שבילי אהבה וחכמה - מתוך "אל מול שפות התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

לאן הולך אדם אם לא אחרי אשר אהב? ואם נכפה עליו ללכת אחר ששנא אין הוא אלא מחכה להזדמנות ללכת אחרי מושא אהבתו. אוי לו לאדם אשר מושא אהבתו אינו לפניו, או לפחות, לצדו.

אוי לו לאדם אשר מושא אהבתו מאחוריו. אם אדם הולך בשבילו הולך הוא בשביל מושא אהבתו ודרכו נסללת ביניהם באין משים.

מושאים רבים לה לאהבה ושבילים רבים נסללים למענה. מושא האהבה יכול להיות בדמות חיה, או בדמות חיים או בדמות עולם שלם.

אחת ממושאי האהבה, ואין ספק שאין היא מושא האהבה היחידי, הוא אהבת החכמה. ופניה גם הם לעיתים פני חי ולעיתים חיים ולעתים עולם שלם. אין אהבת החכמה כאהבת התבונה, גם אם לפעמים הולכות הן יחדיו. שכן זו הולכת בדרכי ההכשרה וזו בדרכי הכישרון.

הולך האדם בדרכו אחר מושא אהבתו ורואה הוא בניינים שבנתה החכמה ואלה בתי ספר, ובתי מדרש, ואקדמיות, וחצרות וחדרים. וכל אחד מאלה נמצא לצד שביל אחר וכל השבילים האלה סלולים לפני אוהב החכמה.

היוונים, שללא ספק היו אוהבי חכמה, קראו לדרכם של אוהבי החכמה – דרכי הפילוסופיה, וכך החביאו את מושא אהבתם במלבוש מקצוע, למען ייראו כאנשים עובדים ולא יעוררו את חמת ההמון שיחשוב שאלה הם אוכלי חינם המפריעים להמון בדרכיו המכולכלות. חייבים היו לעשות כך, שכן הפילוסופיה בונה גם דרכים וגם חומות, וקשה לו לאדם הרואה חומות נבנות לפניו. לעיתים מוצא אדם זה או אחר שהנה הוצבה לו חומה מול דעותיו ובשם ההתקדמות והקדמה הנה דומה לו שדעותיו שלו, דעות קדומות הן. לעיתים, טוב שכך, שכן, אחד מתפקידיה של הפילוסופיה הוא לבקר את הדעה הקדומה.
לפרק הבא

שקיעה - מתוך "החיים ביחד"

עמדתי לידה, שנינו היינו עירומים, המיטה מימיננו. משמאלינו החלון הגדול הראה את השמש וזו שלחה אלומת אור על עורנו מלטפת ומנשקת, עיני נשלחות לנקודה נעלמת ברקיע, למקום נסתר בו ענן הופך שמיים. שלווה מילאה את גופי.

היא הצמידה גופה לגופי משתפת נשימותיה בשלי בעוד השמש הייתה לשמיכה עבה, מחממת ועדינה. ברגע זה ריח שערה היה כל שידעתי.

לפתע היא הביטה החוצה מהחלון, כמתעוררת מחלום, פחד זר נראה בעיניה "השמש שוקעת" היא לחשה, נשימתה רועדת על כתפי.

החדר התקרר וצל החל צומח לאתו עם תזוזת קרני השמש השוקעת.

היא השכיבה אותי על המיטה, כשיכור התמסרתי לרצונותיה, עיני עצומות. אך מבטה היה קר ומודאג. אלפי מחשבות הפרידו ביני לבינה.

היא התיישבה על בטני, ירכיה נעולות על צדי צלעותיי. כפות ידיה הונחו על חזי, מלטפות, מגששות. ציפורניה הארוכות נסגרו על מפתח לבי.

היא שאפה שאיפה של אוויר וישרה את גבה, ראשה הופנה אל-על ודמעות החלו מצטברות בפינות עיניה.

צולם באירוע בית ריק 2011

חשתי כיצד ציפורניה, מתחילות לחדור את עורי, עיני נעצמו מתמסרות לכאב. אוזני שמעו נשיפה מאולצת ובן רגע היא שלחה את אצבעותיה בתנועה חדה, מרסקת את מרכז בית החזה שלי.

נשמתי נעצרה ועיני נפערו מביטות עליה בשאלה שאין להגות. לרגע דאגתי; מדוע היא כל-כך מפוחדת? אך גלים של כאב וסחרור מנעו מגופי לזוז. פי נפער לצעקה אך שקט שרר במקומה.

היא נשענה לכיווני, מקפלת את מרפקיה לאט. לפתע החלה מיישרת אותן, פוערת צלעותיי לרווחה.

דם החל נספג לאט במזרון.

שקט מוחלט שרר בתוכי.

הבטתי על גופי, זוג ריאות סגולות אדומות ריקדו בעצבנות, מדי פעם חושפות לב משתולל פרוע מאחוריהן. השמש כבר כמעט ונעלמה והקור העדין הרגיע את כאבי במקצת.

הרמתי עיני והסתכלתי עליה. היא הייתה כל-כך עצובה כאילו קיבלה על עצמה גזר דין. לפתע החלה רועדת במהירות, נשימתה הפכה להיות קצובה ואחידה. הרגשתי כיצד היא קטנה מעלי, משקלה הולך וקטן. ירכיה גולשות מעל גופי המזיע.

ריח מוזר מילה את האוויר, ריח שמן חלבי וסמיך.

עיני נעצמו אך לא התעלפתי.

גודלה היה עכשיו לא יותר משלושים סנטימטרים.

הרגשתי כיצד היא זוחלת על בטני, מכנסת עצמה בתוך פצעי הפעור. גופה החלק חש כה נעים על איברי החשופים.

הרגשתי את ידיה מגששות על פנים צלעותיי, בעוד גופה הסתגר בתנוחה עוברית.

בתנועה איטית היא סגרה את חזי, מנשקת בשקט נשיקה לליבי. 

אחרי שזה נגמר

 זה לא קרה בגלל מטאור שירד עלינו מהשמיים, גם לא בגלל פצצה גרעינית. זה לא קרה בגלל רעידת אדמה גדולה או בגלל ההתחממות הגלובלית. לא תקף את כולנו ווירוס קטלני, חייזרים לא התקיפו לפתע וזומבים לא הלכו ברחובות.

כמו תמיד היו כאלה שטענו שזו הייתה התגשמות הנבואה. היהודים אמרו שעל זה דיברו יחזקאל ודניאל, הנוצרים אמרו שזו התגשמות חזון יוחנן, המוסלמים אמרו שזה התגשמות דבריו של הנביא מוחמד והחילונים טענו שבדיוק על זה דיברו בני שבט המאיה.

אבל דברים כאלה תמיד אומרים. תמיד אמרו שזה יקרה בקרוב, תמיד אמרו "עוד בדורנו". תחילה היו אלה הנביאים, אחר כך הפרשנים. שמו את זה בפיהם של חנוך ושל עזרא, דיברו על זה אירינאוס והיפוליטוס, אוריג'ין וויקטוריאנוס, אוגוסטינוס, אנסלם, יוהאכים מפיורה וסוונרולה. דנטה שר על זה ומיכאלאנג'לו צייר את זה. קרומוול האמין בזה ומילטון התכונן לזה, הרמב"ם ביקש שלא נחשוב על זה ושבתאי צבי חשב שהוא יביא את זה, ברנטאנו נשרף כי הוא הכחיש את זה, קופרניקוס ניסה להבין את זה וקאמפנלה תכנן את זה... אפשר להמשיך עם הדוגמאות האלה לנצח... קיבינימאט – פאקינג באג אלפיים!

אבל הפעם זה קרה. הכול נגמר. פתאום. ואנחנו, אלה שהצליחו איכשהו לשרוד, נשארנו לאסוף את השברים של מה שקראו לו פעם "אנושות". אנושות. איזו מילה ישנה, פעם קראו לנו בני אנוש, רמז לכך שיש משהו אנושי בנו. היום אנחנו אפילו לא בני אדם, כשאני מסתכל החוצה מהמנהרה שחפרתי לעצמי בתוך הריסות העיר ירושלים, אני לא רואה בני אדם הולכים סהרורים בחיפוש אחרי מזון ונשק, אני אפילו לא רואה חיות. חיות אפשר לחנך, לאלף. בעידן הזה, כולנו צריכים להיקרא "בני קין". כי היום, אם אתה חי – יש לך דם על הידיים.

אני זוכר את העולם שהיה לפני-כן. כמה צבעים היו בו. הרבה יותר מהיום. היום צהוב של חול מכסה על הכול, מלבד כתמים של אפור של שריפה. והתכלת הזה של השמיים, ריק ואילם וללא שינוי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי ענן. השמיים ריקים כאילו כך הם היו תמיד. פעם השמיים עוד הורידו גשם, אולי בגלל זה האמינו שמישהו גר שם. אבל היום אף אחד לא מאמין שיש משהו מעלינו.

זה לא כל כך נכון. יש היום עדיין כאלה שמאמינים, רק לא אני. לפני כמה ימים פגשתי באדם שהתפלל למבול. הוא אמר שזו הנקמה של אלוהים. שהקשת לא הייתה סימן לנחמה אלא בדיחה מרושעת. הייתה לו אפודה בצבע  ירוק. היא הייתה כמעת שלמה. אמרתי לו שאני לא מאמין באלוהים, רגע לפני שנעצתי בו את הסכין.

למה אני כותב את הדברים האלה? האם מישהו זוכר איך לקרוא? ואולי אני המשוגע בסיפור הזה. אולי אני בכלל לא זוכר איך לכתוב. אולי לסימנים החדים האלה, שאני חורט בדם על ריפוד של כורסא שמצאתי, אין כל משמעות. מה זה משנה? כלום לא משנה. לפחות זה מעביר לי את הזמן הארור שבו השמש במרכז הרקיע וכל מה שבחוץ נשרף לאט.

איך זה התחיל?

תאמינו או לא זה הכול התחיל באפליקאציה. מישהו חשב שהוא גאון כשהוא הוציא אפליקציה של שעון שסופר אחורה. קראו לה "שעון סוף העולם". הוא כיוון את זה לפי התאריך של סוף העולם המאיה... משהו בדצמבר, שמעתי שהוא אפילו טעה בתאריך. בכל אופן, האפליקציה הייתה זולה וכולם קנו אותה כאילו יש בה משהו מיוחד. היו אפילו אנשים שהתחילו לקבוע פגישות לפי השעון הזה. הם היו אומרים "ניפגש ב189 שעות לפני סוף העולם?", בטוחים שהם האנשים הכי אופנתיים בניו יורק. מעניין אם יש עדיין ניו-יורק. מי יודע? אומרים שהערים הגדולות באמת היו הראשונות להיחרב. אבל מה אני יודע? אני נמצה פה, שורד, עדיין לא יצאתי מירושלים. אולי בחוץ הכול רגיל... כולם חיים את החיים שלהם...

השעון המטומטם הזה התחיל להיות ממש פופולארי ובכלל כולם פתאום התחילו לדבר על סוף העולם. היו תכניות רדיו שדיברו על זה ומלא ספרים יצאו שהסבירו בדיוק מה צריך לעשות. במהרה התחלת לראות אנשים נוסעים לעבודה על אופניים כשעל הגב שלהם הייתה קשת ואשפת חצים.

בשלב הזה התחלנו לחשוב שאנשים לוקחים את השטות הזו קצת יותר מדי רחוק. אבל זה לא נרגע. היו מי שהאמינו שזה הכול מסע שיווקי של חברות השימורים והמים המינראלים, והיו אחרים שחשבו שזה ספין של הממשלות שרוצות שנתעסק בסוף העולם במקום בחיי היום-יום. מה זה משנה? אין יותר ממשלות וערכם של קופסאות שימורים היום, כמו ערכם של כל הדברים השימושיים, נמדד בדם.

כמה שבועות לפני התאריך המיוחל מישהו ברדיו אמר שבכל עיר יש מספיק מזון ל48 שעות. למחרת כל המדפים של הסופרים היו ריקים. אחר כך היה מישהו שאמר משהו על הכספומטים, ובתוך שעתיים לא יכולת להוציא כסף בשום מקום. וככה זה המשיך, ככל שהתקרבנו לתאריך אנשים נהיו יותר ויותר טיפשים.

אני לא זוכר מתי כל הסיפור הזה התחיל להיות אלים. האירוע הראשון שעולה לי לראש היה מישהו ששרף חנות ספרים ואמרו שזה סימן. אז הכול היה סימן. אם הטלוויזיה התקלקלה - זה היה סימן, אם נגמר הדלק באוטו – זה היה סימן, אם החברה שלך עזבה אותך בגלל שאתה מבלה חצי מהחיים שלך בלהסתכל על אפליקציה מטומטמת בנייד שלך – זה היה סימן.

היו גם דברים טובים בסיפור הזה. אני זוכר שאני וכמה חברים הלכנו לבניין נטוש שעבר הסבה לגלריית אמנים. הכותרת הייתה "אמנות פוסט-אפוקליפטית" והיו שם להקות חיות ומיצגים אומנותיים. במיוחד אני זוכר חדר שהיו בו איזה שמונה פסלים יווניים שמישהו ניפץ אותם על הרצפה ואז הדביק אותם בחזרה בנייר דבק.

שבוע לפני שהשעון המזדיין הזה הגיע לאפס הדברים באמת התחילו לעבור לצד המשוגע יותר של הסקאלה. כנופיות של נערים התחילו להשתלט על בניינים במרכז העיר ולגרש עשירים זקנים מהבתים שלהם, המשטרה העיפה אותה בתוך שעה אבל נדמה היה שבכל פעם שהם הצליחו לפנות בית אחד, נערים פלשו לשלושה אחרים. אחר כך זה היה הדלק שנגמר. כמה שמוקים החליטו להיות חכמים והם מילאו מכולות בדלק והסיעו אותם לאיזה מקום סודי שממנו הם יוכלו למכור אותם ביוקר בבוא העת.

בערך בזמן הזה הפסקתי ללכת לעבודה. פשוט נמאס לי להעביר את הימים שלי עם המטומטמים האלה שלא מוצאים נושא לשיחה אחר מלבד סוף העולם. פשוט נמאס לי לראות כל יום עוד אידיוט שלבוש כמו אבוריג'ני כאילו זה קשור איכשהו לסוף העולם. פשוט נמאס לי שבכל פעם שני קונה קופסה של סיגריות המוכר אומר "כי מה זה משנה" ומחייך כמו דביל שחושב שהוא מתעשר על הגל הזה. פשוט נמאס לי מכולם. אולי בזכות זה אני חי עכשיו. בגלל שמתישהו פשוט נמאס לי מכולם אז ניצלתי את ימי החופשה שלי ונסגרתי בבית עד שזה יעבור.

שלושה ימים לפני שהשעון הגיע ל-0, חברת החשמל הודיעה, כמו שהיא נהגה להודיע לעיתים תכופות יותר ויותר לאחרונה, שבערב תהיה הפסקה יזומה של החשמל לשעה. באותו הערב ישבתי מול החלון בביתי והבטתי החוצה. היה משהו מנחם בצפייה באורות העיר כבים.

כמו בפעמים הקודמות, בזה אחר זה כבו אורות העיר. אבל הפעם היה משהו שונה. הפעם אחרי שכבו כל אורות הבתים, לפתע כבו גם עמודי התאורה. זה לא היה נהוג, הם תמיד נשארו דלוקים. אני זוכר את זה בגלל שהייתה זעקה ציבורית לגבי סדרי העדיפויות של חברת החשמל.

כמו כולם גם אני חיכיתי בשקט במשך השעה החשוכה. ואחר-כך במשך שעה נוספת. אולי חלפו להן שלוש שעות עד שהבנתי שהחשמל לא הולך לחזור בקרוב ופניתי לישון. אחרי כמה זמן שבו שכבתי במיטה וניסיתי לישון בלי טלוויזיה ובלי מוסיקה פתאום שמעתי את זה. בהתחלה זה נשמע כמו רעם רחוק אבל לאט לאט הרעש העמום הזה התגבר וקיבל צורה.

היו אלה שאגות מעוררות אימה של נערים מוכי טירוף, כנופיות של עשרות מהם, שרצו ברחובות מנפיצים כל זכוכית שבדרכם. בועטים בכל עובר אורח וצוחקים בקול. הצחוק שלהם... יותר מהכול אני שונא את הצחוק שלהם, מטומטם ומטורף שכאילו מבקש להגיד לאדם האחרון שהם דקרו או הציתו חי "מה אתה כזה רציני? זה רק בצחוק".

אני לא יודע איפה הייתה המשטרה בשלב הזה, אני גם לא בטוח מה קרה לחשמל. מאותו הרגע ובעצם עד עכשיו לא היו שידורים, הטלפונים חדלו לעבוד וכל מה שאני יודע שמעתי מאנשים שפגשתי בדרך.

כנופיות הילדים האלה קראו לעצמם בשמות מפגרים כמו "הבנים של יחזקאל" ו"הגולגלות ממדין" הם צבעו לעצמם את הפנים וציירו לעצמם דגלים אותם הם תלו מעל כל מבנה שהם השתלטו עליו. השיטה שלהם הייתה מסודרת כמו שהיא הייתה טפילית, הם נהגו לפלוש לבניין דירות, לרוקן אותו מתושביו, לאסוף את כל המזון והשתייה שבבניין, ואחרי שהם סיימו להאביס את עצמם ולהשתכר כמו כלבים, הם נהגו להצית את המבנה כדי לזכור בעתיד לאיזה בית הם כבר פלשו.

אנחנו, האנשים הנורמאלים שנשארו במקום הזה, אלה שלא השכילו למלא טנק דלק ולצאת מהעיר, אלה שלא חשבו שצריך להתאגד. אלה שלא עצרו רגע לחשוב על כך שהחברים הקרובים לנו והמשפחות שלנו נמצאות במרחק כמה שעות או כמה ימי הליכה. אנחנו נשאר לבד, גוועים ברעב ונרדפים תקועים עם ה"למה?" הארור הזה מהדהד לנו בראש. למה העולם הזה נראה כמו שהוא נראה? למה היה לי כל כך אכפת ממה הבוס שלי חשב עלי? למה לעזאזל הייתי חייב קופת גמל ותיק השקעות? למה ביטוח מנהלים נראה לי כתנאי לקבלת משרה חדשה? למה השקעתי שנים של לימוד בשביל תעודה שוודאי מישהו הספיק כבר להשתמש בה כדי להתחיל מדורה? ויותר מכול, למה לעזאזל הילדים האלה החליטו להרוס את העולם?

יום אחד תפסתי אחד מהזבלים האלה. שנינו מצאנו את עצמנו ליד שלולית שנוצרה מפיצוץ של צינור ביוב, שנינו חשבנו שמצאנו מים לשתייה. אבל במהרה ראיתי שבתוך המים הייתה גופה. אני לא יודע למה אבל משום מה אמרתי לילד השמן הזה (ככה מזהים אותם היום – רק ילדי הכנופיות שמנים) שלא כדאי לו לשתות מהמים. הוא הביט בי במבט העגל האידיוטי שלו ואמר – "איך ת'יודע?" ניסיתי להסביר לו שאם יש גופה במים אז המים רעילים אבל ללא הצלחה. הוא חשב שאני מנסה להשתלט על המקווה וזרק לי סדרה של קללות שלא נראה שהיה בהם סדר, או טעם, או היגיון.

"תשתה אם אתה רוצה" אמרתי לו "אני לא אעצור אותך".

הוא הסתכל עלי זמן מה, מנסה להבין את כוונותיי. ואז שאל אותי לפתע "תגיד – בן כמה אתה?"

"שלושים" עניתי לו.

"זקן" הוא אמר בשקט. יותר לעצמו מאשר אלי.

"אתה?" שאלתי

"ארבעשרה!" הוא אמר בגאווה. כאילו יש בזה גאווה.

באותו הרגע חשבתי שיש לי כאן הזדמנות שלא תחזור. "תגיד" פניתי אליו "למה?"

"למה מה?" הוא בהה בי בתמיהה.

"למה..." חיפשתי את המילים ובמקום להסביר את עצמי החוויתי בידי להריסות סביבנו "למה - כל זה?"

"לא יודע" הוא ענה ואז הוא הוסיף "זה לא אני" כאילו שאני מאשים אותו בחורבן האנושות.

"תגיד..." פתאום הוא פנה אלי – "יש'ך סמארט-פון?"

"הם לא עובדים" אמרתי לו, מופתע מהשאלה המוזרה.

"יש'ך?"

על גבי היה תיק שהשגתי כמה שעות לפני-כן. הורדתי אותו לקרקע והתחלתי מפשפש בתוכו. למרבה ההפתעה היה שם אחד מהטלפונים החדשים ההם עם המסך מגע.

הגשתי אותו לילד ולרגע כמעט וזרקתי אותו לעברו, אבל הוא שיחרר צווחה "לא!" ורץ לקראתי, בידי השניה החבאתי סכין מאחורי גבי. התכנית הייתה לנעוץ לו אותה בלחי השמנה שלו, אם הוא ינסה לעשות משהו. אבל הוא פתאום השתנה לנגד עיני. פתאום, העיניים הנוצצות שלו, הוא נראה יותר כמו ילד ופחות כמו חיה.

הוא ניגש אלי ובעדינות שלא ראיתי אצל בן אנוש מזה חודשים, נטל מידי את המכשיר והתיישב על הרצפה. בדומייה של נזיר הוא לחץ על הכפתור שמדליק את המכשיר.

אחרי כמה שניות שנינו שמענו ארבע תווים אלקטרוניים בזה אחר זה.

"זה עובד!" הוא חייך אלי העיניים דומעות.

אמרתי לו שאין קליטה כבר כמה חודשים אבל הוא לא הגיב. הוא רק מיהר להקליד באצבעו על המכשיר ובתוך מספר שניות האוויר הדומם התמלא בקולות של צפצופיו של משחק מחשב.

הוא שיחק וצחק וקרא בקול "יש!" ו"שיט!" וכל הזמן הזה התבוננתי בו מוכה תדהמה.

התחלתי לצעוד לאחור, לא מעז להפנות לו את הגב.

לפתע הוא עצר. המכשיר השמיע שוב מספר צלילים וכבה, ככל הנראה נגמרה לו הסוללה.

הילד הקטן החל לשווא מנסה ללחוץ על המכשיר, במיומנות מפליאה הוא פירק את המכשיר לגורמים ואז הרכיב אותו מחדש אבל ללא תועלת. לא עברו שלוש שניות ופתאום הוא צווח בכל גרונו וניפץ את המכשיר על הקרקע.

לנגד עיני ראיתי כיצד הוא משתנה. בתוך שנייה כבר לא ניצב מולי הילד השמנמן. העיניים שלו הפכו לזעם עצור, השיניים שלו החלו לחרוק. הידקתי את האחיזה שלי בסכין וחיכיתי שהוא יעשה את הצעד הראשון.

אחרי שזה נגמר החלטתי שאני חייב לכתוב את המילים האלה, אני לא יודע למה אבל משום מה נראה לי שיש בזה משהו, שהיה במפגש ההוא שלי מעין תשובה. בכול אופן, אם ה"למה" הזה דופק גם לכם בראש, אני מקווה שבמילים האלה היה משהו שעזר לכם להרגיע אותו, לפחות לכמה ימים.

שקט

בַּדֶּרֶך לַאוֹקְיָנוֹס הַשָּקֵט חָשַבְתִּי:

אִם אַעֲלֶה עַל זְרָמִים סוֹעֲרִים

וֱאֶשְֹחֶה בְּמַיִם גּוֹעֲשִים,

מְאַמֵּץ כָּל שְרִיר וְכָל גִּיד שְאֵי פַּעַם הִזְנַחְתִּי,

אַגִּיעַ מַהֵר יוֹתֵר לַאוֹקְיָנוֹס השקט

אַך אִם אֶעֱלֶה עַל זֶרֶם אִטִּי

וְאָנוּחַ לִי בְרוֹגַע, שָכוּב עַל גַּבִּי,

הַיְדִיעָה כִּי אַגִּיעַ תִּמְצְאֵנִי שָלֵיו

לַמְרוֹת הַוִּיתוּר עַל הַזְמַן הַחוֹלֵף -

אַך אֶדְחֶה הַגִּיעִי לְאוֹקְיָנוֹס שָקֶט

אַך אִם מָצַאתִּי נָהָר שָקֵט

לָמָה לִי אוֹקְיָנוֹס?

שביל התבונה - מתוך "אל מול שפות התהום"

 אדם חי שנים מעטות ורגעים רבים. ואת חיי האדם מרכיבים אירועים רבים אשר יש בהם שיעורים מעטים. בחלק מן השיעורים לומד הוא פיקחות, בחלקם חכמה ובחלקם תבונה. הפיקחות נלמדת בגופו של האדם ושיעוריה נלמדים מעשייה ופעולה – מרבה פיקחות מרבה כושר. חכמה נלמדת בשכלו של האדם ושיעוריה נלמדים בחינוך – מרבה הכשרה מרבה חכמה. והתבונה? מי יודע כיצד זו נלמדת והאם היא נלמדת בכלל?

אולי, כפי שחשב אפלטון, אינה נלמדת כלל, אלא נזכרת. אולי נעורה היא בנשמה, אם יש לו לאדם נשמה, המוצאת את עצמה במקום אשר דומה שבו הייתה שרויה מאז ומעולם, או במקום שבו היא רצתה תמיד להיות. אולי מקומה של התבונה הוא כאן, בפנים. חבויה בין חדרי ליבו של האדם, מכווינה אותו באותו הדרך הסלולה בעולם הזה רק עבורו כמצפון או מצפן. והרי מה הוא המצפון אם לא מצפן אשר בתוכו צפון היחיד בדמות ו', מוצף על-ידי עברו ומולו אינו רואה דבר מלבד את עצמו זקן יותר, ארוך יותר? ואולי התבונה נמצאת אי שם בחוץ בהליכה ושיחה וצריכה, או במפגשים עם מקומות, או אנשים, או ספרים.

בין אם כך או אם כך, לעולם לא יוכל אדם ללכת בדרכו של אחר כשם שלא יוכל הוא ללכת ברגליים שאינן שלו. יכול הוא רק לעקוב אחר עקבותיהם של אחרים, או ליצור עקבות משל עצמו. לצעוד בדרכים שאחרים סללו כאשר הם הלכו בדרכיהם שלהם, או לסלול שביל משל עצמו שמכיוון שאינו סלול – מי ידע לאן יוביל? ואם הלך בדרך בדרכו שלו או לא, כך או כך הלך הוא בדרך. וגם אם דומה היה שמעטים הלכו בזו הדרך או רבים, או אחד, עדיין זו דרך. שבילים רבים סלולים לו לאדם ולעולם אין הוא יודע איזה שביל סלול בשבילו.

מה בונה התבונה? מחשבות אינסוף וספרים רבים והארות מעטות. הולך אדם בשבילו ורואה הוא מבנים לרוב, חלקם גדולים חלקם קטן, חלקם מאוכלסים לרוב וחלקם כמעט שאין גרים בתוכם. חלקם שהם גדולים ומכובדים וגרים בהם מעט וחלקם שהם קטנים וצנועים וחיים בהם רבים.

פנים רבות לה לתבונה. פעמים דומה היא כבית ופעמים כבית כנסת, לפעמים מקבלת היא דמות אדם ולפעמים מקבלת היא את דמותו של אל, לפעמים נראים פניה כפניה של הארץ הזו ולפעמים דומה שפניה ממלכה אחרת במקום אחר שאיננו כאן. לעיתים התבונה מקדמת את פניו של האדם ההולך בדרכו ולעיתים היא מזעיפה לו פנים. לעיתים פניה של חוץ לעיתים פניה של פנים. כל משחקי המילים האלה מזכירים לי כמה פעמים פני התבונה הם פנינים.

מה מחפש האדם הרוצה להתקדם בדרכו? יחפש את אשר יחפש, אם הוא מבקש להתקדם אזי מחפש הוא להתקדם. והנה התבונה, פניה לעתים פני קדמה ולעיתים מונעת היא ממנו להתקדם. לעיתים פניה חומות ולעתים דרכים.  מישל פוקו הראה שההגדרות הן גם גדרות ולעיתים גדרות-תיל.

אך מה בדבר הדרכים? בראשית האנושות התקין האדם לעצמו מחט וכך בנה לו מלבושים שיהיו חומה מפני הכפור וכך נסללה לפניו הדרך לכבוש את העולם. ומה עוד אפשר להגיד על המצאת הגלגל? צבאותיה של רומא צעדו בכל אירופה ובכל מקום אליו הלכו השאירו מאחוריה דרך סלולה למסחר ותגבורת. העולם כולו התחבר הודות לדרך המשי וגילויים של מיצרי מגלן. גיתה (ופאוסט אחריו) בשיא חייו סלל דרכים. נפוליאון נפל בהיעדר דרכים. המצאת הדפוס פתחה את הדרך לנאורות. ועל כמה נביאים ומורים נאמר שהראו את הדרך? אנו יכולים להוסיף לרשימה זו של דרכים גם את דרכו של עולם החשמל את עולם גלי האתר החדש המהווה דרך למידע לנוע ולהתפרש במהירות שלא נראתה כמותה מעולם, אך דרך זו אינה סלולה דיו וחומותיה רבות כזכויותיה, וחומות של אש חוסמות כל אדם מפניה. מי ייתן וספר זה יהיה לדרך ולא, כספרים רבים אחרים, חומה. 
לפרק הבא 

שיחה - מתוך "החיים ביחד"

הם עמדו זה מול זו
הוא דיבר אליה בשפתיים חתומות
היא הצביעה עליו באגרופים קפוצים
הוא חייך, איך פניו נותרו קפואות
היא בכתה, אך עיניה נותרו יבשות.
זה היה רגע,
בין הרף לעין
דיבור לא היה שם ודבר לא היה שם,
רק מבט.
שני המבטים התחלפו בחטף
הוא נשאר עם עיניה והיא עם עיניו.

צולם באירוע 'בית ריק' 2011

זיכרון בערפל

איך הגענו לכאן? זאת השאלה שכולנו שאלנו את עצמנו כשהגענו. לא בקול, כמובן, כאן לא שואלים שאלות בקול. אבל בלב, כל אחד מאתנו וודאי שאל בלבו כיצד הוא הגיע לכאן.

לפני מספר שבועות, מנהל המפעל שלנו אסף את כולנו ואמר לנו שבתאריך הזה והזה עלינו להתאסף בתחנה המרכזית בירושלים ושמשם נלך לבקר במוזיאון השואה. אף אחד לא האמין לו. כיצד אפשר לסגור פתאום מפעל שלם? אמנם, תנובתו של המפעל, חפצי יודאיקה מכסף, קַטְנה בשנים האחרונים. אומרים שהקיטון נבע מכך שבאירופה וארצות הברית מתנהלת מלחמה כלכלית, אמרו גם שעוד מעט גרמניה תכבוש את יוון. אבל מה לכלכלת העולם ולנו?

"אל תדאגו" אמר לנו המנהל, "זו תהיה חופשה בתשלום". אף אחד לא האמין לו. היום, המשכורות שלנו מודפסות על ידי מכונות ואלה מופעלות על-ידי כרטיסים, אם לא יעברו הכרטיסים במכונות, כיצד תדענה אלה לשלם?

בבוקר המיועד נאספנו כולנו בתחנה המרכזית בירושלים. לא האמנתי שהמנהל יצליח לגרום לכולם להגיע, אבל כולם היו כאן; עובדים פשוטים ומנהלים זוטרים כאחד, עובדי כפיים ובעלי משרד. מפאת הקור, היו כולם מכונסים בתוך מעיליהם ומהנהנים זה לזה לשלום, לבל יצטרכו למשות ידיהם מחיק כיסי המעיל וללחוץ זה את ידו של זה. למרות העבר המשותף, למרות הפנים המוכרות, אחווה לא הייתה שם.

נתבקשנו לעלות על הרכבת הקלה הנעה לאורך שדרות הרצל. לרכבת היו שני קרונות בלבד. לפני שהתחלנו לנוע לקראתה ראינו חבורה של חיילים צעירים רצה במהירות לעבר הרכבת, דוחפת אותנו ואת שאר הנוסעים לכל עבר. כך נוצר מצב שבו הקרון הקדמי כמו נשמר לחיילים ואילו אנו, ביחד עם נוסעים אחרים, נאלצנו להידחס יחדיו בקרון האחורי.

הקרון, לפי מספר המושבים שהותקנו בתוכו, לא אמור היה להכיל יותר משישים אנשים. אבל אנחנו נדחסנו לתוך הקרון בזה אחר זה עד אשר לא ניתן היה לראות את רצפת הקרון. לידי עמדה אישה צעירה ובזרועותיה תינוק. רציתי לזוז לאחור על מנת לאפשר לה ולתינוקה מעט מרחב, אך אדם זקן שעמד מאחורי נזף בי על כך. דרך ההמון יכולתי לראות את הקרון הקדמי העמוס בחיילים. לא יכולתי להימנע מלחשוב על כך שהקרון שלהם מרווח יותר.

חודש ינואר היה קר במיוחד וחלונות הקרון היו סגורים ואטומים. בחור צעיר, שלא יכול היה לשאת את המחנק, ניסה לפתוח חרך בחלון לצדו, אך פעולה זו נבלמה עקב זעקות רמות מצד הנוסעים המבוגרים. זה היה הניסיון האחרון להחדיר אוויר לקרון. אחריו נותרנו כולנו עומדים ומצפים בדומייה שהרכבת תגיע ליעדה.

מפעם לפעם הייתה הרכבת עוצרת בתחנה ודלתותיה נפתחו. אך, במקום שהקרון יתפנה מנוסעים, הוא רק המשיך להתמלא ואנו, שחשבנו שלא נוכל להידחס יותר, גילינו שאנו יכולים גם יכולים.

המחנק והדוחק ערפלו את חושי ולרגע חשבתי שאתעלף, אך, באותו הרגע, ריח עז חדר אל אפי. התינוק ככל הנראה רוקן את מעיו לחיתולו. כל הרחמים והחמלה שחשתי כלפי אמו נעלמו כלא היו ויחד עם אחרים שלחתי מבטים מלאי זעם ומשפט כלפי האם.

כשהרכבת נעצרה בתחנה ליד הר הרצל מיהרנו לצאת החוצה לאוויר הפתוח, רק כדי לגלות שהשמיים נפערו מעלינו ברעם כבד וגשם החל ממטיר. מפקדם של החיילים צעק להם למהר אל עבר האוטובוס, שבדיוק עצר בתחנה לא רחוקה, והם החלו לרוץ כמוכי אמוק אל עבר האוטובוס, זועקים "עצור!" ומקללים זה את זה בחיוך אווילי. אנו, שלא היינו מורגלים בנסיעה ברכבת הקלה, נעצרנו לשאוף את האוויר הקר וכך נותרנו כולנו מביטים באין אונים בעוד ההסעה היורדת אל המוזיאון עזבה אל מחוזה בלעדינו.

הגשם התגבר והמנהל שלנו, שידענו שהיה קצין בצעירותו, אסף את כולם סביבו. הוא הסביר שההסעה הבאה תגיע רק בעוד עשרים דקות ושאנו יכולים, במקום לחכות בגשם, ללכת אל המוזיאון ברגל, הליכה שאמורה לקחת עשר דקות בלבד. כך מצאנו את עצמנו קפואים ורטובים, מתכנסים איש איש בתוך מעילו ומטלטליו בידיו הולכים מטה במורד ההר בעוד הגשם והרוח חודרים את עצמותינו.

תחבתי את ידי בכיסי מעילי ובמבט מושפל התחלתי הולך יחד עם עמיתי לעבודה. איש לא דיבר בזמן הצעדה. המנהל האיץ בנו למהר ואנו השבנו בשתיקה. שתקנו בזמן שנעלינו רמסו את הדרך וספגו את מי השלוליות, שתקנו בזמן שמעילנו הפכו ספוגים וכבדים ושתקנו כשראינו את אוטובוס ההסעה השני חולף על פנינו.

כשירדנו לכיוון המוזיאון החל ערפל כבד מכסה אותנו. חשתי כיצד הירידה מטה הופכת אט אט למישור, אך רק כאשר רגלי פגעו בשוגג במדרכה וכמעט ונפלתי אל האספלט הלח, ידעתי שעלי לתקן את צעדי, ולנקוט משנה זהירות. כך הלכנו בתוך האוויר החלבי הסמיך, איננו יודעים לאן אנו הולכים. היו מאתנו שכבר החלו, באותו השלב, לתהות לא רק לאן אנו הולכים, אלא גם מאין באנו. חשבתי, מה הוא גורלו של אדם שלא יודע מאין בא ולאן הוא הולך?

לבסוף יכולנו לראות כיצד, מתוך הערפל, מופיע שער ברזל ענק שבשיפוליו צורות מעוקמות של תיל. הלכנו דרכו בראש מושפל ואף נוטף. "עוד מעט נגיע", אמרתי לחברי והבל הפה שלי הסמיך את הערפל בְּאֶדָיו.

הגענו לכיכר גדולה אשר בעיבורה החיצוני היו באות ומתחלפות מוניות ושאר כלי רכב בגדלים שונים. כל רכב פלט מתוכו את נוסעיו ויצא לדרכו. מהזווית הזו, ניתן היה להבחין כיצד מתחלקים הבאים למוזיאון לשניים. האנשים המחייכים והזקופים אשר פנו ימינה לבניין המנהלה היו, ככל הנראה, עובדי המוזיאון. ואילו אנחנו ואחרים כמותנו, שנגזר עליהם לבקר במוזיאון ביום חרפי כל כך, פנו שמאלה אל הכניסה המרכזית.

בתוך חדר המבואה הגדול, שאדם מתגמד בתוכו נוכח עמודי הבטון הכבדים, עמדנו בשקט מתענגים על המחסה מהגשם ועל מערכת החימום. צחקנו זה עם זה נוכח השלוליות הגדולות שהשאירו מעילנו הנוטפים.

באותו הרגע ראיתי כיצד מחלקים את כל באי המוזיאון לקבוצות ולכל קבוצה כזו מצמידים מדריך. אנו זכינו למדריכה צעירה וצחקנית שביקשה שנעמוד סביבה ובירכה אותנו לשלום. בזמן שהיא דיברה אלינו ראיתי כיצד עינה פוזלת לעבר היציאה. ניכר היה שנימוסיה מסווים את העובדה שהיא מחכה שתיכנס הקבוצה הבאה.

הבטתי על הקבוצות האחרות. היו שם דוברי גרמנית ודוברי רוסית ואפילו קבוצה של גברים מבוגרים עוטי שחורים שעל צווארו של כל אחד מהם התנוסס צלב גדול עשוי כסף ומעוטר בזהב ואבני אודם. מה להם ולמקום הזה? שאלתי את עצמי.

קבוצת החיילים נכנסה לפנינו ברעש והמולה ומיד אחרי-כן קרא המנהל שלנו "קדימה!" ודחק בנו שנצא מהמבואה החמה ונלך אל עבר המוזיאון עצמו.

רציתי להמשיך לעמוד ולהפשיר אך לתדהמתי ראיתי כיצד התרגלו העובדים למלא אחר מילותיו של מנהלם וכולם, בצייתנות מפליאה, החלו הולכים.

עם כניסתנו למוזיאון פגשה אותנו תמונה גדולה ומשוללת צבעים שבה נראו אנשים רבים הולכים יחד ברחוב. ראיתי את המעילים ואת כובעי הקסקט שלהם. איזו תפירה, איזו מלאכה, חשבתי, עם מלבושים כאלה לעולם לא יהיה לי קר. אבל היום הבגדים כמו תפורים ברוק וגם אם קנית אותם חדשים, כבס אותם פעמיים ותראה כיצד צבעם דוהה וצורתם אובדת. אלה לא היו הבגדים בתמונה, להם היו מכפלות ובטנות כפולות, כפפות עור, אפודות צמר ומכנסי כותנה עבים. לא, לאנשים האלה לא יהיה קר.

"לא עושים עבודה כזאת יותר", אמרתי לחברי לידי, והמנהל שילח ש' ארוכה ושורקת לעברנו והשתיק את השיחה שעוד לא החלה. המדריכה שלנו דיברה ארוכות. ברור היה שהיא מכירה את הנושא. רציתי לשאול אותה על הבגדים אך באזני עוד הדהדה שריקתו של המנהל.

בהמשך המוזיאון ראינו תמונה של ילד קטן שידיו מורמות בכניעה, בדומה לידיו של הילד החרדי ההוא מההפגנה שהייתה בירושלים לפני מספר ימים. הבטתי סביב; קבוצות של חיילים, כמרים ותיירים גרמנים, איטלקים, רוסים ואפילו אסיאתיים היו שם, אבל חרדים לא היו שם. וודאי זה מקרה, חשבתי, אולי יש היום איזה צום גדליה.

החימום במוזיאון היה מצוין. מהר מאוד חזרתי לחוש את קצוות אצבעותיי וכעבור זמן מה אפילו מעילי יבש. רק נעלי נותרו לחות, אבל, למזלי, מצאתי נקודה מסוימת, מול מסך טלוויזיה גדול שהונח על הרצפה, שהייתה בדיוק מתחת לנשיפתו של המזגן ועצרתי שם.

חברי שעמד לידי אמר: "אתה קולט מה זה?", "חמישים ושניים אינטש" השבתי לו בשקט. "ראיתי פה איזה עשרים כאלה" הוא הוסיף ושנינו עמדנו מתפלאים מההשקעה. המדריכה האיצה בכולנו להתקדם ושמחתי על כך שכן התחלתי לחוש ברעב וידעתי שבמקומות כאלה תמיד יש קפיטריה מכובדת. בצייתנות התקדמתי עם כולם. אך זו, המדריכה, לא הפסיקה את דבריה, בכל פעם היא האיצה בנו להתקדם ואז עצרה, האיצה ועצרה.

המוזיאון התפתל כנחש ואנו, כעכברים במעיו, התפתלנו אתו. באחד החדרים עצרתי ליד בור שבתוכו הונחו בפזורה חנוכיות כסף שונות. חלקן נראו כעבודתו של חובבן עם ריקועים רדודים ושיוף עצל, אבל חלקן נראו כמעשה ידי אמן אמיתי.

"אתה רואה?" הפתיע אותי המנהל שניצב לידי, "בגלל זה אנחנו עובדים קשה" הוא לחש ועיניו היו מקובעות על בור החנוכיות.

רציתי לסנן "חשבתי שזה בגלל שאתה גרוש פעמיים", אבל שתקתי. הוא גם שתק ובעיניו ניתן היה לראות שאינו מרוצה מדבר מה. לרגע חשבתי, האם שמע אותי? אבל שפתי נותרו חתומות כשהיו. כך ניצבנו שנינו בדומיה זה לצד זה עד שהמדריכה החביבה ביקשה שנתקדם.

קבוצת ילדים חלפה על פנינו בצעקות רמות. מה הם עושים פה? חשבתי בליבי. המקום היה מלא בתמונות שאני, אם היו לי ילדים, לא הייתי רוצה שיראו. אבל מה אני יודע? אומרים שהיום עם האינטרנט, הילדים האלה רואים הכול מהכול. איזו נשמה יוצאת מעיניים רכות שצופות בזוועה כזו באדישות? אבל, מה אני יודע?

לקראת סופו של המוזיאון ניתן היה לראות את היציאה, ויותר מכך, לשמוע אותה. שם, בחוץ, הגשם והברד הכו ללא רחם.

לקראת היציאה, המדריכה אספה את כולנו סביבה. היא אמרה לנו שמפה נצא לכיוון "יד לילד" וביקשה שנשמור על הליכה כקבוצה אחידה לבל נאבד בערפל. כך יצאנו מהמוזיאון ונכנסנו לתוך מטר אלים של ברד.

הערפל אפשר לראות כמה מטרים בודדים. וגם אם תצלחנה עיניך לזהות דבר בערפל, הגשם והברד יטשטשוהו.  הייתי רעב ויותר מזה הייתי עייף ויותר משניהם יחדיו היה לי קר. אלוהים כמה קר היה לי.

אי שם באופק ראיתי צמרות עצים מציצות מתוך הערפל. הרי לך תמונה. העצים האלה, ניצבים גאים ברוח. מה לברד ולהם? מימיו הקרים רק מחזקים שורשיהם. אפילו הערפל לא יכול להם והם מבצבצים מתוכו בגאון על-אנושי.

בעודי בוהה בעצים ותוהה מדוע לא עשני ברוש, לא שמתי לב שקבוצתי מתקדמת. סליחה, זה הוא שקר. ידעתי שהם הולכים וגם ידעתי לאן. הבטתי בהם דועכים להם אל תוך הערפל, מקובצים כלהקה, מובלים על ידי המדריכה. והמנהל מאספם ככלב רועים. כעבור מספר רגעים כבר לא ניתן היה לראותם בכלל. השבתי מבטי אל העצים. זו הייתה ההזדמנות שלי. כך, בחסות הברד, רצתי היישר אל עבר העצים. גדר נמוכה הפרידה ביני לבניהם ובנקל טיפסתי מעליה. אך, משעברתי אותה, התפלאתי לגלות שהעצים היו נטועים על צלעו של הר בשיפוע גדול. האדמה תחתי הייתה בוצית וחלקה וכל ניסיונותיי לשמור על איזון העלו חרס. במהרה מצאתי את עצמי מועד ומחליק במורד ההר, מנסה לשווא למצוא אחיזה בשורשי העצים שהגשם חשף. מעילי נרמס והוכתם ונקרע. גופי התגלגל ונחבל וידי דיממו. לבסוף נעצרה נפילתי ומצאתי את עצמי שרוע על שפתו של כביש צר.

מוכה וחבול התרוממתי והבטתי ימינה ושמאלה. לאן אפנה? חשבתי וניסיתי לייצב את גופי בעמידה שפופה. לבסוף פניתי שמאלה, או ימינה, אין זה משנה, והתחלתי הולך לאורך הכביש. הגשם כבר לא הפריע לי, גם לא הערפל. כאב חד מנצח כל תחושה של אי נוחות.

לפתע שמעתי את קולו המובחן של מנוע דיזל. עצרתי את הליכתי, זזתי לשולי הכביש, הושטתי ידי החוצה וחיכיתי.

רעשי המנוע התגברו ובמהרה יכולתי לראות את אורותיה של מונית שהגיחה מתוך הערפל. נסיעתה האיטית של המונית גרמה לי לחשוב שהיא מחפשת מישהו, אולי אותי? אך מעט ההיגיון שעוד נותר בראשי הסיק שהיא נוקטת משנה זהירות מפאת תנאיו של מזג האוויר. נהג אחראי שכזה, חשבתי, אינו ישראלי.

המונית עצרה לידי ומבלי להחליף מילים עם הנהג זינקתי למושב האחורי.

"לאן את רוצֶה?" שאל הנהג במבטא אמריקאי מובהק.

"הביתה" השבתי והוא החל לנסוע.

המונית חוממה כהלכה ובמהרה שבה נשמתי לגופי הרועד.

"קר" קראתי לנהג, מבקש להתחיל בשיחה.

"מה?" הוא שאל בעניין.

"קר" חזרתי על דברי בקול רם.

הוא חייך והנהן בינו לבין עצמו וכעבור הפוגה ארוכה אמר: "לא."

"מה לא?"

"לא קר"

"מה לא קר?"

"לא קר."

שתקתי. הוא כנראה חשב שאני מתכוון לחלל המוגן של המונית. לא מצאתי טעם בלהסביר את עצמי.

"תגיד" פנה אלי נהג המונית ומבטנו נפגשו במראה האחורית. "אתה היית באירופה?" הבטתי בו בשקט אך הוא המשיך להפציר בי שאענה. "באירופה אתה היית?"

"הייתי בטורקיה." השבתי בחוסר עניין.

"לא, זה לא נחשב" הוא אמר והמשיך, "ההורים שלי... הם באו מאירופה" מבטו השתהה עלי ומשראה שאיני מתכוון להשיב המשיך "שם... שם היה קר. לא כמו פה, קצת גשם. שם היה קר באמת... אתם הישראלים, כל פעם שיש קצת רוח אתם קופצים וצועקים שקַר. אבל זה..." הוא הצביע החוצה בידו, "זה לא קר באמת... תאמין לי, אני יודע... ההורים שלי, הם באו מאירופה. שם היה קר באמת".