וולטיר, מתוך "אגדות אמיתיות" כרך ב'

הסיפור שלנו מתחיל בחצרו של המלך לואי ה14, השליט הגדול של צרפת שזכה לכינוי "מלך השמש" מכיוון שהאמין שכל העולם נסוב סביבו.

זה היה עידן של שקרים וחנופה, עידן שבו איש לא הראה את פרצופו האמיתי ואפילו הגברים הסתירו את פניהם מתחת לפיאות גדולות ומאחורי שכבות עבות של איפור.

הסיבה לכך הייתה כפולה – מצד אחד, מי שהשכיל להתחנף למלך זה ליהנות מחברתו והשפעתו, מצד שני, מי שהעז להגיד שמשהו רע בממלכה המושלמת של מלך השמש, זכה לראות את הצד הפנימי של תא המאסר, או שפשוט איבד את ראשו.

בעולם כזה, שבו שקרים מסתירים את כל הסודות, ספרים שמגלים את האמת מביאים למהפכות. ולכאן נולד פרנסווה-מארי ארואה בשנת 1694, בעיר פאריז.

משפחת ארואה לא היו עשירים במיוחד אבל היה להם מספיק בשביל לספק לילדיהם את הדברים החשובים בחיים: קורת גג נאה ומרווחת, מזון מזין ואיכותי, בגדים נאים וחינוך טוב בבית ספר יוקרתי ואיכותי. פרנסווה-מארי אהב מאוד את הלימודים, ועוד לפני שסיים את לימודיו פנה לאביו בהתרגשות והכריז שהוא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: סופר!

אביו, פרנסוואה ארואה היה עורך דין בהשכלתו ואף הצליח להשיג משרה מכובדת כפקיד זוטר במשרד האוצר, ולכן האמין בלב שלם שהוא יודע דבר או שניים על כסף. הוא אמר בסמכות של אחד שמעולם לא שם לב שהוא שוגה שהוא מסרב בכל תוקף שבנו הצעיר יהיה סופר. הוא ידע היטב שמעולם לא היה אדם אחד שהצליח להתעשר כסופר ושלכן רוב האנשים שחוטאים בכתיבה הם או עניים ומסכנים, או בני אצולה עשירים שיכולים להרשות לעצמם לבזבז את זמנם. מכיוון שידע כי בנו אינו ממשפחת אצולה עשירה שכזו, ומכיוון שלא רצה שבנו יהיה עני ומסכן כל חייו סירב בכל תוקף שבנו ימשיך בחלומותיו הספרותיים ועוד הוסיף שהוא לא מוכן שהשם המכובד של משפחת ארואה יגיע לדפוס.

פרנסוואה מארי הקשיב לאביו ארוכות. הוא הבין את התבונה מאחורי דבריו וידע שעליו לכבד את רצונו של אביו – הוא הסכים שהשם ארואה לא יגיע לעולם אל הדפוס ומיד כשסיים את לימודיו, עזב את ביתו והתחיל לכתוב ברצינות.

כדי להיות סופר גדול באמת, לא מספיק רצון לכתוב, צריך גם שיהיה מה להגיד. פרנסוואה-מארי ידע זאת היטב, הוא ידע שמה שהוא רוצה לכתוב עליו זה לא עוד קשקושים ריקניים כמו של שאר הכתבנים – הוא רצה לכתוב על האמת, לגלות את הכסוי, לחשוף את המוסתר ולצעוק את המושתק. אבל מה הם בדיוק כל הדברים האלה? זאת לא היה לו מושג. אז הוא בילה וכילה את זמנו בחיפושים, עד שלבסוף התגנבה לאזנו שמועה שהמלך לואי ה15, יורשו הצעיר והמפונק של מלך השמש בכבודו ובעצמו מתנהג לא יפה בכלל.

מצאתי! אמר לעצמו, מצאתי נושא לשירי הראשון – ומיד התיישב לכתוב שיר לפרסום שבו הוא מכריז לכולם שהוד מעלתו לא מתנהג יפה בכלל. גאה בעצמו במיוחד, הלך לפרסם את שירו הרציני הראשון. אבל אבוי, למרות שציפה ששיר זה יביא לו תהילה ושגשוג וייקח אותו אל כל המסיבות הכי טובות בפאריז, השיר הזה הצליח לקחת אותו רק למקום אחד – לתא קטן בבסטיליה, בית הכלא הידוע לשמצה של פאריז.

במהלך הזמן שבילה בתא המאסר היה לפראנסווה-מארי די והותר זמן לחשוב על טעותו. לא מספיק להיות צודק, אמר לעצמו, חשוב גם להיות חכם. אבי צדק, חשב, כך לעולם לא אהיה עשיר, שלא לומר – מאושר. הוא החליט להתחיל מהתחלה ושינה את שמו לוולטיר. בשום פנים ואופן לא היה מוכן לוותר על רצונו לכתוב על האמת, אבל הוא הבין שמעתה יהיה עליו לעשות זאת בצורה חכמה יותר.

לכן החליט שבמקום לכתוב שיר על מלך צרפת, יכתוב מחזה על אדיפוס, המלך האגדי מיוון העתיקה. כך, אוכל להגיד את כל מה שארצה, מבלי שמישהו יטען שאני פוגע בכבוד הממלכה.

אל תוך סיפור המחזה הוא הכניס את כל הסודות והעובדות שניתן היה לגלות על המלך, אך מכיוון שכולם חשבו שמדובר במלך שחי לפני אלפי שנים, איש לא חשב שיש כאן בעיה. רק מעטים, משכילים וחכמים, הצליחו להבין את תחבולתו של וולטיר, אבל אלה ידעו לשמור על סודו.

מיד כשיצא מתא המעצר הלך אל בית התאטרון המלכותי והחל להפוך את המחזה להצגה. מכיוון שלוולטיר היה גם כישרון ולא רק רצון, ההצגה הפכה במהרה להצלחה אדירה. ואפילו המלך בעצמו הגיעה לחזות בה. תארו לעצמכם את מלך צרפת הגדול והמכובד צופה בהצגה הזו, מגלה באמצע הדרך שכל סודותיו הכמוסים הועלו על הבמה ושאינו יכול לעשות דבר בנידון שכן אם רק יעז לכעוס על וולטיר יגלה מיד לכולם שיש אמת בשמועות לגביו. כך וולטיר גילה את הדרך שבה ניתן לדבר על האמת במדינה המתקיימת על סודות – האירוניה, או  אמירת שקר כאשר האמת ידועה.

מיד לאחר מכן כיוון את עטו, כמו שקשת מכוון את חיציו, למטרה הבאה – בימים ההם צרפת כולה געשה בגל של שנאה וקנאה דתית, מכל מקום הגיעו עדויות על אנשים הנרדפים החוצה מביתם, רק בשל אמונתם. כאדם נאור ומחונך וולטיר האמין שזו חובתו להילחם למען חופש האמונה ונגד הכפייה הדתית, אבל הוא גם ידע שהכפייה הזו זוכה להגנתו של צו מלכותי – הרי היה זה המלך לואי בעצמו שביטל את חופש הדת בממלכתו. מה יעשה? הוא החליט לכתוב את היצירה הגדולה "ההנריאדה" – אפוס לאומי גדול שכל כולו כבוד והלל לבית המלוכה הצרפתי. גיבור היצירה היה המלך הנרי הרביעי – אבא של סבא של המלך לואי ה15. השיר תיאר את גדולתו של המלך ההוא, שלחם בגאווה נגד רדיפה דתית ושהצליח להביא במו ידיו לסופן של מלחמות הדת האיומות ששררו באירופה במאה ה16, על ידי חקיקת החוק המבטיח לכל אזרח צרפתי חופש מרדיפה בשל אמונותיו. אותו החוק בדיוק שהמלך הנוכחי מצא לנכון לבטל.

היצירה הזו הצליחה מאוד בקרב העם הצרפתי, ולמרות שהיא עצבנה מאוד את הכנסייה ואת בית המלוכה, איש לא יכול היה לומר שום דבר, שכן השיר היה כולו הילולה לבית המלוכה והכנסייה. הם אפילו נאלצו לתת לוולטיר פרס ממשלתי מכובד. בין רגע וולטיר הצליח להפוך לאחד השמות המפורסמים ביותר בכל אירופה, הוא הוזמן למסיבות המפוארות ביותר וכולם המתינו למוצא פיו.

באחת המסיבות האלה, השבלייה דה רוהן, שהיה מהאצילים האלה שאין בהם שום דבר אצילי, העיר לוולטר שוודאי זה נחמד מאוד להמציא לעצמך שם חדש מתי שזה נוח. וולטיר השיב בחיוך נעים ואדיב שזה וודאי עדיף מאשר להרוס שם ישן ומכובד.

כולם צחקו. מלבד השבלייה. אבל, במקום לנסות לענות, או לחילופין להודות בתבוסה ולשתוק, הוא החליט לנקום בוולטיר בדרכם של פחדנים נאלחים: כשוולטיר יצא מהמסיבה, חבורה של ביריונים שהיו בשירותיו של האציל, התנפלו עליו והכו אותו נמרצות. עצוב ומושפל וולטיר רצה להגן על כבודו בדו קרב מול השבלייה, אבל זה שוב בחר בדרכו של הפחדן וניצל את קשריו כדי להביא למעצרו של וולטיר.

כך וולטיר מצא את עצמו שוב בבסטיליה הארורה, הפעם רק לימים ספורים. הותר לו לצאת מהמאסר בתנאי ויסכים לגלות הרחק מצרפת, מולדתו האהובה. למרבה המזל לוולטיר היו חברים באנגליה והדוקס מבולינברוק שמח להזמין אותו להתארח באחוזתו.

וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה. הוא נדהם לגלות שם הוגים שונים שאינם מסכימים על דבר ובכל זאת מסכימים לשבת זה עם זה ולנהל אחד עם השני שיחה מנומסת. שום נושא לא היה אסור או מצונזר, ובמקום בו בפריס היו שולפים אגרופים בלונדון שלפו טיעונים מנומקים.

באחד הימים וולטיר זכה להיות מוזמן להלוויה מלכותית גדולה שאליה כל מכובדי האומה התכנסו. לתדהמתו של וולטיר הלוויה לא הייתה למלך או לדוכס אלא לאדם שנולד ללא מעמד בכלל, אדם בשם אייזק ניוטון. את סיפורו המופלא של המדען הדגול הזה נשמור לפעם אחרת, בינתיים נעיר שהוא היה אחד המוחות הגדולים ביותר שכוכב הלכת הקטן שלנו זכה לאכלס ושגילוייו המדעיים שינו לחלוטין את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.

וולטיר נדהם מהכבוד הרב שהאנגלים נותנים למדען מהאוניברסיטה. בצרפת, הדרך היחידה שמדען יכול היה לזכות לכבוד, הייתה אם יפרסם מאמר שמסביר מדוע מבחינה מתמטית ופיזיולוגית, המלך הוא הטוב ביותר בעולם.

וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה, החברה שבה שהה כיבדה אותו מאוד, לא מתוקף איזה תואר שהירש, אלא בזכות מה שעשה ומי שהיה. הוא למד מאנגליה כל כך הרבה שהיה חייב לשתף את לימודיו עם צרפת מולדתו. כך, בסדרה של מכתבים הוא סיפר לצרפת על כל התגליות הגדולות שגילה אצל שכנתם. הוא סיפר על הסובלנות הדתית ששררה בלונדון, הודות לכך שבאנגליה חיו זה לצד זה אנשים מדתות רבות ושונות. כך, בדרכו האירונית והעקיפה ביקר את הקנאות הדתית של הכנסייה בצרפת ואת צרות האופקים של אזרחיה.

הוא סיפר לכולם על תגליות המדע והפילוסופיה שפגש באנגליה ועל האופן שבו, הודות למדע, מצילים חיים באנגליה וממגרים מגיפות בעזרת חיסונים. הגישה הכללית של ההוגים השונים באנגליה הייתה שהמילה האחרונה לא נאמרה, ולכן העולם מלא בפלא ובסימני שאלה. מנקודת המבט הזו, לא ניתן להכריע באופן מוחלט וסופי לגבי שום דבר וודאי שלא כדאי לכפות על אחרים את דעותינו שלנו, כמה שלא נאמין שהן נכונות.

בנוסף לכל אלה, וולטיר למד באנגליה שיעור חשוב נוסף: בצרפת האצולה בזה לעבודה ולעצם העיסוק בעסקים. אציל אמיתי, כך האמינו, לא צריך להתעסק בכסף ובתעשייה, אלא רק להתאמן באמנות החנפנות. לעומת זאת באנגליה וולטיר ראה שכל מי שמצליח לגייס לעצמו הון ראשוני, מיד ממהר לנהל את כספיו, להשקיע בתעשיה ובמסחר וכך להגדיל ואף להכפיל את השקעתו הראשונית. את השיעור הזה וולטיר יישם בעצמו ומאותו הרגע, את כל הכסף שהרוויח מספריו והמחזותיו, מיהר להשקיע במסחר.

אחרי שהות ארוכה של שנתיים, וולטיר החליט שהגיע הזמן לשוב לפאריז. מיד כשהגיע, מיהר לפרסם את רשמיו הרבים מאנגליה, בספר ששמו "מכתבים פילוסופיים". כצפוי, הספר עורר תגובות רבות וקשות. הממשלה גינתה אותו, הכנסייה גינתה אותו, האצולה גינתה אותו וכולם מיהרו לקנות אותו ולקרוא אותו. הספר הפך כל כך פופולארי, שלוולטיר לא הייתה ברירה אלא לברוח שוב מפאריז לפני שאנשי המלך ישלחו אותו לכלא בשלישית, הפעם לזרועותיה הפתוחות של הגבירה אמילי דה שאטלה.

למרות שאין בידינו יכולת מעשית לבדוק זאת, ניתן לטעון עם וודאות מסויימת שמדאם אמילי דה שאטלה הייתה האישה החכמה ביותר באירופה באותה תקופה. היא אהבה ריקודים ואלגברה ויהלומים ופיזיקה ובגדים יפים וכימיה, ולא התביישה להיות גם יפה וגם חכמה. ספריה הסבירו את המשוואות המסובכות של ניוטון בצורה כה בהירה שכל מי שבאמת רצה להבין את העולם החדש נעזר בהם. כמו כל אירופה, גם היא עקבה אחרי פרסומיו של וולטיר וקראה בשקיקה את ספריו, ועכשיו, כשגילתה שהוא שוב נרדף, שמחה לפתוח את שערי אחוזתה בפניו.

השניים התאהבו מיד. היא לימדה אותו מתמטיקה, והוא לימד אותה לחייך מהלב. ובכל ערב השניים היו יושבים זה לצד זה בחדר הקריאה, לומדים ועובדים יחדיו, לעיתים מפסיקים בשביל לגלוש אל תוך שיחה קולחת בנושאים ברומו של עולם. וולטיר למד ממנה בעיקר את חשיבותה של רצינות בעבודה, הוא למד שאם ברצונו לכתוב דברים גדולים באמת, לא מספיק להסתפק בהשראה ובשנינות, אלא יש לערוך מחקר מעמיק ולתכנן את הצעדים בקפידה. 

בהנחייתה, וולטיר כתב ספרים על פילוסופיה ועל מדע, הוא כתב שירה ותיאטרון ואף פרסם מחקרים בהיסטוריה שהציבו אותו במהרה כגדול ההיסטוריונים של דורו. לא עבר זמן רב ואף זכה לתואר "ההיסטוריון המלכותי", והיה להוגה הדעות החשוב ביותר באירופה.

גם בעוגה המתוקה ביותר נחבא קמצוץ של מלח, ולא ניתן לחיות חיים מאושרים באמת, בלי לפעמים לטעום את הטעם המר של האבדן. וכך, אחרי מספר שנים מאושרות יחדיו, אמילי דה שאטלה נפלה למשכב ועזבה את העולם. וולטיר, שחיוכו המאושר היה מוכר לכל, היה עצוב מאוד. הוא מצא עצמו ללא בית, ללא מולדת ובלי החברה הנפלאה של אהובתו. 

בדיוק בזמן הזה הגיע לידיו מכתב מהוד מעלתו המהולל, קיסר האימפריה הפרוסית, פרידריך הגדול. פרידריך שיבח את וולטר על ספריו הרבים, שיבח אותו על תרומתו להפצת התבונה בעולם ועל מלחמתו בחוסר הסובלנות הפושה על הארץ והזמין אותו לארמונו להיות לו ליועץ מלכותי.

אל המכתב הקיסר צירף גם ספרון שכתב בשם 'אנטי-מקיאבלי' בו הסביר שהשליט הנאור צריך לדאוג לרווחת התושבים ולחינוכם ולא רק למיסים וכיבושים. כשסיים לקרוא את המכתב והספרון וולטיר מצא כי עיניו דומעות. הפעם, לא היו אלה דמעות של צער, כי אם דמעות של התרגשות ושמחה.

הידד! אמר לעצמו, אוכל להיות הפילוסוף האישי של הקיסר, להדריך אותו בעניינים של מוסר והשכלה ולעזור לו להביא את פרוסיה לעידן הנאורות. בעיני רוחו כבר ראה כיצד הוא עוזר להקים בתי ספר ולבסס שלום של אמת בין פרוסיה ושכניה.

מה רבה הייתה אכזבתו כשהגיע לארמונו המפואר של פרידריך הגדול, וגילה שיועד לו תפקיד אחר לחלוטין. פרידריך רצה אותו בחצרו, לא כהוגה, אלא כליצן הנקרא מידי פעם לשעשע את האורחים בשיחה או סיפור. הוא אמנם ראה בוולטיר מורה, אבל לא מורה המוביל להשכלה, אלא מורה לכתיבת שירה. מטלה שהתגלתה כקשה במיוחד, ברגע שקרא את שירתו האיומה של הקיסר. 

וולטיר היה מאוכזב מאוד מהתפקיד שייעד לו הקיסר, אבל – לאן ילך? כך נשאר בחצר הארמון כציפור שיר הכלואה בכלוב של זהב. מידי פעם יוצא לשעשע אצילים, ובזמנו הפרטי עמל על כתיבת ספרים חדשים. כעבור שלוש שנים הגיע קש ששבר את גב הגמל. הקיסר, שכתב בספרו בשבחי השלום, החליט להכריז מלחמה.

וולטיר ניסה לשווא להסביר לו שאין שום סיבה טובה לשלוח חיילים צעירים למותם, אבל הקיסר הסביר לו בעדינות אצילה, שהיום מלחמה זה פשוט באופנה.

ולטיר לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא לא ייתן יד למלחמות מיותרות. וכך, באישון לילה, החליט לברוח מארמון המלוכה. ליתר ביטחון, החליט לקחת אתו אוסף משיריו הגרועים של הקיסר – אם רק ינסה להחזיר אותי, הוא חשב, אפרסם אותם והוא יהפוך לבדיחה של כל אירופה.

כשהקיסר גילה שוולטיר ברח וששיריו חסרים, מיד שלח בעקבותיו חייליו חמושים שהצליחו ללכוד אותו ליד הגבול ולהציב אותו במאסר.

כעבור חמישה שבועות ארוכים במאסר, הקיסר הסכים לשחרר את וולטיר ולשלוח אותו לדרכו. אבל, לאן ילך? השמועה הייתה שבעיר ז'נבה אנשים נוטים שלא להתעניין זה בענייניו של זה. שהם אוהבים לחיות איש איש את חייו בלי התערבות. זה נשמע מקום מושלם בשבילי! חשב וולטיר, ומיהר לקנות בית עירוני מרווח בז'נבה.

הוא אפילו חזר לכתוב מחזות תיאטרון ובמהרה התיאטרון של ז'נבה התכבד להעלות הצגה מקורית חדשה של הסופר הנערץ וולטיר.

אבל אז קרה לתושבי ז'נבה דבר נורא – כל אירופה שמעה שוולטיר מעלה הצגה דשה ומיהרה לקנות כרטיסים. במהרה, העיר השקטה ליד האגם הפכה למרכז שוקק של כל המי ומי, אצילים, אמנים, ומלכים הגיעו למלונותיה והביאו איתם גם פמליות גדולות של רוכלים ורכלנים.

במהרה, תושבי ז'נבה גילו שדווקא הם, שאוהבים שאיש לא מתעניין בהם, הפכו למרכז העניינים של העולם כולו. והכל בגלל איש אחד שהעלה הצגה.

באסיפה העירונית, חשבו תושבי ז'נבה מה אפשר לעשות? הרי אי אפשר לגרש אדם סתם בגלל שהוא מצליח. ההצגה שהעלה לא הייתה אירונית ועוקצנית ולא פגעה ברגשותיו של אף אחד ולכן, לא ניתן היה לגרשו בגללה.

לבסוף החליטו להחזיר לתוקף חוק ישן מלפני למעלה ממאה שנים. על פי החוק הזה – אסור היה להעלות הצגות תיאטרון על אדמת העיר בשום פנים.

לוולטיר נמאס. בכל פעם שחשב שהנה מצא לעצמו מקום שבו יוכל לחיות ולכתוב בשקט, הופיעה בעיה חדשה שהכריחה אותה לעזוב. עתה הוא היה כבר בין שישים וחמש. והגיע הזמן שימצא לעצמו מקום משל עצמו.

למרבה המזל, השנים בהן השקיע את כספיו בתעשייה ומסחר הניבו תוצאות מספקות ביותר ועתה היה אחד האנשים העשירים ביותר באירופה. היום ישנם סופרים רבים שמצליחים לחיות מאומנותם וחלקם אפילו מצליחים להצליח ולשגשג, אבל וולטיר היה הראשון להיות סופר שהפך מיליונר.

כך, עם כספו בכיסו, החליט לצאת למרחק של שני קילומרים מז'נבה, לעיירה הקטנה פרנה. הוא בחר בעיירה הזו משום שהים ניצבה בדיוק על הגבול שבין צרפת לשוויץ, כך אם תהיינה בעיות עם אחת המדינות, יוכל לדלג מעבד לגבול למקום מבטחים, אצל השכנים.

בפרנה הוא רכש את בית האחוזה הגדול ביותר, שהיה מוקף באדמות רבות, אותן הפך לגנים, חורשות וגינות נעימות. שם בילה את ימיו בהנאה, עובד את האדמה. לאיכרים שעבדו דאג לתת את שכר גבוה יותר מכל אחד אחר ובמהרה יצא שמו כבעל האחוזה הטוב ביותר שניתן לעבוד אצלו.

לא עבר זמן רב וביתו החדש הפך למקום עלייה לרגל של אושיות העולם. והוא אירח את כולם בהנאה וסובלנות, עם החיוך הנעים המתנוסס על פניו. סופרים צעירים שעלו לרגל לביתו מצאו פעמים רבות שק של זהב באמתחתם שהוחבא שם לפני שעזבו.

אבל יותר מהאירוח והעבודה בגינה, הוא בעיקר ישב כותב.

בפרני הוא כתב למעלה ממאה ספרים ואלפי מאמרים ומכתבים. כשהיה לו משהו מסוכן להגיד, פרסם אותו תחת שם בדוי, ואף דאג לפרסם בשמו גינוי רשמי לאותו הדבר שפרסם בשמו של אחר. כך, הבטיח לעצמו שקט מצד השלטונות, וגם הבטיח עבודה רבה לחוקרים שיבואו אחריו לאסוף את כתביו.

עם עטו כחרבו, הוא לא הפסיק להילחם – נגד קנאות דתית, נגד עינויים ועבדות, נגד מערכת משפט שמדירה חלשים לטובת בעלי ממון. הוא כתב למלכים נגד מלחמה ולראשי ערים על רדיפות דתיות במחוזותיהם. הוא כתב בעד חיסונים וקידום הרפואה המדעית להצלת חיים ובעד כל אדם שפועל למען קידום האנושות וטיפוח הגינה הגדולה שהיא עולמנו. ומעל לכול כתב בעד הערכים הגדולים של השלום, השכלה והסובלנות.

 כעבור עשרים שנים נפלאות של עשיה, מלך צרפת לואי ה15 עזב את העולם ואת מקומו ירש בנו - לואי ה16. ביחד עם מעבר השלטון נגמרו החשבונות הישנים של ממשלת צרפת, וצו המאסר של וולטיר פג מהעולם. פתאום, והוא אחרי גיל שמונים, וולטיר קיבל הזמנה מלכותית לשוב לעיר פריז אהובתו כאורח הכבוד בהפקת תאטרון של המחזה האחרון שלו.

וולטיר הסכים ובהתרגשות עלה על הכרכרה שתביא אותו לעיר הולדתו. את ההצגה הוא לא ראה. פשוט משום שברגע שהופיע בתא הכבוד של התאטרון, הקהל התזמורת וכל השחקנים מחאו כפיים לכבודו עד שהידיים לא יכלו לשאת עוד מחיאות.

חופשה משפחתית, פרק 9: וויזיל

הסיבה שהיה לי חשוב לערוך טיול היסטורי בגרנובל המספר על האירועים המקדימים למהפכה הצרפתית הייתה שמספר קילומטרים דרומית לגרנובל, שכנה לה העיירה וויזיל. עיירה הידועה בדבר אחד בלבד: אחרי שהסדר הושב לגרנובל על ידי הצבא, האזרחים, אשר לא היו מוכנים לוותר על זכותם להשמיע את קולם, ערכו בטירה של ויזיל, את פגישת המועצה המקומית הראשונה בצרפת, שבה ניתנן ייצוג שווה לנציגי האצולה, הכמורה והמעמד השלישי – העם. משם יצאה ההודעה הרשמית – קנט ווי אול ג'אסט גט אלונג?
הבעיה של העם בצרפת המלוכנית הייתה פשוטה יחסית – קולם לא נשמע בקבלת ההחלטות, למרות שהם היו המעמד החברתי היחיד שמשלם מיסים. הכתר והכנסייה לא רק שלטו בעם – הם גם נהנו מהפריבילגיה של פטור ממס. זה תיסכל את האזרח במידת מה, והם החליטו לנער קצת את העניינים עם משהו קטן בשם המהפכה הצרפתית.
בעיני, אי אפשר לערוך טיול משפחתי בצרפת, בלי לספר על המהפכה הצרפתית, במיוחד עכשיו, אחרי שביססנו את הנרטיב ההיסטורי של המסע: מהרפורמציה עם קאלווין וסרווטוס, אל הנאורות עם וולטיר והאנציקלופדיה, משם אל "ליל הרעפים" בגרנובל. כך, עם קרקע רעיונית יציבה, יכולנו ללכת לאותה טירה בעיירה וויזיל, אשר למרבה המזל הפכה למוזיאון המוקדש כולו למהפכה הצרפתית.
אבל לפני כן, אי אפשר לבקר בטירה הזו בלי לנצל את הרגעים הקטנים שבהם הגשם החליט להתפוגג לו, ולטייל בפארק המופלא המקיף את הטירה. עם האגם הפרטי שלו, הברבורים, הגשרים, הנהר הקטן, החורשה המתקתקה לצייד והמדשאות הרחבות. טיילנו בפארק ארבעים דקות מאושרים, ולא ראינו עשירית ממנו. היינו שמחים לבלות שם עוד שעות, לפתוח שולחן עם איזה פיקניק קטן, או סתם לטייל שם, אבל הגשם אותת לנו למהר ולמצוא מחסה במוזיאון.
הדבר הראשון שמבחינים במוזיאון הזה הוא שהכניסה אליו היא בחינם ושאנחנו, ככל הנראה בין האורחים היחידים שפקדו את המקום. כאמור, רוב הצרפתים הוציא אפם מהחלון באותו הבוקר, ומשנרטב חוטמם החליטו לוותר על העולם. הדבר השני שמבחינים בו במוזיאון, הוא שלמרות כל הפסלים והציורים שממלאים את חלליו הרבים, לא היה שומר אחד במקום, מלבד שזקן הנחמד שפתח לנו את הדלת. זה היה כאילו המקום נתן בנו אמון מלא שננצל את זכותנו להשכלה, בלי לגעת. הקטע המוזר היה שהבנות, בקטע מוזר ולא אופייני בעליל, החליטו להשיב למתן האמון הזה בהתנהגות מופתית. הן לא נגעו בכלום ואפילו שאלו לפעמים שאלות על הדימויים הרבים שהקיפו אותנו.
בשביל פטפטן שכמותי זה היה פשוט מושלם. הייתי יכול לטייל בין פסלים של דנטון, מארה ולפייט ולספר על התהליכים שהובילו למהפכה. הייתי יכול לעצור ליד ציור של "מצעד הנשים לוורסאי", או ליד עותק של "הצהרת זכויות האדם והאזרח" ולספר על הולדתה של המדינה המודרנית. ואפילו נוצרה שם סביבה מכבדת ואיכותית כדי לדבר על הטרור ועל הסכנה הגדולה שנולדה עם הולדת המדינה המודרנית – הפוליטיקאים.
באחד החדרים, הייתה תערוכה חדשה שהוקדשה ללואי ה17. בנם הקטן של לואי ה16 ומארי אנטואנט אשר נקרע מזרועות הוריו, נכלא בתא קטן שם "חונך מחדש" על ידי סדיסט חולה שעדכן אותו ברשימת הראשים שהתגלגלו בחוץ. יורש העצר שלבסוף מצא את מותו באותו התא מורעב, חולה ומכוסה בצואה. החדר הזה אפשר לנו לראות את המהפכה מכיוון אחר, פחות הירואי ויותר אמפאתי, ועזר לנו להעביר קצת מהמורכבות העמוקה של תהליך פוליטי גדול כזה.
מאושרים, לא רק מהטיול, אלא גם מהעובדה שהוא לא עלה לנו כלום, הבטחנו לעצמנו לשוב לכאן בעתיד וחזרנו לגרנובל לבלות את שארית היום במלון הדירות שלנו, בזמן שמזג האוויר יתבהר.
תכננו לצאת לאיזו מסעדה, אבל החמימות של הדירה הקטנה שלנו הביאה אותנו לוותר על כך, לערוך גיחה קטנה לסופר ליד, ולתת לבנות ארוחת ערב משפחתית כמו שמגיע להן. עם כל הכבוד לאוכל הצרפתי, יש זמנים שסיר גדול של פסטה ברוטב שמנת ופטריות הוא זיכרון של בית. את הפסטה הורדנו עם בקבוק נפלא של מוסקדה. יין צלול, עדין ומרענן שנותן למשפט "אוויר הרים צלול כיין" אתגר קשוח לעמוד בפניו. יין, אגב, שאין לו שום קשר למוסקטו.
אחרי שהבנות נרדמו, קינחנו גם בבורדו לבן שהתהדר בארומה ברורה של צואת פרות. שמעתי שיש קטע כזה לכמה יינות צרפתיים, למרות כל הפלצנות שאני אוהב לייחס לעצמי, זה היה פחות הכיוון שלי. עם זאת, את הבקבוק כמובן סיימנו.

חופשה משפחתית פרק 8: גרנובל שאיבדנו

אנחנו הישראלים נמנעים מלבר על דברים שהולכים סבבה. אם ארוחה במסעדה עברה כשורה, רוב הסיכויים שלא נספר עליה כלום, או רק שהיא עברה כשורה. אם ארוחה במסעדה הייתה קטסטרופה, לא ניתן לחמש דקות לחלוף לפני שנעמיד את כל האינטרנט על הרגליים, ונדרוש ממנו לקחת חלק באסון שפקד אותנו. מהסיבה הזו, לא אמרתי כלום עד כה על מזג האוויר. הוא פשוט היה סבבה. היה נעים השמש ולא היה קר מידי כשהיא שקעה. למעשה, עד כה בטיול מזג אוויר היה מושלם, ואנחנו לא העזנו לומר על כך דבר מפאת העין הנעלמת שבשמיים שעלולה לראות אותנו גאים בשמחתנו ולהעניש אותנו על כך. אבל אז העזתי לומר דבר מה ובשקט לחשתי לאשתי "אחלה מזג אוויר היה לנו עד כה", היא מיהרה להשתיק אותי אבל לשווא. המילים כבר היו באוויר ועתה לא נותר אלא לראות כיצד, בגלל הפה הגדול שלי, השמש תתחבא מאחורי העננים. אמנם, יש כאלה שיעירו בשלב הזה שעוד כשבדקנו את מזג האוויר מהבית, ראינו שבזמן הזה יש סיכוי סביר לגשם, אבל אני יודע שהגשם הזה היה באשמת הפה הגדול שלי. 
כשיצאנו לנסיעה הארוכה לגרנובל כבר ניתן היה לראות את השמיים נחתמים באפור. עד שהגענו לאמצע הדרך הווישרים כבר עבדו שעות נוספות. וכל התקוות שהייתה לנו לעצור בדרך לפיקניק על שפת אגם דה בורגט, נשטפו עם הגשם. המשכנו ישר עד לגרנובל והחלטנו לבלות את שארית היום במלון שלנו. לארוחת הערב חיממנו פאיאה שרכשנו בשוק באנסי מוקדם באותו היום אליה צירפנו בקבוק של גן עדן צלול בשם קונדריו, יין עם ניחוח של פרדס אפרסקים השוכן בתוך זר של אביב.
בבוקר הייתה לנו כוונה מלאה לחקור קצת את העיר. גרנובל היא עיר גדולה יחסית והמרכז שלה גדול מאוד להליכה רגלית. מהסיבה הזו חילקתי את הביקור שלנו בעיר לשני חלקים – טיול היסטורי וטיול אורבני. הראשון תוכנן להתרחש ביום הזה וחלק השני למחרת. לא הייתה ברירה אלא לעשות כך משום שהיום הראשון שלנו בגרנובל היה יום שני ויום שני הוא יום מוזר מאוד בצרפת. למרות שלא מדובר ביום חופש או ביום דתי, הרבה מקומות מחליטים לסגור את דלתותיהם סתם כך, כי הם יכולים להרשות לעצמם. לכן, היום שאמור להיות מוקדש לפעולה המקודשת הנקראת שופינג, חייב היה להיות ביום אחר. אבל זה לא מונע מאיתנו לטייל ברחובות ההיסטוריים של העיר ולספר את הסיפורים המרתקים שיש לה לספר.
מה שכן מנע מאיתנו לעשות את כל זה היה הגשם. עם זאת, למרות שהוא מנע מאיתנו מלהגשים את החלק הזה במסע שלנו, זה לא ימנע ממני לספר לכם על כך עכשיו, כאשר אני כבר יושב בביתי החמים. לעיר יש היסטוריה עשירה שמשתרעת על פני אלפיים שנה. כמובן שלא הייתה לי כל כוונה לספר את כל הסיפור הזה לאשתי ובנותיי המסכנות, ולכן בחרתי אירוע אחד משמעותי שאפשר לטייל בתוכו תוך כדי שמספרים את סיפורו:
בשביעי ביולי, 1788, שנה לפני שכל צרפת התהפכה לה, הקריאה לייצוג הוגן של כל חלקי החברה התפוצצה בעיר גרנובל למאבק עירוני. במה שנקרא המיתולוגיה המהפכנית "יום הרעפים", תושבי העיר הצליחו לגרף את נציגי המשטר והצבא על ידי השלכה של רעפי הגגות של בתיהם. שם נשפכה טיפת הדם הראשונה של המהפכה ובאופן מסורתי רואים בנקודה הזו כיריית הפתיחה של המהפכה הצרפתית. זו הפעם הראשונה שהתושבים ראו כיצד הכוח שלהם, כאשר הם מאוחדים, עולה אלפי מונים על כוחם של נציגי השלטון.
ילד אחד שראה את המאורעות האלה מחלונו היה בנה המפורסם של גרנובל מארי-הנרי ביילה, הידוע יותר בשם העט שלו סטנדל, מחבר הרומן "האדום והשחור" ואחד הקולות החשובים בספרות הצרפתית. במסלול ההיסטורי שלנו, הייתה לנו כוונה רבה לבקר גם בביתו.
עוד תחנה שהייתה אמורה להתרחש במסלול הזה, הייתה ביקור אצל מכין כפפות. למה? משום שהעיר גרנובל, לפני שהייתה למקום הולדתה של המהפכה הצרפתית, הייתה ידועה בתוך בירת מתקיני הכפפות של אירופה, אמנות שזכרה נשאר בדמות חנות אחת ויחידה. בגלל הגשם החלטנו לוותר על שלוש שעות של צעדה ברחובות עם סיפורים היסטוריים, אבל על החנות הזאת לא רציתי לוותר, פשוט בגלל שאני כבר זמן רב מחפש כפפות טובות וחוצמזה, גוגל אמר שהיא פתוחה ביום שני. כך, לבשתי מעיל, השארתי את משפחתי בבטחת המלון החמים ויצאתי לרוץ בין השלוליות בחיפוש אחר חנות שגוגל טען שהיא פתוחה. מה שגוגל לא ידע, זה שככל הנראה הבעלים של החנות הציץ מהחלון בבוקר, ראה את מזג האוויר העגום וחשב לעצמו "למה להיות גרידי? מי יבוא לקנות כפפות במזג אוויר כזה?" 

בארץ אנחנו רגילים לגישה לפיה פותחים את החנות מצאת החמה ועד אחרון הלקוחות, ולו רק בשביל הסיכוי הקלוש 
שדווקא עכשיו יבוא הפריץ העשיר שיחליט לכלות את נכסיו במרכולתי. בקטע הזה, בצרפת חכמים יותר מאתנו. כך, רטוב מעט ובידיים ריקות חזרתי לחיק משפחתי בדיוק בזמן שהם היו עסוקים במלאכה המרתקת של זינוק לתוך שלוליות. אתם – מתי לאחרונה קפצתם על שלוליות בפעם הראשונה? אחרי שהחלפנו גרביים והתלבשנו בבגדים חמים, הגיע הזמן לחזור אל הרכב ולהמשיך לתחנה הבאה שלנו להיום – העיירה הקטנה וויזיל.