היום

הַיּוֹם כְּבָר לֹא אוֹמְרִים 'שָׁלוֹם',

זֶה יוֹתֵר מִדַּי אָרֹךְ בַּשְּׁבִיל יָמֵינוּ.

אָז אוֹמְרִים 'הַי', אוֹ 'בַּי', אוֹ 'אֶה?'

וּמַמְשִׁיכִים לָלֶכֶת.

הַיּוֹם כְּבָר לֹא אוֹמְרִים בֹּקֶר טוֹב,

זֶה מַנִּיחַ שִׁפּוּט מוּסָרִי שֶׁהוּא אָסוּר בְּיָמֵינוּ.

אָז אוֹמְרִים 'בֹּקֶר!', אוֹ 'בּוֹא-נָא אַתָּה נִרְאָה גָּמוּר...'

וּמַמְשִׁיכִים לָלֶכֶת.

הַיּוֹם כְּבָר לֹא אוֹמְרִים 'לְהִתְרָאוֹת'

זֶה רוֹמֵז עַל יְדִיעַת הֶעָתִיד שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה בִּימִינוֹ.

אָז אוֹמְרִים 'לְהִיתְ...', אוֹ 'יָאלְלָה...', אוֹ 'טוֹב...'

וּמַמְשִׁיכִים לָלֶכֶת.

הַיּוֹם כְּבָר לֹא שׁוֹאֲלִים 'מָה נִשְׁמַע?'

אַף אֶחָד לֹא בֶּאֱמֶת רוֹצָה לִשְׁמֹעַ בְּיָמֵינוּ.

אָז אוֹמְרִים 'מָה-נִישְׁ?', אוֹ 'צְ'מַע זֶה...'

וּמַמְשִׁיכִים לָלֶכֶת.

הַיּוֹם כְּבָר לֹא אוֹמְרִים 'שָׁלוֹם',

זֶה יוֹתֵר מִדַּי נָאִיבִי לְיָמֵינוּ.

יוֹתֵר מִדַּי מְיֻשָּׂן כְּמוֹ שְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים.

אָז אוֹמְרִים 'הֶסְדֵּר קָבַע', אוֹ 'סְטָטוּס קְווֹ', אוֹ

'בּוֹאוּ לֹא נַכְנִיס פּוֹלִיטִיקָה לְדִיּוּן',

אוֹ שֶׁלֹּא אוֹמְרִים כְּלוּם

פָּשׁוּט מַבִּיטִים לְמַטָּה בְּנוֹסְטַלְגְּיָה,

אוֹ לְמַעֲלָה בִּשְׁאֵלָה'

אוֹ שֶׁמַּבִּיטִים לְאָחוֹר, לְוַדֵּא שֶׁאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ,

וְאָז בְּשֶׁקֶט לוֹחֲשִׁים 'עוֹד מְעַט... עוֹד מְעַט...'

וּמַמְשִׁיכִים לָלֶכֶת.

אל מול שפות התהום - מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

בפרק הקודם הצגנו את התהום השוררת בין שתי גישות ראשיות של הפילוסופיה במאה העשרים. סימנים למשבר הזה בפילוסופיה של המאה העשרים ניתן למצוא בניסיונות השונים לדיאלוג שהתרחשו בין שני הצדדים; בוויכוח בין הוסרל לגדל על טיבה וטבעה של המתמטיקה, בביקורת של קארנאפ והפוזיטיביזם הלוגי על היידגר והאקזיסטנציאליזם ועל השימוש במושגים מטאפיזיים, בניסיונות הכושלים לדיון בין דרידה וסירל, ובמה שנקרא "מלחמת המדעים" של שנות התשעים בין הגישה הפוסט-מודרנית המבקשת להדגיש את ההיבט הפרשני והמדע השואפים לדיוק ולדיווח נאמן של נתונים. 

בכל אחת מהדוגמאות האלה, למרות שהיה ניסיון לכך, לא התרחש דיאלוג בין הצדדים ודומה היה שלא ניתן באמת ליישב את המחלוקות העמוקות ביניהם, אלא רק לערוך מערכות שונות במלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה, השאיפה לא הייתה להבין את הערך והתרומה הייחודית של היריב, אלא לדכא את היריב בדרך לניצחון.

הבעיה הבסיסית שמנעה אפשרות של דיאלוג בין הצדדים הייתה שהשפה עצמה של כל אחד מהצדדים האלו, מערכת המושגים בהם כל צד השתמש והיחסים בין המושגים האלה, הייתה שונות לחלוטין; בצד אחד שלטו מושגים כמו רצון, אינטואיציה, דמיון יוצר, התכוונות, חוויה, מטאפורה ופרשנות, היה בצד הזה דגש על הזיקה היחסית של המתבונן והתנועה המתמדת של תהליך ההתהוות. בצד השני, לעומת זאת, מתוך שאיפה לשמור על נביעה לוגית ולתת תוקף למדעים המדויקים, נערכו ניסיונות לייצר שפה טהורה של ההיגיון הנקייה מרצון ואינטואיציה. ניסיונות אלו, כמו של הפוזיטיביזם הלוגי והגישה האקסטרנליסטית, ביקשו ליצור שפה אחרת, שפה טהורה, האוסרת את השימוש במושגים שאינם מוגדרים, או "מטאפיזיים", ומבקשת כך למחוק את התוקף של הטיעונים של הצד השני כחסרי מובן במקרה הטוב או "רק שירה" במקרה הרע.

כאשר אדם שח רק עם עצמו ולא עם הזולת, בעל כורחו הוא מתרחק מהזולת; שפתו מתבדלת והופכת להיות מובנת רק לחבריו ואין הוא יכול שוב לשוחח עם אויביו, שכן שפתם של אלה שונה מזו שלו, ושני אנשים שאינם יודעים זה את שפתו של זה – כיצד יוכלו הם לשוחח זה עם זה?

לצד אחד נוצרה שפה עמומה, מטאפורית, אישית, המבקשת לבטא באופן סגנוני את תפישתו לגבי חוסר המובנות של העולם. הצד השני, מתוך האמונה שכן ניתן לדעת את טיבו של העולם הזה, או לפחות שהשאיפה לכך אינה חסרת תכלית, יצר שפה אחרת. שפה אשר מושגיה מבקשים לצמצם את משמעותם עד שיגיעו לכדי מובנות מתוך מובחנות, שפה זו הפכה כך מתמטית יותר ויותר, מהוקצעת יותר ויותר, "מדעית" יותר ויותר, עד שדומה שאינה עוד שפת האדם אלא משהו הדומה יותר לשפת תוכנה, מובנת רק ליודעי דבר ולמחשבים.

כך קרה לפילוסופיה במהלך המאה העשרים. במהלך המלחמה הזו, כל אחד מהצדדים התבצר בתוך שפתו שלו, ושני הצדדים התרחקו עוד ועוד מהשיח של שאר בני האדם. הפילוסופיה עצמה התרחקה מהאדם ומהחברה ואלה המבקשים למצוא בה מזור למכאוב שאלותיהם התמעטו וככל שהפילוסופיה התרחקה מחיי האדם, קטנה השפעתה של הפילוסופיה על העולם. לתמונה זו גון עגום הרבה יותר, אם אנו מכילים בתוכה את דמות האדם שנבעה ממנה במהלך המאה העשרים, על כל זוועותיה, מלחמותיה ושואותיה. 

כך נפערה תהום עמוקה אשר כל הניסיונות לגשר מעליה כשלו. תהום בין שתי תפיסות עולם, בין שתי תמונות עולם. אין כאן כוונה לומר שכל ההוגים השונים בכל אחד מהצדדים השונים ראה תמונת עולם זהה, אבל נושאי המחקר, אופן ההתמודדות עם החומר הנחקר, ואפילו הייצוגים או תמונות העולם שהמחקרים השונים הביאו להיווצרותן של שתי תפיסות עולם שונות באופן מהותי.

מתוך הפיצול בין הגישות הפילוסופיות השונות, כמו גם מתוך הפיצול בין תחום המחקר הפילוסופי והחברה האנושית בכללותה, התגבשה הדעה הקדומה לפיה לא ניתן יותר לדבר על הערכים של החברה המודרנית בתוך מערכת מורכבת; שלא ניתן יותר לבנות, כמו שעשו אריסטו, אקווינאס, קאנט, היגל, ואחרים, שיטה שלימה וסדורה שמצד אחד תכיל את המושגים השונים שמרכיבים את תפיסות העולם השונות ומצד שני תשמור על הדרישות הנוקשות לנביעה ולהגדרה ברורה של משמעות המושגים. שניתן עוד לצפות לתשתית אובייקטיבית של הסובייקטיביות. ספר זה הוא ניסיון לבקר דעה קדומה זו.

מה יעשה אדם המבקש ללכת בדרכו והנה לפניו תהום? מה יכול לעשות אדם אל מול שפות התהום? הוא יכול לשוב לאחור, או לחפש מסלול חדש. הוא יכול לנסות לקפוץ מעל התהום, מי יודע? הוא יכול גם להצליח. והוא יכול גם לנסות לבנות גשר. ספר זה מבקש לנסות את הדרך האחרונה.

ספר זה מבקש להעמיד קווי מתאר לשיטה אשר תוכל להכיל את האפשרות של כל אחת מתמונות העולם השונות האלה. שכן, אם לא ניתן לבנות שיטה מסוג זה, אז לא ניתן לבנות שיטה מסוג זה. אם תוצג כאן שיטה שהיא אפשרית, אז בניית שיטה היא אפשרית.

אין כאן כוונה למלא את התהום, אינני מאמין שאפשר וכל הכשלונות המרהיבים של ההיסטוריה של המחשבה מגבים את דעתי זו. כוונתי היא רק לבנות גשר מעל התהום, על מנת להראות שבניית גשרים היא אפשרית. איני מבקש להישאר אל מול שפות התהום, ואיני רוצה לשנות את דרכי לכן אני בונה את הגשר, על מנת להקדם, להתקדם בשבילי ואם מי מהפוגשים גשר זה יימצא לנכון להתבונן בזה הגשר, מה טוב. וטוב מכך אם יחליט לטייל על הגשר, וטוב מכך אם ייעזר בו על מנת להתקדם בדרכו שלו וטוב אף מכך אם ילמד הוא את הנמשל ויבנה גשר בעצמו ואם היה הגשר שבנה טוב מגשרי שלי, מה טוב.  

בשום אופן אין לי כוונה לתאר את השיטה האחת, לבנות קונסטרוקציה שהיא אם כל הקונסטרוקציות. אלא רק להציג קווי מתאר לשיטה אפשרית. וודאי ישנן שיטות טובות יותר, אבל אלה כולן נבנו לפני המשבר הגדול של המאה העשרים ולכן, למרות שהן מתמודדות עם אותן בעיות שעולות מתוך המשבר הזה, מתוך התהום הזו, הן אינן מבטאות את האופן המסוים שבו נתפשת הבעיה עכשיו, אחרי המאה ההיא. ולכן אינן מתאימות לדרכי שכן נמצא אני עכשיו והולך אני כאן.

אני בטוח שיש טובים ממני, בעולם הזה, עכשיו, היכולים לבנות שיטה טובה מזו וייתכן מאוד שהם בונים אותה ברגע זה. אם רואה אתה שגשרי רעוע, או שיסודותיו אינם יציבים דיו, או אם אינך יכול להלך עליו משום שמוצא אתה את עצמך צריך לקפוץ קפיצה גדולה מדי, אשמח אם תפנה אלי, קורא אדיב, ותעזור לי לתקן היכן שנחוצים תיקונים. 

אינני הולך בדרך היחידה. ישנם שבילים רבים. סלולים יותר, רמוסים יותר, משבילי. ישנן תהומות רבות שיש לחצות, גשרים רבים שיש לבנות וחומות רבות שיש למוטט. אני הולך על שבילי בשבילי, אני רוצה לעבור לצד השני, לראות מה יש מאחורי הגשר ומה צריך לבנות שם.

לפרק הבא

טריקה – מתוך 'החיים ביחד'

היא ידעה מה היא רוצה לומר ובגמגום היא אמרה את זה. ניסיתי לדבר. לא להתפוצץ, להישאר בשקט, פיכח, נכון. היא הבינה את זה כהתנשאות. המבט האחרון שלה שרף אותי במקומי כאילו הייתי ערמה של זרדים יבשים.

כנראה שהייתי מלא אבק שריפה כי באותו הרגע התפוצצתי. הדף הפיצוץ הטיח את הארונות אל הקירות והעיף את השולחן עם כוסות היין מהן לגמנו זיכרונות ילדות לפני זמן לא קצר . סביב שברי הזכוכית התרחבו כתמים אדומים ונספגו בשטיח.

כשהרמתי את עיני  היא עמדה מול הדלת עם תיק שאליו נדחפו בגדים שונים ותקוות משונות. כשהיא פתחה את הדלת היא צעקה משהו לעברי אבל כל-כך התאמצתי להקשיב לה שלא הבנתי מה היא אומרת.

ניסיתי להסביר לה, להזהיר אותה שלא תצא, שלא תטרוק את הדלת, אך היא יצאה. וטרקה

היא לא ידעה, כשהיא טרקה את הדלת, שלפני זמן רב קשרתי את ליבי לידית ולכן, כשנטרקה הדלת, הוא בקע ממשכנו, קורע דרכו החוצה, שובר צלעות נוטפות ועף לעבר הדלת רק כדי להימרח על הד הטריקה ולהתרסק על המפתן. כתמים אדומים מתרחבים ונספגים בשטיח.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

למחרת מצאתי אותה בחדר אמבטיה שנראה כמו שלנו אבל הוא לא היה שלנו, הוא היה שלי, או שלה, אבל לא שלנו. היא ישבה שם חבוקה בבריכה מלוחה של דמעות. לא אמרתי מילה. היא הבחינה בי כשנכנסתי אבל היא לא הרימה את מבטה. התפשטתי ונכנסתי לאמבט, מתיישב מולה. 

וכך ישבנו, עירומים, נמנעים מלהביט זה על זו. רק יושבים, בשקט.

מיליון משפטים עלו במוחי, עלו ונקטלו לפני שהגיעו לשפתי. לבסוף אזרתי את האומץ הנחוץ להרים את מבטי אליה. בדיוק באותו הזמן היא הישירה מבטה אלי. מבטה היה עייף, קרוע, מוכה. הבטנו זה בזו שעה קלה, שותקים, ואז יחדיו, התחלנו לבכות.

מבעד עיני הדומעות ראיתי במטושטש את בבואתה המתייפחת. האמבטיה עלתה על גדותיה והחדר התחיל להיות מוצף, התחלנו לטבוע אך לא יכולנו להפסיק לבכות.

פתאום כל הכאב, הכמיהה והרצון החלו להפוך לאוויר בשבילנו, פתאום יכולנו לנשום בעולם התת מימי של דמעותינו. שחינו זה לעבר זו בצלילה הצלולה.

התנשקנו עד שהעולם כולו הפך לזוג שפתיים פשוקות ותקווה למחר.

ידיים אפורות - חלק 2 מתוך 2

20.04.2003

מה קרה?

עברו כבר שלושה שבועות מאז הלילה ההוא ואני לא מצליחה להבין מה בדיוק קרה שם. החלטתי לכתוב עכשיו את כל מה שאני זוכרת מאותו הלילה למרות שאני כבר לא יודעת מה באמת קרה שם ומה דמיינתי שקרה שם ומה חלמתי שקרה שם כי מאז אותו הלילה אני חולמת את אותו חלום מוזר בכל לילה.

דובי הגיע באיזה עשר ונכנס דרך החלון. לקח לו מלא זמן לעבור את החלון כי הוא לא הצליח להרים את הרגל שלו מעבר למעקה למרות שפעם זה לא היה לו בעיה. בסוף הוא נפל על השטיח ועשה כל כך הרבה רעש שחשבתי שאמא ואבא יבואו לבדוק מה קורה ויהרסו לנו הכול.

הוא לא שכח להביא את המראה ושמתי אותה במקום שחיכה לה מול המראה שלי עם הנר בניהם. לא היה לי אומץ להדליק עדיין את הנר אז אמרתי לו שהוא צריך לקרוא את כל מה שכתוב על המתכון בספר ושיגיד לי אם נראה לו שעשיתי הכול נכון.

הוא התחיל לקרוא בספר והוא אמר שכתוב שם שזה בכלל לא מתכון לפתוח שערים אלא שזה דרך ליצור משהו שנקרא אור-אינסוף שפותח שער למקום שנמצא מעבר לקליפות ולרשמים בספירה השנייה ושקוראים למקום הזה גזרי דין. אחר-כך אמרתי לו שימשיך לקרוא בלב כי גם ככה אני לא מבינה על מה הוא מדבר ושכשבא לו להצטרף אלי שיבוא לשטיח. הוא קרא עוד קצת ובסוף הוא בא.

בפעם הראשונה שהדלקתי את הגפרור כל-כך פחדתי לקרב אותו לנר שהוא שרף לי באצבעות ואז הוא נפל על השטיח. מזל שדובי מיהר לכבות את האש כי אולי הייתי שורפת את כל הבית. אחר כך ניסיתי שוב להדליק את הנר אבל הגפרור נכבה לי כי פתאום החלון נפתח והרוח כיבתה אותו.

קמתי וסגרתי את החלון טוב וחזרתי למראות. הפעם דובי עזר לי בזה שהוא כיסה את הגפרור עם הידיים שלו ככה שהוא לא ייכבה בדרך והצלחתי להדליק את הנר.

זה היה כל כך יפה בהתחלה. הלהבה של הנר הכפילה את עצמה דרך המראות, דובי אמר לי להסתכל על זה מלמטה מהזווית שלו ושנינו התכופפנו לראות מקרוב את כל הנרות הכפולים שרואים דרך המראה. אני זוכרת שהייתי כל כך קרובה לדובי שיכולתי להריח שהוא אכל סנדוויץ' עם ממרח שוקולד לפני שהוא בא.

אז פתאום ראיתי משהו זז במראה וסובבתי את הראש שלי לאחור לראות מה זה אבל לא היה מאחורי שום דבר. דובי שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שכלום לא קרה ושנינו חזרנו להסתכל על הנרות.

אני לא ממש זוכרת מה היה עכשיו, אני זוכרת האור של הנרות התחיל ממש לסנוור אותי ושנדמה היה לי שיש שתי ידיים אפורות ורזות שיוצאות מהמראה החוצה לכיוון שלי ושל דובי. אני זוכרת שהיה רעש מוזר בחדר כמו רשרוש הזנב של נחש פעמונים. אני זוכרת שדובי דחף אותי על הרצפה ושממש פחדתי אז חיבקתי את הברכיים ועצמתי עיניים חזק עד שזה יעבור. אני זוכרת שהיה באוויר את הריח המוזר הזה שמריחים שנוסעים לים המלח. אני זוכרת שהייתה לי סחרחורת וששמעתי את דובי מתנשם ממש כבד ואז שהוא פתאום צעק ושהצעקה שלו כאילו הפסיקה באמצע ואז היה שקט.

אני לא זוכרת כמה זמן היה השקט הזה מסביב או מתי בדיוק נרדמתי אבל בבוקר למחרת דובי לא היה שם והחלון היה פתוח והנר היה כבוי והמראות היו שבורות על השטיח.

דובי לא בא לבית ספר למחרת וממש פחדתי שקרה לו משהו נוראי אבל המזכירה של בית ספר אמרה שההורים שלו התקשרו להגיד שהוא חולה ושהוא לא יבוא לבית ספר היום.

הוא לא בא לבית ספר שבועיים ולבסוף כשהוא בא הוא היה ממש חיוור וראו שהוא ירד במשקל. גלית אמרה שהוא נדבק במחלה של הילד ההוא ושהעצמות שלו יהיו עכשיו חלשות ואני אמרתי לה שהיא זונה ושתסתום את הפה שלה.

הוא לא אמר לי שלום בכלל, בעצם, לא דיברנו מאז אותו הלילה, כל פעם שבאתי לדבר איתו הוא הסתובב והלך זה היה כאילו הוא פוחד ממני או כועס עלי או משהו, זה בכלל אני שצריכה לכעוס עליו כי הראש שלי ממש כאב אחרי שהוא דחף אותי על הרצפה.

07.07.2005

יש לי שני חיוכים

אחד של אבי ואחד של אביגיל

החיוך של אבי הוא חיוך של ילדה מתלהבת קטנה

הוא חיוך של עולם של שטויות

פעם הוא היה בא הרבה

עכשיו הוא כמו דוד רחוק מופיע לפעמים והולך

פעם אהבתי את החיוך הזה

היום הוא מרגיש כמו חיוך של מישהו אחד

לאביגיל יש חיוך אחר,

היא לא זוכרת מתי הוא הופיע,

מין חיוך רחב מדי, סנטר מורם והעיניים מגולגלות לאחור

זה חיוך שיודע שאין בעולם הזה סיבות לחייך

זה חיוך שנהנה מערפל ומעשן של אוטובוסים

זה חיוך של אמת ולא של מראות של ילדות

20.05.2007 

אני לא מאמינה שאני חוזרת למחברת הזאת.

אבל הלילה החלום ההוא חזר אלי,

נערה מנסה להיזכר בחלום של דמיון של סיוט של ילדות - את כזאת מטומטמת.

אותם תמונות; הנר החלון והידיים האפורות, אותו ריח של ממרח שוקולד ושל ביצים סרוחות.

אין הרבה מה לעשות עם זה.

תצחקי על זה.

תחשבי על זה – הילדה ההיא מהחלום ההוא – מה לה ולך?

היא חיה בחלומות מדומיינים ואת בסיוטים של מציאות.

תשאירי אותה שם את הילדה ההיא.

שם על הרצפה.

מאחורי המראה השבורה.

 15.07.2009

יופי לך,

אישה בת 19 כותבת במחברת של ילדות קטנות.

ובכל זאת...

אתמול יצאתי עם גלית ועם דנה לעיר. דנה הולכת להתגייס עוד מעט וקבענו עם הבנים שנצא ביחד לחגוג לה כמו שצריך. אני שונאת את גלית ואת דנה. אבל כמה אפשר להיות בבית. לראות את אבא מקלל את הטלוויזיה ואת אמא מחייכת כאילו אין צרות בעולם.

בכל אופן, בדרך ראיתי את דן. בהתחלה לא זיהיתי אותו, הוא היה רזה ממש והוא ישב לבד בפאב כותב לו בתוך מחברת קטנה במהירות. לא ראיתי אותו איזה ארבע שנים. מאז שאבא שלו הסתדר והם עברו דירה.

אני לא יודעת מה נכנס בי אבל אמרתי לבנות שימשיכו ושאני אצטרף אליהם עוד מעט ואחרי שהן הלכו נכנסתי לפאב ובלי מילים התיישבתי בכיסא הריק מולו.

כשהוא הרים את עיניו, צמרמורת חלפה לי לאורך עמוד השדרה.

אחרי שתיקה ארוכה אזרתי את האומץ לדבר ובחיוך המיומן שלי אמרתי לו "שלום".

הוא השיב בחיוך מאולץ והחזיר את עיניו למחברת שלו, כותב ומוחק וכותב ומתאמץ להיעלם ממני.

"תגיד" שאלתי אותו בחוסר הסבלנות האופייני שלי שהשנים לא העלימו. "מה קרה באותו ערב?"

דן החוויר והרים את עיניו, פחד עמוק נחשף במבטו.

"כאילו.." ניסתי לדבר בתוך המבוכה של שנינו "...אני לא זוכרת כמעת כלום ומה שאני זוכרת אני בטח דמיינתי, אז חשבתי אולי אתה..."

"את לא זוכרת?" הוא שאל.

אמרתי לו שלא ממש ואז הרגשתי פתאום כמה החיוך שלי והגישה שלי מזויפות.

"טוב שכך" הוא אמר והחזיר את העיניים שלו למחברת. בהתחלה כעסתי עליו. עכשיו...

"דובי?" משכתי את תשומת ליבו. "לא דיברנו מאז אותו הלילה"

הוא לא ענה.

"לפעמים אני חולמת..." התחלתי לדבר והוא הרים שוב את המבט שלו אלי "שאנחנו שוב בחדר והנר דולק ו..."

אז הוא נבח עלי "די!" ופתאום הרגשתי כאילו אני צריכה לפחד ממנו.

"מה קרה שם?" הפצרתי בו.

"את באמת לא זוכרת?"

"לא."

"עדיף ככה" הוא אמר "את לא באמת רוצה לדעת"

"אני כן!"

"את לא!" החלפנו חיוכים של זיכרונות.

"נו..." אמרתי בחוסר סבלנות.

"מה נו?"

"אתה לא מתכוון לספר לי?"

"תעזבי את זה"

"לא רוצה" הרגשתי כאילו אני שוב בת שתים-עשרה וששוב אני משחק את המשחק הזה של לשבור את דובי, אבל הוא המשיך בשלו ולחש "עדיף שלא..."

"למה?!" פתאום התפרצתי עליו, היה בי משהו כועס, ולא ידעתי מה זה ולמה אני כל-כך כועסת, אבל כבר לא יכולתי לשלוט בפה שלי והתחלתי לנבוח עליו "למה לעזוב את זה?" סיפרתי לו שאני לא מפסיקה לחשוב על הלילה ההוא ושלא משנה כמה אני חושבת על זה אני לא מצליחה להיזכר בכלום ושכל מה שאני זוכרת זה שהיינו שם ושהיה חושך ושאז היה אור גדול ו...

"לא היינו מוכנים לזה" הוא קטע אותי.

"למה?" שאלתי.

"ל..." הוא חיפש את המילים "לשער"

"איזה שע..." פתאום נזכרתי, "באמת נפתח שער?" הרגשתי כמו משוגעת, רגע אחד צועקת עליו ורגע אחרי זה צוחקת.

"תעזבי!" הוא אמר בתקיפות ואני לא יכולתי להפסיק; "מה פתאום לעזוב, אתה רוצה להגיד לי שאתה חושב שבאמת נפתח שער?" הוא ידע שאני לא אעזוב את זה, שאני לא יכולה לעזוב את זה מיליון שנה עברו בנינו ועדיין יש דברים שלעולם לא ישתנו.

"כן" הוא לחש בראש מושפל ואני קפאתי במקום.

"ואתה..." חייכתי, להתייחס לזה כמו לבדיחה הרגיש לי קל יותר מאשר להתייחס ברצינות למילים שיצאו לי מהפה, "... נכנסת לשער"

"את לא מבינה" הוא נשמע מיואש.

"אז תסביר לי!"

"לא נכנסים לשער..."

"אז מה עושים?"

"יוצאים ממנו"

"לאן יצאת?"

"לא יצאתי"

"אז מה?"

"לא מה"

"מה זאת אומרת? אתה יכול להיות יותר ברור?"

"לא מה – מי"

"מה 'מי'?" שאלתי, "מי יצא מהשער?" רק כשסיימתי לשאול את השאלה הבנתי כמה מוזר זה היה לשאול אותה בכלל.

אחרי שתיקה ארוכה אזרתי  אומץ ושאלתי אותו שוב, הפעם בשקט, "מי יצא מהשער?"

הוא הוציא מצית מכיסו ורכן לעברי,  גם אני רכנתי לעברו.

בנינו לא היו יותר מעשרים סנטימטרים ויכולתי להריח שהוא התחיל לעשן.

הוא הרים את המצית כך שהיא הייתה בין הפנים שלי ושלו והצית אותה.

"תסתכלי" הוא אמר לי, ואני ראיתי את הלהבה משתקפת בתוך העיניים שלו.

"מה?" שאלתי אותו

"תסתכלי קרוב יותר"

התקרבתי עוד יותר ופתאום יכולתי לראות בתוך האישון שלו את עצמי מאחורי להבה.

"קרוב יותר" הוא אמר והתקרבי עוד, החום של הלהבה שרף לי את הריסים.

פתאום ראיתי בתוך האישונים שלי אותו, את דובי, הוא נראה שוב כמו הילד השמן שהכרתי והוא נראה מפוחד, ובתוך העיניים שלו יכולתי לראות אותי אני הייתי זקנה וזרה לעצמי, והבבואה שלי חייכה אלי, כמו מכר רחוק שניסיתי לשכוח, היא חייכה אלי והיה משהו שלם בחיוך שלה משהו שקינאתי בו והידיים שלה, הידיים שלי היו אפורות ורזות וארוכות.

31.07.2009

זו לא אני

זו לא אני שהולכת ברחוב

זו לא אני שהולכת לישון

זו לא אני שצוחקת כששום דבר מצחיק לא קרה

זו לא אני שכותבת את המילים האלה על הדף

אז אם יום אחד אלך לי

אל תבכו

תזכרו,

שזו לא אני שהולכת ברחוב

שזו לא אני שהולכת.

ושהכול זה רק

עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול.

לחיים

הֵם לֹא מַפְסִיקִים לְהַגִיד לִי שֶאֳנִי לֹא רֵיאַלִי
כִּי אֳנִי רוֹצֶה מֵהָחַיִים יוֹתֵר מִמַה שֶיֶש לַחָיִים לֶהָצִיעַ.

אֳנִי שוֹאֵל אֵת עָצְמִי, עַל מַה אַתֵם חוֹשְבִים כְּשֵאַתֶם עוֹשִים 'לְחַיִּים'?
וְעוֹנֶה;
"מִי רוֹצָה לִחְיוֹת בָּעוֹלָם שֶׁלָּכֶם בִּכְלָל?"
עִם אָבָק שְׂרֵפָה אֲבָל בְּלִי אַבָק פִּיּוֹת,
עִם הִיטְלֶר אֲבָל בְּלִי דְּרָקוֹנִים,
עִם סַמִים אֲבָל בְּלִי דְּלָתוֹת.

עוֹלָם בּוֹ כָּל הַשְּׁלָדִים צְרִיכִים לָצֵאת מֵהָאָרוֹן,
עוֹלָם בּוֹ שְׁלָּדוֹת מְטַיְּלוֹת בְּקַנְיוֹן בְּתִקְוָה לְקַמְפֵּין
עוֹלָם בּוֹ מַחְשָׁבוֹת מְּכּוּלְכָּלוֹת
גּוֹרְמוֹת לַכָּךְ שֶׁזֶּה נִשְׁמַע הֶגְיוֹנִי לִשְׁאֹל
"לָמָּה בִּכְלָל צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ בְּסְּפּוֹרְט וּבְחִנּוּךְ"
וּמוֹסִיפוֹת בְּחַד מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל יוֹדְעַי דָּבָר
"רְשָׁתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת – זֶה הָעוֹלָם הַבָּא"
מִמָּתַי נִהְיֶה לְכֻלָּם בָּרוּר כָּל-כָּךְ
מָה זֶה הָעוֹלָם הַבָּא?

הֵם לֹא מַפְסִיקִים לְהַגִיד לִי שֶאֳנִי לֹא רֵיאַלִי
כִּי אֳנִי שותֶה מֵהָחַיִים יוֹתֵר מִמַה שֶיֶש לַחָיִים לֶהָצִיעַ.
אֳנִי מֵרִים כּוֹסִית לַכִּוּוּן הַכְּלָלִי שֶׁל הֶחָזֶה שֶׁל הֲבָנוֹת שֶׁלָּהֶם

וְעוֹשֶׂה 'לְחָיַיִם'.

התהום - מתוך "אל מול שפות התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

את הפרק הקודם סיימנו בטענה כי במהלך המאה ההעשרים נוצר פיצול בין שתי גישות פילוסופיות שונות אשר לראשונה קראנו הגישה של הפטרנה ולשניה הגישה של המטריצה. גישות אלו הן מה שלימים ייקרא הזרם הקונטיננטלי והזרם האנאליטי בפילוסופיה.הפיצול בין הזרמים הללו הינו סימפטום למשבר גדול יותק בפילוסופיה ובמדעים של המאה העשרים. אל תטעו. הפיצול הזה אינו סדק בשביל החכמה, אלא תהום עמוקה החוצה אותו לשניים. 

תהומות רבות מוצא אוהב החכמה, ישנה התהום שבין הרווחה והרווחים, ישנה התהום שבין המצוי והרצוי, אך אין תהום עמוקה כתהום השאלה.למרות שניתן לטעות ולחשוב שהיא דבר חדש בנוף המחשבה האנושית, תהום זו הייתה שם מאז שהאדם נטש את תמימותו ולמד לשאול שאלות. זו אותה תהום שהחלה נפערת כשתאלס הכריז בגאווה קדמונית שהכול אינו אלא מים. שכן, אם הכל הוא מים (או אש, או אחד, או אינסוף, או מונאדות, או אידאות) אזי העולם כפי שהוא נתון לנו – כפי שהוא נתפש אצלנו בחוויה - אינו תואם את העולם כפי שהוא.

תהום זו היא התהום שבין החוויה וההוויה, זו התהום הנפערת לפני כל אדם המביט בתוכו, או בסביבתו, או בשמים שמעליו ושואל ברצינות "מה יש?"

כמה שניסתה האנושות למלא את התהום, נשארה תהום זו בהינה. והיום, דומה שאל מול העמל הרב והניסיונות השונים למלא את התהום, זו רק פערה את פיה ושני צדיה התרחקו זה מזה. לצד אחד הצטרפו החושים ולצד השני התחושה, צד אחד אמר הרגשות והצד השני השיב רגשות, צד אחד אמר מדע והצד השני השיב אמנות, צד אחד אמר מחקר והצד השני אמר פרשנות, צד אחד אמר אובייקטיביות והצד השני זעק סובייקט, צד אחד אמר מתמטיקה והצד השני שירה, צד אחד אמר אני והשני אמר אחר, צד אחד אמר היגיון והשני אמר דמיון, צד אחד אמר סדר והצד השני אמר אבסורד וכך המשיכה התהום לפעור את פיה עד אינה עוד קטנה כרווח הקטן שבין האות "ה" לאות "ח", שבין הוויה לחוויה.

לא רק שפערה התהום את פיה, אלא גם ככל שכל צד התבצר בגישתו שלו. כל צד החל מסגל לעצמו שפה משלו, מהוקצעת עד כדי כך שהשוכנים בכל אחד מהצדדים השונים עוד יודעים זה את שפתו של זה, ושני אנשים שאינם יודעים זה את שפתו של זה, כיצד יוכלו לשוחח זה עם זה?

כאמור, במאה העשרים מיוצג הפיצול על-ידי החלוקה לשני זרמים מרכזיים בפילוסופיה המערבית הקרויים פילוסופיה אנאליטית ופילוסופיה קונטיננטלית. כל אחד מהצדדים האלה התבצר בצדו על שפת התהום שלו ובנה שם חומות כדי שלא יפלו אנשים טועים אל תוך התהום, ובנה מגדלים גבוהים כדי לראות טוב יותר אל תוך התהום המתנשאים לגובה כה רב, שכל האנשים הנמצאים על הקרקע אינם יכולים לדעת על מה משוחחים שם למעלה במרום המגדל.

אין זה שהשוכן בקרקע לא יוכל להבין את שנאמר, אלא רק שמה שנאמר נאמר ממרחק רב מדי מהקרקע, ומי שרוצה לשמוע צריך לטפס בעצמו במעלה המגדל והיום, לא לכולם יש כוח (או פנאי) לטפס כך. וכך הפילוסופיות התרחקו זו מזו, וכך  הפילוסופיה כולה התרחקה מהארץ ומתושביה, וכך במאה העשרים הארץ היה תוהו ובוהו כפי שלא הייתה מעולם והרוח לא ריחפה מעל פני התהום.

הפרק הבא

זמן - מתוך "החיים ביחד"

התעוררנו בבקתת הקש שלנו בסִינַי. הכול זמני כאן. הכול הווה כאן. אני רעב, עייף, השמש זורחת, שוקעת. אין אך עבר או עתיד ואפילו אין נצח. אורות השמש חדרו למרחב האישי שלנו ונשקו לשנינו בוקר טוב. עוד יום החל, ועוד מעט יבוא הבוקר האחרון ואז נגמר ההווה ונשוב למקומנו לדאגות העתיד ולמשקל העבר.

הכול בר חלוף, חשבתי ונישקתי אותה, היא חייכה ופקחה את עיניה, הכול בר חלוף, חשבתי והבטתי בעיניה. היא ראתה את מבטי הנוגה ועיקמה את פניה – "תהנה, מספיק לחשוב". כמה פעמים נשארו לי לשמוע את קולה? חרדה חדרה לתוכי. נשקתי לה בשנית, עוד נשיקה, עוד נגיעה, בעולם בר חלוף כל שנשאר הוא לאסוף, לאסוף נגיעות, מבטים, רגעים. נשקתי לה שוב – היא התרגזה. היא כועסת כשאני נוגע ולא נוכח, כשאני חושב רחוק, כשאני שוקע.

"כדאי שתתחיל ליהנות מהחופשה הזאת, עוד מעט היא תיגמר"

"הכול נגמר."  עניתי בקול, לעצמי, לא לה.

"אוּף איתך" היא קמה ופתחה את דלת הקש.

צולם באירוע "בית ריק 2012"

הים היה שקט לפניה, היא צעדה לקראתו, גופה נשטף בשמש והיא הסתובבה ונעצה בי מבט כואב.

"לא את..."

"זה לא אני, זה אתה" המבט שלה השרה עלי חמימות, ניסיתי לעזוב את הזמן להישאב אל הנצח, הנצח שבאהבתנו, הנצח שבמבטה. הכול בר חלוף, קרקרה בתוכי המסקנה הארורה.

"לא תילמד?" היא שאלה כאילו שמעה את ראשי והרימה מבטה אל השמש. עיניה לא התכווצו.

רוח נשבה ושיערה החל מתנופף. היא כל כך יפה, חשבתי, הרוח התגברה והיא החלה להתפורר; תחילה עורה ואז, כאילו הייתה פסל מאבקה אפורה, התנדפה כולה לנשיפת הרוח ואבקה התעופף ברוח כמו ענן קטן ואז התפזר, כמו עשן ממקטרת.

"לא את!" רצתי אחריה וראיתי את כל שנותר ממנה עף, מתרחק. השמש בערה בתוכי, הים הלך ושב. כך זה היה תמיד, כך זה יהיה לנצח. מה אני עושה במקום ההווה הזה, מקומי איתה – שם, בנצח. זמן הוא לנצח בר-חלוף, חשבתי, לנצח... הרמתי מבטי אל השמש, היא לא כאבה, הרוח החלה נושבת שוב, כאילו זימנתי אותה רק בשבילי. עורי בין רגע התקלף והתעופף קשקשים קשקשים. מתחת לעור הרוח הייתה נעימה יותר, קרירה יותר,  שאפתי מלא ריאותיי ובנשיפה התפוגגתי אליה. 

ידיים אפורות

12.08.2010

לכל המשפחה והחברים,

קודם כל אנחנו רוצים להודות לכולכם על התמיכה והעזרה שלכם בזמנים קשים אלו, קובץ זה, המוקדש בראש ובראשונה לבתנו אביגיל שאתמול היה יום הולדתה העשרים, מוקדש בהערכה ובהוקרת תודה, גם לכם.

התאבדותה של אביגיל בראשון לאוגוסט 2009, תקפה את כולנו בתדהמה איומה. כהורים אין יגון נורא מזה. אהבתנו את אַבּי הקטנה שלנו לא ידעה גבול וכמוה כך עכשיו כאבנו.

אביגיל הייתה ילדה שונה, היא לא אהבה לשחק במשחקים ילדותיים ולא נהגה להתרועע עם הרבה חברים, יותר מכול היא אהבה ספרים ועולמה הפנימי היה עשיר בכל הנפלאות של העולם הבדיוני. אַבּי הייתה ילדה טובה, וליבה הרחב תמיד שלח אותה לעולם בחמלה ודאגה, כך גם עכשיו, בחמלה ודאגה, אנו משחררים אותה מכבלי אבלנו.

לפני שלושה ימים החלטנו לסדר את חדרה של אביגיל, במהלך סידור החדר מצאנו שני פריטים שעד כה לא ידענו על קיומם. האחד היה ספר גדול אשר יוזכר בהמשך והשני הייתה מחברת קטנה ועבה בה אביגיל רשמה במשך עשר השנים האחרונות.

מתוך הדפים הרבים של המחברת  הזו, אשר הספקנו לקרוא בה מאז פעמים רבות אספנו כאן מבחר קטן של פרקים אשר יכולים לשפוך קצת אור על המסתורין הרב שאפף את מותה הטראגי.

הבחירה לפרסם אותם ברבים, גם אם לקהל מצומצם זה של משפחה וחברים, לא הייתה החלטה קלה, עם זאת, הגענו למסקנה שסיפורה חייב להישמע.

אנחנו שולחים לכם את הקובץ הזה בתקווה שתדעו להתייחס אליו בכבוד ובהבנה הראויים לו, באשר לביקורת העולה בלבכם עם קריאת הדפים הללו, אנחנו רק רוצים להגיד שלאביגיל אמנם היה דמיון מפותח ביותר ופעמים רבות היא שעשעה אותנו בסיפורי בדיות מלאי פיות וקסם, היא מעולם לא הייתה ילדה שקרנית. איננו יודעים כמה אמת יש במילים המוצגות לפניכם, מעט אמת נוכחת שם בוודאות, באשר ליתר, אנו מאמינים שכל אדם רשאי לבחור מה נראה לו נכון ומה הוא רואה כהזיותיה של נערה חולמנית.

אביגיל,

אוהבים לנצח ללא גבול,

הורייך.

04.02.2000

זאת המחברת של אביגיל

אתמול נסעתי הביתה לבד באוטובוס מבית ספר.

לידי ישב ילד גדול אחד שלומד בתיכון שלנו. הוא ירד מהאוטובוס בתחנה לפני והשאיר על הכיסא את המחברת הזאת שלא היה כתוב בה כלום.

מעכשיו זו תהיה המחברת של אביגיל ומותר לה לכתוב בה כל מה שהיא רוצה.

09.02.2000

הפרפר עף בעיגולים

והזבוב עף בקווים

המטוס עף לאמריקה

ואני עפה בחלומות

11.03.2001

היום באו לגור אצלנו בבניין משפחה חדשה.

יש להם אבא ואמא וכלב קטן וחמוד ושחור שקוראים לו קוקו וילד שמן ומעצבן שאמא אמרה שאני צריכה להיות נחמדה אליו כי הוא חדש בשכונה שלנו והוא לא מכיר הרבה אנשים.

06.06.2001

היום אני ודובי מצאנו אוצר.

דובי אמר שאפשר ללכת ברגל עד הבית ואני אמרתי לו שחייבים לנסוע באוטובוס כי זה רחוק מאוד אבל הוא אמר שזה לא כל-כך רחוק כי אבא שלו עובד בבניין הגדול שרואים אותו מהבית-ספר והוא הולך לעבודה כל יום ברגל.

בדרך הביתה כאבו לי הרגליים אז דובי אמר שכדאי שנלך דרך השדה כי יש שם אדמה וזה יכאב לי פחות ברגליים. ואז שמה מצאנו ערימה גדולה של אבנים שהיו עליהם הרבה ציורים ודובי אמר שאסור לנו לגעת באבנים האלה כי על אבן אחת היה ציור של צלב וזה יביא עלינו עוון אבל אני אמרתי לו שזה לא יכול להביא עלינו עוון כי היה על האבנים גם ציור של מגן דויד ושל אותיות בעברית ושחוצמזה זה לא היה בכלל ציור של צלב כי זה היה הפוך.

אז חפרנו באבנים ומצאנו שהחביאו שם את הספר הכי מטורף שיש בעולם. אני הכי אוהבת ספרים ואפילו יש לי בחדר מדף עם הספרים שלי שיש שם את פנג הלבן ואת שלושת המוסקטרים ואת האחים לב ארי ששכחתי להחזיר לספרייה ואת האנציקלופדיה שאבא קנה לי והוא אמר שזה ליומולדת שתימעשרה שלי אפילו שאני עדיין בת אחדעשרה וחצי וכשאמא שאלה אותו למה הוא קנה את זה כי זה יקר אז הוא אמר לה שזה היה במבצע.

אבל הספר הזה שמצאנו יותר מיוחד מכל ספר אחר שראיתי בחיים; הוא גדול מאוד, אפילו ענקי, ויש לו כריכה אדומה וגדולה וישנה שלא כתוב עליה כלום, אפילו לא את השם של הספר, והדפים שלו עבים וישנים והם מריחים כמו גרביים. ובפנים מישהו כתב שם כל מיני דברים מוזרים והוא גם צייר בכל הדפים מלא ציורים של כל מני צורות וחיות שאני אמרתי שזה מפלצות אבל דובי אמר שזה חיות רגילות בכלל ושיש כאלה באוסטרליה ואני אמרתי לו שאין כאלה באוסטרליה כי היה לציורים שמות מוזרים כמו בילאר ואשמדאי ובאנציקלופדיה שלי בבית יש לי את כל החיות בעולם ואף-בעם לא ראיתי שם את החיות האלה אבל דובי רק אמר "כן נכון" כמו איזה ילד קטן ומעצבן אז קראתי לו שמן והוא לא דיבר איתי עד שהגענו הביתה.

30.07.2001

הכי גרוע בעולם זה כשאבא צועק.

אתמול גנבו לאבא את האוטו והוא אמר שנמאס לו מהשכונה שלנו ושהוא רוצה לעבור דירה ואמא אמרה לו שאין לנו כסף אז הם התחילו לריב.

אני לא רוצה לעזוב את השכונה כי אז אני אצטרך ללכת לבית-ספר אחר ולא יהיו לה שם בכלל חברים וגם אני לא אהיה יותר שכנה של דובי ולא אכפת לי מזה בכלל אבל הוא מרשה לי לשחק עם קוקו.

הבנתי סוף סוף מה כתוב בספר.

זה מתכונים מיוחדים, אבל לא כמו אלה שאמא משתמשת בהם כשנמאס לה מהאוכל שהיא תמיד מכינה או כשבאים אורחים ושתמיד יוצאים לה לא טעים, אלא מתכונים אחרים שאי אפשר לאכול אותם כי הם מגעילים אבל לכל אחד מהם יש מטרה מיוחדת משלו: יש שם מתכון שיכול לעשות פרנסה שזה אומר כסף אבל צריך בשבילו משהו שקוראים לו קנה-בשמים וגם רגליים של עטלף אז אני לא אעשה אותו, אבל מצאתי שם מתכון שהחומרים שלו לא כאלה מסובכים וקוראים לו "נגד גזל" שבדקתי במילון וזה אומר נגד גנבים אז אני אעשה אותו ואשים אותו באוטו החדש של אבא ואז לא ייגנבו אותו אף-פעם.

19.08.2001

אי אפשר לתפוס צפרדעים!

היום אחרי בית-ספר הלכתי לביצה הגדולה שיש לנו בקצה של השכונה במיוחד בשביל לתפוס צפרדע בשביל המתכון שלי.

יש לי כבר הכול: אדמה יבשה, מים קדושים שהם בעצם מים מהברז אבל אמרתי עליהם "ברוך אתה אדוני שעושה מים" אז עכשיו הם קדושים ואפילו מצאתי פרפר לילה מת ולקחתי לו את הכנפיים.

לקח לי הרבה זמן למצוא בכלל צפרדע. אמא אמרה לי לא להתרחק כל כך לתוך הביצות אבל עכשיו הייתה לי משימה והמשימה שלי ישבה בשקט מולי, בורקת ומקרקרת והגבשושיות על הגב שלה נצצו במעט אור השמש שהצליח להתגנב דרך הסבך הגדול של העצים בביצה. כמו גנב התקרבתי אל הצפרדע בצעדים איטיים ושקטים וכבר היית ממש קרובה אבל בדיוק כשחשבתי לקפוץ עליה ולתפוס אותה היא כאילו קראה את המחשבות שלי וקפצה מעל שלולית ענקית.

חיכיתי בשקט והסתכלתי איך הצפרדע הסתכלה לצדדים באדישות, כשנראה היה שהיא לא שמה לב אל הילדה הקטנה שמסתכלת עליה התחלתי הולכת לקראתה עם הידיים מורמות לאוויר והעיניים חורשות מזימות, וכשהייתי במרחק של שני צעדים מהקרפדה, הקרפדה מילאה את הסנטר שלה באוויר ושיחררה גרעפס גדול שהייתי צריכה ממש להתאפק שלא לצחוק. זה עכשיו או לעולם לא, חשבתי וקפצתי בכל הכוח לכיוון שלה אבל היא שוב נמלטה ברגע האחרון, ואני נפלתי לבוץ.

השמלה שלי שלפני ההרפתקה הזאת הייתה בצבע ורוד בהיר הפכה להיות בצבע חום ירקרק של הביצה ובכלל לא היה אפשר לראות שזאת השמלה שבחרתי לפני שבועיים עם אמא בחנות כשהיא לקחה אותי לקנות לי מתנה ליומולדת.

בסוף החלטתי לוותר. הייתי יחפה ועייפה ומלוכלכת והשמש התחילה לשקוע והצפרדע שוב התרחקה ממני וחוצמזה, האמת, לא היה לי אומץ להוציא לה את העין.

כשהגעתי הביתה, אמא ואבא כבר היו בסלון וראו חדשות. זו הייתה ההזדמנות שלי, חציתי את המסדרון במהירות ועליתי המדרגות לחדר שלי בזמן שצעקתי "שלום אמא! שלום אבא!".

בחדר הורדתי מהר את השמלה שלי, החבאתי אותה בתוך מגבת ושמתי את החבילה בפינה, כדי שאחר-כך אני אגניב אותה לתוך הסל כביסה כשאמא לא תראה. אחר-כך הלכתי בשקט לחדר האמבטיה ובמהירות שטפתי את הידיים ואת הפנים וחזרתי אל החדר ולבשתי את החולצת פיג'מה שלי שהיא בכלל חולצה ענקית של אבא שהוא אמר שהוא כבר לא רוצה ואמא אמרה שחבל לזרוק ושהיא יכולה להיות יופי של פיג'מה לאביגיל ואני לא רצתי אותה בהתחלה אבל היא ממש נוחה והיא גם מריחה כמו חיבוק של אבא אז עכשיו אני אוהבת אותה.

לפני שאני הולכת לישון אני רק רוצה להגיד לכל ההרפתקנים שבעולם – אל תאמינו לאף אחד – אי אפשר לתפוס צפרדע!

02.02.2002

המבוגרים

המבוגרים אומרים שרק הם יודעים,

למרות שכל הזמן הם רבים ורבים.

הם אומרים שאסור לתת מכות

ושלילד גדול אסור לבכות.

הם אומרים שהכול בעולמנו הוא טוב

ושחשוב לאהוב וללמוד ולחשוב

ושעד גיל מסוים יותר מדי קרוב

ושלהכול יש משמעות

ושאסור לנו למות

אבל בסופו של דבר

ולא חשוב שמות

הם נפגשים להם בלילה

ומכריזים מלחמות.

26.03.2003

מצאתי את הספר שוב.

אני לא מאמינה ששכחתי ממנו. מי שכתב את הספר הזה היה או גאון או משוגע, בטח הוא היה שניהם ביחד. קראתי באיזה ספר שההבדל בין גאון למשוגע זה שהמוח הוא כמו כרכרה והמחשבות הם כמו סוסים והסוסים של שניהם דוהרים ממש מהר אבל הגאון יכול לשלוט בסוסים שלו ואצל המשוגע הם דוהרים לבד.

אני לא יודעת מה עם הסוסים שלי אבל אני בטוח משוגעת בגלל שאני הולכת לנסות לעשות עוד מתכון מהספר הזה. הפעם מצאתי שם משהו שהכי קל בעולם להכין – כל מה שצריך זה שתי מראות ונר - קוראים לזה "פתיחת שער" וזה בדיוק מה שאני ודובי צריכים בשביל שנוכל סוף-סוף להיכנס לבניין הנטוש ההוא ליד העיר שהיה פעם בית משוגעים ועכשיו אין שם אף אחד. יש לו גדר ממש גבוהה ועל השער שלו יש שרשרת גדולה עם מנעול אבל מאחורי המנעול יש גן ממש יפה שדובי אמר שהוא ראה שם עץ דובדבנים ושהיה לו עץ כזה ליד הבית הישן שלו שהם גרו בו כשהוא היה קטן עד שאבא שלו הפסיד את החנות והם היו צריכים לעבור לשכונה שלנו.

מחר אני אדבר עם דובי ואני אגיד לו שיבוא אלי לחדר בלילה ונעשה את המתכון הזה ביחד. צריך לשמור על סודיות! פעם היו מרשים לנו לישון אחד אצל השנייה אבל מאז שאמא של גילי עשתה לה בושות וסיפרה לכל ההורים שהבת שלה קיבלה הם לא מרשים לנו לישון ביחד, כאילו מי רוצה לגעת בשמן הזה בכלל? 

27.03.2003

אני כל-כך מתרגשת שאני לא יכולה לחכות.

בבית הספר, לא כל-כך הקשבתי לשום דבר שהמורות אמרו, הראש שלי היה עסוק בלרחף בדמיונות והלב שלי היה עסוק בהתרגשות שמרגיש קברניט של ספינה כשהוא והספנים שלו יוצאים לגלות עולמות חדשים. במחברת שלי היא לא רשמה כלום, רק ציירתי את העיגולים בתוך עיגולים בתוך עיגולים שהיו מצוירים בתור הספר האדום בעמוד של המתכון של הפתיחת שערים.

כשסופסוף הגיעה ההפסקה רצתי החוצה וחיפשתי את דובי. הוא ישב בחצר עם הגב על הגדר והסתכל על הילדים האחרים כשהם שיחקו כדורגל, הוא לא אהב לשחק כדורגל בעצמו ואני חושבת שזה בטח בגלל שהוא שמן אבל אני לא רוצה לשאול אותו אם זה נכון כי אז הוא ייעלב.

קראתי לו "דובי?" והוא רק ענה לי "אמרתי לך לא לקרוא לי ככה" אבל אמרתי לו שכולם קוראים לו ככה וחוצמזה שאנחנו ידידים עכשיו וידידים נותנים שמות חיבה אחד לשני והשם שאני בוחרת לתת לו הוא דובי.

דובי לא היה נחמד, בטח מישהו העליב אותו. מוזר לא משנה כמה פעמים קוראים לילד שמן שמן הוא תמיד נעלב מזה, פעם קראו לי נמוכה ואני עדיין הכי נמוכה יותר מכולם בכיתה, חוץ מהילד ההוא ששכחתי את השם שלו שהיה איתנו בתחילת השנה – הוא היה נמוך ממש - אבל ההורים שלו לקחו אותו מבית הספר והמורה אמרה שזה בגלל שיש לו מחלה בעצמות.  לא משנה עכשיו אני שוב הכי נמוכה בכיתה ולמרות שקראו לה 'אבי הקטנה' כבר איזה מיליון פעמים, אני כבר לא נעלבת מזה בכלל ואפילו התחלתי לחייך כשקרואים לי ככה.

"אתה זוכר את הספר ההוא שמצאנו?" שאלתי את דובי במסתוריות.

"אמרתי לך לזרוק אותו" הוא אמר  "הוא היה מפחיד"

"למה?" שאלתי כמעט נעלבת בשם הספר, אבל לא היה לי כוח לשמוע מה הוא יענה לי, היה לי משהו לספר ולא היה לי כוח ולא זמן להקשיב.

"אז מצאתי בתוך הספר מתכון שפותח שערים..."

"ו..." דובי נראה לא כל-כך מעוניין בסיפורים שלי, אבל הוא ידע שאני לא אוותר לו אז לא הייתה לו ברירה אלא לסובב אלי את הראש ולהקשיב לי.

"ו... אתה זוכר את הבית של המשוגעים ההוא?"

"מצורעים"

"מה?"

"זה היה בית של מצורעים לא משוגעים"

"לא חשוב" קטעתי אותו, "היה לו מנעול על השער אתה זוכר?" אמרתי ונראה היה שהוא לא ממש הבין לאן אני הולכת עם זה אז הוספתי "אז עכשיו יש לנו מתכון לפתוח את המנעול"

"את סתם מדברת שטויות" הוא אמר לי "בשביל לפתוח מנעולים צריך מפתח" תמיד אמרתי לו שהדמיון שלו נכה ושהוא צריך כיסא גלגלים.

הסברתי לו שמפתחות זה רק לאנשים רגילים שאין להם את הספר שלי ושאיתו אפשר לפתוח את כל המנעולים שבעולם אבל הוא התעקש להתווכח איתי ושוב התחיל להגיד לי "לא נכון" איזה אלף פעם כמו ילד קטן עד שאמרתי פעם אחת "לא נכון" והוא התבלבל ואמת "כן נכון" ושנינו התחלנו לצחוק.

"מה את רוצה?" הוא בסוף שאל אותי, ידעתי שהוא ישבר בסוף.

אמרתי לו שיבוא אלי היום בערב ושיגיד לאמא שלו שהוא הולך למסיבת פיג'מות של דניאל והוא אמר שהוא באמת הולך למסיבת פיג'מות אצל דניאל אז שאלתי אותו "מה יותר חשוב? מסיבת פיג'מות עם החברים האלה שלך שרק צוחקים עליך כל הזמן ושאתה נעלב בגללם או לבוא אלי ולהכין מתכון לפתיחת שערים?" והוא שתק כי זו באמת הייתה שאלה קשה.

 "בסדר" הוא אמר לבסוף וכל כך שמחתי שכמעט שחכתי להגיד לו שיביא מראה כי יש לי רק מראה אחת בחדר ואם אני אקח את המראה של אמא אז היא תתחיל לשאול שאלות ועכשיו צריך לשמור סודיות של מרגלים.

עכשיו הכול מוכן, שמתי על המיטה את הספר פתוח  בעמוד הנכון, ואת הנר והגפרורים שגנבתי מהארון של המטבח שמתי על השטיח ומולם שמתי את המראה שלי. כל מה שנשאר זה שדובי יגיע כבר ונוכל להתחיל.

20.04.2003

מה קרה?

עברו כבר שלושה שבועות מאז הלילה ההוא ואני לא מצליחה להבין מה בדיוק קרה שם. החלטתי לכתוב עכשיו את כל מה שאני זוכרת מאותו הלילה למרות שאני כבר לא יודעת מה באמת קרה שם ומה דמיינתי שקרה שם ומה חלמתי שקרה שם כי מאז אותו הלילה אני חולמת את אותו חלום מוזר בכל לילה.

דובי הגיע באיזה עשר ונכנס דרך החלון. לקח לו מלא זמן לעבור את החלון כי הוא לא הצליח להרים את הרגל שלו מעבר למעקה למרות שפעם זה לא היה לו בעיה. בסוף הוא נפל על השטיח ועשה כל כך הרבה רעש שחשבתי שאמא ואבא יבואו לבדוק מה קורה ויהרסו לנו הכול.

הוא לא שכח להביא את המראה ושמתי אותה במקום שחיכה לה מול המראה שלי עם הנר בניהם. לא היה לי אומץ להדליק עדיין את הנר אז אמרתי לו שהוא צריך לקרוא את כל מה שכתוב על המתכון בספר ושיגיד לי אם נראה לו שעשיתי הכול נכון.

הוא התחיל לקרוא בספר והוא אמר שכתוב שם שזה בכלל לא מתכון לפתוח שערים אלא שזה דרך ליצור משהו שנקרא אור-אינסוף שפותח שער למקום שנמצא מעבר לקליפות ולרשמים בספירה השנייה ושקוראים למקום הזה גזרי דין. אחר-כך אמרתי לו שימשיך לקרוא בלב כי גם ככה אני לא מבינה על מה הוא מדבר ושכשבא לו להצטרף אלי שיבוא לשטיח. הוא קרא עוד קצת ובסוף הוא בא.

בפעם הראשונה שהדלקתי את הגפרור כל-כך פחדתי לקרב אותו לנר שהוא שרף לי באצבעות ואז הוא נפל על השטיח. מזל שדובי מיהר לכבות את האש כי אולי הייתי שורפת את כל הבית. אחר כך ניסיתי שוב להדליק את הנר אבל הגפרור נכבה לי כי פתאום החלון נפתח והרוח כיבתה אותו.

קמתי וסגרתי את החלון טוב וחזרתי למראות. הפעם דובי עזר לי בזה שהוא כיסה את הגפרור עם הידיים שלו ככה שהוא לא ייכבה בדרך והצלחתי להדליק את הנר.

זה היה כל כך יפה בהתחלה. הלהבה של הנר הכפילה את עצמה דרך המראות, דובי אמר לי להסתכל על זה מלמטה מהזווית שלו ושנינו התכופפנו לראות מקרוב את כל הנרות הכפולים שרואים דרך המראה. אני זוכרת שהייתי כל כך קרובה לדובי שיכולתי להריח שהוא אכל סנדוויץ' עם ממרח שוקולד לפני שהוא בא.

אז פתאום ראיתי משהו זז במראה וסובבתי את הראש שלי לאחור לראות מה זה אבל לא היה מאחורי שום דבר. דובי שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שכלום לא קרה ושנינו חזרנו להסתכל על הנרות.

אני לא ממש זוכרת מה היה עכשיו, אני זוכרת האור של הנרות התחיל ממש לסנוור אותי ושנדמה היה לי שיש שתי ידיים אפורות ורזות שיוצאות מהמראה החוצה לכיוון שלי ושל דובי. אני זוכרת שהיה רעש מוזר בחדר כמו רשרוש הזנב של נחש פעמונים. אני זוכרת שדובי דחף אותי על הרצפה ושממש פחדתי אז חיבקתי את הברכיים ועצמתי עיניים חזק עד שזה יעבור. אני זוכרת שהיה באוויר את הריח המוזר הזה שמריחים שנוסעים לים המלח. אני זוכרת שהייתה לי סחרחורת וששמעתי את דובי מתנשם ממש כבד ואז שהוא פתאום צעק ושהצעקה שלו כאילו הפסיקה באמצע ואז היה שקט.

אני לא זוכרת כמה זמן היה השקט הזה מסביב או מתי בדיוק נרדמתי אבל בבוקר למחרת דובי לא היה שם והחלון היה פתוח והנר היה כבוי והמראות היו שבורות על השטיח.

דובי לא בא לבית ספר למחרת וממש פחדתי שקרה לו משהו נוראי אבל המזכירה של בית ספר אמרה שההורים שלו התקשרו להגיד שהוא חולה ושהוא לא יבוא לבית ספר היום.

הוא לא בא לבית ספר שבועיים ולבסוף כשהוא בא הוא היה ממש חיוור וראו שהוא ירד במשקל. גלית אמרה שהוא נדבק במחלה של הילד ההוא ושהעצמות שלו יהיו עכשיו חלשות ואני אמרתי לה שהיא זונה ושתסתום את הפה שלה.

הוא לא אמר לי שלום בכלל, בעצם, לא דיברנו מאז אותו הלילה, כל פעם שבאתי לדבר איתו הוא הסתובב והלך זה היה כאילו הוא פוחד ממני או כועס עלי או משהו, זה בכלל אני שצריכה לכעוס עליו כי הראש שלי ממש כאב אחרי שהוא דחף אותי על הרצפה.

07.07.2005

יש לי שני חיוכים

אחד של אבי ואחד של אביגיל

החיוך של אבי הוא חיוך של ילדה מתלהבת קטנה

הוא חיוך של עולם של שטויות

פעם הוא היה בא הרבה

עכשיו הוא כמו דוד רחוק מופיע לפעמים והולך

פעם אהבתי את החיוך הזה

היום הוא מרגיש כמו חיוך של מישהו אחד

לאביגיל יש חיוך אחר,

היא לא זוכרת מתי הוא הופיע,

מין חיוך רחב מדי, סנטר מורם והעיניים מגולגלות לאחור

זה חיוך שיודע שאין בעולם הזה סיבות לחייך

זה חיוך שנהנה מערפל ומעשן של אוטובוסים

זה חיוך של אמת ולא של מראות של ילדות

20.05.2007 

אני לא מאמינה שאני חוזרת למחברת הזאת.

אבל הלילה החלום ההוא חזר אלי,

נערה מנסה להיזכר בחלום של דמיון של סיוט של ילדות - את כזאת מטומטמת.

אותם תמונות; הנר החלון והידיים האפורות, אותו ריח של ממרח שוקולד ושל ביצים סרוחות.

אין הרבה מה לעשות עם זה.

תצחקי על זה.

תחשבי על זה – הילדה ההיא מהחלום ההוא – מה לה ולך?

היא חיה בחלומות מדומיינים ואת בסיוטים של מציאות.

תשאירי אותה שם את הילדה ההיא.

שם על הרצפה.

מאחורי המראה השבורה.

 15.07.2009

יופי לך,

אישה בת 19 כותבת במחברת של ילדות קטנות.

ובכל זאת...

אתמול יצאתי עם גלית ועם דנה לעיר. דנה הולכת להתגייס עוד מעט וקבענו עם הבנים שנצא ביחד לחגוג לה כמו שצריך. אני שונאת את גלית ואת דנה. אבל כמה אפשר להיות בבית. לראות את אבא מקלל את הטלוויזיה ואת אמא מחייכת כאילו אין צרות בעולם.

בכל אופן, בדרך ראיתי את דן. בהתחלה לא זיהיתי אותו, הוא היה רזה ממש והוא ישב לבד בפאב כותב לו בתוך מחברת קטנה במהירות. לא ראיתי אותו איזה ארבע שנים. מאז שאבא שלו הסתדר והם עברו דירה.

אני לא יודעת מה נכנס בי אבל אמרתי לבנות שימשיכו ושאני אצטרף אליהם עוד מעט ואחרי שהן הלכו נכנסתי לפאב ובלי מילים התיישבתי בכיסא הריק מולו.

כשהוא הרים את עיניו, צמרמורת חלפה לי לאורך עמוד השדרה.

אחרי שתיקה ארוכה אזרתי את האומץ לדבר ובחיוך המיומן שלי אמרתי לו "שלום".

הוא השיב בחיוך מאולץ והחזיר את עיניו למחברת שלו, כותב ומוחק וכותב ומתאמץ להיעלם ממני.

"תגיד" שאלתי אותו בחוסר הסבלנות האופייני שלי שהשנים לא העלימו. "מה קרה באותו ערב?"

דן החוויר והרים את עיניו, פחד עמוק נחשף במבטו.

"כאילו.." ניסתי לדבר בתוך המבוכה של שנינו "...אני לא זוכרת כמעת כלום ומה שאני זוכרת אני בטח דמיינתי, אז חשבתי אולי אתה..."

"את לא זוכרת?" הוא שאל.

אמרתי לו שלא ממש ואז הרגשתי פתאום כמה החיוך שלי והגישה שלי מזויפות.

"טוב שכך" הוא אמר והחזיר את העיניים שלו למחברת. בהתחלה כעסתי עליו. עכשיו...

"דובי?" משכתי את תשומת ליבו. "לא דיברנו מאז אותו הלילה"

הוא לא ענה.

"לפעמים אני חולמת..." התחלתי לדבר והוא הרים שוב את המבט שלו אלי "שאנחנו שוב בחדר והנר דולק ו..."

אז הוא נבח עלי "די!" ופתאום הרגשתי כאילו אני צריכה לפחד ממנו.

"מה קרה שם?" הפצרתי בו.

"את באמת לא זוכרת?"

"לא."

"עדיף ככה" הוא אמר "את לא באמת רוצה לדעת"

"אני כן!"

"את לא!" החלפנו חיוכים של זיכרונות.

"נו..." אמרתי בחוסר סבלנות.

"מה נו?"

"אתה לא מתכוון לספר לי?"

"תעזבי את זה"

"לא רוצה" הרגשתי כאילו אני שוב בת שתים-עשרה וששוב אני משחק את המשחק הזה של לשבור את דובי, אבל הוא המשיך בשלו ולחש "עדיף שלא..."

"למה?!" פתאום התפרצתי עליו, היה בי משהו כועס, ולא ידעתי מה זה ולמה אני כל-כך כועסת, אבל כבר לא יכולתי לשלוט בפה שלי והתחלתי לנבוח עליו "למה לעזוב את זה?" סיפרתי לו שאני לא מפסיקה לחשוב על הלילה ההוא ושלא משנה כמה אני חושבת על זה אני לא מצליחה להיזכר בכלום ושכל מה שאני זוכרת זה שהיינו שם ושהיה חושך ושאז היה אור גדול ו...

"לא היינו מוכנים לזה" הוא קטע אותי.

"למה?" שאלתי.

"ל..." הוא חיפש את המילים "לשער"

"איזה שע..." פתאום נזכרתי, "באמת נפתח שער?" הרגשתי כמו משוגעת, רגע אחד צועקת עליו ורגע אחרי זה צוחקת.

"תעזבי!" הוא אמר בתקיפות ואני לא יכולתי להפסיק; "מה פתאום לעזוב, אתה רוצה להגיד לי שאתה חושב שבאמת נפתח שער?" הוא ידע שאני לא אעזוב את זה, שאני לא יכולה לעזוב את זה מיליון שנה עברו בנינו ועדיין יש דברים שלעולם לא ישתנו.

"כן" הוא לחש בראש מושפל ואני קפאתי במקום.

"ואתה..." חייכתי, להתייחס לזה כמו לבדיחה הרגיש לי קל יותר מאשר להתייחס ברצינות למילים שיצאו לי מהפה, "... נכנסת לשער"

"את לא מבינה" הוא נשמע מיואש.

"אז תסביר לי!"

"לא נכנסים לשער..."

"אז מה עושים?"

"יוצאים ממנו"

"לאן יצאת?"

"לא יצאתי"

"אז מה?"

"לא מה"

"מה זאת אומרת? אתה יכול להיות יותר ברור?"

"לא מה – מי"

"מה 'מי'?" שאלתי, "מי יצא מהשער?" רק כשסיימתי לשאול את השאלה הבנתי כמה מוזר זה היה לשאול אותה בכלל.

אחרי שתיקה ארוכה אזרתי  אומץ ושאלתי אותו שוב, הפעם בשקט, "מי יצא מהשער?"

הוא הוציא מצית מכיסו ורכן לעברי,  גם אני רכנתי לעברו.

בנינו לא היו יותר מעשרים סנטימטרים ויכולתי להריח שהוא התחיל לעשן.

הוא הרים את המצית כך שהיא הייתה בין הפנים שלי ושלו והצית אותה.

"תסתכלי" הוא אמר לי, ואני ראיתי את הלהבה משתקפת בתוך העיניים שלו.

"מה?" שאלתי אותו

"תסתכלי קרוב יותר"

התקרבתי עוד יותר ופתאום יכולתי לראות בתוך האישון שלו את עצמי מאחורי להבה.

"קרוב יותר" הוא אמר והתקרבי עוד, החום של הלהבה שרף לי את הריסים.

פתאום ראיתי בתוך האישונים שלי אותו, את דובי, הוא נראה שוב כמו הילד השמן שהכרתי והוא נראה מפוחד, ובתוך העיניים שלו יכולתי לראות אותי אני הייתי זקנה וזרה לעצמי, והבבואה שלי חייכה אלי, כמו מכר רחוק שניסיתי לשכוח, היא חייכה אלי והיה משהו שלם בחיוך שלה משהו שקינאתי בו והידיים שלה, הידיים שלי היו אפורות ורזות וארוכות.

31.07.2009

זו לא אני

זו לא אני שהולכת ברחוב

זו לא אני שהולכת לישון

זו לא אני שצוחקת כששום דבר מצחיק לא קרה

זו לא אני שכותבת את המילים האלה על הדף

אז אם יום אחד אלך לי

אל תבכו

תזכרו,

שזו לא אני שהולכת ברחוב

שזו לא אני שהולכת.

ושהכול זה רק

עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול.