מה
זו תרבות? למרות שכולנו משתמשים במילה הזו כל הזמן, התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה
בכלל. מצד אחד תרבות זה כל מה שמגדיר ומבדיל חברה אחת מאחרת, ואכן העולם שלנו עשיר
בתרבויות שונות שלכל אחת מהן יש את הדרך שלה לייחד את תרבותה. מצד שני, יש משהו
מיוחד שיכול להפוך כל אדם באשר הוא אדם לתרבותי – נימוסין והליכות, אהבה לאמנות
ושמירה על יחסים טובים בין אדם לחברו. בעזרת הדברים האלה כל אדם יכול להיות
תרבותי, אין זה משנה מאיזו חברה הוא הגיע.
במשך
מאות השנים האחרונות, רבים היללו ושיבחו את תרבות אירופה. ואכן, בהחלט יש על מה
לשבח; זו התרבות שהביאה לנו את יצירות הרנסאנס האיטלקי ואת המוסיקה הקלאסית של באך
ומוצארט. מאופרה לבלט, מסעודות גורמה ולשמלות נשפים מרהיבות, בהחלט יש על מה לשבח
את תרבות אירופה. אבל, מי הביא את התרבות לאירופה? האגדה הזו, קוראות יקרות שלי,
תבקש לענות בדיוק על השאלה הזו.
לפני
1300 שנים, בירת התרבות העולמית הייתה ללא ספק העיר בגדאד האגדית שבעירק. בין
חומותיה המפוארות, העיר התגאתה בשפע של שירים מעודנים, מוסיקה קסומה ומרכזי לימוד
והשכלה רבים.
בין
ספריותיה הרבות ניתן היה למצוא שירה ערבית מופלאה, ספרי מדע ופילוסופיה מיוון
ומרומא ואפילו ספרי דת עתיקים מתרבויות פרס ובבל הקדומות. במקום הזה, בשנת 789
לסה"נ, נולד אבו אל חסן עלי איבן נאפע, אשר בגלל קול שירתו המופלא זכה לימים
לכינוי 'זיריאב', שזה שמה הערבי של ציפור השיר השחורה השחרור.
כבר
מגיל צעיר הוכיח זיריאב את כישרונו בנגינה ובשירה, ולא עבר זמן רב והוא התקבל
ללימודים תחת איסחק אל מאווסילי, הנגן המלכותי בחצרו של הארון א-ראשיד, החליף
הגדול של הממלכה העבאסית.
איסחק
לימד את זיריאב את אמנות הנגינה המורכבת על העוּד. סוג של גיטרה בעלת ארבעה
מיתרים. לימודי הנגינה היו קשים מאוד: בנגינה המסורתית על העוּד ישנם סולמות רבים
ומשקלים מסובכים ואיסחק המורה התעקש שזיריאב ילמד את כולם בדרך הנכונה ואך ורק
בדרך הזו. זיריאב הצעיר לא פחד מעבודה קשה. הוא התאמן במשך שעות רבות על הסולמות
והמקצביים של מורו אבל משהו בכל זאת הפריע לו. בעודו מנגן הוא חש שמנגינות חדשות מפעפעות
בקרבו, כאילו שהעוּד עצמו מבקש להשמיע צלילים שלא שמע.
המורה
הנוקשה לא היה מוכן לשמוע על כך – לדעתו הייתה דרך נכונה לנגן ודרך זו היא אך ורק
הדרך שלו. כל סטייה מדרך זו הייתה בעיניו חוצפה של תלמיד מרדן. זיריאב למד שאם
ברצונו להתנסות בנגינה, יהיה עליו לעשות זאת בחשאי. בכל יום היה בא אל מורו, לומד
את אמנותו בסבלנות כנועה של תלמיד נאמן ובכל ערב היה יוצא בחשאי מהעיר, יושב מתחת
לעץ על שפת נהר הפרת ומנגן להנאתו מנגינות מוזרות כמותן איש לא שמע מעולם.
הוא
נהנה כל כך מההתנסות הזו שהחליט אפילו להגדיל עשות ולשבור לחלוטין את כלליו של
מורו – הוא נטל את העוּד שלו, פירק אותו לחלקיו והרכיב אותו מחדש, הפעם עם חמישה
מיתרים במקום ארבעה. אם לא די בכך הוא המציא סגנון נגינה חדש משלו, כזה שמשלב
נגינה עדינה עם שירה מופלאה. היום אנחנו מכירים הרבה זמרים שמלווים את שירתם עם
גיטרה, אבל בימים ההם דבר כזה עדיין לא נשמע.
יום
אחד שאל החליף הגדול את איסחק מי מבין תלמידיו מראה את ההבטחה הגדולה ביותר.
איסחאק לא היסס וסיפר על תלמידו זיריאב שמשקיע בלימודיו בנאמנות ומנגן בדיוק כמו
שצריך. הארון א-ראשיד הסתקרן וביקש שיביאו את העלם הצעיר לנגן בפניו. לתדהמתם הרבה
זיריאב הצעיר השיב שישמח לנגן בפני החליף, אך בתנאי שירשו לו לנגן על כלי הנגינה
שלו.
הדבר
היה מוזר מאוד, בחצרו של החליף איש מלבד החליף לא הציב תנאים. אבל סקרנותו של
החליף גברה על העוגמה שספג והוא הסכים לתנאיו של העלם. מה רבה הייתה התדהמה באולם,
כאשר זיריאב הציג בפני הקהל עוּד מיוחד שהתקין בעצמו ועליו חמישה מיתרים. אנשי
החצר החלו להתלחשש סביב, מי זה החוצפן הזה שחושב שהוא יכול כך להמציא מחדש את מה
שאנחנו מכירים ואוהבים כבר שנים. אך הלחשושים במהרה נפסקו כשהצעיר החל לנגן ולשיר.
מעולם
לא נשמעו צלילים כאלה בין כתלי ארמונו של המלך. הנגינה האמיצה והשירה המופלאה
השתלבו זו בזו בעדינות וטבעיות. מלבד העוד, זיריאב גם פרט על רגשות הסובבים. הוא
ניגן שיר שמח והקהל צהל בשמחה, הוא ניגן שיר עצוב והקהל החל לבכות בהתרגשות. דומה
היה שנשמות המאזינים, שכה התרגלו למקצבים והסולמות המוכרים השתחררו לפתע מכלוביהן
הארציים ונישאו אל על למחוזות השמורים לאנשים שזוכים להיחשף לאמנות גבוהה.
כשסיים,
החליף ופמלייתו מיהרו לשבח את נגינתו ושירתו המופלאות וכולם שמחו בגאווה על כך
שזכו להיות בחברתו של כשרון כה גדול. כולם שמחו, מלבד אדם אחד. איסחק הנגן המלכותי
רתח מזעם. הוא כעס על החוצפה שבה הרשה לעצמו הנגן הצעיר לזלזל בכל חוקי הנגינה
שלימדו, ויותר מזה הוא קינא לכשרונו. הוא ראה את ההערצה החדשה שתלמידו רכש וחשש
שהוא עלול להחליפו כנגן המלכותי. כך, נתון לכבלי המפלצת ירוקת העיניים, הוא ציווה
על זיריאב לעזוב את בגדאד תכף ומיד ואם יעז להראות את פרצופו בין חומות העיר – הוא
ידאג שיחוסל.
כך
זיריאב המסכן, שבליבו קיווה שמורו הגדול יהיה גאה בחידושיו, נאלץ לארוז את מטלטליו
ולגלות מארצו. שנים רבות הוא נע ונד מעיר לעיר בודד ועני. הוא ניגן בדמשק, בקהיר
ובטוניסיה ומכל מקום למד את הסגנון הייחודי שלו. למרות שכיסו היה דל, הוא הצליח
למצוא בכל מקום אנשים טובים שילמו לו על נגינתו והבטיחו כך שיהיה לו די למאכל
ולינה.
עתה
נעזוב לרגע את גיבורנו הבודד והנודד ונעבור אל קצוות האומה, אל ממלכת אנדלוסיה
שבספרד. שם בעיר קורדובה, החאליף של בית אומאיה, אל חאכם הראשון נתקל בבעיה גדולה.
בכל העולם הערבי מסופר על התרבויות הנפלאה של בגדאד, קהיר ודמשק, ואף אחד לא מדבר
על העיר קורדובה.
הוא
רצה שקורדובה תהיה גם היא לבירת תרבות עולמית, אבל איך עושים דבר כזה? יועציו של
אל חאכם סיפרו לו שישנה שמועה על נגן צעיר המכונה זיריאב, שמנעים את חצרות המלכים
בנגינתו – אולי הוא יוכל להביא קצת תרבות לקורדובה. החליף הסכים ודרש שתישלח
לזיריאב הזמנה מלכותית.
זיריאב,
שמאס בנדודיו הרבים שמח על ההזמנה וקיווה שאולי שם ימצא בית חדש וקבוע. כך הוא יצא
למסע הארוך מטוניס למרוקו, ומשם באנייה, דרך מיצרי גיברלטר לספרד. כשהגיע אל שערי
העיר קורדובה, זיריאב גילה לתדהמתו שהחליף שהזמין אותו נפטר, ושאת מקומו ירש בנו
עאבד א-רחמאן השני שלא ידע דבר על הזר שהגיע לעירו.
החליף
החדש תהה על פשר בואו של הנגן הצעיר וכשהוסבר לו שאביו הזמין אותו בתקווה שזה יוכל
להביא קצת תרבות לעיר, החליט לכבד את זכר אביו והזמין את זיריאב לנגן בחצר
המלכותית.
זיריאב
נכנס לחצר המלך ושם חשכו עיניו. למרות שהייתה זו בירה של ממלכת אנדלוסיה האדירה,
אנשי החצר היו ישובים סביב שולחנות עץ גסים ואכלו מנות שונות ומשונות בידיהם
החשופות ואם לא די בכך אפו התמלא בניחוח חריף של זיעה וצחנה.
כל
מוסיקאי שמכבד את אמונתו יודע שכדי להצליח יש לכבד כל במה שמזמינה אותו להופיע.
וכך, עצם זיריאב את עיניו והחל לנגן ולשיר שיר עצוב ונוגה שכתב בנדודיו. כשפקח את
עיניו נדהם לגלות שהקהל כולו בוכה. איש מהם מעולם לא זכה לשמוע מוסיקה כה ערבה
ורגשותיהם הגסים, שטרם עודנו באמנות גבוהה, התפרצו מתוכם ביבבה. גם זיריאב התרגש,
בכל מקום העריכו את נגינתו, אך מעולם לא זכה לראות קהל שמתחבר לאמנותו בכזו מסירות
ישירה. אחרי שהמוסיקה פסקה ודממה השתררה באולם נפל עאבד א-רחמאן השני על ברכיו
והודה לרוחו של אביו המנוח על המתנה הזו ששלח.
כדי
להכיר תודה על המתנה, החליף ציווה שלזיריאב ינתן בית אחוזה גדול בעיר, ומשכורת
חודשית של 200 דינרי זהב. היה זה סכום אגדי שהיה שמור ליועציו הקרובים ביותר של
השליט, והבטיח שמעתה זיריאב לא יצטרך לדאוג לעולם לעתידו.
אסיר
תודה, זיריאב שאל את השליט הנדיב מה ירצה בתמורה לשכר כה נאה? מילה אחת השיב המלך
בתשובה: "תרבות".
כך,
זיריאב היה לאדם הראשון בהיסטוריה שזכה למשרת "שר התרבות" ובמסגרת משרה
זו היה עליו להפוך את קורדובה לפנינה נוצצת של תרבות על מפת העולם.
תחילה
זיריאב היה מאושר – לא רק שעושרו החדש הבטיח שיוכל לחיות את חייו כפי שתמיד חלם,
עתה מעמדו יאפשר לו לעצב את הסביבה שבה הוא חי גם כן. והרי אלה הדברים עליהם חולם
כל אמן.
אבל
לאחר מכן, כשהביט סביב, ההתרגשות שקטה. הכול ישבו על רצפה מזוהמת. על השולחן היה
אמנם שפע רב של מנות, אבל אלה היו תפלות וחסרות צבע ואם לא די בכך, הן גם היו
זרוקות עליו במגשים משותפים בלא כל סדר נראה לעין. המסובים לא נראו טוב מסביבתם. כל
אחד מהם נוטל חופן מאחד המגשים, אוכל ממנו בידי, ולבסוף מנגב אותן על בגדיו. כולם
לבשו גלימות ארוכות, אפורות ומוכתמות ומעליהן גם לגברים וגם לנשים היה שיער ארוך,
אסוף בצמה מסורבלת שקצוותיה המפוצלים בצבצו מכל עבר. אם לכאן היה עליו להביא תרבות
– עבודה רבה ניצבה לפניו.
"שליט
נדיב", פנה זיריאב אל עאבד א-רחמן השני, "הנני אסיר תודה מקרב לב על
הטובה הזו שאתה מרעיף עלי. אך, במחילה, תסביר לי כיצד נאה בעיניך שאמלא את
משרתי?"
החליף
חשב על כך זמן מה. הוא הביט בזיריאב; בענווה האצילה שלו, בבגדיו הנאים ובנימוסיו
השקטים. זוכר כל אותה העת את המוסיקה הנפלאה שלו ואת שירתו היפה. ולבסוף השיב:
"סלח לי שאינני יכול לעזור לך בשאלה זו. מפגישתנו זו אין לי ספק שבכל הנוגע
לתרבות הנך נעלה בהשכלתך מכל אזרח אחר בקורדובה. אמרת שהנך אסיר תודה ואני משיב לך
זאת – אינך אסיר אלא חפשי. עשה כל העולה על רצונך, בתנאי שתעמול להעשיר את תרבותה
של העיר."
משהו
קסום מאוד מתרחש כאשר נותנים לאמנים חופש יצירה מוחלט. פתאום כוונתם האחת נפתחת
לאינסוף אפשרויות של השראה והם יוצרים דברים כמותם העולם עוד לא ראה.
כך
היה עם זיריאב. ראשית, הוא הקים את בית הספר הראשון למוסיקה, שירה ומחול באירופה. זה
לא היה בית ספר כמו שהכיר מילדותו בבגדאד. לא לימדו שם רק את החוקים הישנים
והחשובים, אלא גם עודדו את האמנים להתנסות, לחדש ואפילו להמציא סגנונות חדשים
בעצמם. בית הספר היה להצלחה אדירה ומשעריו יצאו נגנים רבים אשר מילאו את העיר בריקודים
ומנגינות ובשירה.
הכול
היללו את זיריאב על תרומתו הרבה לעיר והודו לו מקרב לב, אבל הוא רק התחיל בעבודתו.
הוא ידע שהשמיעה היא רק אחד מהחושים של האדם ושאם ברצונו להעשיר באמת את תרבות
עירו יהיה עליו להעשיר גם את החושים האחרים. רק כך יוכל לפתח את הגדולה שבאמנויות –
אמנות עידון הנשמה.
הוא
דאג לייבא את מיטב אוצרות המזרח לעיר – בדים מתדמור, ממוסול ודמשק, ספרים מבגדאד
ותבלינים שונים מכל רחבי העולם. הוא החליף את גביעי הזהב המיושנים בכוסות קריסטל
איכותיות, והכיר לסובבים את השימוש במפות ומפיות שולחן.
וגם
בזאת לא הסתפק. הוא ידע שכל חלק מחיינו יכול להיות עשיר באמנות, לכן החל מנהג חדש:
במקום השולחן העמוס לעייפה, מעתה יאכלו כולם ארוחה מסודרת ולה מנות שונות. תחילה
יש לפתוח במרק, אחריו תוגשנה מנות של דגים או בשר ולבסוף נקנח בקינוח, או פשוט באגוזים
ופיצוחים. הוא אפילו המציא כמה מנות בעצמו, ואלה היו כה טעימות ומעודנות שעד היום
ניתן למצוא במסעדות מסוימות מנות הקרויות על שמו.
אחרי
חוש הטעם החליט להמשיך לחוש הריח. הוא ייבא בשמים שונים מרחבי העולם, וכהרגלו
בקודש, לא הסתפק גם בזאת ואף המציא את סוג חדש של משחת שיניים בטעם מנטה, ואת הגרסה
הראשונה שאנו מכירים לדאודורנט.
בנוסף,
זיריאב החל לעצב את האופנה של עירו – לא עוד כולם יהיו לבושים בגלימות אפורות
חסרות צורה. הוא קידם התנסות בבדים ובעיצובים שונים. תחת חסותו החלה אפנה מיוחדת
לפיה לכל עונה יש את הסגנון והאופי שלה. בחורף אנשים לבשו בדים נושמים ומחממים, בקיץ
גלימות לבנות ובוהקות, ובאביב צבעים עזים ושמלות רקומות בפרחים. הוא הציג סגנון
חדש לתספורות גברים – לא עוד צמה מסורבלת סביב זקן מרופט, אלא שיער קצר ומסודר
המעטר פנים מגולחות. הוא אפילו המציא את הפוני לנשים ועודד אותן להתנסות בתספורות
מיוחדות. כך הפך זיריאב לאחד ממעצבי האופנה הראשונים בהיסטוריה.
לא
עבר זמן רב וקורדובה הפכה להיות לבירת התרבות והסגנון העולמית. ערים רבות החלו
לייבא ממנה לא רק בגדים ומוצרי טיפוח שלא ניתן היה למצוא בשום מקום אחר, אלא גם
אמנים, טבחים ואנשי מקצוע שיוכלו ללמד אותן כיצד להפוך את חיי תושביהם לעשירים ואת
טעמם למעודן בדיוק כמו זה שזוכים לו תושבי קורדובה.
תושבי
העיר הודו לזיריאב והפכו אותו לגיבורם הלאומי. הם שאלו אותו מניין שאב את ההשראה
להמצאות כה רבות, והוא, בצניעותו המנומסת, השיב: "אני? אני רק הוספתי
מיתר"
אז
אם יום אחד תתבקשו לענות על השאלה "מה זו תרבות?", ספרו על זיריאב.
ציפור השיר השחורה שגדל בעירק ונדד ממרוקו לקורדובה. ספרו על השחרור ששחרר את עירו
מבורות. ספרו על הנגן שהביא את הגיטרה לספרד, ולאירופה את התרבות.