קורא בכתובים - היידגר - הוויה וזמן - 10.

כותרתו של פרק זה היא "כיצד יש להבחין בין האנאליזה של דאזיין מאנתרופולוגיה, פסיכולוגיה וביולוגיה" וזה בהחלט חלק מהתוכן של הפרק, אבל לקרוא את הפרק מתוך ההנחה שזה כל מה שנאמר בו יחטא לחלק מהותי מהתוכן שלו. היידגר אמנם מתייחס לתחומי ידע אלה, אבל הוא מבין את אלה כצורה העכשווית שבה מופיעה בעיה פילוסופית עתיקת יומין.

כפי שנאמר בפרק הקודם, האנאליזה של דאזיין, כמו אנתרופולוגיה, ביולוגיה ופסיכולוגיה, היא מחקר אל ההוויה מתוך נקודת המוצא של בני האדם. 

כמודל ראשוני של השגיאה שאותה מבקש היידגר לייחס לתחומי מחקר אלה, הוא מביא את דקארט. לאורך הספר תהיינה להיידגר ביקורות רבות כלפי דקארט וניתן לומר בהחלט שעמדתו של היידגר ניצבת במיקום מנוגד מאוד לעמדתו של דקארט, אבל יש להבין שההתייחסות החוזרת ונשנית לדקארט הנה דווקא הערכה חיובית של מפעלו הפילוסופי. אין הרבה פילוסופים המוזכרים בספר שזוכים לניתוח עשיר ומקיף כמו דקארט. ברשימה האקסקלוסיבית הזאת ניתן לכלול גם את אפלטון, אריסטו, קאנט ואולי גם היגל, אבל אלה, בעודם חבורה מכובד של פילוסופים, אינם אלא חמישה פילוסופים חשובים במסורת המכירה בעשרות פילוסופים גדולים אחרים שאינם זוכים לאותה התייחסות.

נחזור לתוכן. היידגר מכיר בכך שדקארט זיהה ולמעשה גילה או חשף את הcogito sum - ה"אני חושב משמע אני קיים" המפורסם שלו הוא לא פחות מיריית הפתיחה של המודרנה. אבל בעוד שדקארט וממשיכיו הגיעו רחוק מאוד לגבי החלק של הcogito (החושב) לא נעשתה כל התקדמות בחקירת הsum, הקיום. קיום זה או ההוויה זה מושא המחקר החשוב ביותר של היידגר בספר. היידגר מזהה את הכשל הזה בהבנת ההוויה של דקארט וממשיכיו (הבאים לידי ביטוי בתחומי המחקר שהוזכרו למעלה) בכך שהמודל הקרטזיאני מפרש את ה"אני" שבמשפט כ"סובייקט". מילה המכילה את ההתייחסות של סובסטנציה. משהו, דבר בעל תכונות הנמצא ביחס מסוים, אם כי נפרד עם האובייקטים. אבל ההתייחסות לאני כסובייקט, כסובסטנציה, היא אובייקטיפיקציה של הסובייקט. היא רואה בו, במונחיו של היידגר דבר "נוכח-בפני" וככזה כפוך לקטגוריות ותכוניות כמו כל אובייקט חומרי בעולם. בדרך זו אנחנו יכולים לדבר על ה"חומר הרוחני", "החומר החושב", "החומר של הנשמה" מבלי להבחין בסתירה העמוקה שנמצאת כאן. מבחינה פנומנולוגית, אין נוכחות לאותו סובייקט, למעשה אין נוכחות לכל היחסים האלה של סובייקט מול אובייקט - ישנו רק להיות.

את כל התפיסה הזו, המודרנית והנוצרית, היידגר מזהה כמקושרת באופן ישיר עם ההבנה היוונית הקלאסית של האדם כ"ישות רציונאלית" ישות לוגית. (יש להעיר כנגד היידגר שהוא מבין כאן את המילה לוגוס בצורה המסורתית כרציונאליות, כאשר בהמשך הספר, כמו גם בהקדמה, הוא מפרש את המילה "לוגוס" כ"דיסקורסיביות").

למרות שהיידגר מייחס את החלוקה המפורשת הזו לסובייקט ואובייקט לדיקארט, הוא מזהה אותה עם מסורת ארוכה של חלוקה שגויה כזאת; החלוקה בתאולוגיה הנוצרית לחומר זמני וחומר נצחי - נשמה ואלוהים, מבצעת בפועל את אותה פעולה. מבחינה פנומנולוגית אין קיום לנשמה או לאלוהים, או לסובייקט, או לרוח, או לשכל, או לנפש, או לכל צורה אחרת של הפרדה כזאת אבל כאן אין טיעון חילוני רדיקאלי כפי שניתן לקרוא. יש לזכור שהמילה "קיום" מחזיקה משמעות מסוימת עבור היידגר ואינה טענה אונטולוגית על ישויות אלא אופן שבו דברים נוכחים עבור דאזיין. אלוהים לא קיים משמעו שבתוך חייו האונטים של הפרט, כמו בתוך החיים האונטולוגיים של כל דאזיין, אין מצב עניינים שבו אלוהים מופיע כנתון בידי או כנוכח בפני, זו טענה הרבה פחות רדיקלית מאשר זו הראשונה.

אבל נעזוב רגע את אלוהים. ונחזור אלינו. היידגר יוצא מהתסבוכת הזו דרך ניתוח האישיות (פרסונה) שלנו. הוא אומר:

"The person is no thinglike and substantial being. [...]

The person is not a thing, not a substance, not an object" (73)

הצידוק שלו לטענה זו הוא פנומנולוגיה טהורה - החוויה שלנו של האישיות שלנו כאשר אנחנו מבצעים פעולה. מעשים אינם דבר פיזי, למעשה בשעת המעשה אין משמעות לפיזיקאליות בכלל. ישנו אופן מהותי שבו האישיות קיימת רק בכך שהיא מבצעת פעולות מכוונות (אינטנציונאליות) וככאלה הן לעולם לא "אובייקטיביות". מתוך כך, להציע הסבר מכאניסטי פיזיקליסטי של פעולה יהיה שקול לדה-פרסונליזציה של הפועל. משום שהמשמעות של הפעולה, והקיום שלה הוא חלק בלתי נפרד מהפועל בזמן שהוא או היא פועלים. 

"Acts get performed, the person is a performer of acts" (73)

אבל יש כאן משחק נוסף, מתחת לפני השטח, שהיידגר עושה עם השפה. המילה "person" נובעת מהמילה היוונית "פרסונה" שמשמעותה "מסיכה" והמילה performanceעדיין זוכה לשימוש מוכר ונפוץ כהופעה על במה מול קהל. זה הוא רובד נוסף שיכול להאיר אור על הטענות האלה בצורה מטאפורית. אם נניח מחזה יווני המתרחש על במה באתונה, מי שיסתכל ל בני האדם ועל המסכות שהם לובשים ועל הפעולות שהם מבצעים כבני אדם שלובשים מסכות, מדברים מילים ומבצעים פעולות, כלומר, מי שיישאר בהיבט הפיזיקאלי של ההופעה, לא יוכל להבין שבר מההצגה. למעשה הוא יאבד בדיוק את מה שמוצג. עם זאת, אם הוא ינתח זאת כ"האיש הזה הוא בעצם דמות, והמעשים הם בעצם ייצוגים של סיפור" נאבד גם את ההופעה באיזו תסבוכת פרשנית מטאפיזית שגם היא מרחיקה אותנו ממה שמתרחש. אם אנחנו רוצים ליהנות ולהבין את מה שקורה על הבמה עלינו לנוע למקום המידי יותר של ההתרחשות עצמה. 

הכשל של אנתרופולוגיה, או המדע של החיים מנקודת המבט של האנשים החיים אותם, כמו גם הכשל של פסיכולוגיה, כתחום המחקר המנתק את האישיות של האדם מהאדם ומנסה להבינה לבדה, הוא בדיוק זה שהם הופכים את האדם הפרטי למשהו "נתון בידינו" לסובייקט שאינו אלא אובייקט של חקירה ובזאת מזניחים לחלוטין את שאלת ההוויה. היידגר מוסיף שגם אם נחבר את האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה יחיו למעין "מדע החיים" (ביולוגיה, כפי שהיידגר מבין ביולוגיה ולא כפי שהיא נלמדת בחוג לביולוגיה תחת הכותרת "ביולוגיה") עדיין לא נצליח להתקדם כלל ככל שזה נוגע לשאלת הקיום.

תחום זה של הקיום הוא נגיש רק לדאזיין, שכן רק עבורו יש משמעות ללהיות קיים. מנקודת מבט זו, הפילוסופיה של החיים היא דבר מה שמשמעותו, מנקודת מבט אונטולוגית, כפופה לפרשנות האישית של הדאזיין. אבל כאן היידגר מקדים את המאוחר בכמה מאות עמודים, שכן איננו יודעים עדיין כיצד להבין את המושג "פרשנות" בצורה נאותה.

משום מה בכתיבת הפרשנות של פרק זה אני חש מידה רבה של "ישנו עוד משהו מהותי שפספסתי", אשמח אם תוכלו לעזור לי למצוא אותו.

שנאת חינם

כבר שנה שקשה לי לקרוא את הכתובות על הקיר 
כמה שנאה יש כאן. 
שנאת חינם.
שאין בה טעם. שנאה 
שהסיבות לקיומה אינן.

אלה שונאים את הימין בגלל ההתנחלויות, 
אבל מי הקים את ההתנחלויות? השמאל. 
אלה שונאים את השמאל בגלל ההתנתקות, 
אבל מי עשה את ההתנתקות? הימין.
אלה שונאים את הימין בגלל המלחמות, 
אבל מי הכריז את כל המלחמות? השמאל.
אלה שונים את השמאל בגלל השלום, 
אבל מי עשה הסכמי שלום? הימין.

איזה שלטון דפק את המזרחים? גם השמאל וגם הימין.
איזה שלטון חיזק את החזקים? גם השמאל וגם הימין.

ומה שמתסכל בכל הסיפור הזה, 
זה שהרצון של כולם, בסופו של דבר, 
הוא זהה.
כולם רוצים לחיות בשקט.
בלי יוצא מן הכלל, 
אין פה אחד שרוצה לחיות מפוחד.

אבל, אם שקט זו המטרה, 
איך נשיגה בצווחות של שנאה? .
איך נשיג שלווה כשאנחנו מפחדים 
לדבר לב אל לב עם אחינו?
וכך הלב מתקשה 
עד שהוא כבר לא כואב כשילדים מתים.
כי אלה הילדים של הצד השני.
מתנחלים, או ערבים, או חרדים, או הזויים.

אז אנחנו לא מדברים יותר.
רק זורקים סיסמאות 
כמו מרגמות מעל חומות מחנה האויב.
מי האויב?
אם אנחנו רוצים שקט, 
אולי כדאי שנתחיל בלשתוק, 
לבלוע קצת רוק ולחשוב.
איך הפכנו לעם שקשה לאהוב? 
שתומך בעוולה בשם 'טוב'?
זה יהודי? זה ליברלי? זה דמוקרטי? זה ציוני? זה חברתי? זה כלכלי?
מה הטעם?
אין טעם.
זו בסך הכול סתם,
שנאת חינם.

קורא בכתובים - היידגר - הוויה וזמן - 9.

9. התמה המרכזית של האנאליזה של דאזיין

בפרק זה, הפותח את היחידה הראשונה של הספר, היידגר מבקש לצייר תמונה ראשונית של מושא החקירה שלו - דאזיין.

אחת ההנחות המרכזיות של היידגר בספר, והדבר שהופך את הספר לכל כך קשה לקריאה, היא שהיידגר רואה את השפה הפילוסופית הקיימת כמליאה בהנחות ייסוד מטאפיזיות שגויות. לכן הוא מציג מערכת מושגים חדשה המבקשת להימנע בדיוק מאותם כשלים. אם לא די בכך, ישנם גם מושגים שלמים שהיידגר לוקח למטרתו ומשנה להם לחלוטין את המשמעות כך שהם הופכים למושגים "היידגריאניים" שיש להבינם כפי שהוא מבין אותם, על מנת להבין אותו (אני מתכוון למושגים כמו "מוות", "אשמה" וכו'). למעשה, אפילו השימוש שלי כאן שמילה "מושגים" הוא שגיאה מסוימת, שכן 'מושגים' מזכירים "קונספציות" ואלה יוצרות אצל הקורא תמונה של מעין עולם "פנימי" שבו מרחפות להן מילים, תמונה אותה היידגר מבקש לשלול.

אחד המושגים החשובים ביותר בספר וזה המזוהה יותר מכל מושג אחר עם היידגר הוא המושג "דאזיין". בתרגומים ישנים של מאמריו לעברית הוא תורגם כ"היות-שם" שזה נכון מילולית אבל מסורבל ובנוסף המקף המפריד בין שני חלקי המילה יוצר את אותה הפרדה שהיידגר מנסה לבטל. אופציה נוספת היא שימוש באותיות לטיניות Dasein, בכל פעם שאני רוצה להתייחס למילה, זה גם נראה לי מסורבל, אחת כמה וכמה כשאפשר פשוט לכתוב "דאזיין" וליצור מילה שהיא גם נאמנה למקור וגם נבדלת מכל מילה אחרת בלקסיקון שלנו ובזאת נאמנה גם למטרה המקורית של הבאת המילה הזאת על ידי היידגר.

אחרי הפוגה הכרחית, אם כי טרחנית זו, הבה נתייחס למשמעות של המילה הזאת. דאזיין הוא, כמובן, אנחנו, כולנו. בני האדם. אבל הקבוצה של "בני האדם" אינה כוללת את כל הדאזיינים האפשריים. אם יתגלה שלדולפינים, לסמורים או לאנשי מאדים יש משמעות לגבי קיומם, אז גם הם יהיו דאזיין. אבל אנחנו מקדימים את עצמנו.

היידגר מתחיל בהגדרה ראשונית של דאזיין כ"אנחנו":

"We are ourselves the entities to be analyzed" (p. 67)

נשאלת השאלה – למה צריך את ה"עצמנו" שם? מדוע לא לכתוב פשוט – "אנחנו הישויות שהניתוח מבקש לבחון"? התשובה היא שה"עצמנו" הזה נוגע בהיבט השני שהיידגר מביא, והוא שנקודת המבט של דאזיין היא תמיד "שלי". אם נצא רגע מהשפה ההידגרייאנית ונרשה לעצמנו לדבר בחופשיות למרות השגיאות המתודיות שזה יכול להכניס, נוכל לומר שאופן ההינתנות של העולם הוא תמיד "אצלי". אין לי דרך לראות את העולם מתוך הכרה של מישהו אחר. הסיבה שהיידגר לא אומר זאת היא בגלל שניסוח המשפט כך מניח יחסי "פנים" ל"חוץ" שאינם תואמים לתמונה אותה הוא מבקש לתאר. עם זאת, דומה שעיני שניסוח כזה יכול להביא להבנת התמונה הזאת בצורה ברורה, כל עוד אנחנו לוקחים בחשבון את ההערה הזאת לגבי האופן שבו הוא מטעה.

הישויות האלה יכולות לכוון (comport) לשאלת ההוויה, מה שאף אחת מהישויות האחרות ('נוכח-בפני' ו'נתון בידי') לא יכולה לעשות. לא רק זה, ההוויה היא מה שהוא המושא של כל ישות כזאת. כלומר, דאזיין הוא הדבר המכוון אל ההוויה. לכיסאות אין הבנה של ההוויה שלהם ושל העולם, לדאזיין ההבנה הזאת היא הקיום שלו. מתוך הקיום הזה נוצרת המהות של דאזיין.

מהות (essentia) זה ה"מה-זה-אומר-להיות" של דאזיין, אם אפשר להבין אותה, הבנה זו יכולה להיעשות רק במושגים של הקיום (existentia) שלו. שכן, אם ננתק בין השניים אז נוכל להמציא פילוסופיות בשמיים לנצח מבלי שיהיה להם ערך מלבד ערך אסתטי. היידגר דורש שהפילוסופיה לא תתנתק מהעולם הזה כפי שהוא נוכח בקיום האנושי. מטאפיזיקות מגאלומניות כשל היגל או לייבניץ יכולות להיות מעניינות, אבל ככל שהן מרחיקות את הפילוסופיה מהעולם הזה, כך הן מאבדות את ערכן. היידגר מדגיש שהמילה "קיום" כאן לא יכולה להחזיק במשמעות הימי ביניים שלה של "דברים בעולם", מה שהיידגר מתייחס אליו כ"נוכח-בפנינו", הגדרה שאינה תואמת לישות כמו דאזיין, ומבדין בין המילה "קיימים" (existentia) ל"קיום" (Existence) שזה האופן שבו דאזיין ישנו בעולם.

 "The essence of Dasein lies in its existence" (67)

במאמרו המפורסם של ז'אן פול סארטר "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", בו הוא מכליל את היידגר (למורת רוחו) כאחד ההוגים האקזיסטנציאליסטים, הוא מתחיל מהגדרה ראשונית זו: "הקיום קודם למהות". זו השגיאה האלגנטית ביותר בפילוסופיה של המאה העשרים. סארטר מבין נכון את הבסיס של הטענה של היידגר וממשיך משם לפתח את הפילוסופיה של הבחירה שלו. אבל היידגר מדבר כאן על דינאמיקה עדינה יותר של מערכת יחסים בין המהות והקיום. עבור דאזיין, האופן שבו הוא מבין את קיומו גוזר את המהות של קיומו.

לכן לא ניתן לדבר על הדאזיין כדבר בעל תכונות – צורת דיבור המתאימה יותר לישויות מסוג נוכח-בפנינו, אלא כאפשרויות של להיות. אם נרד שוב מהאולימפוס ההידגרייאני לרמה ה"רדודה" של השיח שלנו (הוא לא יסכים אפילו עם המילה 'רדודה', שכן היא מניחה יחסי גובה וזה דווקא הוא שמדבר על הגובה הנמוך או הבסיסי ביותר), נוכל לומר שבעוד שכיסאות יכולים להיות חומים או נוחים או עשויים מעץ, דאזיין יכול לכוון את עצמו אל צורת ההוויה שבה לכיסא יש נוחיות. ה"נוח", כמו ה"חום". אם זו דוגמה קשה מידי הבא נחשוב על דוגמא כמו 'אכזבה'. אכזבה לא יכולה להיות כתכונה של דאזיין, אלא דאזיין יכול להיות מאוכזב, זה אפשרויות של להיות עבור דאזיין. זה לא "מה" של דאזיין, זה "איך" שלו.

דאזיין הוא תמיד מה-שהוא ומה-שהוא יכול להיות דבר כזה או אחר, דאזיין לא יכול שלא להיות, אבל כשהוא הואל את עצמו מה להיות עולם עשיר של אפשרויות נפתח לפניו. לכן דאזיין יכול להמציא את עצמו, לחפש את עצמו, למצוא את עצמו ואפילו לאבד את עצמו. אבל היכן שלא יהיה הוא יהיה תמיד "שלו".

כאן היידגר מציג את מה שהוא בעיני הנקודה הסופית של המסע הפילוסופי של הספר – שאלת האותנטיות. מכיוון שדאזיין יכול להיות באופנים שונים, הוא יכול להיות אותנטי או לא אותנטי. התפיסה שיש ערך עליון ללהיות אותנטי אינה מובנת מאליה בהיסטוריה של הפילוסופיה. למעשה במשך רוב שנות קיומה של הפילוסופיה של המערב, אנו מוצאים עוד ועוד דוגמאות של אתיקה שמבקשת מהאדם לשנות את האופן האותנטי של הווייתו לטובת איזה מלך או עולם הבא, הסטויקה ההלניסטית התבססה על מאבק בטבע האדם וניצחון שלו בדרכים שונות.

בקריאה זו, ניתן להבין את הספר כמהלך כזה: ישנן דרכים רבות לחיות, אך ראוי לחיות את החיים בצורה אותנטית, הצורה האותנטית היא הנאמנה ביותר למציאות, זו המציאות, זו הצורה האותנטית. (בסוף הספר נגלה שאותנטיות מוגדרת כציפייה נחושה, אבל אנחנו מאוד רחוקים מהבנה של מה המשמעות של "ציפייה" ומה המשמעות של "נחושה" בהקשר זה).

לאחר שהיידגר מגדיר באופן ראשוני את דאזיין כך:

1. הישות שהקיום שלה קודם למהות שלה

2. העובדה שדאזיין הוא תמיד שלי.

עולה בעיה נוספת שאיתה יש להתמודד. מתוך ההבנות האלה אנחנו יכולים ליהתע בתוך דיון קונקרטי מיד של מצבים של דאזיינים פרטיים מבלי להתייחס למערכת הכוללת של האופן שבו כל דאזיין, באשר הוא דאזיין, ישנו. התיאור הזה של דאזיין, למרות שהוא מנותק מהקונקרטי והפרטי, הוא לא "כלום", אלה הוא תיאור של הדבר ששייך לכל דאזיין בהוויה היומיומית שלו.

כדי לעמוד על ההבדל הזה, היידגר עורך אבחנה בין המושג "אונטי" למושג "אונטולוגי". אונטי מתייחס להתקיימות הקונקרטית של דאזיין פרטי במצב עניינים מסויים, בעוד "אונטולוגי" מתייחס לאפון הלהיות של אותו דאזיין שבו הקיום הספציפי הזה יכול להיות אפשרות עבורו. במובן האונטי שלמה מאוכזב, במובן האונטולוגי דאזיין יש הוויה כזו שאחת מאפשרויותיה היא "להיות מאוכזב".

בשלב זה אני רוצה שהקורא יישמע בראשו תרועות חצוצרה של ניצחון, שכן אנו מגיעים עתה לאחת התובנות הגדולות ביותר של היידגר, ולמה שבעיני הופך אותו לאחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים:

"That which is ontically closest and well known, is ontologically the farthest and not known at all; 

and its ontological signification is constantly overlooked" (69)

החיים בעולם האונטי, הקונקרטי והפרטי שלנו הם הדבר הקרוב ביותר והמוכר ביותר לנו. כמו שאדם מכיר את ביתו שלו. אבל בדיוק בזמן שבו אנחנו חיים כאן, באופן הכרחי העולם כפי שהוא מבחינה אונטולוגית אינה נוכחת אצלנו.

כדי להבין את הנקודה הזאת אביא דוגמא מעולם משחקי המחשב. בעוונותיי אני גם גיימר בזמני הפנוי, והשעות בהן אני ואשתי משחקים במחשב הם רגעים נפלאים של הנאה זוגית לשנינו. ישנה נקודה שכל גיימר מכיר שבה פתאום הדמות על המסך, המפה בפינה, סממן החיים שבצד, המקלדת, העכבר והעובדה שאנו משחקים, נעלמים לחלוטין. רגעים בהם אנחנו פשוט בתוך המשחק. כל הסמלים וכלי השליטה נעלמים לרקע ואנחנו הופכים למעין "יש-שבמשחק". כל גיימר מכיר את המקום הזה ואני מוכן להתערב שהמקום הזה הוא הסיבה העמוקה ביותר ללמה הוא או היא משחקים. רוב הזמן אנחנו נמצאים כך – אנו נוהגים ברכב מבלי להחזיק בראש את הבוכנות המפמפמות שלו, הרכב הוא שלוחה של עצמנו וכל עוד לא קורה דבר מה שמפריע לתנועה הזו (כמו תקלה ברכב או תאונה) אנחנו לא מבחינים בכלל שאנחנו יושבים בתוך מכונה ששוקלת כך וכך ופועלת כך וכך.

משחק המחשב הוא דוגמא טובה בעיני משום שלכל משחק מחשב יש את השלב האונטולוגי – השלב שבו אנחנו מבינים איך לשחק במשחק הספציפי הזה, מה החוקים, מה עושה כל כפתור וכיוצא בזה, אבל אי אפשר ליהנות מהמשחק אלא אם מגיעים להבנה מספקת בתנאים האלה כך שהם אינם עוד דורשים התייחסות. האצבעות מקישות על המקלדת כפי שאני רוצה שהדמות על המסך תהיה, לא מתוך מחשבה מסורבלת כמו "עכשיו אני רוצה שאתה תרוץ מהר אז אני לוחץ על הכפתור X".

היידגר זיהה את האופן הייחודי הזה שבו ההוויה אונטולוגיה מתפוגגת במציאות האונטית, שבו הקיום נעלם בהתקיימות היומיומית, כפי שאף אחד באלפיים שנות פילוסופיה לא זיהה. והוא יודע זאת, ודווקא בגלל זה הוא מודע לעד כמה קשה עבודתו – שכן, כיצד אפשר לדבר על מה שנעלם דווקא כשהוא מתרחש?

המבנה האונטולוגי נוכח תמיד באופן א-פריורי למקרה הקונקרטי ולכן המלאכה שהיידגר מבקש לעשות בספר יכולה להתפרש כאנאליזה של מבנה-הקיום של דאזיין. התנאים המקדימים שהבנתם פותחת את אפשרויות הלהיות שלו. עצם העובדה שדאזיין מתפקד בעולם מניח שיש לו הבנה, עמומה וראשונית אמנם, של מה המשמעות של להיות, אבל היידגר רוצה בספר זה להשתמש בהנה זו כרמז שיוביל אותנו אט אט לחשיפת המה הזה בצורה ברורה יותר.

מקווה שנהנתם, כמו תמיד אשמח לתגובות, שאלות והערות בתגובות.

קורא בכתובים - היידגר - הוויה וזמן - הקדמה

ברצוני להתחיל כאן פרויקט חדש בשם "קורא בכתובים". הכוונה המקורית היא לספק קריאה פרשנית לטקסטים שונים מתוך תקווה לספק לעצמי הבנה טובה יותר של הטקסטים האלה, ועל מנת לעזור לקוראים אחרים הניגשים לטקסטים האלה ואינם מצליחים לצלוח אותם. 

הפלטפורמה הזאת מאפשרת כתיבת הערות, וניתן בכל שלב לפנות אלי (כאן או בפייסבוק) בשאלות, הערות או הארות לגבי הטקסטים שננתח. ברצוני שהקריאה הזאת תהייה קבוצתית ולא אישית. אם קראתם ומצאתם את הטקסטים האלה יעילים, כתבו לי. אם אראה שאין כל תגובה בשבועות הראשונים לפרויקט, אזנח אותו. שכן, לי יש מחברות מלאות בהערות על בטקסטים האלה ואין לי צורך בהעתק דיגיטלי שלהן. 

הכוונה שלי היא להעלות מספר פוסטים בשבוע כאשר כל פוסט יעסוק בפרק אחד מתוך הטקסט אותו אנחנו מבקשים לנתח. עד שייווצר כאן מאגר מלא של הערות על הטקסט.

התכנית הזאת בוערת בי כבר שנים ובמהלך הזמן הזה ספרים רבים עלו בראשי כיצירות אפשריות לניתוח. בין אם זה "אני ואתה" של מרטין בובר, "חיי העולם הבא" של אבולעפיה, או "היוגה סוטרה" לפטאנג'לי, התנאי הבסיסי בשבילי לטקסט מועמד הוא שתהייה לי הבנה ברורה של התוכן שלו, לצד עניין פרשני בו. כל הטקסטים האלה זכו לפרשנויות רחבות ועשירות ואני בטוח שהן תהיינה טובות משלי. עם זאת, לצורך השגת הבנה בסיסית של הכתוב, וכמצע ראשוני לדיון שאני תקווה שיתפתח בקרב הקוראים של הטקסט.

הספר שאתו החלטתי להתחיל את הפרויקט הזה הוא ספר הפילוסופיה החשוב ביותר שנכתב במאה העשרים - "הוויה וזמן" של מרטין היידגר. הספר ארוך ומורכב ואני מקווה שאוכל לסיים את כולו במהלך 2016 אך אין לדעת מה ילד יום ולכן אוכל להתחיל ולקוות להמשיך. הרצון הזה להתקדם בהנגשת הטקסט השלם משמעו מחיר מידי באיכות הטקסט שלי, אין לי כוונה לפרסם ספר פרשנות להיידגר בזמן הקרוב ולכן לא אעבור על מה שאני כותב בזכוכית מגדלת בחיפוש אחר שגיאות הקלדה שנבעו מרצוני להתקדם. אם תמצאו כאלה (ותמצאו לא מעט) אשמח אם תכתבו לי לגביהן ואתקנם בהקדם.

מדוע "הוויה וזמן"? ראשית, מכיוון שאני אוהב אותו. שפתו הדחוסה והמורכבת לעומת תמונת העולם החדה שהוא מבקש לצייר מהווים עבורי שעות של הנאה בקריאה במילותיו. שנית, משום שבמהלך השנים האחרונות, במסגרת עבודתי על עבודת התיזה שלי על היידגר ובובר, קראתי את הספר פעמים רבות עד שהגעתי להבנה מספיק טובה בו כדי לזהות את המשמעות של הדברים ואף למצוא את המקומות (והם לא מעטים, למרבה הפלא) בהם היידגר כותב בהומור. שלישית, כפי שאמרתי, אני רואה בספר זה הספר החשוב ביותר שנכתב במאה העשרים, הוא מהווה נקודת התפנית הגדולה בפילוסופיה בין המודרנה והפוסט מודרנה. הספר השפיע רבות על זרמים שונים בפילוסופיה שבאו אחריו ולא ניתן לדמיין את הפילוסופיה של המאה ה21 מבלי להכיר בהשפעתו הרבה של היידגר. 

סארטר ביסס את הגותו על קריאה נפלאה (אם כי שגוייה) של הוויה וזמן וראה בו כספר המייסד של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. דרך הוגים כגדאמר ודרידה, היידגר הוא אבי הגישה ההרמנויטית של הפילוסופיה הקונטיננטלית. בורדייה מבסס את כל הבנתו על הוויה וזמן, ואפילו פוקו, אשר כמעט ולא הזכיר את היידגר במהלך חייו ובכתביו, הודה על ערש דווי שהיידגר היה ההשפעה הגדולה ביותר על הגותו. בצדו השני של המתרס, הפילוסופיה האנאליטית, רק עכשיו מתחילה להכיר בתרומתם הגדולה של אבחנותיו של היידגר לגבי אופן ההתקבלות של המציאות עבור בני האדם, אחרי כמעט מאה שבה הוא היה מושא המתקפה הגדול ביותר שלהם (מהפוזיטיביזם הלוגי ועד לאקסטרנליסם של העשור הקודם).

מתוך כבוד וערכה למפעלי התרגום השונים של היצירה, ועל מנת שלא לפגוע בזכויות היוצרים, לא אעלה לאתר את הטקסטים אותם אנתח אלא רק אביא מספר ציטוטים חשובים בכל פעם. לכן, חשוב להדגיש שהתוצר הסופי לא יכול להיות תחליף לטקסט עצמו אלא רק תרומה צנועה להבנתו. באשר לאיזה תרגום כדאי לקרוא (בהנחה שאנכם מחזיקים בהבנה מספקת של הגרמנית של היידגר), בעיני אין תחליף לתרגום של מקוורי ורבינסון בהוצאת בלקוול. למיטב הבנתי ישנה היום עבודה על תרגום עברי, אחרי שנים שבהן פרופסור יעקוב גולומב זצ"ל חיפש מתרגם ראוי, אך כל עוד זה עדיין לא פורסם, איננו יכולים לקרוא בו. אם וכאשר זה יצא, אמהר להחליף את הציטוטים באלה העבריים (בהנחה שאסכים עם כמה מהבחירות שלהם למושגי היסוד של היידגר).

בנוסף לטקסט עצמו, למי שרוצה להגיע להבנה מלאה של הטקסט בתום התהליך, אמליץ על קריאה בשילוב עם עוד טקסט פרשני של הספר. בעיני הטובים ביותר היום הם ספרו של וויליאם בלטנר, על "הוויה זמן".  בלאטנר הוא אחד ההוגים החדים ביותר שפועלים כיום על הגותו של היידגר ואחרי שהוא הוציא ספר ביקורתי וקשה מאוד להבנה על מושג הזמן של היידגר, הוא התפנה לפרסום מבוא פרשני מרתק וקריא על הוויה וזמן. בנוסף אנו חייבים להזכיר את גדול הפרשנים של היידגר ברט דרייפוס אשר ספרו "להיות בעולם" הוא טקסט חובה בכל בית.

ישנם עוד ספרים רבים ואשמח שאם מישהו קורא באחד מהם ומוצא הערות או הארות שיכולות לתרום להעשרת הדיון שלנו, שיעשה כן. כפי שאמרתי, אין לי שום כוונה לכתוב פרשנות בשביל עצמי. ואשמח ללמוד מכל מי שישתתף בפרויקט. 

לגבי סדר הקריאה שלנו בטקסט, לסדר הקריאה תהיה פחות או יותר חפיפה עם הסדר שבו היידגר כתב את הטקסט. היידגר כתב את היחידה הראשונה ואחריה ואת השנייה ורק לאחר מכן את ההקדמה של הספר. צורת כתיבה זו היא סטנדרט אקדמי מצוי, אך במקרה של היידגר זה מהווה בעיה בסיסית - אי אפשר להבין את ההקדמה בכלל אם לא מחזיקים קודם לכן בהבנה של היחידה הראשונה לפחות. ההקדמה מציגה את כל המושגים המהותיים של היידגר ומראה את היחסים שלהם אחד עם השני. כל אחד ממושגים אלה זוכה בגוף הספר לביאור מפורט של האופן המאוד ייחודי שבו צריך להבין אותו, ואין כל דרך להבין את ההקדמה מבלי להבין את האופן הייחודי הזה. לכן אנחנו נקרא קודם כל את היחידה הראשונה, אז נחזור אחורה ונקרא את ההקדמה ורק לאחר מכן, אם ירצה הגורל, נמשיך ליחידה השנייה.

אם כבר הזכרתי בפסקה הקודמת את הנושא של המושגים בהם היידגר משתמש והאופן שבו הוא משתמש, זה הוא חלק אינהרנטי להבנת הטקסט. לכן, בכל פעם שניתקל לראשונה באחד מהמושגים האלה אנסה לספק הבנה בסיסית שלו. כאשר היידגר בעצמו יספק הגדה בורה לאחד ממושגיו ננסה להצביע על כך. עם זאת, כפי שאמרתי הטקסט עצמו הינו דחוס מאוד בתוכן ואין לי ספר שאדלג על הבהרות מהותיות. כאן שוב אני זקוק לעזרתכם - אם מצאתם נקודה פרשנית בפרק שבה לא נגעתי ואתם רוצים הבהרה לגביה אנא כתבו לי - אני יודע מה מעניין אותי, אין לי כל גישה לאופן שבו הדברים נראים מתוך הכרתכם. אמרתי פעם אחת ופעמיים ואחזור על כך גם פעם שלישית - בהיעדר דיאלוג אתכם, אין לי עניין רב בפרויקט המורכב והקשה הזה. 

לפני שאעזוב אתכם לקרוא את פרק 9 של הוויה וזמן עד פגישתנו הבאה (הפרק הפותח את היחידה הראשונה, עמ' 67-71 בתרגום של מקוורי ורובינסון, 42-45 בגרמנית). חשבתי שיהיה מקום להתחיל את העבודה הפרשנית שלנו כבר בהקדמה זו עם אבחנה מהותית לגבי האונטולוגיה של היידגר.

היידגר רואה שלוש צורות נבדלות של הווייה, או שלושה סוגים שונים של ישויות: א. נוכחים-בפנינו (present-at-hand) או הדברים המפוזרים לפנינו, מה שפילוסופים אחרים היו קוראים לו סובסטנציות, או אובייקטים עם תכונות. ב. נתונים-בידינו (ready-to-hand) - כלים כאשר אנו משתמשים בהם. זוהי אבחנה ייחודית להיידגר ויש להתפעל שאיש מהפילוסופים לא זיהה אותה בשלושת אלפים שנות הפילוסופיה שקדמו לו, בשלב ראשוני זה נוכל להגיד שאופן ההינתנות של כלים אלה, בזמן השימוש בהם, הינו כזה שהם נעלמים במובן מסוים מהכרתנו והופכים לשלוחה של עצמנו - לדוגמא העט, כאשר אני כותב בו אין לי הכרה של העט כעט שכן אז לא אוכל לכתוב בו הצורה חופשית. לבסוף ישנן הישויות שעבורן יש משמעות להוויה - אנחנו. או, כפי שהיידגר קורא לנו ג. דאזיין (Dasein) הישות אשר מנקודת המבט שלה ניתן לנו לפרוץ אל תוך המשמעות והמהות של ההוויה. 

מתרגשים? אני מתרגש. כאמור עד הפעם הבאה בבקשה לקרוא את פרק 9. וכאמור אם יש למישהו שאלות, בקשות, הערות נא לכתוב לי.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 32

32

הוא אשר בשמי במחבואו חוסה

בתוך הכלא של אותו השם גוסס

שוכח את כל דברי היום והלילה

אוסף הכול על זה השם אל מעלה

מאבד בזה החושך השלילי

את ניצוץ האמת שלי

אבק על אבק, שכבה על שכבה עורם,

מעלה ומעלה את שמי אני מרומם

לבל ייפער לו שם סדק או לוע

לבי לעד נפחד חסר מרגוע

בעוד שקר זה מתחדד

כל מה ששלי אובד

(29)

הוא, אשר אותו אני סוגר בתוך שמי, גוסס בצינוקו. אני תמיד עסוק בבניית הקיר הזה סביבו, ובעוד השם הזה נוסק מעלה מיום ליום, עיניי כבר לא רואות את אור הווייתי בתוך חשכתו האפילה.

אני מוצא גאווה באיכות הסלילה של קירות כלאי, ואני מעבה אותם בחול ובאבק לבל ייווצר הקטן שבחורים בשם זה ובעבור כל הדאגה הזאת שלי אני מאבד עוד ועוד מעצמי.

כותרת מהבהבת על מסך גדול

הרבי לא הבין למה כיוונתי,

כשאמרתי לו "נו, תביא חידוש"

הוא רק זרק איזה קשקוש 

על התורה והבירה ועבירה

כמו שכח שיש אוויר ושיש גם אווירה

אני בכלל רציתי להגיד

שיש בגיד איזה מקום רגיש

אך פנה אלי אז איש

והוא ביקש איזה בקשיש

כמו פתאום לראות  איך משורר עירום

אני בכלל דרשתי להעיד

שהתמיד מורכב מאינסוף סתם עוד רגע

וכרגע זה אחד ועוד אחד

וזה יכול להיות נחמד לברוח יד ביד

כמו בפרק אחרון של העונה

אבל בואו נעשה את זה אחרת 

ננסה קצת לסדר את הדיוקן של הגברת 

שמה אוּמה, אבל

 העם מאפירה של השלטון

תגידי, את מעבירה את העתון?

פשוט רציתי לראות קצת מילים 

לא שלי, פשוט רציתי לבכות קצת

על דבר-מה שלילי, כמו כל דבר

שנאמר לאחרונה.

זה או לחיות עם הפחדים, או קצת

ערוץ הילדים, כשלא יודעים שאבא 

נח אצלו בסתר.
הכל ביוקר במבצע 

ואם אין פאנץ' אז לא נורא - זה כך תמיד

ורק עברתי על הפיד
כשנפגשנו.

אבל בואו נעשה את זה יפה, במקום

לשתות קפה הפוך, או סתם לקרוא שירה על פוך

אולי נניח שהמילים זה יד שכך

 נשלפת ממסך, כמו בסרט

עם אפקטים יקרים. 

והיא בוקעת מהדף ואז חודרת דרך הגבה 

אל המקום בתודעה ששם שוכנים הכאבים

הישנים שממשיכים לגרום לך לעצור בפנים

ולא לחיות או להיות יותר מכלי שמזיזים

לא לעשות או לנסות,
(את מכירה את הפחדים)

ואז היד אוחזת היטב
את החוויה של הכאב

כמו שלב מחזיק בלב,
והיא קוטפת את הכול 

כמו ענב מתוך אשכול
שעוד תלוי לו על הגפן 

ואז, אמנם - זה לא גן עדן
אבל מה זה משנה?

זה קצת פחות נורא.

עידן הפוסט

עולם חדש הם רצו לעשות,
קראו לזה מודרניזם.
אחרי חצי מאה,
שתי מלחמות עולם וקצת שואה,
הם הבינו שמודרניזם זה חרא.

אבל הם עדיין רצו לעשות
משהו טוב מהמציאות הזאת,
אבל מה זה מציאות ומה זה לעשות?
קראו לזה פוסט מודרניזם.
הפוסט מורטם של האיזם.
אחרי חצי מאה, רק סכיזם
ועקבות של חיים בלי עכבות.
אז הבינו שגם פוסט מודרניזם זה חרא.

ועכשיו בלי מציאות ובלי לעשות 
נשארנו אנחנו 
בעידן הפוסט.

מביט למעלה

העננים, מדבר הפוך אפור
והחור הכחול - נווה שמש.
את אמרת שמחר כבר מותר לחמול,
אך אתמול התגנב דרך אמש.

חבל שאלוהים כל כך נוכח
עמוק בתוך החסד, אך
אולי זו לא תכונה של בני אנוש.
(כן. יש כאן אזכור ליהודה).

אבל כשמנסים לזכור
ששום דבר פה לא יחזור,
פתאום הבור נפער מעל הראש.
ולא, לתחום הזה כבר אין מדע.

העננים, מן הבטחה שהעתיד אפור
והחור הכחול - רגע חסד
את אמרת שהשארת את הכל מאחור
אך אני, כמו תמיד, עודי ילד