חופשה משפחתית פרק 7: שאטו דה מנטון סן ברנרד

אני לא זוכר אם הזכרתי את העובדה הזו מספיק, אבל אנסי יפה. מכיוון שזה היה היום האחרון שלנו בעיר הזו, לא הייתי מוכן לעזוב אותה בלי לצלם אותה קצת עם חברנו המעופף. אבל כאן נכנסה בעיה נוספת: הצרפתים מאוד מודאגים מתופעת הרחפנים העולמית. מבחינתם, כל רחפן שמצלם בארצם מדווח ישירות לCIA על כל החירויות והזכויות הצרפתיות שלהם. הם כל כך לא אוהבים רחפנים, שהטסה של רחפן באזור עירוני יכולה לעלות לצלם החובב עד 15 אלף יורו. מצד שני – אנסי ממש יפה. הפתרון? לצאת לצלם עם הזריחה, בשבע לפנות בוקר, שעה שהמטורפים היחידים שערים בה הם תיירים. אז בזמן שאשתי והבנות התחילו את היום שלהן בשקט, התלבשתי מהר, שמתי על גבי תיק מלא ציוד ויצאתי לחוף לצלם כמו נער בדרכו למבצע גרפיטי מפוקפק. 

כבר סיפרתי שאנסי מתהדרת בעיר עתיקה חביבה וציורית, ובכן ביום ראשון האחרון של כל חודש, רחובות העיר העתיקה הזו הופכים לשוק פשפשים רחב העוטף את השוק הקבוע של אנסי. שוק שאתרי התיירות השונים מכתירים כאחד השווקים היפים בצרפת. לשם פנינו היו מועדות. השוק בהחלט נחמד, אבל מסתבר שהיום ראשון האחרון של כל חודש הוא לא כזה אטרקציה בכלל. ראשית, רוב הדוכנים הם פיצ'פקס ושטויות שאין טעם לקנות אותם אם יש לך טעם. ושנית, מסתבר שהעיר החליטה שלא לשמור את יום השוק הזה בסוד ופחות או יותר כל אוכלוסיית התיירים מהמחוז באה להתקשקש שם. 

היה עמוס ודחוק ולחוץ ואחרי חמש דקות הדבר היחיד שרצינו זה לצאת משם. אבל, כמובן שלא נצא לפנ י שנקנה כמה מצרכים חשובים להמשך המסע – ספציפית גבינות וריבות נפלאות במיוחד.

הקטע התמוהה בשוק של אנסי, הוא שהוא ממוקם באנסי ואנסי, כידוע, היא עיר יפה מאוד. מכיוון שהיא יפה מאוד, היא גם יקרה מאוד. אבל, אחרי המסע הזה בשוק, הבנו את החוקיות המוזרה שהוא החליט לעבוד על פיה – בכל עצירה שלנו, בין אם זה כדי לקנות גבינות, ירקות, ריבות, צעיף או סלסלות חמודות כאלה של פיקניק – המחיר בקופה הגיע לפחות או יותר 20 יורו. זה היה מוזר. לכן, העצה שלנו למבקר בשוק, היא לא לחשוב מה אתה רוצה, אלא בכמה דוכנים אתה מתכוון לעצור. אחרי שהחלטת לעצור בארבעה, אתה יכול לצפות לבערך 80 יורו של הוצאות ולהעביר את הזמן בחיפוש אחר הדוכנים הכי טובים לבזבז בהם את הסכום הזה.

מרוצים קיפלנו את מטלטלנו שוב אל הרכב, אמרנו שלום לאנסי, עם הבטחה לבוא ולבקר בה שוב, פעם. כשיהיה לנו מספיק משאבים כדי להנות ממנה בלי להרגיש כאב על המחירים המופקעים (שהם אגב, קצת פחות מהמחירים בישראל).

התחנה הבאה שלנו במסע הייתה תחנה שאני, באופן אישי, מאוד התרגשתי לקראתה – טירת דה מנטון סן ברנרד. טירה שמתהדרת בהיסטוריה מטורפת לחלוטין: המשפחה שחיה בה נמצאת שם כבר 600 שנה. בזמן מלחמת העולם השנייה, אב המשפחה היה אחד מהמקימים של הרזיסטנס. היא נבנתה על מקום הולדתו של סן ברנרד, הקדוש השומר של החוצים את האלפים, והמקור מהמאה ה10 של הכלב המפורסם שזכה לשם אחרי הציל אנשים מהאלפים. אבל החלק הכי מרגש (לפחות בשבילי) הוא שני ביקורים שנערכו בטירה הזו בסוף המאה ה17 ובראשית המאה העשרים. 

בימי מלכותו של לואי ה14, הגיע לטירה הזו הסופר שארל פרו, ושבהשראת הטירה הזו הוא כתב את האגדה על היפהפייה הנרדמת (חשוב להעיר שגרסה אחרת, אמינה יותר, ממקמת אותו בחבל הלואר בטירת אוסיי), בגרסה שלו היפהפה נרדמת למאה השנה וכשהיא מתעוררת (לבד) היא רואה נסיך יפה תואר, בו היא זוכה כפיצוי על הגורל האכזר שעבר עליה. לנסיך, מסתבר, יש אם שהיא אוג שאוכל ילדים, והיא רוצה לאכול את הילדים שלו ושל היפהפה הנרדמת שלו. האם נכשלת הודות לטבח רחמן ובסוף מבשלים אותה.

הביקור הפחות מוטל בספר נעשה שם בראשית המאה העשרים, על ידי האנימטור וולט דיסני. הוא חיפש טירה שתהיה השראה לטירה של היפהפייה הנרדמת שלו ומצא אותה כאן. אותה טירה הפכה להיות הטירה שרואים בהתחלה של כל סרט דיסני מאז ועד היום. 

מיותר להגיד שהתרגשנו מאוד לטייל בטירה האמתית של היפהפייה הנרדמת. אבל גודל ההתרגשות כגודל האכזבה. שלא תבינו אותי לא נכון, הטירה בהחלט מרשימה ויפה ומלאה במסתורין, אבל הבעלים הנוכחי של הטירה החליט שהוא רוצה חוויית מבקרים מסוימת מאוד: במקום לפתוח את הדלתות של כמה חדרים ולתת למבקרים לשוטט ולצלם כמו בנאדם נורמאלי, הוא שכר את שירותיהם של ילדי להקת תאטרון חובב צרפתי ובנה מסלול שבו, בכל פעם האורחים נכנסים לחדר אחר ושם מקבלים בצרפתית הצגה בינונית עם הסבר על החלל. חלל אחד שהיה מרשים במיוחד היה הספרייה העתיקה, אשר התגאתה בכל כרכי האנציקלופדיה של דידרו ודלאמבר. ואפילו היה שם חדר שינה של נסיכה, אשר סיפרתי לביתי שזו זו היא המיטה של היפהפיה הנרדמת. אבל צריך להבין שהשהות בכל חדר הייתה מורכבת מהחובה לשמור על שקט מופתי בזמן שאיזה ילד מקשקש משהו בצרפתית תוך כדי שהוא מראה את כישורי המשחק הבינוניים שלו. לבסוף אמרה לי בתי את המשפט המנצח של הטיול: "אני חושבת שאני יודעת למה היפהפייה נרדמה – זה היה משעמום".

בקושי רב שרדנו את כל החללים, עד שהרשו לנו לצאת מהמקום הזה ולברוח כל עוד נפשנו בנו. כך יצאנו אל עבר היעד הבא של מסענו – גרנובל.

חופשה משפחתית, פרק 6: שאטו דה מונטרוטייה

"עכשיו אנחנו נוסעים לטירה של אבירים. אבל לפני כן צריך לעבור את מבחן האומץ!"
הכותרת המקורית שנתנו לטיול הזה הייתה "טירות ואגמים בחבל הרון אלפ.", עד כה ראינו שני אגמים – ז'נבה ואנסי, וטירה אחת – זו של וולטיר. עתה הגיע הזמן לטירה הבאה: טירת מונטרוטייה המרשימה, הממוקמת כעשרים דקות מאנסי. 
כאשר ביררנו על טירה זו, ראינו שהיא ממוקמת ממש ליד אטרקציה פופולרית נוספת – נקיק גדול שמי נהר בצעו באדמה. לנקיק ניתן השם האלגנטי Gorges du fier, או "נקיק הגאים", מה שנתן לכל הסיפור הזה תחושה של הליכה קלילה בטבע, איטית ומחויכת כמו מצעד גאווה במדינה נאורה. לא יכולתי לטעות יותר. ומה שתוכנן להיות טיול קצר בטבע, הפך במהרה לחרדה קיומית אמתית – כמו הליכה במצעד הגאווה אבל בירושלים.
האתר מתגאה בקרוב למאה שנים של תיירות ובהחלט ניתן לראות לא מעט אנשים באים והולכים ממנו, כולם מחויכים ונעימים. בזמן רכישת הכרטיסים ההנחיה היחידה שנתנה לנו המוכרת הייתה "אל תרימו את הילדים על הידיים". הנחיה תמוהה משהו, אבל הגיונית בסך הכל.
אחרי כניסה מרשימה ומבטיחה גילינו ש"נקיק הגאים" אינו אלא גשר צר על צלה ההר הצועד עוד ועוד פנימה אל עבר מקום שבו ההרים סוגרים עליך, המים גועשים מתחתך בעומק כמה מאות מטרים, הקרשים חורקים כשאתה דורך עליהם ובנותיך בוכות לידך, כי גם הן, כמוך, הבחינו בכך שכל מה שעומד בניהן ובין נפילת למוות בטוח זה מעקה עדין בגובה מטר ואחיזה מיוזעת של הורה מפוחד.
לא אשקר, גם אני פחדתי לחיי. משהו בקונסטרוקציה של הדבר הזה הרגיש כאילו זה לא יעבור את וועדת הבטיחות של אתר בנייה בסין. שלא תבינו אותי לא נכון, זה בהחלט היה מרשים, ומעורר יראה, ומלמד דבר מה על כוחם של איתני הטבע וכל הבולשיט הזה, אבל גאד דאם איט זה היה מפחיד אחושרמוטה.
אחרי חמישים מטר של הליכה מפוחדת זה נראה כאילו זה רק הולך להיות מפחיד יותר, צר יותר ורופף יותר. למזלי, עשיתי בחירה מצויינת בבחירת בת זוג לחיים והיא, ברגע אלוהי של השראה הכריזה "מסתובבים!" הסתובבנו. ובזמן שהבת שלי בוכה שארים אותה אל הידיים ואחזיק אותה בכל הכוח, הסברתי לה שלצערי זה הדבר היחיד שאסור ושעכשיו, הודות לגאונות של אמא שלה, אנחנו חוזרים למקום המבטחים.
כל הדרך חזרה שרנו בקולי קולות, אולי כדי להסתיר את הלמות הלב הרועמות בבית החזה שלנו "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל!!!" מילים שעד היום איבדו לחלוטין את משמעותן – על גשר צר מאוד אי אפשר שלא לפחד. ממש. ואם מישהו יגיד לי שאלוהים, אזכיר לו שאלוהים גם עשה את הנקיק ואת הנהר הגועש מתחתיו. הבעיה שלי היא עם בני האדם שבנו את הגשר והחליטו לעשות אותו צר. צר מאוד.
אחרי שהגענו למקום מבטחים, ועצרנו לאיזה עשרים דקות לאסוף את נשימתנו וליבב בשקט, המשכנו אל היעד הבא – טירת מונטרוטייה. כשהגענו לשם הופתענו בשנית, הפעם לטובה.
מסתבר שהגענו בדיוק ביום השלישי של פסטיבל בן שלושה ימים שבו אנשים מחיים מחדש את הימים המלחמת העולם הראשונה, שהם המקום היה מבצר של הצבא הצרפתי, וכל המקום היה מלא בגברים מחופשים לחיילים עם ביונט ונשים בבגדי אחיות רחמניות. החוויה המשיכה להיות מגניבה כשהקופאית בכניסה הזמינה את בנותיי לנבור בארגז ענק של תחפושות. שכן, אם כבר הולכים לטייל בטירה ענקית, למה לא לעשות זאת בבגדי נסיכה?
הבעלים המקוריים של הטירה, ככל הנראה החליטו לגלגל את ראשם לרגלי גליוטינה, מתישהו בזמן המהפכה הצרפתית. מאז המקום היה נטוש לכמה שנים עד שלפני מאה שנה, אספן אקסצנטרי ומגניב במיוחד החליט להפוך את המקום למשכן שלו ושל האוספים הרבים שלו.
היו שם אוספים של חרסינות ושל מפות ושל כל מיני שטויות שלא התעסקנו איתם בכלל, בגלל שהיו לו אוספים אחרים הרבה הרבה יותר מעניינים – לבנאדם היה את אוסף כלי הנשק העתיקים הגדול ביותר שראינו בחיים, יותר מכל מוזיאון שביקרנו בו. היו לו תותחים בכל הגדלים, רובים ואקדחים עתיקים מכל סוג וקונפיגורציה ומעניין יותר מכל אלה –חרבות, גרזנים, קשתות, ארבלטים, פגיונות וכידונים מאירופה, ארצות ערב, אפריקה ואפילו מיפן הפאודלית. "חרב דו ידנית מהמאה ה15!!" צעקתי לאשתי בהתלהבות בזמן שהחנון החמוד ששיחק די-אנד-די בגיל החטיבה התעורר בי לחיים, והיא, שגם בילתה את השנים האלה בחברת הקוביות הצבעוניות וכרכי 'רומח הדרקון' קראה לי לבוא מהר ולבחון קאטאנות יפאניות מהמאה ה17. פאק כמה מגניב זה היה.
בחדר נוסף הייתה רחבה גדולה לאימונים, וארגז מלא בנשקים למתאמנים הצעירים. אשתי ואני התאפקנו שלא להוריד חרבות מהתקרה ולהתחיל להשתולל, אבל הבנות לא התאפקו, הוציאו נשקי צעצוע ונלחמו בהנאה זו בזו, בזמן ששיריונות חלולים הביטו בהן בגאווה.
אחרי הסיור יצאנו למרפסת של הטירה לצלם קצת עם הרחפן, לשם שינוי באישור של הבעלים של המקום – נכדו של האספן, שהסתובב עם מגבעת גבוהה כיאה לבעלים של טירה מלאה בנשקים. צילמנו קצת כשפתאום רעש מחריש מילא את החלל. החיילים התחילו לירות בתותח! רצנו להסתכל על המאורע ולפתע מטוס ממלחמת העולם הראשונה, כזה עם שני מדפים ככנפיים ופרופלור בקדמה שלו, הופיע מעלנו והחל לחוג בסיבובים, מנופף מידי פעם לשלום עם כנפיו.
באותו הערב, כששבנו מרוצים לאנסי, קנינו המבורגרים ואכלנו אותם בשקט בדירה. היום היה יום טוב, חבל לסכן זאת עם עוד ביקור מותש במסעדה.
האתר מתגאה בקרוב למאה שנים של תיירות ובהחלט ניתן לראות לא מעט אנשים באים והולכים ממנו, כולם מחויכים ונעימים. בזמן רכישת הכרטיסים ההנחיה היחידה שנתנה לנו המוכרת הייתה "אל תרימו את הילדים על הידיים". הנחיה תמוהה משהו, אבל הגיונית בסך הכל. 
אחרי כניסה מרשימה ומבטיחה גילינו ש"נקיק הגאים" אינו אלא גשר צר על צלה ההר הצועד עוד ועוד פנימה אל עבר מקום שבו ההרים סוגרים עליך, המים גועשים מתחתך בעומק כמה מאות מטרים, הקרשים חורקים כשאתה דורך עליהם ובנותיך בוכות לידך, כי גם הן, כמוך, הבחינו בכך שכל מה שעומד בניהן ובין נפילת למוות בטוח זה מעקה עדין בגובה מטר ואחיזה מיוזעת של הורה מפוחד. 
לא אשקר, גם אני פחדתי לחיי. משהו בקונסטרוקציה של הדבר הזה הרגיש כאילו זה לא יעבור את וועדת הבטיחות של אתר בנייה בסין. שלא תבינו אותי לא נכון, זה בהחלט היה מרשים, ומעורר יראה, ומלמד דבר מה על כוחם של איתני הטבע וכל הבולשיט הזה, אבל גאד דאם איט זה היה מפחיד אחושרמוטה. 
אחרי חמישים מטר של הליכה מפוחדת זה נראה כאילו זה רק הולך להיות מפחיד יותר, צר יותר ורופף יותר. למזלי, עשיתי בחירה מצויינת בבחירת בת זוג לחיים והיא, ברגע אלוהי של השראה הכריזה "מסתובבים!" הסתובבנו. ובזמן שהבת שלי בוכה שארים אותה אל הידיים ואחזיק אותה בכל הכוח, הסברתי לה שלצערי זה הדבר היחיד שאסור ושעכשיו, הודות לגאונות של אמא שלה, אנחנו חוזרים למקום המבטחים. 
כל הדרך חזרה שרנו בקולי קולות, אולי כדי להסתיר את הלמות הלב הרועמות בבית החזה שלנו "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל!!!" מילים שעד היום איבדו לחלוטין את משמעותן – על גשר צר מאוד אי אפשר שלא לפחד. ממש. ואם מישהו יגיד לי שאלוהים, אזכיר לו שאלוהים גם עשה את הנקיק ואת הנהר הגועש מתחתיו. הבעיה שלי היא עם בני האדם שבנו את הגשר והחליטו לעשות אותו צר. צר מאוד.
אחרי שהגענו למקום מבטחים, ועצרנו לאיזה עשרים דקות לאסוף את נשימתנו וליבב בשקט, המשכנו אל היעד הבא – טירת מונטרוטייה. כשהגענו לשם הופתענו בשנית, הפעם לטובה.
מסתבר שהגענו בדיוק ביום השלישי של פסטיבל בן שלושה ימים שבו אנשים מחיים מחדש את הימים המלחמת העולם הראשונה, שהם המקום היה מבצר של הצבא הצרפתי, וכל המקום היה מלא בגברים מחופשים לחיילים עם ביונט ונשים בבגדי אחיות רחמניות. החוויה המשיכה להיות מגניבה כשהקופאית בכניסה הזמינה את בנותיי לנבור בארגז ענק של תחפושות. שכן, אם כבר הולכים לטייל בטירה ענקית, למה לא לעשות זאת בבגדי נסיכה?
הבעלים המקוריים של הטירה, ככל הנראה החליטו לגלגל את ראשם לרגלי גליוטינה, מתישהו בזמן המהפכה הצרפתית. מאז המקום היה נטוש לכמה שנים עד שלפני מאה שנה, אספן אקסצנטרי ומגניב במיוחד החליט להפוך את המקום למשכן שלו ושל האוספים הרבים שלו. 
היו שם אוספים של חרסינות ושל מפות ושל כל מיני שטויות שלא התעסקנו איתם בכלל, בגלל שהיו לו אוספים אחרים הרבה הרבה יותר מעניינים – לבנאדם היה את אוסף כלי הנשק העתיקים הגדול ביותר שראינו בחיים, יותר מכל מוזיאון שביקרנו בו. היו לו תותחים בכל הגדלים, רובים ואקדחים עתיקים מכל סוג וקונפיגורציה ומעניין יותר מכל אלה –חרבות, גרזנים, קשתות, ארבלטים, פגיונות וכידונים מאירופה, ארצות ערב, אפריקה ואפילו מיפן הפאודלית. "חרב דו ידנית מהמאה ה15!!" צעקתי לאשתי בהתלהבות בזמן שהחנון החמוד ששיחק די-אנד-די בגיל החטיבה התעורר בי לחיים, והיא, שגם בילתה את השנים האלה בחברת הקוביות הצבעוניות וכרכי 'רומח הדרקון' קראה לי לבוא מהר ולבחון קאטאנות יפאניות מהמאה ה17. פאק כמה מגניב זה היה. 
בחדר נוסף הייתה רחבה גדולה לאימונים, וארגז מלא בנשקים למתאמנים הצעירים. אשתי ואני התאפקנו שלא להוריד חרבות מהתקרה ולהתחיל להשתולל, אבל הבנות לא התאפקו, הוציאו נשקי צעצוע ונלחמו בהנאה זו בזו, בזמן ששיריונות חלולים הביטו בהן בגאווה. 
אחרי הסיור יצאנו למרפסת של הטירה לצלם קצת עם הרחפן, לשם שינוי באישור של הבעלים של המקום – נכדו של האספן, שהסתובב עם מגבעת גבוהה כיאה לבעלים של טירה מלאה בנשקים. צילמנו קצת כשפתאום רעש מחריש מילא את החלל. החיילים התחילו לירות בתותח! רצנו להסתכל על המאורע ולפתע מטוס ממלחמת העולם הראשונה, כזה עם שני מדפים ככנפיים ופרופלור בקדמה שלו, הופיע מעלנו והחל לחוג בסיבובים, מנופף מידי פעם לשלום עם כנפיו. 
באותו הערב, כששבנו מרוצים לאנסי, קנינו המבורגרים ואכלנו אותם בשקט בדירה. היום היה יום טוב, חבל לסכן זאת עם עוד ביקור מותש במסעדה.

"אבא, לאן הולכים עכשיו?"

האם אי פעם פחדתם לחיי ילדכם? אני לא מתכוון לחדרה הקיומית המרחפת מעל לתודעה של כל הורה, או לשניות האלה על הכביש אחרי שמישהו עשה בהן משהו מטומטם. אני מתכוון לדקות ארוכות של סכנה מוחשית שבהן אתם דואגים שלא לאבד את חיי ילדכם. אני חייב להגיד, שאחרי שחווינו את הדבר הזה, אינני ממליץ זאת לאיש.

חופשה משפחתית, פרק 5: בוקר באנסי

אנסי יפה. ממש יפה. כשיצאנו בבוקר לטייל בין רחובותיה, מהר מאוד הבנו למה היא נחשבת אחת הערים היפות בצרפת. העיר מתהדרת במרכז שוקק, עיר עתיקה ציורית בקטע חצוף, עם נהרות קטנים המפלחים את הרחובות הקטנים, עם החנויות הקטנות והיקרות שלהם. בקצה העיר, כאילו אין גבול לחוצפה, העיר נהנית מחוף לאגם אנסי – האגם הכי נקי באירופה. הוא אכן נקי. ממש נקי. קניתי בקבוקים של מים מינרליים שהיו עכורים ממנו. האגם כל כך נקי שמימיו שקופים לחלוטין. קשה להסביר את זה וצילומים לא הצליחו להעביר את המראה המוזר הזה. פשוט תדמיינו שמתחת לאוויר יש עוד אוויר, אבל רטוב.
בדרך אגם עברנו ליד חנות מנגו ואשתי נכנסה להתעניין. עכשיו, יכול להיות בניכם כאלה שישאלו – עד צרפת הגעתם בשביל להיכנס ל"מנגו"? – התשובה היא כן. רשתות בינלאומיות, על מנת לצמצם עלויות מיותרות, מחלקות את המפה העולמית למספר מחוזות. כל מחוז זוכה לעיצוב המותאם לסגנון ולאיכות שלקוחותיו רגילים לו. במילים אחרות – אם אתם מטומטמים מספק לקנות בגדים באיכות ירודה, אין סיבה שימכרו לכם בגדים באיכות טובה יותר. ישראל נמצאת בקטגוריה "הפריפריה של טורקיה" והיא זוכה לתוצרת בהתאם. צרפת לעומת זאת נמצאת בקטגוריה של... ובכן... צרפת.
אמרתי קודם לכן שאנסי יקרה. ובכן היא ממש יקרה. הארוחה שאכלנו אתמול עלתה לנו 80 יורו למרות שהזמנו רק שתי מנות וחצי. חנות המנגו גם הייתה יקרה יחסית, כלומר, הבגדים היפים והאיכותיים שנמכרו בה עלו קצת יותר מחצי ממה שהיו עולים בארצנו. סוודר או מכנסיים יעלו 30 יורו ומעיל יכול להרקיע מחיר אפילו עד 80. כן אנסי יקרה. אבל ישראל... ישראל יקרה יותר.
לארוחת הבוקר עצרנו בקרפרי חמדמודה ונהנו מארוחה שעברה בשלום יחסי, מלבד אירוע קטנטן שבו הקטנה הפילה כוס מיץ מלאה על תיק של הגברת מהשולחן לידינו. תיק, יש לציין, שנראה כאילו הוא עלה כמו כל הטיול שלנו. השכנה קיבלה את זה בהבנה מקסימה באופן מתמיהה ואנחנו המשכנו את טיול הבוקר שלנו דרך הפארק הצמוד לאגם.
בתוך הפארק היה תחום גן שעשועים קטן לילדים. הבנות ביקשו ואנחנו שמחנו להסכים. אחרי הכל – זה גם הטיול שלהן. משעשע לראות את ההבדל בין הורים צרפתים והורים זרים בגן שעשועים. בזמן שההורים התיירים (אנחנו בניהם) מסתובבים עם הילדים שלהם, מצלמים אותם, משגיחים עליהם ובאופן כללי מעודדים אותם כאילו שהיה מדובר במוקדמות לאולימפיאדה. ההורים הצרפתים מנצלים את הזמן לשבת בצד, לשתות קפה ולנוח בזמן שהזאטוטים שלהם קופצים, מטפסים, נפצעים וצוחקים.
אחרי הפארק עלינו על הקרוסלה האזורית שהייתה בדיוק כמו הקרוסלות הישראליות שלנו, אם המפעיל שלהן היה צרפתי שיכור וסדיסט עם חשק עז לראות ילדים מתעופפים מהמתקן שלו לאלף עזאזל. למען השם, היא הסתובבה במהירות כזו שאני, שהייתי אמור להגיח על הבנות, מצאתי את עצמי נאחז בכל כוחי. הבנות נהנו. כלומר, נראה לי שהן נהנו. יכול להיות גם שהכוח הצנטרפוגלי מתח את הפנים שלהן למשהו שדמה לחיוך. אחרי כן, בעודנו מדדים ומנסים להשיב לעצמנו שיווי משקל הן אמרו שזה היה כיף ובכלל לא מעמם כמו הקרוסלה בירושלים.
כך, מרוצים אחרי התחלה טובה בהחלט. המשכנו לכיוון האוטו אל עבר התחנות הבאות של היום...

חופשה משפחתית, פרק 4: הדרך לאנסי

 אחרי הביקור בביתו של וולטיר, הגיע הזמן לנסיעה הבין עירונית הראשונה של הטיול שלנו – מז'נבה לעיר הנופש היוקרתית אנסי. אני אומר יוקרתית, אבל אני בעצם מתכוון יקרה. מפתיע כמה שהיא יקרה. אנסי היא העיר שאליה אנשים שחיים בפריז, ז'נבה ולוזאן הולכים כדי לנפוש. היינו מוכנים לכך ולכן, במקום להזמין אחד מהמלונות המופקעים של המקום, הזמנו דירה חביבה במרכז החדש של העיר. אבל לפני שנגיע אל הדירה צריך להגיע אל העיר, ולשם כך יש לנהוג.

בצרפת יש שתי דרכים לנהיגה בינעירונית – הדרך המהירה והנוחה, אשר תיקח אתכם דרך כבישים חדשים, מהירים וישרים, או הדרך היפה והארוכה, אשר תיקח אתכם דרך כבישים צדיים, בין כפרים ציוריים, גבעות ירוקות ופרות שאיכות החיים שלהם כל כך יותר גבוהה משלך, שהן גרמות לך להרהר הסבת מקצוע והתחלת סטז' כפרת חליבה צרפתית. אל השיקולים האסתטיים האלה יש להוסיף עוד שיקול אחד קטן: הדרך המהירה היא כביש אגרה שעולה בערך יורו לקילומטר. 
בהתחשב בכך שהטיול שלנו הכיל למעלה משבע-מאות קילומטרים של נהיגה, ובהתחשב בכך שרצינו אשכרה לראות את צרפת בזמן הנהיגה ולא רק את הכביש המהיר והמונוטני, לחצנו על הגדרה פשוטה בגוגל מפס ששמה "הימנע מכבישי אגרה", בדקנו שש פעמים שגוגל לא שוגה לחשוב שאנחנו אופנים ויצאנו לדרך.
בערך בזמן הזה גילינו שבכל רכב צרפתי מותקן מקל קסמים מיוחד שיש לו את הכוח להשפיע על הסביבה ממרחק. בצד השמאלי של ההגה, לא רחוק מכף היד של הנהג, היה מקל מיוחד אשר לחיצה שלו כלפי מטה גורמת לאור כתום להבהב בצד שמאל, והרמה שלו כלפי מעלה מבצעת את אותה מגיה שחורה בצדו הימני של הרכב. האור המכושף הזה גורם לנהגים מסביבך, ככל הנראה באמצעות טלפתיה, להבין את תוכניותך ולהתאים את נהיגתם על מנת לאפשר לך להגשים את משאלותך. לא ניתן לתאר את העוצמה האדירה של כוח האיתות הזה. בעזרתו ניתן להחליף נטיבים, לבצע אכיפה ואפילו לפנות, מבלי לגרור אחריך סדרה של חריקות בלמים וצפירות.
כה התרגלתי להשתמש בכוח האיתות הזה שאחרי שחזרנו שגיתי לחשוב שהוא נמצא גם במכוניתי הישראלית. השתלבתי לתוך כביש ירושלמי ממוצע בצידו הימני ואחרי כן התכוונתי לעבור נטיב אחד שמאלה, על מנת לבצע פניה שמאלה כעבור עשרה מטרים. מיותר לציין שהתוצאה לא הייתה מה שחשבתי שתהיה. 
פעולת האיתות שלי גרמה לנהג שהיה בערך מאה מטרים מאחורי להאץ את מכוניתו על מנת לעקוף אותי לפני שאבזה את כבודו בפנייתי, לאחר מכן, כאשר שגיתי לחשוב שמעבר הנטיב יתאפשר לי בכל זאת, הוא המשיך לחרוק בבלמים שלו תוך כדי צפירה ארוכה במיוחד, לעקוף את רכבי מימין, לפתוח את חלונו לצידי ולשחרר לעברי חוות דעת מפורטת לגבי התרשמותו מתוצאות מבחן האיי-קיו האחרון שלי ומהמקצוע של אמי. אכן דורותי, אמרתי לעצמי, את כבר לא בקנזס.
אבל תרשו לי לעזוב את ארצנו, ולשוב לנהיגה הרגועה בצרפת. היות והתשנו את הבנות כהלכה, הן נרדמו פחות או יותר ברגע שהתחלנו לנסוע, אבל מכיוון שהנסיעה נמשכה שעה וארבעים, הן הצליחו להשלים שעת שינה, להתעורר ולהתחיל, מסיבות השמורות עמן, תחרות צווחות מחרישות בתיו הייחודי הזה שיש לילדות קטנות, שיכול לגרום לגבר בוגר לדמם מהאזניים. החזית ההורית השיבה גם היא בצעקות לכיוון המושב האחורי, והחלק השני של הנסיעה המשיך באווירה פסטורלית ורועשת, כאשר מידי פעם מבט מתנשא ושופט נשלח לעברנו מפרה רועה זו או אחרת.
לבסוף הגענו לאנסי, נכנסנו לדירה שלנו, פתחנו בקבוק יין אלזקס ריזלינג שהיה מאכזב במתיקותו ולאחר שעה קלה של מנוחה והתארגנות, יצאנו לאכול את ארוחת הערב שלנו במסעדה מקומית חמודה בעיר העתיקה של אנסי. 
המסעדה לא הייתה מסעדה צרפתית במובן היקר והמעודן של המילה, במקום זאת בחרנו בטיול הזה להתמקד במסעדות שיספקו לנו את הטעמים המקומיים של אזור הסבואה. מה שאומר, בעיקר, גבינות שמנות חמות, דביקות ואלוהיות. במסעדה הזו בחרנו את המאכל הלאומי של הצד הצפוני של הסבואה – גבינת הרבלושון – מוגשת בצורה המוזרה הקרויה "רבלושונייז". מה שהסתבר כהצלחה קולינרית מסחררת וטעות לוגיסטית איומה.
על מנת לאכול את הרבלושונייז המלצרים מפנים לך את מרכז השולחן ומציבים עליו מתקן ברזל שבחלקו העליון רוחשות גחלים לוהטות. את גוש הגבינה שלך, אתה אמור להניח על מגש ולהשחיל אותו לסדק במרכז המנגל ההפוך הזה, כך שהגבינה תימס ואתה תוכל לשפוך אותה על לחם, נקניקים או כל מה שתחפוץ לשפוך אותה עליו. 
זה היה טעים מאוד, אבל לחשוב על האחריות המוטלת על זוג הורים עייפים, שצריכים לשמור על שתי ילדות קופצניות ליד ערימה של גחלים לוהטים, היה משהו שהיינו צריכים לעשות לפני שהזמנו את מלכודת המוות הזו.
הבנות מאוד רצו להתנהג יפה, הן התחילו את הערב מקסימות ומתוקות באמת, אבל כאן כדאי להזכיר לקורא שהיום הזה התחיל באנמסה בטיול במרכז העיר ובשוק, המשיך לפארק ליד הווילה דיודטי, לביקור בטירת וולטיר, לטיול בפארק הסובב את הטירה, לנסיעה בין עירונית ארוכה, להגעה לדירה חדשה וממנה לטיול רגלי עד למסעדה שבה גם היה צריך לחכות לאוכל. במילים אחרות הן ממש רצו להיות מתוקות, אבל העמסנו עליהן כל כך הרבה שהן פשוט לא היו מסוגלות לכך. גם אנחנו לא. אכלנו כמו כלבים מורעבים, הזמנו חשבון כמו פושעים וברחנו משם חזרה למלון, להשכיב את הילדות לישון ולסיים את היין שפחתנו לפני כן.
באותו הערב רבנו. היינו מותשים והיה ברור שאם הטיול הזה ימשיך ככה, עדיף לקפל הכול ולחזור הבייתה. זה לא שלא היינו במקומות נפלאים, יפים ומרגשים, פשוט היינו בהרבה מהם ביום אחד שהתחיל ממש מוקדם ונמשך עד הרבה יותר מידי מאוחר. אבל לפני שנהיה חכמים ונוכל לעבד את העובדות הברורות האלה, היינו צריכים להוציא קצת קיטור זה על זו, ולהיכנע לעייפות שתשחרר את התסכול מקרבנו, ולמנות זה בפני זו את כל הדברים שעשינו לא בסדר בחודשיים האחרונים.
אחרי הקיטור יצא, נרגענו ופתחנו בקבוק נפלא של שטרנוף דה פאפ שצבעו היה שחור כדיו וטעמו כדם של מלכים אבל קליל באופן מפתיע. התנצלנו זה לזו על התנהגותנו הקודמת וקיבלנו על עצמנו מספר החלטות חשובות להמשך הטיול:
א. לא לחנך יותר את הילדות במהלך הטיול. בשביל זה יש את הבית ואין טעם לבזבז תסכול ומאמצים כאשר יש כל כך הרבה גירויים חיצוניים חדשים ומוזרים שפועלים כאן נגדנו. 
ב. לתת להן לחוות את הטיול איך שהן רוצות ולקבל את זה שגם להן זה קשה ומוזר לא פחות מאשר לנו. 
ג. להיות מוכנים תמיד לשחרר ולוותר בהתאם למה שקורה בשטח. באנו להנות, לא למלא את הכרטיסייה שלנו במקומות שונים ותסכול.
ד. לעשות מאמץ אמתי לנוח. זו חופשה, לא מסע כומתה.
ה. לעבור בכל ערב, עדיף עם בקבוק יין או שניים, על התכנית למחר ולקבל ביחד החלטות ושינויים לגביה, על מנת ששנינו נהיה מוכנים לבאות והימים שלנו לא יהיו עמוסים לעייפה כמו היום..
וכך, עייפים אך רצוצים הלכנו לישון, וטוב שכך – כי למחרת חיכה לנו יום ארוך ומלא בהרפתקאות...

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 52

52

תנומתך טרם התנדפה

עיניך טרם נפקחו

הקוצים ביער התפוצצו לכדי פרחים –

אתה לא יודע זאת?

עצלן, עצלן –

אתה לא יודע זאת?

אל תבזבז את זמן

תנומתך טרם התנדפה

עיניך טרם נפקחו

בסופה של דרך מחרידה

בארץ שוממה, אטומה, אי שם

בסופה של דרך מחרידה

בארץ שוממה, אטומה, אי שם

חבר יושב לבד

מה שלא תעשה, אל תאכזב אותו

התעורר, התעורר,

אל תבזבז זמן

תנומתך טרם התנדפה

עיניך טרם נפקחו

אז מה אם השמיים הצחיחים בוהקים

בחומה הפראי של השמש?

אז מה אם הארץ בכל מקום מוכה

בשמיחת חולות בוערים?

אז מה אם היא משתנקת מצמא?

הבט אל תוך רוחך

האין אתה רואה שם עונג?

הבט אל תוך רוחך

האין אתה רואה שם עונג?

לצער יש חליל שעוקב אחר עקביך

הוא מנגן, הוא קורא, הוא קורא לך בדבש השיר

התעורר, התעורר,

אל תבזבז זמן

תנומתך טרם התנדפה

עיניך טרם נפקחו

הקוצים ביער התפוצצו לכדי פרחים –

אתה לא יודע זאת?

עצלן, עצלן –

אתה לא יודע זאת?

אל תבזבז את זמן

תנומתך טרם התנדפה

עיניך טרם נפקחו

(55)

עייף הוא לבך והתרדמה עודנה על עיניך. האם לא הגיעה אליך השמועה שהפרח מולך בהדר על הקוצים? עור, הו עור נא! אל נא תתן לזמן לחלוף לשווא!

בסופו של שביל מסולע, בארץ בדידות בתולה חברי יושב לבדו. אל תוליך אותו שולל. עור, הו עור נא!

מה אם השמיים נחנקים ונרעדים בחום שמש הצהריים- מה אם חולות בוערים פורשים את כנפי הצמא שלהם!  האם אין שמחה במעמקי לבך? בכל פסיעה שלך, האם נבל דרכך לא מתפרץ עם המנגינה המתוקה של הכאב?

חייו של אוסקר וויילד, מתוך "אגדות אמתיות, כרך ב'"

 השנה הייתה 1874. איסלנד זכתה בעצמאות מדנמרק, האימפרסיוניסטים הציגו אמנות חדשה בפריז, לוי שטראוס החל לשווק סוג חדש של מכנסיים, ובחור צעיר מאירלנד הגיע ללונדון כדי לכבוש את העיר.

קראו לו אוסקר וויילד והיו לו את כל הכלים הדרושים למשימה: תואר יוקרתי מאוקספורד, מספיק כסף בשביל להיראות כמו עשיר, חוש אופנה מופלא שהבטיח תמיד להשאיר חותם, וכישרון אלוהי להשתמש בשפה. הוא כתב ללא רבב ובמסיבות היה כוכב, שכן תמיד ידע לומר את המילה האחרונה, שגם תמיד הייתה הכי שנונה, מספיק כדי שכל אותו הערב ידברו עליה ועליו, הרבה אחרי שהוא מזמן עזב.

כשהציעו לו משקה היה אומר "אני יכול להתנגד לכל דבר, מלבד לפיתוי", וכשהציעו לו משקה נוסף הרים כוסית ואמר: "הכול במתינות – אפילו מתינות." כששאלו אותו למה הוא תמיד מתבדח השיב: "החיים חשובים מדי בשביל לקחת אותם ברצינות".

לא עבר זמן רב וכל הקסם האישי הזה הצליח להכניס אותו לכל המקומות הנכונים בעיר. לא הייתה מסיבה טובה, בלי אוסקר בסביבה. לא היה נושא לשיחה שלא הביע עליו דעה מקורית. כששאלו אותו איך הוא יודע הכול, השיב: "אני לא צעיר מספיק בשביל לדעת הכול". כולם אהבו אותו. הם אהבו אותו כי הוא היה אדם חופשי להתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה ולא כמו שצריך. "אני חייב להיות עצמי," היה אומר "כל התפקידים האחרים כבר תפוסים". אבל הם אהבו אותו גם כי הוא חי את החיים שלהם לא היה אומץ לחיות. חיים של בגדים יפים, אמנות גבוהה ומסיבות שלעולם לא נגמרות.

הוא היה להיט כזה גדול, שאפילו הזמינו אותו לסיבוב הופעות בארצות הברית. מאושר, נסע לשם והעביר הרצאות על אמנות וספרות, לכל מי שהיה מוכן לשמוע. גם לקהל בחליפות וגם לעובדים במכרות. כששאלו אותו מדוע הוא לא מתבייש להסתובב עם חברה של פועלים פשוטים, השיב: "כולנו חיים בביבים, אבל חלקנו מביטים לכוכבים." כולם שמחו לשמוע אותו ולדבר עליו והוא קיבל את זה בהכנעה: "יש דבר אחד גרוע מכך שמדברים עליך, וזה שלא מדברים עליך." כשחזר ללונדון, כל כך שמחו לקבל אותו שחיכו לו יותר הזמנות למסיבות והרצאות מאשר הוא יכול היה לנצל. "יש אנשים שמביאים אושר לכל מקום שהם הולכים, ויש אנשים שמביאים אושר מתי שהם הולכים." הוא אמר לקהל שהיה תמיד סביבו, וזה רק צחק וצחק.

אבל, בלונדון של המלכה וויקטוריה, גם לכוכב עולה היו חוקים שצריך לכבד ולעמוד בהם, במיוחד אם החברה רוצה להרגיש מהוגנת ומכובדת. בין החוקים הלא כתובים האלה היה אחד מתסכל במיוחד: כל גבר מעל גיל כזה וכזה צריך להתחתן ולהקים משפחה. אז הוא התחתן עם הגברת קונסטנס לויד, יורשת עשירה שהייתה מקורבת למשפחת המלוכה ובמהרה לשניים היה בית יפה וגדול ושני ילדים מתוקים. אוסקר אהב מאוד את ילדיו ואת משפחתו, אבל הבית החדש שלהם היה כל כך יקר, שלא הייתה לו ברירה אלא להתחיל לעבוד.

הוא ניסה לעבוד באוניברסיטה ולכתוב מאמרים רציניים וארוכים ומשעממים, אבל במהרה הרגיש שאמנם חינוך זה דבר נפלא, אבל חשוב לזכור מדי פעם שדברים שבאמת שווה לדעת, אי אפשר ללמד. אז הוא ניסה להיות עיתונאי ולכתוב מאמרי דעה, אבל הציבור הרחב התקשה להבין מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק. "הציבור הוא סובלני במידה נפלאה" אמר, הוא מוכן לסלוח על הכול מלבד על גאונות."

אז הוא החליט לכתוב אגדות לילדים ופתאום אנשים התחילו להבחין שמתחת לשיער הארוך והיפה הזה מסתתר כישרון אמתי. וברגע שאנשים הבינו את זה, הם היו מוכנים לשמוע את דעותיו בנושאים אחרים. לבסוף אוסקר ווילד החליט להפתיע את הקהל שלו ולכתוב רומן. רומן שהיה מפחיד ומופלא, יפה ונורא, מלא במסתורין ומלא באמת, רומן שאפילו זכה בהצלחה מתונה.

אבל אוסקר הגיע כדי לכבוש את לונדון. לא רק לכבוש כמה לבבות של עשירות במסיבות, ולהשיג הערכה מכמה אקדמאים זקנים. והלב של לונדון, אז כמו היום, פעם על בימת התאטרון. אז החליט את הקריירה לשנות ולכתוב כמה מחזות. תחילה כתב מחזות רציניים שהתקבלו ברצינות רבה, אחר כך כתב מחזות שנונים שהשיגו ביקורות שנונות לא פחות. לבסוף כתב קומדיה אחת על טעות שנעשתה בגלל שטות. הוא קרא לה "על חשיבותה של רצינות".

מיד אחרי הערב הראשון כולם מיהרו להלל את האל שהתגלה בארצם. הכוכב פתאום הוכיח שהוא גם שווה משהו. ערב אחרי ערב הכרטיסים נמכרו, ובסוף כל הופעה הוא היה עולה על הבמה ומודה לקהל על ביצוע תפקידו כהלכה. הוא שמח שהקהל מעריך את ההצגה כמעט כמו שהוא בעצמו מעריך אותה, וכולם שמחו וצחקו והללו אותו. כך הבין שאם אתה רוצה להגיד לאנשים את האמת, עליך לגרום להם לצחוק – אחרת הם פשוט יהרגו אותך.

אוסקר ווילד הצליח. הוא כבש את העיר וזכה בתהילה השמורה לראשונים במעלה. אבל עמוק בפנים משהו היה חסר. היה לו את כל מה שחלם עליו: בית גדול, כסף רב, משפחה טובה ותהילה בינלאומית, אבל הוא עדיין לא היה מאושר. עד שיום אחד פגש במשורר צעיר בשם הלורד אלפרד דאגלס, חבריו קראו לו "בוֹזִי", ואצלו הוא מצא את הפיסה החסרה בחייו – אהבה. הוא אהב את אשתו, אבל כמו שאוהבים את הדודה הטובה שלך, והוא מאוד אהב את ילדיו אבל זה לא אותו דבר.

בזמן שהוא בילה עם בוזי הם דיברו וצחקו וזה היה כאילו לא צריך בעולם שום דבר. פתאום הוא לא היה צריך לכבוש ולנצח, להצחיק ולארח. פתאום היה מספיק רק לטייל ולשוחח. הוא אהב את בוזי כמו שאוהבים החברים הכי טובים, או כמו חבר וחברה, אבל כל הזמן הזה הוא זכר שהאהבה של שניהם אסורה.

שכן, בימים ההם היו חוקים ברורים – אסור לבנים לאהוב בנים. כמובן, שתמיד היו זוגות כאלה, אבל רק במחשכים. לכן, זוגות אוהבים היו חייבים להידחק לשעות של הלילה שבהן אנשים הגונים ישנים, או לצאת לבלות רק במקומות אפלים, לצד גנבים ושודדים.

אם לא היה די בכך, לאוסקר ואלפרד הייתה עוד בעיה גדולה. אבא של אלפרד היה ג'ון דאגלס. המרקיז של קווינסבורי. שמלבד תואר האצולה שלו, לא היה בו שום דבר אציל. הוא היה גס ואלים ונהג לקלל בכל משפט שני. כך בלונדון, לצד המפעלים שזיהמו את האוויר, ג'ון היה מפעל של זיהום אווירה. תרומתו היחידה לחברה הייתה קביעת חוקים לקרבות האגרוף שהרשו להמשיך להרביץ למי שנפל. יש מי שהיה רואה במרקיז אדם רע, אבל אוסקר ווילד לא האמין שנכון לחלק אנשים לפי רעים וטובים – עבורו אנשים היו או מקסימים או משעממים, והמרקיז לא היה אדם מקסים בכלל.

כשהגיע לאב השמועה על כך שבנו נצפה מתהולל עם ידוען, הוא זעם כל כך שמיהר ללכת אל המועדון שבו בילה אוסקר ולמסור לו מכתב מעליב שישפיל אותו בפני כולם. הוא קרוב לוודאי קיווה שאוסקר יצא לפגוש אותו לקרב אגרופים ברחוב, אבל אוסקר היה איש תרבותי וכשפוגעים באיש תרבות, הוא לא הולך מכות – הוא הולך לבית המשפט.

אוסקר לא האמין שהמרקיז ילך אתו לבית המשפט. הוא לא האמין שהוא אדם כל כך גאה עד שיתעקש לנצח גם במחיר השפלת בנו בציבור. הו, כמה הוא טעה. במקום לפתור את העניין בשקט, ג'ון דאגלס החליט לצאת למלחמה בבית המשפט, גם במחיר השפלה ציבורית של בנו ושל כל מעגל חבריו.

בזה אחר זה הביאו לדוכן העדים את כל האנשים שראו את זוג האוהבים. וכך, המשפט הוציא לאור את מה שאוסקר ווילד ניסה להסתיר אפילו מעצמו: את העובדה שהוא אוהב בנים. היו אנשים דתיים שניסו להפציר בו שדרכו לא מובילה לגן עדן אבל הוא השיב: "אני לא רוצה ללכת לגן עדן – אף אחד מהחברים שלי לא שם."

כך אוסקר וויילד נמצא אשם בפשע ללא קורבנות, פשע שהחטא היחיד שלו הוא אהבה, והוא נידון לשנתיים של עבודות פרך. מבית המשפט הובילו אותו לבית המעצר. שם קרעו את בגדיו היפים והלבישו אותו סמרטוטים אפורים ומלוכלכים, הם גילחו שערותיו היפות והובילו אותו בשלשלאות למחנה העבודה.

בדרך עצרו בתחנת רכבת. שם ההמון, שזיהה את אוסקר מהעיתון, מיהר לקלל אותו, ולצחוק עליו, ולירוק עליו. זה עצוב, אבל יש בעולם אנשים שצריכים להקטין אחרים בשביל להרגיש שהם גדולים.

יום אחרי יום הוא, שמעולם לא היה בנוי לעבודות כפיים, נאלץ לקום לפני הזריחה ולשבור סלעים עד השקיעה. בכל ערב, מותש ומיוסר, הוא מצא מזור במקום היחיד שהכיר – בכתיבה. הוא כתב יצירה חכמה, יפה ועגומה, כואבת ומלאת תקווה בשם "ממעמקים" שם כתב: "נולדתי כדי להיות יוצא מן הכלל, לא בשביל לעמוד בכללים" והוסיף: "הדבר הנורא ביותר הוא לא הלב שנשבר - לבבות נוצרו כדי להישבר – אלא שהלב אט אט הופך לאבן."

כשסוף סוף יצא משם, חולה ושבור, ידע שלעולם לא יוכל לשוב ללונדון. העיר הזאת שנשאה אותו על כתפיה בשמחה, עכשיו הפנתה לו את הגב. כל המחזות שלו ירדו מהבמה ואת הספרים שלו זרקו למדורה כל מי שרצו להציג עצמם כאנשים מהוגנים.

למרבה המזל נותרו לו כמה חברים נאמנים ואלה דאגו לו לדירה בבית מלון יוקרתי בצרפת, ולמשכורת נאה שאשתו שלחה אליו בתנאי שלא יבייש כך שוב את המשפחה. אט אט הוא החל להחלים ולרגע נדמה היה שיוכל לחיות כך בנוחות של הגלות. היה לו אוכל טוב ומיטה נוחה, הוא אפילו החל שוב לכתוב. מה עוד מותר לאדם לבקש? אבל האהבה נותרה שם. מחכה לו. ואיתה הבטחה לאושר. אז הוא וויתר על הכסף והנוחות ושלח מכתב ובו קרא לבוזי שלו שיבוא שוב אליו.

הוא עזב את המלון היוקרתי ויצא לרואן. שם, סוף סוף, התאחד עם אהובו אחרי שנים של חיים בודדים. מאושרים, השניים יצאו יחדיו לחופשה בנאפולי. אשתו של אוסקר מיד ביטלה את תמיכתה, אבל הם הצליחו לחיות בזכות דמי כיס שבוזי קיבל מאמו, ולרגע נדמה היה שהכול יכול להיות שוב בסדר.

שם, על שפת הים, עם השקיעה, ברגעים שקטים של אהבה, פתאום היה אפשר לשכוח מכל ההשפלה ומהסבל הנורא שהגורל הטיל על השניים, וללכת לאיבוד בחיבוק.

אבל אז אמו של בוזי הגיעה למסקנה שבנה הגיע לגיל שבו כל אדם מהוגן צריך להתחתן ולהקים משפחה. היא כתבה לו מכתב ובו הסבירה שאם לא יחזור מיד הביתה, היא תפסיק לשלם את מחייתו והוסיפה שאם אוסקר יואיל בטובו לעזוב, היא תשלם לו על כך בנדיבות. השניים ידעו שבלי התמיכה שלה, אין להם סיכוי לחיות ואוסקר היה צריך לוותר על אהבתו ועל האושר שהיא הביאה לו, בפעם שנייה.

לבד הוא עזב לפאריז ושם ניסה לשווא לחזור לחיים של מסיבות וכתיבה, אבל, כמו שכל מתאגרף יודע, הגוף לא יכול לשאת כל כך הרבה מכות. כך, כשהכסף נגמר הוא מצא את עצמו ברחובות, מקבץ נדבות מחברים שהכיר מחיים אחרים. את מותו הוא מצא בפונדק קטן, עם חבר קבצן וילד שסחר בגפרורים, להם סיפר בלילות אגדות. הם ראו בו איש טוב וחכם ונדיב ואהבו אותו כמו חברים אמתיים.

שבעים שנים אחרי-כן החוק הבריטי סוף סוף השתנה. ב1967 כבר לא היה אפשר לכלוא גברים בגלל אהבה לגברים. בשנת 2000 הרשו להם אפילו להתגייס לצבא. החל משנת 2013 כבר היה מותר להם להתחתן ולאמץ ילדים ולבסוף, בשנת 2017, אוסקר ווילד בעצמו, ביחד עם עוד חמישים אלף אנשים שנמצאו אשמים בגלל האהבה, קיבל חנינה רשמית מהממשלה הבריטית.

החיים הם לפעמים לא אגדה פשוטה ויפה. לפעמים קורים דברים נוראיים לפני שאנחנו סוף סוף מבינים את מוסר ההשכל. אבל כל עוד בסוף אנחנו לומדים שאין שום דבר רע באהבה, ושאסור לאסור משנאה או קנאה – יש עדיין אור בקצה המנהרה.