הבחור הפרוע והנסיכה המכלועה

היה היה בחור צעיר שהחליט יום אחד, בלי הרבה סיבה, שהוא לא רוצה יותר להתגלח וגם לא להתקלח, את שיניו לא לצחצח ואפילו אפילו אפילו לא לגזור את הציפורניים שלו.

ומה קרה?

השיער שלו נהיה פרוע ומלוכלך, הזקן שלו צמח לכל כיוון וגם היו עליו פירורים, השיניים שלו נהיו צהובות והן גם הריחו ממש לא כל כך, הציפורניים שלו צמחו והיו ארוכות ומכוערות וגם היה להן כזה שחור מתחת, והבעיה הכי גדולה שלו הייתה שהיו לו ריח כזה שלו כל כך נעים להיות בחברתו.

יום אחד הבחור הצעיר הלך ברחוב ופתאום הוא ראה נסיכה יפהפייה. היה לה שיער בצבע של לילה מלא בכוכבים, ושיניים בצבע של הירח. היו לה עיניים בצבע של הים הכי מדהים וגם שמלה יקרה בצבע של פנינים. הבחור הפרוע, אמנם ראה לא מעט נסיכות בחייו, אבל נסיכה כל כך יפה, הוא לא ראה מעולם. וכך, בלי ממש לחשוב על זה, הוא הלך אל הנסיכה ואמר לה: "נסיכה יפהפייה, מימיי לא ראיתי נסיכה יפה כמוך, אשמח מאוד אם תואילי בטובך ותסכימי להיות חברה שלי"

ומה ענתה הנסיכה?

"פחחחחחח, נראה לך?! יא כונף, יא דוחה אחד, מי תיגע בך עם מקל יא מגעיל? יש'ך שיער של ליפא ושיניים של קבצן, יא מסריח סע סע מכאן למה בא לי להקיא"

הבחור אמנם ידע שיש לא מעט אמת בדבריה של הנסיכה, אבל הדרך שבה היא דיברה אליו פגעה בו עמוק יותר בלב מכל האמת שבעולם. הוא ממש נעלב ממנה וממש ממש לפני שכמעט התחיל לבכות, הסתובב והלך לביתו.

בבית, אחרי שהצליח לבלוע את האבן שמילותיה של הנסיכה תקעו לו בגרון, החליט הבחור שהוא היה כבר יותר מדי זמן מלוכלך ומסריח ומיהר להתקלח ולהתגלח, את שיניו לצחצח ואת ציפורניו לנקות ולגזור. אחר כך הוא לבש בגדים יפים של נסיכים ואפילו שם על עצמו שפריץ קטן של בושם כדי להריח טוב במיוחד. כך, נקי ומגולח, נסיכי ומנוסך, הוא יצא מביתו במטרה לפגוש בנסיכה. 

עוד מרחוק ראתה הנסיכה בבחור היפה שולך לכיוון שלה ומיד הרגישה את הלחיים שלה קצת מסמיקות. היא מיהרה אליו ולפני שהוא פצה את פיו, אמרה לו: "וואי וואי איזה חתיך אתה, בחיים שלי לא ראיתי נסיך כמוך ואני אחת שראתה הרבה נסיכים בחיים שלה - רוצה להיות חבר שלי?"

ומה השיב הבחור?

"תסלחי לי מאוד גברת נכבדה," (כל הנסיכות שונאות שקוראים להן 'גברת') "אבל אני הבחור שהלך פה לפני כן, לא מקולח ולא מגולח, והאופן שבו את דיברת איתי העליב אותי כל כך שאני ממש אבל ממש לא רוצה להיות חבר שלך. וחוץ מזה. מצורת הדיבור שלך אני מסיק שלא רק שהלב שלך צריך רענון של נימוסין, אלא שגם השכל שלך צריך לא מעט ספרים. במילים אחרות, נסיכה חביבה, את לא נראית לי כל כך חכמה ואם נהיה חברים לא יהיה לנו כל כך על מה לדבר. שכן, גם על הנסיכה היפה בעולם נמאס להסתכל אם אין לה שום דבר מעניין להגיד. לסיכום עם כל יופייך את בכלל לא יפה כי לב אטום ושכל דל הופכים למכוערת אפילו את הנסיכה הכי יפה בשמלה הכי יפה שבעולם". אחרי שהוא סיים את דבריו הבחור שלנו פנה והלך לביתו.

הנסיכה לא ממש נעלבה מדבריו של הבחור אבל האמת שבהם פגעה בה הישר בראש. היא הבינה שבכל הזמן שהיא הקדישה לשמלות ומאפרות, למספרות ולמראות, היא בכלל לא חשבה על השכל, והשכל, כמו הפרחים, צריך שישקו אותו אחרת הוא נובל. ואחרי השכל הולך גם הלב כך ששכל בלי ספרים מצמיח לב בלי נימוסים.

כשהגיעה חזרה לביתה, הנסיכה הייתה כבר על סף דמעות. לא בגלל דבריו של הבחור, אלא בגלל שכל הזמן שהיא בזבזה בחייה התחיל לחלחל לתוך מוחה. חיש מהר היא חזרה אל כל המורים שלה ולמדה את כל המספרים ואת כל האותיות, עד שהיא הייתה יכולה לקרוא את כל הספרים בספרייה המלכותית. היא קראה על נסיכות וקראה על אבירים, היא קראה על הליכות וגם על נימוסין, היא קראה על חיות וקראה על החיים ואפילו אפילו אפילו היא קראה סתם ספרים, כאלה שכיף לקרוא כדי לנוח עם משהו טוב ביד ולאו דווקא ללמוד מהם משהו (היא עדיין לא ידעה שגם מאלה, אם הם טובים, בסוף לומדים). 

עם הלימודים השכל של הנסיכה התחיל לגדול, והיא התחילה להבין דברים שלפני כן נראו לה מטופשים ומוזרים. ועם השכל, צמח גם הלב והנסיכה פתאום הבינה כמה היא פגעה בבחור ההוא שלא עשה לה כלום, וכמה הוא צודק שהוא לא רוצה לראות אותה יותר בחיים. כשהיא חשבה על כמה עצוב ופגוע הוא בטח היה אחרי שהיא דיברה איתו פתאום התחיל להיות לה ממש כואב בלב ומחניק בגרון.

לא היה זמן לבזבז - היא הייתה חייבת למצוא את הבחור ולבקש ממנו סליחה.

כך הנסיכה רצה ורצה בחיפוש אחר הבחור וכשהיא בסוף מצאה אותו, הוא נראה ממש כועס לראות אותה שוב. "מה את רוצה עכשיו?" שאל הבחור.

הנסיכה לקחה שאיפה ארוכה של אוויר והתחילה לדבר: "בחור נחמד ואדיב, אני בהחלט מבינה מדוע אתה לא רוצה לראות אותי, אבל דבר לא ישמח אותי יותר אם תואיל בטובך להקשיב למילה אחת שיש לי לומר לך. המילה היא 'סליחה', מהרגע שבו הבנתי כמה פגעתי בך, אין שום דבר שאני רוצה לעשות מלבד לבקש ממך סליחה. אני בהחלט אבין אם לא תרצה לסלוח לי לעולם, ואם תחפוץ בכך אלך מיד ולא אשוב, אבל אני פשוט מרגישה שאם לא אבקש ממך סליחה, אני עלולה פשוט למות במקום." 

הבחור הביט בנסיכה, פתאום היא נראתה לו יפה יותר מכל הנסיכות היפות של הסיפורים. הוא הסכים לסלוח לה ואפילו שאל אותה אם תרצה ללכת איתו ביחד לאכול במסעדה.

ומה קרה?

הם הלכו למסעדה.

מאמר תיאולוגי מדיני

בבוקר ט' בתשרי, בשנה השמינית למלכותו של בנימין השלישי, התתי"ט, היה חם ויבש כמו בכל קיץ ירושלמי. באותו יום חברו זה לזה ערב שבת וערב יום הכיפורים. למרות כוונותיה הטובות של העירייה, הרחובות נותרו מזוהמים מחגיגות ראש השנה. ריח בישולים עלה באפי מדירות שכניי ופניתי אל המקרר. נותר לי לֶבֶּן אחד וחשבתי שכדאי שאוכל אותו לפני כניסת כיפור, שמא יתקלקל לאחר שיורידו את מפסק החשמל של העיר.

אבי היה מספר לי שכאשר היה ילד, לפני שהושלמה החומה, הוא יכול היה להדליק אורות בשבת בלי שזה יגרור למאסר. "אמנם", הוא היה ממשיך, "מפאת כבוד לשכניי, הייתי משתדל להימנע מזה". כזה היה אבי, פייסן.

איני יודע אם הייתה זו הקדושה של היום, או העצלות שלי, אבל משהו אמר לי שצריך למרוח לאט את היום הזה. זהו יום שאפשר להתחיל לקרוא בו ספר חדש, חשבתי. לפני מספר ימים, חבר שאת שמו לא אזכיר מסיבות ברורות, נתן לי צרור של ליקוטי מוהר"ן. הבטתי בו בתמיהה, הוא היה בין המעטים שהכירו את נטיות לבי. אבל הוא רק חייך ולחש "כרך ג' אהוב עלי במיוחד".

כשהגעתי הביתה באותו יום מיהרתי להגיף את התריסים ולהציץ בכרך ג'. מתחת לעטיפה החיצונית התחבא לו, ישן ומרופט, הספר "מאמר תיאולוגי-מדיני" של ברוך שפינוזה.

'שפינוזה': כבר שהייתי ילד הפחידו אותי מפני חוטא זה ששמו נמסר בלחישה, לצד שמות כמו אפיקורוס, שבתאי צבי ודארווין. חשתי התרגשות מהולה בחרדה. ידעתי שאם ספר זה יתגלה בביתי, גורלי וודאי נחרץ. מיהרתי לבדוק את הכרכים האחרים, הם הכילו את מה שכותרתם טענה שהם מכילים.

ביום בו קיבלתי את הספר, לא טרחתי אפילו לפתוח אותו. מיהרתי אל שולחן העבודה ודחפתי אותו הרחק מהקיר. רכנתי מטה במרווח בין הקיר לשולחן וחיפשתי את התפר הנעלם שבין שני לוחות הגבס של הקיר. בעזרת סכין דקה פתחתי סדק בין הלוחות, ועל ידי הטיה של הסכין לצד אחד חשפתי מרווח בין הלוחות שניתן היה להשחיל לתוכו את הספר.

מאז אותו יום לא הצצתי בספר. נהניתי מהידיעה שהוא ברשותי, כמו קמיע סודי, אבל לא חשבתי לקרוא בו - עד לאותו הבוקר של ט' בתשרי.

אינני יודע אם היה זה שעמום, רוח שטות או השטן בעצמו, אבל משהו הביא אותי באותו הרגע למשוך את השולחן, לפעור את הסדק בקיר ולמשות את הספר. בשקט החמים של בוקר שישי התיישבתי על כורסתי והתחלתי בוחן את כריכתו. הוא נראה עתיק ובלוי, צדו האחורי הודבק בסרט דבק עבה וחום ופינותיו היו מעוגלות מרוב ידיים מזיעות שדפדפו בו בחטף. הרחתי אותו וריחו הזכיר לי מרתף ישן של כנסייה.

בחיל ורעדה פתחתי את הספר, מצפה למצוא בו סודות שטניים, לחשים וכישופים. ציפיתי למצוא בראשיתו אזהרה בסגנון, "קורא יקר הישמר לנשמתך לבל תאבד בין עמודיו של ספר זה". במקום זאת, מצאתי עמוד שער לקוני שאמר: 'ברוך שפינוזה – מאמר תיאולוגי-מדיני, תרגם והוסיף קצת הערות ח. וירשובסקי.'.

וירשובסקי, חשבתי, איזה שם עתיק, לא פוגשים עוד שמות משפחה כאלה. בתחתית העמוד נכתב: 'הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.' מתי הייתה פה אוניברסיטה? חשבתי. אם הייתה פה אי פעם אוניברסיטה, אבי וודאי היה זוכר זאת, אבל זה לא מסוג הדברים שהוא היה מספר לי עליהם. אבי סיפר לי סיפורים רבים על החיים בעולם הישן, אבל הם כולם נגעו לעבודתו ולחבריו. כזה היה אבי, עוסק רק בענייניו.

פתאום נזכרתי שלא הנחתי תפילין עדיין. זה היה מין בוקר עצל כזה שנע מכאן לשם ללא תכנית ברורה. אבל לא להניח תפילין - זה כבר מחדל אמתי. מיהרתי ללכת אל חלון דירתי הפונה לרחוב, הסטטי את התריסים, ניצבתי כשפני אל העוברים ושבים, והתחלתי להתפלל.

תוך ליפוף התפילין על ידי דאגתי שוב ושוב ליצור קשר עין עם ההולכים ברחוב. משלכדתי את מבטם חייכתי והנהנתי לשלום, תוך כדי ששפתי נעו במהירות. לאחר מכן רכנתי להרים את הטלית ובזהירות רבה נטלתי גם את ספרו של שפינוזה והנחתי אותו לפני פתוח בעמוד הראשון. מיד אחר כך הנפתי את הטלית מעל ראשי, דואג להניחה כך שהרחוב יוכל לראות את שפתי הנעות, אך לא את עיני הקוראות. כך, עטוף ומלופף כצדיק, התחלתי לקרוא בספר.

כבר עם השורה הראשונה נלכדתי במילותיו של המחבר. ציפייתי לספר כישוף אסור, או לספר הבלים בשבחי השטן, התבדתה במהרה. נדהמתי לגלות שהספר דן בשבחי השכל הישר ובגנות האמונה התפלה. אם כך, חשבתי, מדוע אסור הוא? במהרה הבנתי. הפירוש המפתיע  שלו לאמונה תפלה לא כיוון לעבודת אלילים או לאתאיזם, אלא לאמונה מסוג אחר לחלוטין. עיניי בערו עם כל שורה שקראתי. שתיתי את המילים בשקיקה כאילו היה מדובר בבקבוק היין הניתן לכל אזרח בחג פורים.

עם הזמן התחלתי להתנועע במקומי, לא למען יראוני ברחוב, אלא מתוך כוונה עמוקה. בכל פעם שהיה עלי להעביר עמוד, השתחוותי ביראה. לא הבחנתי בזמן החולף. לא, המשפט האחרון לא נכון. לזמן החולף לא הייתה משמעות עבורי. הזמן עצמו היה צל קטן שהוטל לנוכחותו של אור גדול ונורא.

השמש עלתה באין משים, ופתאום הבחנתי בחומהּ הלוהט. הזעתי מתחת לטלית שעטפה אותי, מי יודע כמה זמן. הסרתי אותה ומיהרתי לנגב את פניי מהזיעה. העולם שב אלי אט אט ועמו נתוני חושיי ותחושותיי. איני יודע כמה זמן ניצבתי כך במרכז חדרי, מנסה לנתח את תחושתי המוזרה, עד שהבנתי שאני פשוט רעב.

פתחתי את דלת המקרר. רוח קרה ליטפה את פניי הלחות. ניסיתי להחליט מה מתחשק לי לאכול ובהיתי כך במקרר כשאני נהנה מצינתו. אחרי ריענון זה, חיפשתי משהו פשוט שאהיה מסוגל לאכול תוך כדי קריאה. הוצאתי פיתה קפואה מהמקפיא, עטפתי אותה במגבת והנחתי אותה במיקרוגל. בזמן שהתחממה, הוצאתי מן המקרר חצי עגבנייה, שתי פרוסות נקניק, חרדל ומלפפון חמוץ. צפצוף רועש הודיע לי שהמיקרוגל סיים את מלאכתו בזמן עדיין בהיתי במקרר בחיפוש אחר מיונז.

כעבור זמן מה נזכרתי שמאז תקרית הסלמונלה לפני כמה שנים, אסרה הממשלה על מכירת מיונז בשבועיים שקודמים ליום הכיפורים. משכתי בכתפיי והוצאתי חמאה כתחליף מספק. כשהכריך היה מוכן, תחבתי את חומרי הגלם בחזרה למקרר ומיהרתי לשבת על הכורסה בדירתי, הספר ביד אחת והכריך בשנייה.

איני יודע אם כל אדם חש כך – אף פעם לא ראיתי את העולם מעיניו של אחר - אך כשאני קורא, אני שומע בראשי את המילים במה שנדמה לי כקולו של הכותב. המילים בספר זה, עם הסמכותיות הנבונה שלהם, הזכירו לי את אביה של חברתי מהתקופה שבה הייתי נער צעיר. הוא היה מרצה במדרשה לא רחוק מביתי. כששאלתי אותו מה הוא מלמד, הוא אמר 'פילוסופיה יהודית'. אני זוכר זאת כי כולם קראו לזה 'מחשבת ישראל'. אבל הוא היה מתעקש להגיד 'פילוסופיה יהודית'.

בתו הייתה האהבה הראשונה שלי, ובעצם - היחידה. אחרי כמה חודשים היא ומשפחתה עזבו את הארץ. זה היה לפני שסגרו את החומה. באותה תקופה היה שכיח לראות משפחות אורזות את חייהם למזוודות ונעלמות לעולמות אחרים. אנחנו נשארנו. אבי אמר שהוא במקום בטוח בעבודתו וחבל יהיה להתחיל את החיים מחדש כמהגרים. כזה היה אבי, פחדן.

עוד אני קורא ופתאום, בקול דעיכה נמוך וקצר, האורות בבית כבו וזמזום החשמל של המקרר נדם. זהו, חשבתי, הם הורידו את מפסק החשמל של העיר לקראת השקיעה. אור השמש עדיין חדר דרך החלון, נותרו עוד כמה דקות טובות עד שתשקע. הפניתי את גבי לחלון כך שאור החמה נפל על דפי הספר והמשכתי לקרוא, נהנה מהשקט החדש.

תוך כדי קריאה הבחנתי שאני מתאמץ יותר ויותר לזהות את המילים, עם שקיעת החמה. לפני שהחושך יכבוש את דירתי הנחתי את הספר, מיהרתי אל הארון, הוצאתי זוג נרות שבת גדולים ושבתי לקריאה. היה משהו קסום בקריאה כזו, לאורם המרצד של הנרות. בחוץ קול המולה שקטה של הולכים ושבים, אמירות 'שבת שלום' מנומסות ו'ערב טוב' נשלחו מכאן לשם. הכול התערבב עם מילות הספר והשווה לחווייתי קדוּשה שלא הכרתי.

לפתע הרחוב רעם בקול נפץ עז של ירייה. הנחתי את הספר בבהלה. מי יעז לירות ביום כיפור? רק שוטרים או חוקרים, חשבתי, ורק אם הם נמצאו בסכנה שאיימה על חייהם. תקנות העזר למועדים וחגים אומרות מפורשות, שבמהלך ימי חג לאומיים, איש ציבור לא יפתח באש אלא אם כן הוא מזהה איום ברור ומידי לשלומו או לשלום האזרחים. אבל, שאלתי את עצמי, מי יאיים על שוטר ביום כיפור?

קמתי מכורסתי וניגשתי לחלון לראות אם יש מה לראות. הרחוב היה ריק מאדם, אפילו רוח לא נשבה. בשקט המוחלט הזה הבנתי איך רעיון סוף העולם לוכד כל כך הרבה לבבות.

עודי עומד ובוהה בחלון ורוח קרה נשבה בין הבתים. רוח מחייה של ליל קיץ ירושלמי. בקצה הרחוב ראיתי זוג צעיר רץ במהרה לכיוון בית הכנסת. פתאום הרעידה שאגה אדירה את העולם כולו. "חטאנו לפניך" קראה השאגה בניגון עתיק "רחם עלינו". העיר רעדה וליבי רעד אתה, סגרתי את החלון.

כשפני נסבו חזרה אל פנים הבית, נתקלו עיני בעלטה. הנרות כבו , כנראה בגלל הרוח. מבלי לחשוב הדלקתי את חצאי הנרות, נטלתי בידי אחד מהם והלכתי אל המקרר, אולי יש שם משהו קטן לנשנש. לא ראיתי דבר שערב לחיכי, וסגרתי את המקרר.

הנחתי את הנר על שולחן הסלון, חשבתי לשוב לספרי שחיכה לי על השולחן, ליד הנר. אבל משהו בשקט החשוך הזה גרם למחשבות להתרוצץ בראשי. חשבתי על חברת נעוריי שהלכה עם משפחתה לארצות רחוקות, ועל אבי שנמצא ודאי בבית הכנסת של שכונת ילדותי. שיוויתי אותו לפניי בדמיוני קורא עם כל העיר את פסוקי התפילה. חשבתי על דורו של אבי ושל אבי חברתי; דור פייסן ופחדן שעוסק רק בענייניו, ועל הדור הנשכח של וירשובסקי ומאגנס. חשבתי על החומות הסוגרות את העיר ועל הצריחים הגבוהים השומרים על כולנו. חשבתי על ירושלים, העיר הזו שמאז ומעולם הייתה שבוייה בין חומותיה, וחשבתי על עצמי כאחד מאסיריה.  יכולנו לצאת, משפחתי ואני, יכולנו לצאת לפני שבניית החומה הושלמה. יכולנו ולא יצאנו. גם עכשיו אני יכול לצאת, חשבתי, יש מקומות שמהם אפשר לטפס מעל החומה ויש מנהרות עתיקות מתחתיה, שניתן להתגנב דרכן. תמיד הייתי מודע לכך שאני יכול לצאת מהעיר הזאת, ועם זאת, מעולם לא יצאתי. דומה היה שמלבד החומות החיצוניות האלה היו עוד חומות, עמוק בתוכי, ואלה כבלו אותי אל העיר הזו, משל הייתי אחת מאבניה.  

דפיקה בדלת העירה אותי ממחשבותיי. לבי קפא במקומו. מיהרתי אל השולחן, נטלתי את הספר ורצתי אל חדר העבודה, שם השולחן נותר בזוויתו כשהוא חושף את החרך בקיר. הדפיקות נשנו בזמן שהתכופפתי מאחורי השולחן להשיב את הספר למשכנו. "רק רגע", קראתי כשדחפתי את השולחן בחזרה למקומו, משתדל להיות שקט ככל שאפשר.

הדפיקות חזרו ומיהרתי אל הדלת. הצצתי דרך העינית, אך כל שראיתי היה אורה העז של עששית. ללא הצלחה ניסיתי לזהות את צבע המדים של מחזיק העששית. הסדרתי את נשימתי לבל תיחשף חרדתי, ופתחתי את הדלת.

שני שוטרים במדים שחורים ניצבו לפני. "ערב טוב" קיבלתי את פניהם. שמחתי לראות את מדיהם השחורים שכן שוטרים אלה הם רק פיונים במלאכת הסדר הלאומי החדש. "ערב טוב" השיב קולו של אדם שלישי שניצב מאחורי השוטרים, הרחק משדה הראייה שלי. השוטרים נכנסו לדירה בפנים חתומות, ומאחוריהם ראיתי לחרדתי אדם שלישי.

הוא היה נמוך וקירח, ולבש את מדיו האדומים של חוקר. הצבע האדום הקפיא את דמי. "אתה ... ?" הוא קרא לי בשמי. "כן", השבתי.

"הכול בסדר?" שאל החוקר.

"כן" השבתי, מתאמץ בכל כוחי להיות יעיל וצייתן. "למה אתה שואל?" זייפתי חיוך.

"דואגים לך..." הוא השיב בנועם בזמן שהשוטרים שליוו אותו החלו מטיילים בדירתי. דואגים לי? חשבתי, מישהו לבטח מסר את שמי. לא עניתי, חיכיתי שהוא יבצע את המהלך הבא. משראה שאיני משיב, הוסיף: "לא הגעת היום לבית הכנסת". הבנתי.

באופן מידי שיניתי את עמידתי לשפופה קלות ובקול חנוק השבתי "כן... אני חולה..." תירוץ מטופש, חשבתי לעצמי. ובכל זאת, מהרגע שיצא לאוויר, יש לעמוד מאחוריו.

"חולה?" חזר החוקר על דבריי וניתח אותי במבטו. לאחר מכן הוציא מכיסו פנקס והחל לדפדף בו.

"החוקר!" קרא אחד השוטרים שעמד בסלון ושנינו הסבנו מבטנו אליו. הוא הצביע על נר השבת הניצב לבדו.

"נר אחד?" פנה אלי החוקר.

הצבעתי לעבר הנר השני שהיה מונח על השולחן. "רציתי לראות משהו..." מלמלתי תירוץ נוסף.

הוא השיב מתחת לשפתו: "אלא לראותם בלבד...".  שתקתי.

שמעתי את השוטר השני מטייל במשרדי ומפשפש בין מדפי הספרים. אגלי זיעה קרה החלו מצטברים על מצחי. השוטר הראשון החל לפתוח את ארונות המטבח בזה אחרי זה.

החוקר, שנראה כאילו נעלם בתוך פנקסו, פנה אליי מבלי להרים את עיניו. "הנחת תפילין מאוחר היום..."

"קמתי מאוחר", עניתי במהרה והוספתי "כמו שאמרתי, אני חולה".

"כן..." המשיך החוקר שדומה היה שציפה לתשובה כזו "כבר אמרת את זה. אבל, תסלח לי על השאלה" הוא הרים את מבטו אלי "אתה נוהג לנגב את הזיעה מפניך עם טלית?"

"הזיעה?" שאלתי, מנסה להבין למה הוא מתכוון, כאשר השוטר שהיה במטבח קרא לחוקר. "לנגב?" המשכתי לחפש תשובות בזמן ששנינו הלכנו אל עבר המטבח. "מה פתאום... אני נישקתי את הטלית... אולי מישהו התבלבל..." אבל דומה היה שהחוקר כלל לא שם לב לדבריי.

הוא הלך אל השוטר שניצב לפני המקרר שלי. דלת המקרר הייתה פתוחה, והשוטר הפנה את תשומת לבנו למדף השני במקרר, שם הונחה החמאה היישר על הנקניק. נבוך, השפלתי את מבטי.

"תגיד ..." החוקר חזר על שמי, "אתה נוהג להניח תפילין במשך חצי שעה בכל בוקר?"

"לא" מיהרתי לענות "פשוט..." חיפשתי אחר המילים "בגלל המחלה היה לי קשה להתפלל עם כוונה אמתית..." שיקרתי, "בכל זאת..." הוספתי, "יום כיפור".

החוקר הנהן בחיוך דק, דומה היה שהוא מעריך את השקר שלי. באור הלבנה יכולתי לראות את שיניו בוהקות.

השוטר השני נכנס אל המטבח גם הוא ואמר "כלום... רק ספרים..."

"ספרים?" שאל החוקר בהפתעה נרגשת, דומה היה שהמילה הזו עוררה בו ריגוש ייחודי. הוא פנה אל המשרד בשתיקה, ושלושתנו אחריו.

עיניו של החוקר עברו על מדפי הספרייה הקטנה שלי, קורא כותר אחר כותר. אחרי מספר רגעים הוא אמר, מבלי להפנות אלינו את מבטו, "חסר כאן כרך".

"סליחה?" שאלתי בתום.

"בין 'ליקוטי מוהר"ן'" הוא ענה, "כרך ג' חסר".

"איבדתי אותו בתחנת האוטובוס" השבתי והוספתי "אבדה גדולה".

"כן?" הוא הסתובב אלי, מנסה במבטו להבין אם התכוונתי לדבריי... "אתה יכול בבקשה להגיד לי..." אזני הזדקרו "מה הם ראשי התיבות של מוהר"ן?"

השפלתי עיני. זכרתי שזה קשור לרב מברסלב אבל ראשי התיבות עצמן נעלמו ממוחי.

"זה מתחיל במילה 'מורנו'".

"מורנו ורבנו" מיהרתי לענות "הרבי נחמן מברסלב" חייכתי, הייתי גאה בעצמי על התשובה.

שיניו נצצו בשנית "טוב מספיק". פתאום עיניו ננעצו בשולחן הכתיבה. לבי פעם בתוכי בעצמה שסחררה אותי. "הכיסא..." הוא הצביע ועיניו ברקו כעיניו של זאב.

הבטתי על הכיסא. הוא ניצב מול שולחן הכתיבה בצורה שאינה תואמת את זווית השולחן. פי וגרוני יבשו. בהנהון קל החוקר פנה לאחד השוטרים, וזה החל בצייתנות לקרוע את מגירות השולחן מתוכו בזו אחר זו ולהשליך אותן מאחוריו. משלא מצא דבר בין המגירות ומאחוריהן, ביקש את עזרתו של השוטר השני ויחד הם גררו את השולחן לאחור.

לרגע חשתי הקלה גדולה. שבחשיכה של החדר לא ניתן היה לראות דבר מאחורי השולחן. אך החוקר נטל מאחד השוטרים את העששית וקירב אותה אל הקיר, חושף לפני כולנו את הסדק המפליל.

שתיקה ארוכה שררה בחדר. השוטרים החליפו חיוכים ביניהם ועיניי נפלו. החוקר צעק "למה אתם מחכים!?" והשניים החלו לקרוע את קיר הגבס לגזרים עד שהספר נחשף. בגאווה רבה מסר אחד השוטרים את הספר לידיו של החוקר.

חשבתי לנסות להסביר, להגיד שאני לא מכיר את הספר, שלא ראיתי את הסדק מעולם. אבל ידעתי שאין בכך טעם. נוכח שתיקתי הכה אותי אחד השוטרים באגרופו בבטני ונפלתי על ברכיי, משתנק לאוויר. הרמתי את מבטי אליו ובקול נאנק אמרתי, "החוק האלוהי שנגלה מעניק חופש לכל איש ואיש" השוטר השני הנחית אגרוף נוסף על פניי. דם החל ניגר משפתיי והמשכתי "אפשר ואף נחוץ, להעניק את החופש הזה בלא שיינזקו שלום המדינה וסמכות הרשויות העליונות...". "שתוק!" צעק החוקר, אבל המילים בקעו משפתיי בשטף מתפרץ, "...ושאי אפשר לשלול אותו בלי סכנה חמורה לשלום ונזק חמור למדינה כולה..." "תשתוק!" חזר החוקר בקול. אחד השוטרים בעט בחזי ונפלתי מטה על צדי, חובק את גופי הכואב. "...כדי להוכיח דבר זה אני פותח בזכות הטבעית של כל איש ואיש", התחלתי צועק "דהיינו שגבולותיה מגיעים עד למקום שייצרו ויכולתו של כל איש ואיש מגיעים...". "אתה מאיים עלי?!" צווח החוקר ושני השוטרים שלפו אקדחיהם ודרכו אותם בתנועה מהירה. "...שלפי הזכות הטבעית אין איש חייב לחיות לפי רוח זולתו אלא כל איש ואיש הוא העומד על משמר חירותו"...

לסיפורים קצרים נוספים לחץ כאן

דלתות

1.

דפיקות בדלת.

מר א. וויסברג פקח את עיניו והקים את עצמו ממיטתו בראש דואב, סחרחורת וזעם לא מבוטל. "רגע, רגע!" הוא קרא הולכו לפתוח את הדלת והוסיף במלמול "על הבוקר באים אלי בלי להתקשר הבְּנֵי זוֹ..."

"שלום לך אדוני." אמר אדם בחולצת כפתורים בהירה ומכנסיים כהות שעמד מאחורי הדלת ולא יכול היה לחכות עד שהדלת תיפתח לחלוטין. "אתה מר א. ווייסברג?"

"מי מבקש?" שאל מר וויסברג בזלזול מופגן, למרות שללא ספק ראה את השוטר שעמד מאחורי הבלש.

"זה בקשר לרישיון הנהיגה שלך." אמר הבלש עוקב בדריכות אחר תגובתו של מר וויסברג.

"נו?..."

הבלש הטה את ראשו בחצי חיוך.

"ובכן..." הוסיף מר וויסברג בציפייה. ארנקו נגנב לפני פחות משבוע ובתוכו רישיון הנהיגה ביחד עם מספר כרטיסים נוספים.

"מצאנו אותו..." החל הבלש מדבר באיטיות, דרוך לכל תנועה של החשוד "...ברחוב שסטצקי" השוטר מאחוריו שלח ידו לנדן אקדחו, זיעה החלה מצטברת על מצחו.

2.

בינתיים, בדירה ממול. עמרם חזר לכורסתו מהמטבח פותח את בקבוק הבירה השני שלו. השעה הייתה כבר עשר והיה עליו לתדלק עוד הרבה עד שהאישה תחזור מהעבודה. אשתו עזבה את הבית לפני למעלה מחודשיים אבל התירוץ הזה לשתות בירה בבוקר נשאר.

כמחווה אחרונה של רצון טוב, אשתו, לפני שעזבה, ניקתה את הבית. עכשיו נשאר רק חדר השינה מסודר משום שעמרם נכנס אליו רק כדי למשות מהמגירה זוג תחתונים שהוחלפו רק כשהקודמים החלו לגרד.

מול הכורסה, על שידה בינונית, ניצבה טלוויזיה גדולה. הוכחה לימים טובים יותר בהם יכול היה להרשות לעצמו מותרות כאלה, בימים בהם עבד.

רצפת הסלון הייתה ערב רב של בגדים מסמורטטים, קופסאות סיגריות, פחיות מרוקנות, בדלים, קופסאות של אוכל מוזמן ועוד דברים ששונים ומשונם כבר איבדו את צורתם כך שלא ניתן לזהות מה הם ומה, אם אי פעם, היו.

עמרם לבש גופייה שבזמן זה או אחר בעבר הרחוק שלה הייתה לבנה אך עכשיו צבעה היה ברובו צהוב עם סימנים אדומים חומים וכחולים (אלוהים. מאיפה לעזאזל הגיעו הכתמים הכחולים?). מתחת לגופייה, מוצקה ומגודלת יצאה הבטן; כרס מנופחת ושעירה שכמו איימה לבקוע בכל עת.

הטלוויזיה הייתה פתוחה על מבזק חדשות; אורות אמבולנס ואנשים מתרוצצים ריצדו על המסך. זה לא עניין אותו, הוא הביט סביבו בחיפוש אחר השלט שלבסוף נתגלה במרחק דורש קימה.

עמרם שקל את האפשרויות בראשו; לצפות בזה או לקום מהכורסה, כתשובה הוא הוציא סיגריה מהקופסא לידו והצית אותה. הוא יקום בכל מקרה עוד מעט, כשיתרוקן הבקבוק. כך או כך, עשן הסיגריה יעזור גם להרחיק את הזבובים.

3.

"ואתם חושבים שהיה לי קשר לזה?" שאל מר וויסברג את חוקריו.

"אנחנו לא חושבים" אמר הבלש, "אנחנו רק אוספים את העובדות ועוקבים אחרי הראיות."

"והראיות הביאו אותנו לפה" הוסיף השוטר המזיע לימינו. הבלש לא היה מרוצה מהתוספת של זה הצעיר.

"זה מגוחך לחלוטין" צעק מר וויסברג שהחל זעמו משתלט עליו. "להאשים אותי בקשר כלשהו למעשה נתעב שכזה זו כבר חוצפה, אבל להאשים אותי בביצועו הדבר הזה זה בלתי נתפש, זה אבסורדי לחלוטין! איפה קפקא כשצריך אותו!"

"תירגע!" פקד עליו השוטר הזוטר ובתנועה מהירה שלח ידו בשנית לנדן אקדחו. הןא לא ידע מי זה קפקא אבל הוא לא התכוון לחכות כאן כדי לגלות.

"תירגע אתה!" ענה מר ווייסברג בפנים אדומות.

"איפה היית הבוקר?" שאל הבלש. קולו השקט היה מאולץ והוא ניסה להרגיע את הטון שהשיחה החלה לקבל.

"הייתי כאן איפה אתם חושבים שהייתי?!"

"מישהו יכול להעיד על כך?" פלט השוטר הזוטר את השאלות ששינן בבית הספר לשוטרים תחת הכותרת הליך לביסוס אליבי.

"אתם רואים פה מישהו מלבדי?"

מסכת השאלות נמשכה עוד זמן מה עד שנואש מר וויסברג מניסיונותיו להטיח היגיון בשוטרים.

כל מי שנתקל בשוטרים, בין אם במכוניתו או בכל אירוע אחר, יודע שלהיגיון אין הרבה במשותף עם הליכי המחשבה של המשטרה. הם נוטים לפעול אל פי האסכולה האמפיריציסטית הטוענת כי הניסיון והעדות הם הדברים היחידים עליהם ניתן להסתמך. הסיבה לזה אינה טיבם של האנשים עוטי המדים, אלה יכלו להיות אנשים רציונלים ביותר, אלא אופי ההליך המשטרתי; בתום כל אירוע יש להעלותו על הכתב ופירוט של מהלכים לוגיים דורש עקיבות רבה יותר מאשר רשימת מאורעות שאמתלה של נסיבתיות נוסכת עליהם כחוט מקשר.

כל הוגה דעות בקיא יודע שחוט זה נקרע תחת משקלה של חקירה מדוקדקת. אך המערכת כולה כבר התכוננה לזה והפקיד האחראי על רישום ההליכים האלה, מפאט כמות העבודה המונחת לפניו מדי יום ביומו, סיגל לעצמו אדישות כלפי המילים אותם העתיק וכך תפקידו, שהחל כמעקב אחר ההליך בחיפוש אחר פרצות, הפך למלאכת העתקה תוך תיקון השפה וסימני הפיסוק. מלאכה שללא ספק תלמיד תיכון שאך עתה סיים את לימודיו בנושא הלשון, ההבעה והבנת הנקרא יכול לבצעה במיומנות זהה. אך הבה נשים סוף להפוגה הפילוסופית שכן בימינו די בה כדי להסיט את הקורא מהמילים המונחות לפניו למחשבות על שינה או בהייה במרקע ונשוב לאותה הדירה בה הספיק להירגע מר וויסברג.

"אני יכול לפתור את הבעיה הזו" הוא אמר ופנה אל חדר השינה, שני השוטרים בעקבותיו. "הנה כאן" פתח מר וויסברג את אחת ממגירות השידה של חדר השינה שלו בעודו חושב על המילים של הבלש שהחלו את כל העימות המיותר הזה – "על גופתו של המחבל המתאבד נמצא ארנק ובתוכו רישיון הנהיגה שלך".

4.

הסיגריה של עמרם כמעט ונגמרה אך בקבוק הבירה שלו נותר בחציו. את האפר לא הייתה בעיה להפיל על הרצפה אך לפני מספר ימים הפיל גם את הבדל הלוהט רק בשביל לדרוך עליו אחר-כך ברגליים יחפות. כשחשב עמרם על כף רגלו הכואבת שוודאי החלה כבר לפתח זיהום מוגלתי מאז אותו האירוע וויתר על השלכת הבדל והחל, לשווא, לחפש אחר המאפירה. זו, אם עדיין נמצאה בחדר, נעלמה מזמן תחת הפסולת כך שהמאמצים שידרשו למצוא אותה נראו בלתי אפשריים בעליל.

הוא הביט לכל עבר בחיפוש אחר דבר היכול לשמש כמאפירה אך כל שמצא היה הבקבוק בידו וזה, מכיוון שעוד לא התרוקן, לא יכול היה להיות בכלל אפשרות. הוא הביט סביבו ולבסוף קיבע מבטו בבטנו המוצקה המזדקרת מולו כשבמרכזה, חשוף, נראה טבורו.

שפל חדש, חשב עמרם והחל מחרחר בגרונו ומושך באפו. שסיים להכין את העיסה בחלל פיו הביט בטבורו שעה ארוכה ולבסוף, בכישרון שהפליא אפילו אותו, ירק היישר לתוך טבורו.

מרוצה, הוא כיבה את הסיגריה בבריכה הקטנה שנוצרה וזו שאבה לתוכה את רוב הנוזל. בטנו הרגישה חמימות קלה אך לא כאבה. הוא שמח על כך – מזה חשש.

את הבדל הכבוי הוא השליך לצד החדר ולגם לגימת ניצחון מהבירה שלו, שהספיקה להתחמם בידו.

"עצור!" הוא שמע צעקה מהדירה שמולו ומיד אחריה קול נפץ של ירייה הפיל אותו מכורסתו.

5.

"מה אתה עושה? ייקח אותך השד! מה אתה אידיוט?!" צעק הבלש על עמיתו הזוטר שעמד כמוכה הלם, האקדח הלוהט מעשן בידו. מר ווייסברג הביט הישר אליו בעיניים זועמות, בכוחותיו באחרונים הוא שלח יד למגירה ואחז במה שחיפש שם. הירייה השנייה פגעה בליבו והוא נפל, לופט בידו דף מקופל.

"מה אתה עושה?" צעק הבלש.

"הוא שלח את היד למגירה. מה אתה רוצה שאני אעשה?" ענה השוטר הצעיר.

"תגיד לו לעצור או משהו רק אל תירה לו אחת בבטן ואחת בלב!"

"אבל חשבתי שהוא הולך להוציא משם נשק ולתפור את שנינו."

הבלש לא ענה לו. הוא הלך אל הגווייה החמה ותלש מבין האצבעות הנוקשות בעווית הכאב האחרונה של מר וויסברג את הדף שהכילה.

"מה זה?" שאל השוטר הצעיר שרק עכשיו הלם בו כובד מעשיו.

"זה דו"ח" החל הבלש מעיין במסמך ותוך כדי מלמל פרטים שונים מתכולתו: "דו"ח משטרתי... גניבת ארנק... תכולה; שישים שקלים, כרטיס אשראי, כרטיס קופת-חולים, רישיון נהיגה..." המילים האחרונות שהגה כמו התמהמהו על הדף לפני שהכו בהכרתו - רישיון נהיגה.

הוא הסב פנים זועמות בעמיתו שהלבין בפניו שהשפיל מבטו.

שתיקה ארוכה השתררה בין השניים.

"אל תיגע בכלום!" פקד הבלש, "נטפל בזה," והוסיף במלמול שקט "ייקח אותך השד". מוחו קדח. האם יפיל את הסיפור הזה על הצעיר? כבעל הסמכות בזירה האחריות מוטלת עליו אבל אולי יוכל לצאת מזה אם ישחק את הקלפים שלו נכון.

הוא דמיין את השיחה שלו עם הרב פקד במטה; "אתה לא מבין! הוא השתולל והתחיל לירות. אמרתי לך לא לשלוח את הצעיר הזה איתי!" כמובן, יהיו הבדלי גרסאות אבל כאלה יש תמיד בעבודה המשטרתית.

הוא הביט בשוטר החיוור שעומד לצידו; מגולח, מדוגם. הוא נזכר בעיניו הצעירות ובקנאה שחש כשרק נפגשו, כשהוא ראה בעיניו את הניצוץ הזה של תמימות, של סקרנות. רגשות חדשים החלו עוטפים את הכרתו. לא עוד חשב רק על יציאה מהבוץ שהצעיר הזה הכניס את שניהם אליו. חמלה הוא חש, חמלה אבהית. "אל תדאג" הוא אמר לבסוף בקול שקט, לא מישיר את מבטו לצעיר. "בוא נצא מכאן, אני צריך לחשוב".

6.

עמרם הביט מעינית המנעול כשמדלת הדירה שמולו יצאו שוטר ובלש בבגדים אזרחיים. "שוטרים הוא לחש לעצמו. למרות שדלתו הוצבה בדיוק ממול דלת שכנו מעולם לא פגש בו, מעולם לא דיברו.

עיניו עקבו בדריכות אחרי השניים.

"עצור רגע" אמר הבלש.

"מה עכשיו?" שאל השוטר לבוש המדים שנראה מדוכדך במיוחד. כנראה לא כיוונו אליו אף פעם אקדח, חשב עמרם שהחל לבנות במוחו תסריט של מה שהתרחש בדירה ממול, היו שתי יריות. יש לצעיר הזה מזל שהבלש הזה היה איתו.

"אתה מריח את זה?" שאל הבלש. עמרם שאף אויר לאפו, הוא לא הריח כלום. השני לא ענה, הוא היה המום מדי ונראה שבכל רגע הוא נופל מרגליו ומתחיל להתייפח.

"תן לי את הנייד שלך!" השוטר לא היסס – הוא שלף את הנייד ונתן אותו לבלש.

הבלש חייג מספר קצר והמתין כמה רגעים. "הלו משטרה?" הוא שאל מסווה את קולו בחיקוי גרוע של אשכנזי "אני גר בבניין מספר שבע ברחוב קרפצקי ולאחת הדירות שלנו יש ריח מסריח... אני יודע שאתם עסוקים עם הפיגוע והכול אבל דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. אתם יכולים לשלוח לפה מישהו? דירה שתימעשרה. תודה." הבלש ניתק לפני שנדרש ממנו, ככללי הפרוטוקול להשאיר את שמו.

זה הדירה שלי, חשב עמרם.

לא עברו כמה רגעים וממכשיר הקשר של שותפו נשמעה הקריאה – "מישהו נמצא בסביבה של רחוב קרפצקי? יש הודעה על דירה מסריחה"

הבלש תפש את מכשיר הקשר מהר ואמר "כאן שריקי, אנחנו נמצאים באזור בדיוק, נבדוק מה זה".

"שריקי? מה אתה עושה שם? חשבתי ששמו אותך עם כולם לעבוד על הפיגוע" אמרה המוקדנית בטון שבישר על מערכת יחסים של ידידות בין השניים.

עמרם החל להזיע אך לא יכול היה להתיק את מבטו משתי הדמויות מאחורי דלתו. הוא לא זז והשתדל, כמה שאפשר, לא לנשום.

"כן" המשיך שריקי הבלש "אנחנו עוקבים אחרי איזה רישיון נהיגה שמצאו על המחבל, זה בטח גנוב או משהו אבל אנחנו בסביבה, נבדוק את הסיפור שלך."

"מה סיפור שלי?" התרגזה המוקדנית. "בית מסריח? תבוא אלי בשישי – אי אפשר לנשום מרוב ריח של נקי".

"אני בטוח ברוריה" צחק הבלש "נדבר עוד מעט".

"מה עכשיו?" שאל הצעיר.

"עכשיו מחכים."

7.

שני השוטרים, חיוורים כרוחות, התיישבו זה מול זה במסדרון בין שתי הדלתות. הזוטר כינס את עצמו במעילו הכחול ובהה בנעליו. כמה לא רצה להיות בנעליו עכשיו. הוא היה מותש וליבו העייף הכביד עליו. במצב שכזה, הוא חשב, עדיף שאפסיק לחשוב.

"אז מה עושים?" הוא פנה אל הבלש שנראה שקוע בתכנון תחבולה כמו אסיר המסרטט בראשו את השלבים השונים להימלטות שלו. אך מבטו הנוקב של הבלש ופניו החיוורות לא הכילו תחבולה מאחוריהם כלל וכלל. ייאוש הכילו ולא דבר מלבד ייאוש. כל רעיון שהחל לבצבץ בראשו נגדע ונקטע על ידי אלפי מחשבות טורדניות. כשמילותיו של הזוטר הגיעו לאוזניו של הבלש הוא הבין עד כמה מוחו הקודח ריק ממחשבות מעשיות. לא רק שלא פיתח בראשו דרך להפיל את כל הסיפור הזה על מי שגר בדירה המסריחה ממול אלא גם שכל התכנונים האלה השאירו עוד ועוד פרצות שיש לסגור, עוד ועוד נקודות שאם מישהו ייסב תשומת לב אליהם כל הקרירה שלו תתחרבן לאסלה.

הוא הבין פתאום כמה מוחו ריק ממחשבה יעילה ופעל כמו שכל אדם פועל כמוחו מתרוקן ממחשבות; בין רגע החליפו פניו החיוורות של הבלש את צבעם הלבן באודם חולני, עיניו נפערו לרווחה והוא הרים ראשו לאט לעבר עמיתו.

"מה נעשה? ייקח אותך השד! מה נעשה? אתה לא חושב שעשית מספיק?! תוציא את האקדח שלך עוד פעם אולי זה יפתור את הכול! כן! נשארו בו כדורים תתקע בי שניים ותשאיר שניים לעצמך ונשאיר לשוטרים שיימצאו את הגופות שלנו לחשוב מה לעשות עם כל הבלגאן הזה!" מהרגע שנתן השוטר שריקי פתח קטן לרגש כמו זעם לצוף לפני השטח במהרה פרצו להם בשורה שאר הרגשות ששפיותו של אדם תלויה בשליטה עליהם. הראשון שבהם היה רחמים עצמיים; "מה רציתי?" הוא המשיך "לעצור מחבלים. היה לי כיוון – רמז ואני בלש אני צריך לעקוב אחרי רמזים. אבל לא... אני הייתי צריך להביא איתי גם שוטר זוטר שיבוא איתי ויחרבן לי את כל החקירה, מה את החקירה? יחרבן לי את כל היום! מה את היום? את החיים חרבנת לי – את החיים!" ובאותו הרגע התנפל הבלש על עמיתו הזוטר באגרופים קמוצים ועיניו לא ראו דבר מלבד אדום.

מגיע לי, חשב הזוטר, שנותר פסיבי לספוג את המהלומות.

8.

עמרם, שהסתכל עד כה מחור העינית, החל חש כאש בגבו. הוא הביט סביבו וצד בעיניו שרפרף גבוה. הוא הביט בעינית לרגע וראה המהלומות בשיאן וחשב – הנה ההזדמנות שלי. הוא פנה אל השרפרף והעמידו, לאחר פינוי הרצפה בכניסה לביתו מערב רב של פיסות בד ועטיפות מזון, מאחורי הדלת.

אחר מכן הביט בידיו וניסה להבין מה התחושה הזו של חוסר שהן מנסות לרמוז לו. התשובה לא איחרה לבוא אל מוחו והוא אץ אל המקרר, הוציא לעצמו בקבוק של בירה ופנה לכורסה לקחת משם את חפיסת הסיגריות. אך, באותו הרגע, הבחין במסך המרקע.

על המסך נראתה דמותו של איש שמן וחמור סבר, ככל הנראה חבר כנסת, שברבר משפטים חסרי נקודה וחסרי פשר כפיצוי על היעדר מחשבה מקורית בראשו. לשמאלו נפתח חלון קטן ובו תמונות עדכניות מזירת האירוע ומתחתיו, על פס כחול, רצו נתוני שוק המניות שככל הנראה לא נפגעו מעצמת הפיצוץ.

עמרם המשיך ללכת לקראת הכורסה, בלי לנתק את עיניו מהמרקע והרים את השלט שניצב בפינת שולחן קטן שנעלם מתחת לנוזל דביק שישב. הוא היה ממשיך לדפדף בין הערוצים אלמלא באותו הרגע שמע את הבלש בחוץ צועק בקולי קולות.

עמרם נזכר שהוא כבר צופה בדבר מה. הוא שב לחור העינית והתיישב על השרפרף שהכין לפני רגע וכבר הספיק לשכוח ממנו.

9.

"ייקח אותך השד!" אמר הבלש לשוטר המנופח "אותך ואת האישה שלך שלא נותנת לך מספיק בבית אז אתה צרך להרגיש גבר עם האקדח שלך במקום." הבלש המנוסה נראה עכשיו כמו ילד אבוד שבערה בו חמתו ואינו יכול לעשות דבר מלבד לירוק ולקלל. הוא המשיך לגדף כך את אילן היוחסין של עמיתו, תוך כדי שהוא מפסיק מדי פעם לתיאורים גרוטסקיים של גילויי עריות ומשכב בהמה, עד שנשכב על הקיר כאילו יצא ממנו כל האוויר.

בעיניים מתגלגלות כבסחרחורת הוא החל למלמל, "למה קמתי מהמיטה הבוקר? כשהתעוררתי ידעתי שהיום הזה יהיה מחורבן. למה באנו לפה? ברור שלבחור ההוא לא היה קשר לפיגוע, אז למה התעקשנו? פרוטוקולים מחורבנים, ייקח אותם השד. ייקח אותי השד. אותי ואת החיים האומללים שהולכים להיות לי מהיום. לא נורא, לשוטרים יש חיים קלים בכלא." סנטרו החל לרעוד ומייד אחרי-כן התפרץ שטף של דמעות מעיניו, האפשרות האחרונה של אדם נואש.

"מה אנחנו הולכים לעשות איתו?" שאל הזוטר פשוט משום שרצה להגיד משהו.

"עם מי?" ייבב הבלש.

"עם ההוא..." הוא הצביע על הדלת של הדירה המסריחה.

"תירה בו. ככה אתה פותר דברים לא?"

השוטר הזוטר רצה להגיד כמה הוא מצטער ואף היה עושה כך אלמלא באותו הרגע החל עשן שחור ממלא את רצפת המסדרון.

שני השוטרים הרימו ראשם לעבר מקור העשן השחור שנראה כלהבה הניצבת באוויר בסוף המסדרון.

מתוך הלהבה יצאה תחילה רגל שחורה של טיש מגודל ואחריה הופיעו בזה אחרי זה זוג קרניים שחורות ועבות, מצח שצבעו כעין הדם, אף חזירי רטוב ופה מלא שיניים חדות ולבנות, כמו שיש לרוב שדי השאול.

ואם כבר משווים אנו אותו לשדים אחרים, חייב להיאמר שהוא היה שד ממוצע לחלוטין, מהשדים האחראים לסידורים פשוטים בעיקר. אינני מתכוון שהוא הה מהשדים הקטנים השוכנים בשאול ואחראיים בעיקר על הליכים ביורוקרטים ומעקב אחרי נהלים. לא ולא. אלא לשד מן השדים השליחים – מאלה שנוהגים לבוא אל העולם הזה ולשבשו כהלכה על מנת לשמור על האיזון הבסיסי בין הטוב והרע.

עוד, יש להוסיף, שלמרות הקרבה בדרגה, אין מדובר בשדים המטים לבב אנוש, או מלחששים סודות בתוך ראשם של האנשים להם האדם המודרני קורא חולי-נפש. וכמובן שלא היה זה שד מהשדים הגדולים האחראיים על הטיית מאורעות הטבע על מנת להתנקם באדם על משגים אלו או אחרים. טרחנים מגודלים אלו – מה להם ולשני השוטרים המייבבים במסדרון הקטן הזה?

"מה אתה רוצה עכשיו?!" פנה הבלש אל השד. מן הסתם ליבו רטט בתוכו, אין זה אירוע של מה בכך. מה גם שאותו הבלש דבק באמונה מטיריאליסטית לחלוטין וגם עכשיו, כשהשד ניצב לפניו סירב להאמין שאין הוא הוזה.

עמיתו הביט בשד באדישות מפליאה, אבל אין סיבה להאשים אותו – היום הזה לא היה יום רגיל והוא רק רצה שהיום הזה ייגמר.

השד ניצב במרחק פסיעות ספורות משני השוטרים. עשן השער שנפתח מאחוריו מילא את רצפת המסדרון והפיץ ריח גפרית בכל הבניין. הוא הרים את ידו באיטיות, מן הסתם כדי להוסיף קצת דרמה לתפקיד שלו שהיה, בסופו של דבר, הליך רגיל של שד ממוצע.

הוא הצביע על הבלש המייבב ולאחר פאוזה דרמתית שנייה, סובב את כף ידו על צירה ועיקל את האצבע המורה לסמן לבלש שיבוא איתו.

"אני?" שאל בלש והניח את ידו על החזה שלו. השד הנהן בחיוב.

"מה איתו?" הוא הצביע על הזוטר שהשיב לו מבט מופתע וזועף.

השד משך בכתפיו. השוטר הצעיר הזה לא היה חלק מהשליחות שלו אך אף אחד בשאול לא יתהה על נשמה טועה שמסתובבת שם.

הבלש קם בכניעה פנה אל עמיתו ואמר "אתה בא איתי".

"למה אני?"

"כי אתה הכנסת אותנו לבוץ הזה וחוץ מזה אני בדרגה גבוהה משלך וזו פקודה".

"אבל אתה הזמנת אותו" קבל הזוטר "וחוץ מזה, הוא רוצה אותך – לא אותי".

"זה לא משנה" ענה הבלש "אנחנו באנו לפה ביחד ונצא מפה ביחד".

השניים נעמדו זה מול זה. השד סר הצידה לפנות להם מסלול לאורך המסדרון אל השער הבוער וזה אחר זה הם נכנסו אל השער ונעלמו בתוכו.

10

עמרם, שהביט על כל המתרחש בתמיהה, עקב בעינו אחרי השד שהלך באדישות מאחורי שני השוטרים. כשהשד חלף היישר מול העינית, עמרם נבהל והפיל את בקבוק הבירה שלו שהשמיע חבטה עמומה והחל נשפך. הוא הסב את מבטו מטה אל הבקבוק, מיואש שיצטרך עכשיו לרדת מכיסאו. אך בטרם ירד הוא השיב מבטו לעינית הדלת.

השד ניצב היישר ממול הדלת וחייך. לאט לאט החל השד להרים את אצבעו לעבר עמרם.

עמרם הרים את ידו האוחזת בשלט, כיוון אותה לעבר השד מאחורי הדלת וניסה להעביר ערוץ.     

יקותיאל

"ספק עיר, ספק עזובה.

ירושלים בעצבותה, בחורבנה המתמיד.

כל כמה שיבנו בה, תמיד יהיה בה זכר לחורבן."

                                                            א ב יהושע

א. 

זה זמן רב היה ידוע יקותיאל ברחובות ירושלים כגביר החובב את בני מינו ומדי ערב שבת היה יוצא את ביתו, מתדפק על דלת בית הילולה זה או אחר, שותה לשוכרה בחברת חבריו ופוקק את עכוזו בחברת זרים.

ב.

יום שבת אחד, הייתה זו שעת הצהריים, הקיץ יקותיאל משנתו לאור בוהק שעטף את עיניו ולכאב ראש בלתי נסבל. שמש תוקפנית חדרה את חרכי חלון חדרו, שמש קיץ ירושלמית. אודם הציף את עיניו העצומות, החולמות וכמו זיכרון הצף לפני השטח שב הוא מעולם החלומות, שב אל תוך החום, אל תוך חדרו שטוף האור בדירתו הקטנה במרכז ירושלים. עירום היה, אפילו שעון היד שמעולם לא נהג להסירו נמצא מונח לרגלי המיטה. סדין הקיץ שהיה לו לשמיכה לופָּף בפינת המיטה כסמרטוט. בעיניים מכווצות וגבות צפופות הביט בסמרטוט הזה ובמאמץ רב התרומם, שלח ידו אל הסדין ונפל חזרה על גבו, מושך את הסדין מעליו ומנסה, לשווא, לחזור לישון.

שתיתי אתמול, חשב והשלים עם כאבו. כל שזכר מליל אמש היה קצב חוזר ועמום, פיסה מוסיקאלית מיצירה פופולארית ודבר מלבדה. באותם רגעים ראשונים עולמו היה רק הרעש החוזר ונשנה ההולם הלוך ושוב בין רקותיו.

מהורהר ועדיין חולמני הלך יקותיאל אל חדר הנוחיות להטיל מימיו. שעה קלה הוא עמד שם עירום, ראשו בוהה בנקודה נעלמת בין אריחי השירותים, עמד והמתין לפורקן המיוחל אשר יבוא עליו ועל כליותיו. אך הלה מיאן להופיע.

ליל אמש פקדתי את בית ההילולה, נזכר יקותיאל כשהתחדדה הכרתו, ככל הנראה פקדתי גם מספר לא מבוטל של בקבוקי שתייה. כאב הראש העמום הזכיר לו זאת ביתר וודאות.

חלף זמן מה והנה הוא עדיין עומד שם וממתין, החליט יקותיאל לאמץ בטנו ולדרוש כי כליותיו תתרוקנה. אך כאשר חש בזרם חמים יורד את ירכו, הסיט מבטו מטה ובמורא נורא גילה כי במקום בו שכנה תאוותו נותרו אך כמה תלתלים שחורים, עירומים. משוללים את אותו המבנה הקדוש והמקודש עליו סככו.

חרדה הציפה את עיניו, ואיתה נתחלף הנמנום המעורפל שאפף אותו בערנות תזזיתית. מבולבל, גופו איטי ומנומנם וראשו מתרוצץ במחשבות כיצד יש להגיב למצב שכזה. הרי זה ברור, חולם אני חלום, חלום ותו לא, חשב, אם כן - אתעורר. עצם יקותיאל את עיניו בחזקה, גל מסחרר שטף אותו והוא  שלח יד לימינו לייצב עמידתו. אריחי השירותים שנגעו באצבעותיו הוכיחו כי אין זה כך. אצא לבית ההילולה בו ביליתי אמש, גמר בנו לבין עצמו, שם תנוח דעתי, ספקות רבים עלו בראשו אך הוא דחה אותם והרים תחתוניו מרצפת חדרו. היכן הייתי אמש? שאל עצמו בקול.

לאחר חיפוש קצר מצא יקותיאל את ארנקו ובתוכו, בתא השטרות, מספר קבלות. אחת מקבלות אלו הייתה מליל אמש ועליה נרשם סכום קטן להפליא וכתובתו של מקום. מוזר, חשב יקותיאל, מעולם לא הייתי במקום זה והנה חשבתי שמכיר אני את כל מסבאות העיר. 

בית ההילולה המדובר נח לו במרכז העיר ירושלים, כמה דקות הליכה מביתו של יקותיאל. במהרה לבש זוג מכנסיים שהיו מוטלות למרגלות מיטתו וחולצה שאסף מגבו של כיסא ויצא את ביתו. מה אשאל את הנוכחים? ראשו קדח בניסיונות לניסוח שאלה מתאימה.

ג.

שמש אחר-הצהריים פרצה דרך חגבי החלונות הקבועים בין כותל בית ההילולה המדובר והעולם החיצון. ערפל עשן סמיך עמד באוויר וגליו חולשים על אלומות קרני השמש.

שלושה אנשים ישבו על כיסאות מוגבהים, סמוך לדלפק המסבאה, כוסות ריקות מולם והם ישובים שמוטים כמחכים לחיים שישובו לגופותיהם, יושבים ומחכים לשיחה, לאירוע, לעניין. כשנפתחה הדלת ומאחוריה החל מצטייר צילו של יקותיאל, הסבו הכול מבטם אליו. אור השמש הפורץ מאחוריו העלים את פניו. עיני היושבים כווצו בכאב, ההילה הזאת מאחורי ראשו של יקותיאל עשתה את ההסתכלות בו בלתי נסבלת אך עם זאת כפתה על היושבים להביט בו. הנה באה ישועתנו, החליפו בניהם מבטים מלאי לאות (ישועה שכזו באה כבר פעמים רבות, באה והלכה).

כשעניו התרגלו אל האור הדל והפנים הזרות המביטות בו, שאל יקותיאל בקול שקט, "סלחו לי אנשים טובים, האם מישהו מכם היה כאן ליל אמש?" הכול הרכינו ראשם כמתוודים. ליל אמש וכל יממה שלפניו.

"אם כן, אולי תוכלו להיות לי לעזר?". ברק של עניין עלה כזיק בעיני היושבים והם בהו בו בעיניים עגולות. "היום בבוקר גיליתי כי איבדתי דבר מה חשוב..." החל יקותיאל שואל שאלתו המתוכננת, אך בושתו על אבדן גאוותו לא הותירה לו להמשיך והוא השפיל מבטו לרצפת בית ההילולה המוכתמת זיכרונות מאותו ליל אמש.

לימין כל היושבים ישב אדם זקן בעיניים דלוקות ועייפות, שיערו לבן ופניו חרוטות זיכרונות, הוא ראה כי הזר לפניהם כושל במילותיו ופנה להיות לו לעזר, "הדבר הזה אותו איבדת...", החל בונה סקרנות אצל מאזיניו בעוד סיגריה בה אחז אך לא עישן רקמה פתיל דק שנעלם כשקרב לפניו, "...האם מדובר בשפיותך?". חצי הסיגריה שהאפיר ולא אוּפַר נותר עומד מתמהמה ובשאול הזקן שאלתו נפל והתפזר על הדלפק. הזקן נחר בנשיפה כמבקש לצחוק אך משראה כי אין צוחקים עימו שתק.

"אני זוכר את המילה הזאת", נתעורר אדון שני כמתרדמת, היה זה גביר בגיל הארבעים לחייו וחליפה מבד משובח אשר כופתרה שלא נכונה הייתה לבושה לגופו. "הקשבתי לה פעם, היא נשמעת מתקתקה, מתגלגלת, כמו שריקה המסתיימת בנשיקה – שפייייייי-יות", הגה האדון בעליצות עייפה.

שלישי, נמוך שמן וקרח קימט מצחו בעודו בוהה בדלפק, כף ידו חלפה על פניו מנגבת סנטרו שוב ושוב וניצני זקנו בקעו כחטטים על לחייו התפוחות. "אוח, כשאני חושב עכשיו, מדפדף לאחור בין כרכי זכרוני..." החל השמן מדבר והכול הסתובבו אליו בעניין (איש לא הניח דעתו על יקותיאל העומד ועיניו מושפלות). "אני נזכר בימים בהם הייתי טורח להילחם על מילה זו, מאמץ אותה לחיכי. אני זוכר כיצד הייתי, בימי עלומי, גאה מספיק כדי לעמוד מאחורי מילה זו, לשאת אותה על דגלי, לשפוט ולסלוח בשמה. אבל כיום..." הוא העביר במטו סביב כמצביע על המובן מאליו, הכול הנהנו בהבנה. "כיום כל שנותר לי ממילה זו הוא זיכרון, כמו ערפל, כמו פניו של חבר ילדות שהפכו מטושטשות..." שקט שרר כשסיים דבריו שקט הכופה שיפצה מי מהם את פיו.

"יש לי קעקוע דהוי בתחתית גבי." פרץ האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה, לחלוטין מתעלם מנושא השיחה המדובר, "האם הוא סמל לחיי הקודמים, חיי הנעורים אותם בזבזתי בשתייה והוללות?" כשסיים את דבריו הביט הלה סביב והבין כי דבריו מזכירים לחבריו את אשר העדיפו לשכוח, עיניו שבו לכוסו הריקה והוא נדם.

"כפי שאתה רואה..." סיכם הזקן בפנותו אל יקותיאל, "כולם מחפשים. תבורך על שהזכרת לנו נשכחות אך הריני מבטיח לך, אין לאיש פה שימוש בשפיותך, מכור אמתחתך במקום אחר." עיני הזקן היו כה חמות ומלאות הבנה כך שיקותיאל לא רצה להעמידו על טעותו, אך צרתו לא היתירה לו לסוב לאחור בלי תשובה.

"לא, זה לא זה. אינני רוצה למכור דבר..." אמר בשקט, עדיין חושב על מילים בהם ינסח שאלתו. "איבדתי את..." הוא הרים מבטו כמביט בכולם יחדיו ושלח ידיו לפתוח מכנסיו.

רעש מי אסלה פורצים, שבר את הדממה והסקרנות באופן לא צפוי.

גבר רביעי רזה וגמלוני, לבוש מכנסיים לבנות וחולצה מלוכלכת, נכנס אל החדר מחדר השירותים מנגב ידיו בחולצתו. תחת אפו התנוסס שפם עבות, "דבר מה מוזר ביותר קרה לי..." אמר בקול בריטון עמוק ותחת שפמו התנוסס חיוך שליו. שלושת היושבים שינו את מבטם מהציפייה פעורת העיניים המכוונת אל יקותיאל למבט בוחן ומתעניין המכוון אל חבריהם ההולך לכיסאו, כאילו בין רגע איבדו עניין בבעל הצרה ומצאוהו בסיפור חדש.

כשראה האדון כי עיני הכול נסובו אליו, התיישב על כיסאו המוגבה בדילוג (מתעלם מיקותיאל כמתעלם מרחש ברקע) והחל מדבר והוא בוער מהתרגשות; "עסקתי בפעילות מעיים מבורכת כאשר שמעתי צליל מוזר מתחתי..."

"האם זה היה מסוג הנשיפה המקוטעת המאלצת דרכה לחופשי?" נכנס השמן הנמוך לדבריו ועל שפתיו חיוך עסיסי וסמוק.

"או אולי היה זה כצלילו של דגיג קטן מדי למאכל העושה דרכו בחלקלקות חזרה אל המים?" שאל האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה בטון פיוטי וגבות מורמות.

"לא. זה נשמע יותר כתפיחה עמומה ושקטה, כמו אגרוף על כרית", גזר האדון השדוף.

יקותיאל כחכח בגרונו כדורש תשומת לב. האדון הרזה שילח בו מבט ששיקף כי ניפגע עמוקות מהיעדר נימוסיו של הלה והמשיך בדבריו.

"ובכן..." הוא היסב ליקותיאל מבט מלא לאות, "לא נתתי לזה לעצור אותי ממעשי אך בכל זאת זה לא נשאר אותו הדבר מאותו רגע." הוא רכן מעט קדימה ועניו הצרו, בלחישה המשיך את דבריו "הקול העמום הזה הדהד בראשי ולא נתן לי את הפנאי והנחת הנדרשים לריכוז העדין של ביצוע המעשה כהלכה..." שלושת מאזיניו הטו אוזן כבדה בסקרנות מתגברת. יקותיאל נדם, מכבד את המעמד.

"קמתי" פתח האדון הרזה, הרים קולו וראשו יחדיו והמשיך, "מקפיד שלא לנגב טרם אביט... והסבתי מבטי לאחור..." הוא קפץ מכיסאו ונסב לאחור ובטון כמעט מאשים שלח יד פשוקה מטה, "צף! ... מתגרה! ... הביט בי חזרה בגאון... הכבוד העצמי שלי...". הוא התמהמה רגע קט כמתענג על השקט הנדרש למוחות הפשוטים סביבו להבין את הבדיחה וכשראה לנכון הרים ראשו בחיוך עיניו פעורות וגבותיו מורמות בהבעה מרוצה. אך בטרם החלו הנוכחים לצחוק (אם אכן לזאת ציפה) נשמע קולו של יקותיאל "כן!"

"כן?" שאל הגמלוני המשופם בכעס וזלזול.

"זה מה שאיבדתי." קרא יקותיאל והוא שמח על כך שיש לו חבר לצרה.

"את כבודך?" שאל הזקן.

"איך אפשר לאבד כבוד?" שאל השמן.

"אפשר... אפשר..." התוודה האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה והכול הסבו אליו מבט מרוגז. איש מהם לא רצה לזכור את מה שהוא, בעקשנות, ניסה להזכיר.

"בחור צעיר" פסק האדון המשופם והוא כעוס וממורמר. "איני יודע מי אתה או מדוע אתה נמצא כאן, אך כבוד לא מאבדים בין לילה. אני עמל זה שנים רבות לאבד את שלי והיום, בעודי יושב בבית הכיסא, אחת ההנאות המעטות בהן התגאיתי עד כה, גיליתי כי אף הנאה זו אבדה ממני ואיתה אבד לי אחרון הטעמים לחיי. עכשיו, ברצון לשתף חוויה שכזו עם חברי הקרובים, חוויה שהכול יסכימו איתי שאינה חפה מהטראגי, מצאתי לנכון לספר זאת כבדיחה. בדיחה אותה אתה, עם חוש תזמון מהנוראיים בהם נתקלתי בחיי, קלקלת".

"הייתה זו בדיחה?" שאל הזקן.

"הייתה זו בדיחה!" השיב השמן.

"בדיחה... כן, כן, עכשיו אני מבין, הייתה זו בדיחה!" קרא האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה והחל צוחק באילוץ.

הסובבים, שלא רצו להיחשב כאנשים חסרי הומור החלו צוחקים גם הם ובמהרה החל הצחוק להתגלגל בין כתלי  המסבאה.  המשופם הגמלוני הביט סביב. כה חושש היה מפני חשיפה שתביא עמה כאב נוסף, לבל יקדימו מי מהמסובים וישחק על כאבו שמיהר להקדים תורופה למכה ואמר כי בדיחה הייתה בפיו, להבדיל מווידוי. ובראותו כי הכול צוחקים חייך אליהם בעיניים מבריקות והצטרף לצחוק עם חבריו. כדרכו של צחוק חדל זה להיות מאולץ על שפתי הנוכחים ובמהרה החלו כולם צוחקים יחדיו בכנות, אינם יודעים מדוע אך שמחים על ההקלה הרגעית שיש בדבר.      

יקותיאל שהבין כי לא כאן ימצא פתרון לבעייתו הנהן בינו לבין עצמו ופנה לצאת, מוחו לא ניסה להבין את פשר הבדיחה התמוהה, אם אכן הייתה זו בדיחה. מאחוריו עוד שמע את צחוקם של השיכורים ואת הגביר הרזה קורא בקול מאושר "אני חייב לומר שאין לעמוד על ההקלה שאני חש מאז..." והכול פרצו בצחוק בשנית כמקהלה.

מאוכזב, יצא יקותיאל את בית ההילולה. האם כאן שתיתי לשוכרה ליל אמש? שאל בינו לבינו, והנה נדמה לי כי לא הייתי פה מעולם.

ד.

השמש עדיין עמדה בשמיים, עמדה וקפחה. ירושלים, ארץ תלאובות, נצרבה תחת הרקיע, נסדקת ונפערת נוכח השרב. יקותיאל, ראשו מורכן מטה להקל על עיניו הצורבות, החל חש בחמיצות מבחילה עולה בגרונו. עיניו נעו כמטוטלת בין המדרכה וגופו הלוך ושוב והוא רכן מטה, משעין ידיו על ברכיו לבל ייפול בפרץ הסחרחורת שאחזה בו.

נגיעה מקרית זו במכנסיו גילתה לו בליטה רבועה וקשה שהציצה מתוך כיסו. מופתע בחן יקותיאל את מכנסיו וגילה כי לא שלו הם ובעצם, קטנות הם עליו במידה לפחות (מצבו לא הביאו להבחין בכך ואי הנוחות שחש נכללה עם שאר תחושותיו). הוא פתח כפתור מכנסיו להקל על רוחו והוציא מכיס מכנסיו הזרות את קופסת הסיגריות שהוטמנה שם.

למרות שמעולם לא היה מעשן חשב כי אין שום סיבה שלא להתחיל עכשיו ותחב סיגריה אחת לפיו. טעם נשיקה מליל אמש, נשיקה מרה ויבשה, דבקה לזיכרונו. הייתה זו הפיסה היחידה שראשו הדואב הצליח לזכור, מלבד שתייתו המרובה והקצב, אותו קצב עמום החוזר על עצמו בלולאה בתוך ראשו.

ואש? חשב יקותיאל ובפיו ניצבת זקופה הסיגריה, דבר אינו כשורה.

לפתע צל סכך על פניו, רעש ניצוץ וחום להבה הופיעו ומאחוריהם, אוחז במצית, עמד נער צעיר ונאה.

"תודה" ענה יקותיאל, מנסה להיזכר מדוע נראה נער זה כה מוכר לו כך כשהוא מדליק ראשה של סיגריה הנזקפת מפיו.

"אבל אמרת לי שאתה לא מעשן" אמר הנער וקולו היה כמעט נעלב, הוא דיבר אל יקותיאל לא כזר ולא כמכר, כחבר דיבר עימו, חבר  טוב. "תמיד הם משקרים לי" מלמל הנער בינו לבינו, מבטו מכונס.

לאחר שתיקה ארוכה הבחין הנער באי נעימותו של יקותיאל ופנה אליו בהבנה "אתה באמת לא זוכר?" ובהשפילו עיניו בשנית הוסיף, "לפעמים הם לא זוכרים אחר-כך...". במבט בוחן שאף יקותיאל מלא ריאותיו עשן.

"לא..." ענה יקותיאל כמתוודה. "אינני זוכר דבר" קולו כמפוהק היה מפאת העשן היוצא ומתבולל באוויר העומד.

"לא את הלילה? לא את הבוקר? ולא את המתנה?"

"דָבָר", ענה יקותיאל, ראשו נע לשלילה בעוד הוא גולל במוחו את פשר המילה 'מתנה'. ראשו פעם בכאב, יום זה על כל מאורעותיו הכביד עליו והשמש הסוככת הוסיפה משקל על משקל.

שמש ערב החלה מאדימה בין שני מבנים אפורים וסנוורה את יקותיאל. אבני ירושלים שכיסו אותם היו לחומות הסוגרות עליו. טעם אפר הסיגריה דבק לחיכו, מר ויבש. שיעול עלה בגרונו אך נאטם בלועו כמסרב לצאת. כל ששתה ליל אמש שטף כגל את זיכרונו, ראשו הלם ובחילה נוראה תקפה אותו. הוא שמט את הסיגריה מידו והשפיל זוג עיניים זגוגיות שסימן שאלה נשלח מהן על הקרקע, מחפש אחיזה.  

"בחילה?" שאל הנער. קולו השיב את קיומו לעולמו המעורפל של יקותיאל. "לפעמים הם מקיאים וזה עוזר להם". המילים האחרונות נאמרו בקור.

עוד לא סיים הלה את המשפט שהגה והנה רכן יקותיאל מטה ושיחרר מפיו שצף קצף של נוזלים מרירים.

"התרופה, מרה היא ולפעמים הם מקיאים בגללה." הנהן הנער ואחז בכתיפו של יקותיאל שנתה ליפול על צידו.

השתעל יקותיאל, חוטי מזון עוד תלויים משפתיו והוא מנגבם בשרוול חולצתו. "דיברת על מתנה" כחכח יקותיאל, "איזו מתנה?".

"בגלל התרופה הם לא זוכרים. את שנתתי לך נתת לי." אמר הנער ומילותיו נשמעו כסיסמא סתומה, "לפעמים הם רוצים להשיב את מתנתם לחיקם. האם גם הוא רוצה?" קולו של הנער היה נוגה וזר מילותיו היו כמילים לא  שלו אשר נאמרו במעין הסכמה עם כורח ארור.

יקותיאל, שהבין במה מדובר (עד כמה  שניתן היה להבין), הרים עיניו בבעתה אל הנער. הלה הביט בו חזרה במבט כה שקט ושליו עד שחלחלה עלתה בגרונו של יקותיאל ושוב רכן הוא. אך קיבתו ריקה הייתה ומלבד טעם מר וחמוץ שמילא את לועו, לא פלט דבר.

הנער עמד, מביט בגביר המרוקק מולו בעין בוחנת שעה קלה ולבסוף הנהן בהשלמה מאוכזבת החל ממלמל בינו לבין עצמו "את שנתתי להם לעולם לא אוכל להשיב והנה הם מבקשים להשיב את שנתנו לי" ולאחר הוסיף, פונה ליקותיאל כשראה כי הלה השיב נשימתו "בוא". עוד לא שמעוֹ יקותיאל המשתעל, נסוב הנער והלך לו.

כשראה יקותיאל כי הנער הולך לו ונעלם החל עוקב אחריו בשתיקה כנועה.

ה.

הלכו הילכו  להם בינות רחובות ירושלים והנה פנה הנער ימינה אל תוך סמטא צרה שאין קרני השמש מגיעות אליה. לאחר שחצוה השניים, נעמד הנער דום והישיר מבטו.

תלים תלים של חול נעמדו לצידה האחד וחצץ ואבן נערמו לצידה השני. האדמה מולם נחפרה ופיגומים פיגומים ניצבו אילמים מברכים לשלום את השמש השוקעת בברק אחרון מקרניה. "הרי לך ירושלים", אמר הנער, "היות ומדי שנה אומרים בגולה 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה' ובכל זאת לא פוקדים אותה אף לא לביקור – היא בשלה נבנית וגדילה ונבנית. משל הייתה מחכה שתבוא השנה בה תהיה כבר בנויה ויבואו כל מבטיחי ההבטחות" ובשקט הוסיף, "שנה זו, כך נראה, לא תבוא לעולם". יקותיאל חייך, אמנם דר בירושלים כל חייו אך תל-אביב הייתה משאת נפשו. רוחות הים הנעימות, האוויר הסמיך וריח הזיעה נעמו לו יותר מרוחות ההרים. איפה שבירושלים עומד לו כותל בתל-אביב יש חוף, היה עונה כששואלים לדעתו בנושא.

"האם אי פעם נסעת בהרים המוליכים לירושלים מתל-אביב בשעת הזריחה?" שאל הנער הצעיר  "פתאום האופק הירושלמי, שער הגיא וההרים נצבעים זהב בעוד שלגבך מתגלה תל-אביב בחד-גוניותה האפורה, זו מתגלה רק בשעות שקטות אלה של הבוקר, בלילה העיר הזו כולה מתגייסת להסוות אפרוריותה בצבעים מלאכותיים". יקותיאל חייך, הרי זו השעה בה היה נוהג לחזור לירושלים, "לבלות את הלילות בעיר האשליות ובבוקר לעלות אל עיר המנוחות" הוא אמר בשקט. משפט זה, שהיה יוצא מפיו ברגעי אושר,  נאמר עכשיו בפנים קפואות וכמעט ללא קול.

"נלך" אמר הנער בניעור כתפיו ושב על עקבותיו חזרה אל הרחובות המפולשים והצרים של שכונות עיר הקודש.

הילכו השניים עוד מספר דקות והשמש הלכה ונעלמה לה ורק אלומות ארד בשולי הענן היו לה לזכר. רוחות ההרים של ירושלים שרקו בין המשעולים הצרים והכבישים.

תריס חנות עלה ונפתח. שבת יצאה עזבה לה והנה אנשים לבושים בחליפות עטורות גיהוץ ולובן יצאו את פתח בית תפילתם והם משיחים בינם לבין עצמם ושיחתם קורנת שלווה. יקותיאל רצה לקרוא להם, לצעוק את כאבו להולכים ושבים אך אלה מעולם לא ראו בו בן אנוש, רק בוז וניכור הכיר מדמויות אלו המתהלכות בצאת השבת כקדושים, מדוע עכשיו יוכל לפנות אליהם לעזרה? כל מה שהכיר מקדושים אלו אמר לו כי אם יפנה אליהם כל מה שיקבל בתשובה יהיה רק מילות שטנה ושמחה לאיד. ומדוע? חשב, האין שפתי כשפתם? האין שמי כשמם? התשובה לשאלות אלה תמיד הייתה ברורה לו אך מעולם לא הייתה בה הקלה.

פנסי הרחוב דלקו ואורם עודנו זעום ליד קרני השמש המשתהות באוויר בלעדיה. ליד שער ברזל נמוך המוביל לחדר מדרגות של בית דירות קטן נעצר הנער ויקותיאל עימו.

ו.

כשהגיעו לשער ביתו של הנער, דלת עץ רעועה ופרוצה, שאל אותו יקותיאל "כאן אתה גר?" מתעלם ענה הנער בעודו פותח את הדלת, "הם מרעישים כי אינם יודעים שאבי ישן, ידעו זאת מעתה ויסכיתו".

נכנסו השניים בפתח הדלת והנה הם בחדר לא חדר, ריק מתוכן ומלא זוהמה ושקט שרר בו כבחדר תפילה לאחר התפילה. ריח חריף ומר חדר אל אפו של יקותיאל והוא על-אף שמאומה לא היה בקיבתו רכן בשלישית ופלט כאדם שאכל לשובע.

"זה קורה" הנהן הנער באישור ולקח מטאטא מעופש שעמד ליד ארון ריק שדלתותיו הפתוחות שעונות היו על ציריהן העקומים כנוטות ליפול. את אשר טאטא דחף הנער אל מפתן ביתו. מבעד לתריסים המוגפים הציץ לובן אורו של פנס רחוב. תחת החלון, מיטה חסרת מצעים עמדה עירומה.

מוזר, חשב יקותיאל, אמר הנער כי אביו ישן והנה ראיתי את כל ביתו ואין פה איש מלבד שנינו.

הנער פנה לשידת מגירות שבלטה בין רהיטי הבית בניקיונה וניצבה כחדשה מאירה את החדר, על השידה הוצבה תמונה דהויה של גבר מזוקן היושב על כורסה ועיניו עצומות וזקנו ופאותיו הלבנות מוכתמות בצהוב הטבק. "יסלח לי כבודו", פנה הנער לתמונה, "גבר רצית ולגבר בכית והנה שוב נלקחת גבריותו של בנך". קולו של הנער רעד מפחד והוא פתח את העליונה שבמגירות השידה "אם יבקשו מתנתם בחזרה ייקחוה וילכו", סינן. המשפטים האלה נאמרו בהסכמה כנועה, משל היה הוא אסיר מוכה המקבל את דינו.

מבועת, צעד יקותיאל קדימה אל פי המגירה ומולו, זה ליד זה, ניצבו מספר אברי זכרות רפויים. כל אחד שונה בגודלו וגונו.

"ייקחו את שלהם וישאירו את השאר", לחש הנער והתיישב על מיטתו בעיניים מושפלות מטה וידיים כמוסות בין ברכיו, כילד מוענש היושב בפינת הכיתה ומאמץ גבותיו שלא לבכות.

"איזה מהם שלי?" שאל יקותיאל בקול חרד. "איזה מהם אקח?" הוסיף בשקט.

הנער לא ענה, נראה היה שהוא מנסה להיעלם אל תוך מיטתו, כתפיו כונסו קדימה וגבו התקמר מטה כמצייר סימן שאלה. יקותיאל הסב מבטו אל הנער, עדיין מחכה לתשובה אך כל שראה הוא את הילד המתכדרר הזה מתנדנד הלוך ושוב.

מיואש גולל יקותיאל בתוך פיסת בד שהייתה זרוקה לרגליו את האבר הראשון שידו אחזה בו ופנה ללכת בזריזות.

בהגיעו אל הדלת היוצאת מהבית אל עולם השפיות עצר יקותיאל מתמהמה והביט בנער. הנער הרים מבטו, כמו חש כי מביטים בו ובעיניים נוצצות שאל וקולו קולו של ילד, מלא תום ותהייה; "מדוע אתה לובש את מכנסיי?" יקותיאל הביט בו ולא השיב.

"הם שלי, תחזיר לי אותם! אסור לקחת בלי רשות!".

עיניו של יקותיאל נפערו לרווחה, נחיריו התרחבו, הוא שמט מידו את החבילה שאחז בה ופנה אל הנער. מעולם לא היה אדם אלים, הוא לא זכר אפילו סתירה שסתר אך הנה הוא רוכן מעל הנער ובאגרופים קמוצים הולם בפניו בחוזקה, הוא לא יכול היה לעצור זאת, לא יכול היה לחשוב, כל היום הזה שתק ועכשיו הגיע תורו לדבר. "אסור לקחת בלי רשות?" צווח בעודו מנער את הנער בחזקה בכתפיו וסותר לפניו, "מה איתי?!" הוא הלם באגרופו בפניו של הנער. "מה עם הכבוד העצמי שלי?" דם זלג מפרקי אצבעותיו אך הוא לא חש כל כאב. "מה עם השפיות שלי?!" המשיך זועק ומכה, מכה וזועק "מה איתי?!".

מתנשף הוא עצר. הילד ישב וראשו מוטל לאחור בשיעול קטוע הרים ראשו מעט והסיט עיניו אל יקותיאל, עיניו נראו כמבקשות להיבלע בארובותיהם וצבעם שחור וסגלגל, אפו היה לבן ונפוח ודם ניגר מנחיריו. שקט שרר בין השניים. עיני היוקדות של יקותיאל ננעצו בפניו של הנער והנה הוא מחייך. "גבר מכה, גבר לא בוכה", לחש הנער בקול לא שלו. כבשיכרון קרב התחיל מכה יקותיאל את הנער שנית ובכל מכה נטה כל גופו לעברו, לא ידע עוד אם הוא הולם באגרופיו או אם כל גופו היה לאגרוף אחד כל שידע היה צחוקו של הנער שבקע מגרונו עת הלה רכן כדי לירוק דמו.

ש.

כששכך הצחוק ושבה הדממה אל החדר חזר יקותיאל אל גופו, הוא הביט סביב והחל צועד לאחור מבוהל, לקראת צאתו רכן מטה ואסף לידיו החבולות את החבילה שלו.

הוא לא זכר דבר מאותם רגעים, רק נשימתו הכבדה ואצבעותיו האדומות היו לו לעד. הוא לא ידע מה היה על הנער, האם הוא מת? הוא חשב על אביו של הנער, הקם משנתו לגלות את בנו שרוע פרקדן, אך האם היה לו אב? מיותר לחשוב על כל אלה, ככל שאחשוב על כך יותר, יותר אתקרב לשיגעון.

כשיצא את הבית היה הכול חשוך סביבו, פנסי הרחוב כבו. הוא רץ ברחוב מבלי לדעת לאן, פונה בכל פניה שהוא רואה.

לפתע הבין שהחושך מקיפו מכל עבר זה זמן רב, ושהוא לבד, רק הוא והבתים על אבניהם הכסופות באור הלבנה. הוא המשיך לרוץ אנה ואנה וגילה שהחושך והבדידות נעים איתו.

הוא פנה אל סמטא חשוכה שריחה היה לו מוכר, אולי כאן ימצא אור, אולי כאן ימצא עזרה אך גם שם היה לבדו.

הוא המשיך חוצה את הסמטא. רגליו כשלו והוא מעד, נפל והתגלגל. ראשו נחת על ערימה של חול. הוא הרים את ראשו וראה עצמו מוקף, סביבו עמדו בגאווה פיגומים פיגומים והם בורקים באור הלבנה, מביטים עליו, שופטים אותו. הוא השפיל מבטו מפניהם ביראה, בבושה. במאמץ להתחמק, לנצח, הוא טיפס על תל החול עליו נחת ונשכב על גבו כאילו הייתה זו פסגה כבושה. רוחות ההרים של ירושלים שרקו באזנו, חדרו לעצמותיו, אידו את זיעת מאמציו. העיר הזו, העיר שכה שונאת אותו לכדה אותו בין סמטאותיה הצרות. לכדה אותו בכשפיה העתיקים והנה הוא שלה ושפתו שפתה. "איני מבין" אמר "איני מבין דבר".