעת ההונאה העצמית. דניאל רצה את הקושי, אבל עמוק בפנים הוא רצה שהקושי יהיה קל. הוא רצה להרגיש את עצמו כענק המתגבר על הקושי ללא קושי. אבל ההר אינו מתכופף לאיש. כשאגלי זיעה החלו מתקבצים על מצחו הוא החל מתחרט. למה זה חייב להיות ההר הזה? למה ההר? למה הר?

לפרק הבא

זנוביה המלכה מורדת באימפריה, מתוך 'אגדות אמתיות'

זנוביה הייתה נסיכה סורית צעירה בעיר העתיקה תדמור. היא נולדה למשפחת אצולה אשורית מכובדת שהיו צאצאים של מלכת שבא המפורסמת. כבר מצעירותה ברור היה שהנערה הזאת נועדה לגדולות; לא זאת בלבד שהייתה אחת הנשים היפות ביותר בממלכה, אלא הייתה גם חכמה ומלומדת עד מאוד וידעה שפות רבות. היא הייתה אפילו מיומנת ברכיבה ובצייד, פעולות שהיו שמורות בימים ההם בעיקר לגברים.

כשזנוביה התבגרה, התחתנה עם האיש העשיר ביותר בתדמור - המלך אודינטוס, שהיה אמנם מלך, אבל גם איש פחדן ומשעמם.

באותה תקופה ממלכת תדמור, כמו רוב אירופה והמזרח התיכון, הייתה תחת שליטתה של האימפריה הרומית. לפעמים היה נחמד להיות חלק מהאימפריה הרומית, מכיוון שבתמורה למיסים ששילמו לה, היא סיפקה לכל הממלכה הגנה וגם חירות. אבל בימי זנוביה האימפריה הרומית נשלטה על ידי סדרה של קיסרים אכזריים, שבזבזו את כל אוצר הממלכה במסיבות ראוותניות ומלחמות מיותרות. כאשר נגמרו להם הכספים הם הגבירו את עול המיסים על העמים הכפופים להם עד שאי אפשר היה להמשיך לחיות באימפריה הרומית.

בתגובה עמים רבים החלו להתקומם כנגד הרומאים. בצפון היו אלה שבטי הברברים הגותיים, ובמערב התאגדו העמים הגאלים למלחמה ברודנים האכזריים.

זנוביה שמעה על העמים המתקוממים כנגד הרומאים, ופנתה לבעלה המלך: "זוהי ההזדמנות שלנו להצטרף למאבק ולשחרר את עמנו מהשלטון הרומאי". אבל בעלה לא היה מוכן לשמוע על כך: "למה לעשות בעיות סתם כך? מה אכפת לך שהם מעלים את המיסים? אנחנו עשירים, זה לא מפריע לנו".

זנוביה ניסתה לשווא להסביר לאודינטוס המלך שבתור מלך ומלכה הם אחראיים לא רק לעצמם, אלא גם לנתינים שלהם שכורעים תחת עול המיסים הרומאי הכבד, אבל הוא היה עקשן מדי ובעיקר פחדן מדי כדי לעשות משהו בנידון.

כעבור כמה ימים אודינטוס המלך מת בפתאומיות. איש אינו יודע עד היום מי הרג אותו: האם היו אלה הרומאים, או שמא התושבים המתוסכלים של תדמור, או זנוביה עצמה? אחרי מותו כס המלכות עבר לבנה של זנוביה, שהיה בן שנה כמובן שתינוק בן שנה אינו יכול לשלוט על ממלכה, ולכן הייתה זו זנוביה עצמה שנטלה את השלטון.

מיד עם קבלת השלטון, זנוביה הכריזה מלחמה על האימפריה הרומית. היא הנהיגה בעצמה את צבאותיה. בתחילה החיילים קצת חששו להיות מונהגים על ידי אישה, ובמיוחד על ידי אצילה שמעולם לא ראתה שדה קרב. אבל כשראו אותה רכובה על סוסה, שועטת קדימה כמו אחד החיילים היישר לתוך שדה הקרב, הם היו גאים להיות מונהגים על-ידי אישה אמיצה כל-כך.

במהרה הצליחה זנוביה לשחרר את כל סוריה משלטון הרומאים; אבל היא לא הסתפקה בזאת. היא הנהיגה את צבאותיה הלאה, והם שיחררו גם את ממלכת פלשתינה ואת מצרים. לאחר מכן נעו צפונה ושיחררו גם ערים רבות באסיה הקטנה (טורקיה של היום). כך, בתוך פחות משנה, זנוביה מצאה את עצמה מולכת על ממלכה אדירה שהשתרעה מנהר הנילוס ועד נהר הפרת.

בינתיים, ברומא עלה לשלטון קיסר חדש בשם אורליאנוס. לשם שינוי, הוא לא היה מושחת ואכזרי כמו קודמיו, אלא מנהיג חכם ואמיץ. הוא החליט להשיב לרומא את כבודה האבוד, וגייס את אחד הצבאות הגדולים ביותר של האימפריה הרומית. הוא כבש בחזרה את אדמות הממלכה מהגאלים והגותים, ולאחר מכן נע מזרחה לכבוש בחזרה את האדמות שהיו שייכות לממלכת תדמור.

זנוביה הייתה אמנם מנהיגה אמיצה, אך צבאה לא יכול היה לעמוד נגד הליגיונרים הרומאים. אט אט אורליאנוס הצליח לכבוש בחזרה את אדמותיה של זנוביה. תחילה גירש אותם מאסיה הקטנה ולבסוף, לאחר קרבות רבים שבהם חייליה של זנוביה לחמו בעוז, הצליח להכניע אותם גם בסוריה ולכבוש בחזרה את העיר תדמור.

כשתם הקרב, אורליאנוס קרא למפקדי הצבא המורד להביא בפניו את המנהיג האמיץ שהעז למרוד באימפריה הרומית. מה רבה הייתה הפתעתו כשבמקום לראות מנהיג מבוגר ניצבה לפניו אישה צעירה ויפהפייה. הוא ציווה לכלוא אותה בשלשלאות זהב ולהביא אותה אתו לרומא הבירה.

ברומא הייתה מסורת עתיקת יומין שכאשר קיסר שב לעיר כמנצח, מקיימים מצעד ניצחון גדול לכבודו: כל תושבי העיר נאספים בכניסה לעיר ומקבלים את פניו בקול תרועה ושמחה. מכיוון שזמן רב חלף מאז שהיה מצעד ניצחון ברומא, המצעד הזה היה גדול ומכובד במיוחד.

גולת הכותרת של המצעד הייתה המלכה זנוביה שהובלה על בימה מיוחדת, שלשלאות הזהב שלה נוצצות בשמש כמו תכשיטים יקרים.

בדרך כלל הקהל הרומאי היה צועק קריאות גנאי כלפי המורדים השבויים, ולעתים אפילו קורא להוציא אתם להורג; אבל כאשר ראו את זנוביה היפה ניצבת גאה בראש מורם, הם לא קראו למותה, אלא קראו אליה הצעות נישואין.

כך בילתה זנוביה את שארית חייה, יחד עם בנה, בווילה גדולה בפאתי רומא. היא זכתה לכבוד של אצילים, הוזמנה לכל האירועים הגדולים ואירחה בביתה את האישים החשובים ביותר של רומא, שבאו להתייעץ אתה בנושאים שונים - אפילו באסטרטגיות לחימה.

נהנתם מהסיפור ואתם רוצים להמשיך ולקרוא עוד אגדות אמתיות? לחצו כאן 

זינוביה מובאת לפני אורליאנוס, ג'יובאני בטיסטה טיפולו

שירת זעמי המתוק #07

אין לי
מה לומר
לכם,
לכן
שתקתי
עד עכשיו,
לשווא
שתקתי.

אבל,
הבנתי
שעוד אשתתק
לנצח.
לכן
עכשיו,
לשווא
אני צורח.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק א'

לתחילת הספר

לחלק הקודם

בעשירי לאפריל 1815, הר הגעש טָמְבּוֹרַה, הממוקם באינדונזיה של ימינו, התפרץ. זו הייתה התפרצות הר הגעש החזקה ביותר בהיסטוריה המתועדת של המין האנושי, ועל-פי נתונים גיאולוגיים החמורה ביותר שהתרחשה מזה 10,000 שנה. משערים שקרוב לעשרת-אלפים בני אדם נהרגו באופן מידי מההתפרצות, שבסופה מניין ההרוגים היה קרוב למאה-אלף הרוגים.

ההתפרצות בהר טמבורה

 מלבד הנזקים האדירים לתושבים באזור, מאות אלפי מטרים מרובעים של עשן וזיהום נפלטו לאוויר וכתוצאה מכך עלטה כבדה כיסתה את השמיים לחודשים הבאים. האובך הסמיך הגיע עד לאירופה ולצפון אמריקה וכיסה את כל החצי הצפוני של כדור הארץ. בעקבותיו שנת 1816 לנצח תיזכר כ"שנה ללא קיץ".

שנת 1816 ידועה גם בארכיבי ההיסטוריה כשנה שבה נגמרו מלחמות נפוליאון ואירופה סוף סוף השתחררה מעולן של שבע שנים של מלחמה כוללת, אשר אחריהן היא תהנה מקרוב למאה שנות שלום יחסי, שתסתיימנה במלחמת העולם הראשונה.

באותו הקיץ, חבורה צעירה של בריטים, אשר שמחה שסוף סוף ניתן לנפוש באירופה, יצאה לה לחופשה בוילה דִיוֹדֵטִי באגם ז'נבה. בין הנופשים היו;

ווילה דיודטי

בעל הוילה – הלורד ג'ורג' גורדון ביירון, משורר ומהפכן שחייו הוללים זיכו אותו בכינוי 'רע, משוגע ומסוכן', אשר שירו האפי 'עלייתו לרגל של הילד הרולד' הפך אותו מפורסם בן לילה ואם להשתמש בעגה של קיבוצניק בן זמננו, לסלברי'קה הראשון בהיסטוריה. חברו של ביירון פרסי ביש שלי, משורר צעיר ואחד מההוגים החשובים של הרומנטיקה האנגלית. מרי וולסטונקראפט, נערה כבת 17 שהייתה ביתם הממזרה של ההוגה הפמיניסטית הראשונה מרי וולסטונקראפט ושל הפילוסוף והסופר וויליאם גודווין, שהייתה המאהבת של פרסי שלי. קלייר קליירמונד, בת דודתה של מרי וולסטונקראפט והמאהבת של הלודר ביירון, וד"ר ג'ון וויליאם פולידורי חברו הטוב ורופאו האישי של הלורד ביירון.

התכנית לחופשה הייתה פשוטה, כמה חודשים של שכשוך באגם ז'נבה, אהבה חופשית וכל היין החשיש והאופיום שהד"ר היקר יוכל לספק. בשלב זה כדאי להעיר שהן ביירון והן שלי היו נשואים באותה תקופה, אשתו של שלי, מדוכאת מכך שבעלה ברח לחופשה עם בחורה צעירה, בחרה להתאבד בלונדון. אשתו של ביירון, לעומת זאת, בחרה פשוט לאמץ מספר מאהבים משל עצמה.

אבל השנה הייתה 1816 ומזג האוויר הקודר הכריח את החמישה לבלות את זמנם בתוך הווילה. וכך הם בילו את זמנם בישיבה לצד האח, כשאור נרות מרצד סביבם, וקראו זה לזה אגדות אימה גרמניים. לא עבר זמן רב ואחד מהצעירים הציע לקיים תחרות חברותית שבה כל אחד ינסה את כוחו בכתיבת סיפור אימה.

פרסי שלי וקלייר קליירמונד במהרה נשרו מהתחרות. הלורד ביירון ניסה את כוחו בכתיבת סיפור אוריינטליסטי על אדם המבקש לקום לתחייה אחרי מותו, אך במהרה וויתר על הפרויקט שנשמר בידינו תחת הכותרת 'פרגמנט של סיפור'. ד"ר פולידורי כתב נובלה קצרה אותה נפגוש בהמשך, אבל אין ספק שהמנצחת הגדולה בתחרות הזו הייתה מרי וולסטונקראפט, שעתידה להיקרא, אחרי שתינשא למאהבה פרסי ביש שלי, מרי שלי. בשבוע הבא נבחן את הסיפור שהיא כתבה, הלא הוא 'פרנקנשטיין'. 
לחלק הבא

לורד ביירון

מרי וולסטונקראפט שלי

ד"ר פולידורי

פרסי ביש שלי

קלייר קליירמונד

מון בלאן, פרק 7. קולורטורה

לתחילת הספר
לפרק הקודם

7. קולורטורה

דניאל ידע שהוא לא יעלה על הרכבל וכבר כשירד מהאוטובוס בשמוני, הוא הבין שגם שם הוא לא יישאר. הכפר שמוני נראה כמו שהוא היה צריך להיראות, נדמה היה כאילו קודם מישהו צייר את הגלויה של הכפר ואז בנו את הכפר לפי ההוראות שהוא הכין.

השלג נח כשמיכת פוך על הגגות של בקתות העץ של הכפר. הבתים השונים נבנו כמו לפי סכמה מסודרת והיו נבדלים זה מזה במראה ובמבנה לפי חלוקה מסודרת לשלושה סוגים בהתאם לייעודיהם; מגורים לתיירים, חנויות לתיירים ומסבאה.

אלמלא ההיגיון הבריא, דניאל היה מאמין שלאנשים שעובדים פה, האנשים שמתחזקים את המקום בין קבוצה אחת של הרפתקנים לקבוצה אחרת של נופשים, אין מקום מגורים מסודר משלהם, לפחות לא כאן בכפר. הבקתות אמנם היו חמימות אך תחושה מטרידה של זרות שררה בהן וגרמה לכך שלא ייתכן שאדם יוכל לחיות במקום שכזה יותר ממספר לילות, שכן בין המיטה, המקלחת, המטבחון והשירותים לבין בית הפריד עולם ומלואו של קור, סדר מופתי ועיצוב מודרני.

לא אחכה, אצא עכשיו, הוא חשב ותחושה קסומה רוממה אותו ומילאה את חזהו באוויר ההרים הצונן. הוא חש כמו ארתור בשעת צאתו, יחד עם חבריו, אל עבר הגביע, הוא חש כמו קולומבוס המשאיר מאחוריו את ספרד ואת חובותיו, הוא חש כמו קלישאה מנופחת ומיד הביא לדעיכת אותה תחושה ובית החזה שלו, שחש כה מלא התרוקן בן רגע ודרש להתמלא על-ידי משהו אחר.

התחושה הריקה הזו בחזה, התחושה הזו של חוסר סיפוק, חוסר הגשמה, התחושה הזו - אין לה שום תוכן מלבד הרצון שהיא תיעלם, שתחושה אחרת, כלשהיא, תבוא ותחליף אותה. מי יודע כמה אירועים בהיסטוריה האנושית היא הביאה התחושה הזו? מי יודע אם התחושה הזו בדיוק היא שהביאה את אלכסנדר להמשיך להוביל את צבאו מזרחה, או אם התחושה הזו בדיוק היא שהובילה את האדם הקדמון לשים עורות לגופו ולצאת החוצה מאפריקה אל הכפור של אירופה הניאוליתית.

לאורך ההיסטוריה המין האנושי ניסה הציג אלפי סיבות אחרות להישגיו, אך מי יגיד לי שאברהם אבינו לא הלך כי לא הייתה לו ברירה אלא ללכת, פשוט ללכת אל עבר הארץ החדשה ולא בגלל שאיזה אלוהים אמר לו, או לפחות לא רק, אלא גם ואולי אפילו רק, משום שבארץ מולדתו הוא חש את התחושה הריקה הזו שלנוכחותה לא הייתה לו ברירה אלא ללכת, להתרחק, לצאת מהמקום ההוא, שהוא לא יכול היה לקרוא לו בית, ולהמשיך הלאה אל עבר מקום אחר, מקום חדש, מקום בו אולי הוא לא יחוש את הריקנות הזו?

כוח אדיר יש לה לתחושה הזו, כוח לעשות טוב כמו גם לעשות רע, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים גרמניה הייתה במשבר כלכלי שאף אחד מהעם הגרמני שחי באותה תקופה לא יכול היה לזכור גרוע ממנו, והחוסר דבש מלכות הוא לתחושת הריקנות. מי יכול לומר לי שלא הייתה זו התחושה הזו, שאינה דורשת דבר מלבד שינוי, שהביאה מיליונים אל הקלפי להצביע לאוסטרי המיליטנט שאמנם דיבר שטויות אבל הוא דיבר על שינוי, ושלא יהיה ספק, כשאתה שרוי בתחושה זו של ריקנות וחוסר סיפוק, שינוי, כל שינוי, נראה כמפתח הזהוב של שערי הפנינה.

היא הביאה למעשים רבים, גדולים כקטנים, טובים כרעים, היא יכולה להביא את האדם החכם בעולם לעבר הפעולות המטומטמות ביותר בהיסטוריה, כמו המצאת פצצת האטום, או, כמו במקרה שלפנינו, לגרום לאדם רגיל להתבונן אל הר גדול ובלי להתייחס לעניינים כמו מסלול, שעה או הצורך בהדרכה, לאחוז בתרמיל וללכת, לצאת מהכפר החם והבטוח ולהתחיל ללכת. סיבה לא הייתה כאן, גם לא היגיון. כל מה שהיה כאן זה תחושה של ריקנות, כיוון והבטחה.

לפרק הבא

ווסילי ארכיפוב, הקצין שהציל את העולם, מתוך 'אגדות אמתיות'

איירה: טל כהן

סיפורים רבים מסופרים על חיילים גיבורים שהצילו את חבריהם; אבל הסיפור הזה הוא היחיד שאני מכיר על חייל פשוט אחד שהציל את העולם כולו.

בשנת 1962, העולם עצר את נשימתו כאשר שתי המעצמות החזקות ביותר באותה תקופה – ברית המועצות וארצות הברית – כמעט והחלו להילחם זו בזו. הסיבה לחרדה הגדולה הייתה ששתי המעצמות החזיקו בנשק יום הדין – פצצת האטום הנוראה – פצצה חזקה עד כדי כך שהיא יכולה להפוך עיר שלמה לחורבות תוך שניות ספורות.

הוויכוח בין שתי המעצמות לא היה על אדמה או על חיי אדם, אלא ויכוח על הסיבה האמתית שמביאה אנשים לצאת למלחמה: הם התווכחו על רעיונות.

ארצות הברית האמינה שצריך לתת לאנשים לנהוג בכסף שלהם בחופשיות, שלכל אחד מגיעה הזכות לנסות להיות עשיר. לעומת זאת, ברית המועצות האמינה שהמדינה היא זו שצריכה לנהל את הכסף, ובדרך זו לדאוג לכך שאף אחד לא יהיה עני עד כדי כך שלא יהיה לו אוכל או קורת גג.

באותו זמן נדמה היה שהעולם כולו נחלק לאלה שמאמינים כך ולאלה שמאמינים אחרת, והיה חשש גדול שמדינות העולם ייגררו פעם נוספת למלחמה כוללת.

ארצות הברית חששה מאוד ממתקפה של ברית המועצות, והעמידה טילים בטורקיה שהיו מכוונים כל הזמן אל גבולותיה של רוסיה. ברית המועצות חששה גם היא מארצות הברית, ובתגובה העמידה טילים על האי קובה, שהיו מכוונים כל הזמן על ארצות הברית.

למרבה המזל, אף אחת מהמעצמות לא הייתה טיפשה מספיק כדי לפתוח במלחמה. בינתיים שתי המעצמות רק התכוננו.

לבסוף חְרוּשְצֶ'ב, ראש הממשלה של ברית המועצות, החליט שהוא יוציא את הטילים שלו מקובה אם נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קֶנֶדִי, יהיה מוכן להוציא את הטילים שלו מטורקיה. רגע לפני שנחתם הסכם שימנע מלחמה כוללת, הגיעה אל חרושצ'ב הודעה מדאיגה: ארצות הברית מתכוננת לתקוף את קובה!

במקביל, נשיא ארצות הברית קיבל גם הוא הודעה מדאיגה ביותר: ברית המועצות מתכוננת למלחמה! שניהם לא ידעו ששתי ההודעות האלה כלל לא היו נכונות.

באותה שעה כבר אי אפשר היה לשנות דבר: בגלל מצב החירום, השליטה על הצבא יצאה מידיהם של הנשיאים ועברה לידיהם של המפקדים בשטח.

צי של ארבע צוללות רוסיות, שכל אחת מהן הכילה טילים חמושים בפצצות אטום, נע בשקט לכיוון קובה. במקביל, ספינת מלחמה אמריקנית שהגנה על גבול קובה מפני כניסת צוללת הטילה פצצות למעמקי הים, במטרה להזהיר צוללות שלא להתקרב. אבל ספינת המלחמה האמריקנית לא ידעה שבדיוק מתחתיה הייתה צוללת רוסית, ושאחת מפצצות האזהרה שלה התפוצצה לא רחוק מהצוללת.

הפיצוץ זעזע את הצוללת ברעד אדיר. כל האורות כבו ואורות החירום האדומים נדלקו במסדרונותיה. מערכות המיזוג וסינון האוויר של הצוללת הפסיקו לעבוד. הטמפרטורה בתוכה החלה לעלות, והאוויר החל להיות מחניק.

החיילים בצוללת התקשו לנשום, הם החלו להשתעל וחלק מהם התעלפו. כך זה נמשך במשך ארבע שעות, שנדמו כמו נצח. ואז הרעיד את הצוללת פיצוץ נוסף.

מפקד הצוללת ניסה לשווא להתקשר למישהו מהפקדה שידווח לו אם בחוץ כבר פרצה המלחמה, אבל גם מערכות הרדיו הפסיקו לפעול.

איירה: טל כהן

עתה, אפילו מפקד הצוללת פחד. הוא לא חשש לחייו ואפילו לא לחיי חייליו – הוא חשש שהמלחמה כבר התחילה, והוא וחייליו ימותו כאן בחשיכה בבושת פנים מבלי לקחת חלק בקרב.

המפקד פנה אל הקצינים שלו ופקד עליהם לשגר את טילי הטורפדו האטומיים לכיוון ספינות האויב. אחד הקצינים ניגש למלאכה; אבל למרבה המזל, על הספינה היה מפקד נוסף – וסילי ארכיפוב. הוא היה מפקד הכוח שליווה את המבצע, ודרגתו הייתה גבוהה מזו של קברניט הצוללת. עם זאת, כל חייל בצי הימי יודע שעל הסיפון אין לערער על מילתו של הקרבניט. למרות זאת, ובניגוד לנוהל המקובל, ארכיפוב החליט לנצל את סמכותו ואמר את המילה היחידה שאסור להגיד לקברניט: "לא!"

וסילי ארכיפוב הושיב את מפקד הצוללת על כיסא והחל להרגיע אותו. הוא הסביר לו שאמנם קיים סיכוי שהמלחמה החלה, אבל קיים גם סיכוי שלא. אם המלחמה הגדולה לא החלה והם ישגרו את הטיל, אז בעצם הם יהיו האחראים לפרוץ המלחמה הנוראה ביותר שהעולם ידע.

מפקד הצוללת נרגע; הוא ביטל את הפקודה הקודמת שלו לתקוף – והתעלף.

אחרי שהסכנה חלפה וכל החיילים שבו הביתה בשלום, הושג סוף סוף הסכם בין ארצות הברית וברית המועצות: אלה הוציאו את הטילים שלהם מטורקיה ואלה הוציאו את הטילים שלהם מקובה.

לאחר מכן, העולם גילה שלכל מדינה היו יותר ממאה טילים אטומיים מוכנים לשיגור. כמות כזאת הייתה עלולה לא רק להשמיד מדינות שלמות, אלא את העולם כולו.

עד היום, העולם זוכר את משבר הטילים בקובה; אבל מעטים בלבד מכירים את השם וסילי ארכיפוב – הקצין הרוסי שסירב פקודה והציל את העולם.

איורים: טל כהן

רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן

שירת זעמי המתוק #6

בוא נאמר את האמת,
אנחנו רוצים שתפסידו כסף,
שתפסידו כסף! אתם שומע אותנו?
אתם שומעים מה שאנחנו אומרים לכם?
אנחנו רוצים שתפסידו כסף.

אל תסתכלו עלינו כאילו חיללנו
משהו קדוש.
אין שום דבר קדוש בלהרוויח כסף.
זה כולה כסף,
לא חיים.

תאמינו לי, אלמלא החיים,
החיים היקרים האלה,
לא הייתי מדבר.
לא הייתי מחזיק את האקדח הזה,
ומנסה להסביר לכם
שמה שאנחנו רוצים זה שתפסידו כסף.

טוב. אני מבין,
אז אם אתם מתעקשים,
אם אתם ממש לא מוכנים להפסיד כסף.
אולי לפחות,
תרוויח פחות?

לא הייתי מבקש אלמלא החיים,
החיים היקרים האלה.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

הגיבורים החדשים, הקדמה, חלק שלישי

לתחילת הספר

לחלק הקודם

בחלקים הקודמים דיברנו על גיבורי תרבות וראינו כיצד ניתן ללמוד על תרבות מסוימת מהאופן שבו היא בוחרת לספר את סיפורם של הגיבורים שלה. היום נסיים את פרק ההקדמה עם תיאור של התקופה שבה אנחנו נמצא את המקור של הגיבורים שלנו ונציג את הפרקים הבאים.

המאה ה-19. מה ניתן לומר על התקופה שעיצבה את עולמנו. זו מאה שהתחילה במהפכה הצרפתית, המשיכה למלחמת האזרחים בארצות הברית ונגמרה במהפכה הרוסית. זו תקופה המהווה תור זהב לשירה שהחלה בשירה רומנטית ונגמרה בפוסטמודרניזם, ולמרות זאת זו התקופה שבה נכתבו הרומנים הגדולים בהיסטוריה.

זו המאה של המהפכה התעשייתית ושל הכלכלה החדשה. מאה שהחלה בנפילתם של מלכים ונגמרה בתקומתם של

מעמד המנהלים השולט במאה העשרים. מאה שבראשיתה היה אביר רכוב על סוס מלחמה אוחז בחרב ובאקדח ובסופה לחמו בטנקים במכונות ירייה.

זו המאה של אברהם לינקולן ושחרור העבדים והמאה של הקולוניאליזם האירופאי שעיצב את גבולות אפריקה, מזרח אסיה, דרום אמריקה והמזרח התיכון.

מאה שהחלה בבטהובן ונגמרה בג'ז. שראתה במקביל את התפשטות החילוניות ואת צמיחת הפונדמנטליזם. מאה של מיסטיקנים אפוקליפטיים ומדעני אטום. של סוחרי בורסה ומנקי ארובות. תקופה של לואי פסטר וצ'רלס דארווין.

זו התקופה שהמציאה את אותם דברים שאנחנו מזהים כל-כך עם העולם המודרני – המקרר, הטלפון, הרדיו, הקולנוע, המכונית. מאה שהחלה ביישום כוחו של הקיטור ונגמרה בגילוי כוחו של האטום.

יכולתי להביא כאן הרבה ציטוטים שיבססו את אופייה של המאה העשרים, אך בחרתי להביא דווקא אחד שבו מתאר וויליאם ווינווד, היסטוריון, פילוסוף וחוקר ארצות בריטי. בציטוט, הלקוח מתוך ספרו "התקדשות האדם" (The Martyrdom of Man – 1872, עמ' 179-180), הוא מתאר את החזון שלו למאה העשרים;

"אלוהי האור, רוח התבונה, החוכמה הקדושה, מתפשטת אט לאורך הארץ ומעלה אל הרקיע [...]" השטן ינוצח [..] הארץ תהפוך לגן עדן, לא בעזרת תפילות תפלות, אלא בעזרת מאמציו של האדם עצמו [...] לאחר שנבין את פעולותיו של הטבע [...] נוכל לנבא את העתיד. [...] נוכל לייצר בשר וקמח מהיסודות בתהליך כימי במעבדה [...] מזון ייוצר בכמויות אינסופיות [...] רעב יעלם מהעולם [...] האוכלוסייה תגדל והארץ תהפוך לגן."

כאילו לא היה די במילים אלו הוא ממשיך:

"שירה ואמנות יתפסו בלבבות האדם את המקום שתופשת הדת והאמונה התפלה, הכול יהפוך זול יותר ויהיה נגיש לכל [...] ולא יהיו עוד עניים."

וממשיך:

"נשים תהיינה לצדם של הגברים [...] העולם כולו יהיה מאוחד ברגש אחד [אשר יאחד את כולם לכדי שבט אחד אשר חבריו חושבים, מרגישים, ופועלים יחדיו"

וממשיך:

"מחלות ייעלמו מהעולם; הגורמים לניוון יוסרו, וחיי נצח יהיה בהישג ידינו. ואז, מכיוון שכדור הארץ יהיה קטן מלהכיל אותה, האנושות תהגר אל החלל"

ולסיום:

"לבסוף, בני האדם ישלטו בכוחות הטבע; הם יהפכו בעצמם לאדריכלים של מערכות, ולבוראים של עולמות."

מה ניתן לומר? הוא כמעט צדק... הוא צדק לגבי ייצור מזון מהיסודות בעלות אפסית, אך המצאה זו לא הצליחה להעלים את הרעב בעולם אלא רק להעשיר את הליצן בעל קשתות הזהב. הוא צדק לגבי דעיכת האמונה התפלה אך טעה לא חזה את מותם של השירה והאמנות והחלפתם במשחקי מילים עצלותם של עסקנים. הוא צדק לגבי ההתקדמויות במאבק לשוויון המינים, אך לא השכיל לראות כיצד כניסת הנשים לשוק העבודה תניע אותנו מעולם שבו משכורת אחת מספיקה למשפחה, לעולם שבו שתיים לא מספיקות לזוג. הוא צדק לגבי היעלמותם של מחלות מסוימות אך לא חזה את בואן של מחלות חדשות. הוא צדק לגבי חקר החלל אך לא לגבי העובדה שמחצי מאה של מסעות חלל הגענו רק עד הירח. ולבסוף הוא צדק לגבי האדם כבורא עולמות, אך הוא לא ידע שעולמות אלו יהיו ווירטואליים בלבד.  

מחקר זה יהיה מחולק לארבעה פרקים אשר מייצגים לעניות דעתי את ארבעת האבטיפוסים של הגיבורים החדשים של חיינו: הראשון שבהם הוא פרנקנשטיין, אשר ממבט ראשון נדמה שמקומו לא מתאים עם החבורה המובחרת שתבוא אחריו, אך אני מקווה שאוכל להביא לפני הקורא לפחות טעימה של עד כמה לדמות זו הייתה השפעה עמוקה על תרבות המאה העשרים.

אחריו בהתפתחות ישירה מהפרק הקודם, יבואו להם הזומבים בהמוניהם. בפרק זה נערוך סקירה קצרה של ההיסטוריה של הזומבים ונראה כיצד יצרו בעבר זומבים אמתיים (כן – זומבים אמתיים) ונבחן את האבולוציה של המתים החיים האלה.

הפרק השלישי יוקד לערפדים. נראה מדוע קשה כל כך לערוך סקירה היסטורית נאותה של ערפדים ונראה מה היא התכונה המהותית ביותר שעיצבה את אופיים של ערפדים במאה העשרים. רמז, זה לא קשור למציצת דם.

לבסוף נסיים את המחקר עם סקירה קצרה של סוגי החייזרים השונים, מהאנשים הקטנים והאפורים ועד לחייזר המפורסם בעולם, הלא הוא סופרמן. נראה מה מקורותיהם ומה ניתן ללמוד מהמבקרים האלה מהעולמות של מעלה.

[בעקבות הרצאתי בכנס אייקון 2013, אשר  מחקר זה מרחיב עליה, נתבקשתי להרחיב בשני נושאים נוספים, ראשית האטימולוגיה של המושגים שבהם נדון – כמו מקור המילה 'ערפד', ושנית להוסיף פרק חמישי כנספח הנוגע לאנשי זאב]  

לפרק הבא

אסון מות הרב, מתוך 'מבקר בתרבות'

עכשיו, משחלפו להם שבעה ימים ממותו של הרב עובדיה יוסף, חשבתי לזרוק לתוך בליל הדעות את שתי האגורות שלי בנושא.

עובדיה יוסף מת וזה אסון גדול למדינה. לא, אני לא מתכוון שזה אסון למות בשיבה טובה אחרי שנים רבות של מעמד המתאים למונרכיה. אלא האסון הוא שעם מותו של הרב הזה, מת אחרון החכמים הגדולים בעולם הרבנות הנוכחי. לפני שאתחיל להרחיב על הנקודה הזו, חשוב שנפריד בין הרב עובדיה יוסף של שמונים שנות חייו הראשונות ועובדיה יוסף של העשור וחצי האחרונים. אני מתייחס במאמר זה לראשון. זה השני, לפחות עבורי הוא תוצאה של טמטומה של קבוצה פוליטית שהעמידה מצלמות ומיקרופון מול אדם זקן ומלמל. חשבו על סבתא שלכם העתיקה, אם יש או היה לכם כזו, האם הייתם מוכנים לעמוד מאחורי כל הערה או פליטת פה מטופשת שהיא מוציאה?

האסון שאני מדבר עליו הוא שעם מות הרב מת הרעיון של השכל המקל. של גישתו של הרב הזה לגבי תפקידו כרב. בניגוד למה שמקובל להאמין היום, רב זו שליחות ציבורית קהילתית ולא פוליטית. והרב עובדיה יוסף השתמש בשכלו ובתפקידו על מנת להביא לחיים קלים יותר לקהילתו מבלי להביא אותם לחרוג ממגבלות האמונה.

העיקרון הזה נבע מקישור שעשה עובדיה יוסף בין ההחמרה והטיפשות. מי שאינו בקיא בכתובים לא יכול להרשות לעצמו להתיר משום שאינו יודע באמת אם מותר לו להתיר. החוק הוא עננה מעליו והוא רואה את תפקידו כמתפלל לגשם. עובדיה יוסף לא התפלל לגשם, הוא ציווה למטר.

קהילתו של עובדיה יוסף אשר הוא תרם לחייה של הקהילה הזו, עזר לקרבה אל הדת ושיפר בפועל את חיי הקהילה הזו, היא לא הקהילה לובשת השחורים שאנו מזהים כש"ס. אלא היא כל הקהילה המאוחדת של המזרחים שומרי המצוות. אלה חיו את עובדיה יוסף המנהיג הרוחני, המנהיג הקהילתי, מתיר העגונות, הגושפנקא לקיום חייהם.

אינני חושב שהרב עובדיה יוסף היה הרב החכם האחרון מאז קארו. מי שחושב כך שוכח את הבעל שם טוב ותלמידו 'המגיד' ממעזריטש. אינני גם חושב שהמהפכה של עובדיה יוסף וש"ס הייתה האירוע הגדול ביותר ביהדות העכשווית. מי שחושב כך שוכח את השפעתו העמוקה של רבי נחמן מאומן.

אך חכמתו של עובדיה יוסף, נכון לה מקום מיוחד בין הערב רב של רבנים במאה העשרים, שכן הוא ראה במלאכתו כמונעת לנוכח האמת. הוא ניצב מול רבנים נחשבים ממנו ואשכנזיים ממנו ואמר להם 'לא, אתם חוטאים לאמת'. זו אינה רק חכמה גדולה אלא יש כאן גם הרבה אומץ. אומץ היכול לנבוע רק מהביטחון בכך שהאמת ניצבת לצדך.

אנשים נוטים לשגות ולחשוב שהערעור במעמדה של האמת הוא דבר המיוחד לפילוסופיה החילונית של המערב. בהנבה זו, הם שוגים לייחס לאמונה האורתודוקסית מעמד על-זמני אשר אינו מושפע מתהפוכות רוח הזמן. לפני שאתייחס לנקודה זו עלי רק להניח עובדה אחת פשוטה:

האורתודוקסיה החרדית היא צורת האמונה היהודית החדשה ביותר מבין אלה הקיימות היום

במאה השמונה עשרה פשטה לה החילוניות בין אנשי ההשכלה היהודים, בתגובה לכך הבדילו עצמן מספר קהילות תחת הכותרת 'החסידות', מתוך הבדלנות הזו ביקשו כמה קהילות להיות חלק מכלל הציבור האירופאי הנאור וכך קמה לה התנועה הרפורמית ובתגובה לזו קמה האורתודוקסיה. אותה כימרה חולנית אשר רואה בקרסול פריצות כמו אחרוני הטליבאנים.

כל התהליך האבולוציוני, כן אבולוציוני הזה, התרחש באירופה, בזמן הזה הקהילה היהודית בצפון אפריקה חיה לה חיי שיתוף עם הרוב המוסלמי. חיה ועבדה לצידה. והיא נותרה כזו, שומרת מצוות ועם זאת לוקחת חלק בעבודות היומיום של כלל הציבור.

כשאלה הגיעו ארצה בעליות של שנות השישים והשבעים, הם מצאו את עצמם כקהילה מנודה ומושפלת, מחינה כלכלית בהיעדר שוויון אפשרויות, מבחינה פוליטית בהיעדר ייצוג התואם לזהותם, מבחינה חברתית ולצד כל אלה, מבחינה תורנית. עובדיה יוסף ביקש ראשית להתמודד עם הנקודה האחרונה. הוא שחונך כמזרחי בחצרות אשכנז ביקש להביא את הלימוד התורני אל קהילת ספרד.

הכול היה טוב ויפה, אצילי ונאה מאין כמוהו עד להקמת ש"ס. ש"ס החלה את דרכה כקול למזרחי המדוכא, כמפלגה שאופייה היה בראש ובראשונה חברתי (עד היום ש"ס ומר"צ מתחרות בכל שנה אחר תואר 'המפלגה עם הכי הרבה חקיקה חברתית'). אבל שינוי זירת המשחק הזה הביא את ש"ס לשחק בשני משחקים שעובדיה יוסף לא ידע ולא היה אמור לשחק.

ראשית המשחק הפוליטי שהפך את ש"ס, בהנהגת הגנב המורשע אריה דרעי, לאחת מהמפלגות המושחתות בהיסטוריה של המדינה הצעירה שלנו.

שנית המשחק התורני; עובדיה יוסף עשה את מיטב עבודתו כמביט מהצד על משחקם הרקוב של החסידויות הגדולות, כרב האמיץ שהיה מוכן לעשות את אותם דברים שאלה לא העזו לעשות. אבל זה היה משחק הלכתי לא משחק תורני. לפתע קהילת ש"ס החלה משווה את עצמה לקהילות אשכנז, קהילות שבהן המעמד נקבע על-פי ערכים חולים כמו 'מי מתלבש יותר כמו הפריץ הגוי שנהג לקחת את המיסים מאבות אבותינו במזרח אירופה', או 'מי שמאמין הוא לא עובד'.

עכשיו, אחרי שראינו כיצד שמונה מאות אלף זומבים פועים בבכי על מותו של אדם שהם בזו לו בחייו, אנחנו יכולים לראות את אסון מות הרב האמיתי. המשפט השגור בפי כל הבוכים היה "אין מי שיחליף אותו". בהיעדר מחליף המחזיק באומץ להקל, גורל הקהילה החרדית יהיה זהה לגורל הקהילה האשכנזית, שהתחילה כחצרות חכמים והפכה ברבות התפשטות הבורות והקנאות למשהו שאני יכול לתאר בעזרת אנקדוטה ממפגש שלי עימם:

לפני מספר חודשים הגעתי לעבוד בחלטורה בחנוכת בית של אחת המדרשות של אחת החסידויות בשכונת רמות השם ייקום דמה. בפנים תלמידי חכמים למדו גמרה ברעש רב. הבחנתי שמעל כל מסדרון, ובכניסה לכל כיתה היא תלוי על המפתן "מדרשת ..." כך שהם יוכלו לדווח למדינה על מספר מדרשות שונות הפועלות במקום וכך לשאוב ממנה כספים. לכבוד חנוכת הבית רבנים שונים באו בזה אחר זה לנאום נאומים בזמן שצווחות פעוטות נשמעו כל הזמן מעזרת הנשים. אף אחד לא הקשיב לנאומי הרבנים, אף אחד לא יכול היה לשמוע אותם, אבל בכל זאת כולם בהו בנואמים משל היו סטלן הבוהה במרקע הטלוויזיה.

יצאתי החוצה לנשום אוויר. בחוץ ילדים חרדים השוו סכינים פה ושם עבריינים לובשי שחורים הלכו מכות. פתאום אחד מהם פנה אלי, בחור ישיבה כבן עשרים. ילד בן שתים-עשרה ביקש ממנו סיגריה והוא רצה לשאול אותי אם החוק של המדינה שהוא לא מכיר בה מרשה לתת סיגריה לילד. אמרתי לו שלא החוק צריך למנוע זאת ממנו אלא המוסר האישי שלו. הוא לא הבין. כל הזמן הזה מלמול יידי עמום נשמע מהמיקרופון של הרב,  ונבלע בין בכי תינוקות לעקות עבריינים ברחוב. הרגשתי בסוף העולם.

פתאום אותו בחור צעיר נעמד לידי כמבקש להוכיח אותי. בהמרה הבהרתי לו שחילוניותי לא נובעת מבורות, אלא מכך שקראתי יותר מדי בשביל להתחפש למטומטם.

"אתם החילונים" הוא התחיל משפט שלא יכול אלא להיגמר בקלישאה "אתם רוצים רק חופש!"

"לא. לא חופש" השבתי לו "חירות".

עם מות הרב, חוששני שגם קהילת ש"ס תיטמע בתוך ים הבורות הזה.