יום שני, 30 במרץ 2015

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 22

22
הו אל שלי
הו אל שלי
מה הוא הנקטר שברצונך לשתות,
הממלא את גופי ונשמתי?
הו אל שלי
הו אל שלי

הו משורר, האם זה רצונך לראות את אשר שלך, כהשתקפות מוחלטת
בעיני?
נשאר דומם באזני המכושפות,
האם תרצה לשמוע שם את שירתך שלך?
הו אל שלי
הו אל שלי

היצירתיות שלך מוסרת הודעה רבת פנים
דרך שכלי המתנסח

ממזג זאת עם אהבתך, אדון,
אתה מזמן את כל שירי.
דרך התמסרות אלי,
אתה רואה את עצמיותך מיוצגת ביד אמנים
הו אל שלי
הו אל שלי

(65)

איזה משקה אלוהי תרצה, אלי, בכוס גודשת זו של חיי? משורר שלי, האם תחפוץ לראות את בריאתך דרך עיני, לעמוד אל מול שערי אזני ובשקט להאזין לנעימותיך הנצחיות? העולם שוזר מילים בשכלי ושמחתך מוסיפה מנגינה להם. אתה מוסר את עצמך אלי באהבה וממלא בזאת את כל מתיקותך שבי.

יום ראשון, 29 במרץ 2015

מון בלאן, חלק שני, פרק 19. קנטטה



19. קנטטה

דניאל עמד במרכז החדר, אוחז בשתי השפופרות. הוא התלבט אם להתחיל למרוח את עצמו או אולי לקרוא את הוראות ההפעלה, אבל לפני כן (אסלה בקעה מהקיר כאילו שקראו לה) הוא היה צריך להתפנות.
דניאל הניח את שני הבקבוקים על דלפק, שיצא מהקיר ברגע שידו נשלחה להניח את שני הבקבוקים, ופנה אל האסלה. היא הייתה חלקה לחלוטין, ללא כל נוזל בתוכה. ברגע שהשתן שלו פגע בדופן האסלה, חלון נפתח במשקפיו ונתונים שונים החלו מצטברים. כשסיים את ענייניו האסלה חזרה אל המקום שממנה באה. מיד אחרי כן מגש קטן, צר וארוך יצא מהקיר אל עבר דניאל. על המגש היו מונחות שתי גלולות וכוסית קטנה עם מים.
דניאל הבין שהגלולות הן הסיכום של הנתונים שנאספו מהשתן שלו ומיהר ליטול את שתיהן.
חיש מהר הוא הרגיש טוב יותר, הרבה יותר טוב. העייפות העמוקה שפעמה בהכרתו התנדפה כאילו לא הייתה מעולם, חש חד יותר, רענן יותר ואפילו חזק יותר. פתאום לא היה לו צורך בקפה שהוא כה חשש לבקש מהמכונה להכין לו, ואפילו לא במקלחת שהוא כה התאמץ למצוא.
דניאל הביט לאחור. שני הבקבוקים שדרש חיכו לו על מדף צר שכמו נוצר בשבילם. האם יתעלם מהם, עכשיו שדומה שהוא השיג את אותה רעננות שביקש? מצד שני, האנשים שהוא הטריח, הדאגה שלהם אליו והרצון הכן שלהם לעזור לו למצוא את אותה "מקלחת" מסתורית, לא הרשו לו פשוט להזניח את הסיפור.
הוא הרים את אחד הבקבוקים ובחן אותו. על הבקבוק היה כתוב 'ג'ל לניקוי כללי'. דניאל חשב למרוח את עצמו בבקבוק הזה, ואף החל להוריד את החולצה שלו, כשלפתע נזכר במספר בן שמונה הספרות שייצג את כמות האנשים הצופים בו.
האם הם עדיין שם? הוא חשב. מן הסתם. משום מה היה להם מאוד חשוב לראות אותו אתמול בוהה במסך בהכרה מוטת. אם כן. האם להתפשט מולם? ואם לא כאן, היכן? פתאום הכתה בדניאל ההכרה בכך שהוא, ברגעים אלה ממש, השתמש בשירותים בנוכחות כל הצופים האלה. למה לעזאזל הם לא שמו את השירותים במקום יותר צנוע? ובכלל, מה אם היה לו דברים חשובים יותר לעשות? האם הם פשוט מצפים שהוא יפשיל את מכנסיו וישב כך אל מול מיליוני אנשים ו... אולי בדיוק לזה הם מצפים. אולי המבוכה שלו זה בדיוק מה שהם רוצים לצרוך. מצד שני, תרבות שלמה שבה השירותים הם חלק מהחלל המרכזי של הבית, וודאי למדה להסיט את המבט במקרה כזה. אבל – מי אמר לך שבכל החדרים השירותים מוצבים כך? אולי רק בחדר שלו התקינו את השירותים כך שהם יוכלו ליהנות ממיצג גראפי של פעילויות גופניות? ומה עם המקלחת? האם מצפים ממנו להתפשט עכשיו כמו כולם ולהתחיל להימרח בתכשירים? האם הוא אינו אלא תכנית פורנו בינונית שמבקשת לספק לצופים הצצה זולה אל מבושיו של אחר? בשום פנים ואופן! הוא גמר בינו לבין עצמו. אני לא אתן לזה יד!
אבל, מצד שני, לא ייתכן שהיו מפישרים אותו, מחיים אותו, דואגים לרווחתו ולכל דרישה שלו רק בשביל תמונה של גופו הכחוש והחיוור, אין ספק שככל שזה נוגע למבנה גוף, יש לעולם הזה היצע טוב יותר מזה של דניאל, ומלבד זאת – מדוע אתה חושב שזה בכלל מעניין מישהו? אולי בעולם שבו הכול מצולם, מתועד, מוקלט ומשודר לכל מקום, אין יותר פרטיות. אין יותר מושג כזה פרטיות בכלל. בעצם - איך יכולה להיות פרטיות בעולם כזה?
עוד הוא חושב על המושג הזה פרטיות ובצד החדר נוצר חדרון קטן. שני קירות ותקרה מעליהם, יצאו מהכותל השמאלי של החדר ויצרו בתוך החדר חלל קטן וצר, המספק מקום לאדם אחד הרחק מעין המצלמות.
דניאל נכנס בשקט אל הכוך הקטן הזה, שבקע מהקיר ברגע שחשב על פרטיות, מה כבר יכול להיות בפנים, הוא חשב, מקלחת? למרבה ההפתעה הוא מצא שהחדרון הקטן לא מכיל דבר מלבד מדף קטן שנמצא עמוק בקצה המוצנע ביותר שלו, ועליו שלושה ספרים וקופסא קטנה. הספרים היו זהים בגודלם ובצורתם ועל שדרתם היה הכיתוב: 'סידור בני אברהם של היום השישי', 'סידור בני אברהם של היום השביעי', ו'סידור בני אברהם של היום הראשון'.
כשדניאל פתח את הספרים בזה אחר זה, הוא גילה במהרה שהכרך הראשון מכיל את הקוראן, החלק השני הכיל את ספרי התנ"ך בצירוף סידור תפילה יהודי, והכרך השלישי הכיל את הברית החדשה בצירוף מזמורי תפילה של דת הנצרות.
בתוך הקופסא דניאל מצא מחרוזת תפילה, כיפות במספר צורות, תפילין, טלית ועוד תשמישי קדושה שונים ומשונים כמו נרות הבדלה, מקלות קטורת, כוס ריקה וקרקרים.
איזה סוג של אנשים משתינים בפומבי ומתפללים בהיחבא? דניאל שאל את עצמו. משום מה מכל הדברים שהוא ראה עד כה, היה זה הדבר הזה שדווקא הפתיע אותו יותר מכל. הוא זכר שכבר רמזו לו להימנע מביטויים דתיים אבל הוא לא ציפה למשהו כזה.
דניאל נטל לידיו את הכרך השני שבספרים ופתח אותו באופן שרירותי באחד העמודים. היה זה פרק מספר שמות בו סופר על משה הבורח מפרעה למדיין. שם הכהן של מדין נותן למשה את ציפורה, בתו וזו מביאה לו ילד. משה קורא לילד גרשם, "כי אמר - גר הייתי בארץ נכריה".  
דניאל בהה ארוכות במשפט האחרון, משפט שהיה לו מוכר מספר שקרא כנער והנה עכשיו הוא מכיל כל כך הרבה. זה לא ביתי, הוא חשב, אני גר כאן אבל, זה לעולם לא יהיה הבית שלי.
פתאום הקירות החלו ללחוץ עליו, דניאל חש חנוק וסגור בתוך החדרון הקטן הזה והיה חייב לצאת ממנו. הוא יצא בחזרה אל חדרו, שם גילה שהספר שבו אחז איבד את כל הכיתוב עליו. צעד קטן פנימה אל החדרון חשף את מילות הספר בשנית. דניאל הנהן בשקט והשיב את הספר אל המדף. אין סיבה שאלה שבחוץ ידעו איזה מהכרכים הוא הוציא.
אלה שבחוץ. הוא חשב על הצופים שלו ויצא מהמסדרון' נותן לו להיסגר מאחוריו בשקט מופתי.
לאחר מכן דניאל פתח את החלון על הערוץ שלו ובחן את מספר הצופים בו. המספר עמד על '87,651,454'. פי עשר מכמות האנשים במדינה שממנה הגיע, פי מאה מכמות האנשים בעיר הולדתו. לפתע הוא חש מחויבות אליהם, אפילו מידה של בעלות עליהם, או שייכות להם. כל האנשים שהוא פגש עד כה היו פרצופים חולפים. הוא לא נפגש עם אף אחד מהם יותר מפעם אחת. לעומתם המספר הזה של צופים ששמר על מידה גבוהה.
בצוואר מורם של שחקן שלפתע מבין שהמסך הונף מעליו מזמן, דניאל צעד קדימה בחיוך של מארחים. הוא שוב הרגיש בממד המוכר שלו. של על ממלכתו. עמוק בפנים הוא תמיד אהב את הבמה.
דניאל נטל לידיו את המשחות והספריי וקרא את הכותרות הכתובות עליהן. הראשונה הייתה 'ג'ל לניקוי כלליי' השנייה הייתה 'קרם הזנה וריענון' ועל גליל הספריי היה כתוב 'שמפו'.
דניאל הביט על החלון וסגר אותו. משהו בכיבוי המסך גרם לו לחוש מידה מסוימת של פרטיות. בגאווה של חשפנית הוא פשט את חולצתו והחל למרוח את גופו בג'ל הניקוי הכללי, שהתאדה בקרירות עם המגע בעורו, משאיר את העור רענן ונקי. למרות שחשב על כך, הוא החליט לוותר על ניקוי פלג גופו התחתון באופן האקסהיביציוניסטי הזה. משם הוא המשיך אל קרם ההזנה.
דניאל לא היה זר לקרמים ומשחות, בחייו הקודמים הוא שמר על קשר אדוק עם חברות הקוסמטיקה ודאג שאלו יעדכנו אותו בכל חידוש היוצא ממפעליהם. הוא לא השתמש בשום דבר באופן קבוע, ולא נתן את אמונו באף אחת מתרופות הפלא האלה, אבל הוא כן נהג, מדי פעם, למשוח את עצמו בקרם לחות זה או אחר ולפני השינה למרוח קרם הזנה ריחני. לא בשביל התוצאות המובטחות שלו, אלא יותר בשביל התחושה המוכרת של דאגה של אדם לעצמו. אבל בכול חייו לא נתקל בקרם הזנה המתקרב ולו במעט לקרם הזה שלפניו. כבדיקה הוא מרח מעט ממנו על גב כף ידו ובתדהמה התבונן בטיפה המרוחה נספגת בעור ואז עושה את קסמה הייחודי ונעלמת, משאירה מאחוריה פיסת עור גמישה ובורקת ומעלימה כל סימן לקמטים הקטנים שנוצרו בין אצבעותיו.
היא מעלימה קמטים! הכתה בדניאל המחשבה ובאמוק מוטרף הוא החל מושח את פניו וצווארו, סביב עיניו ומעל שפתו. הוא לא טרח בכלל לברר מה עושה השמפו, הוא פשוט התיז על שיערו כמות לא מוגדרת, התלבש במהירות, מיהר אל החלון שכבר חיכה לו פתוח על הערוץ ששימש אותו כמראה.
אני בן עשרים וחמש, הוא חשב כשראה את דמותו, אני צעיר.
"תגידו" הוא אמר בקול ונורית החירום נדלקה בפינת החלון. "יש לאן לצאת במקום הזה?"
בתוך שבריר שנייה דניאל הותקף על ידי שטף של הזמנות שונות, היו אלה שהזמינו אותו לצאת למרכז המסחרי, או למוזיאון העירוני. הוא קיבל הזמנה רשמית למכון לארכיאולוגיה דיגיטאלית שם הם כתבו שהם ישמחו להשתמש בידע הייחודי שלו לזהות עתיקות, כמו כן הוא קיבל הזמנה רשמית להשתתף בשעשועון "המנוף" ובתוכנית הראיונות 'דואט עם אורח' אבל כל אלה, ורבים נוספים, לא התאימו בכלל למה שהוא חיפש.
הוא המשיך לדפדף בין ההודעות המרחפות שהופיעו לפניו, מכסים לחלוטין את שדה הראייה שלו, זורק לצדדים כל הזמנה שהוא שולל. לבסוף הזמנה אחת נראתה לו קוסמת במיוחד:

                            דניאל. אנחנו נשמח להתלוות אליך לבילוי הכי מיותר
                            שאפשר לארגן! קודם כל נתחיל בטיול דרך המרכזים
                            המסחריים עד לתחנות הנסיעה. משם ניקח מכונית
                            שתסיע אותנו סביב העיר היישר לקולוסיאום הראשי
                            שם נראה את המופע האקסטרווגנטי ביותר בעולם:
                            "פאוסט, חלק שני"! לסיום נחזור למכונית וניסע
                            נסיעה קצרה לבמרכז חוות החמצן, שם נאכל במסעדה
                             זוכת שלושת כוכבי המישלין: "האווז התלוי במהופך"
                            אז מה אתה אומר? אולי מספיק עם הזבוזמן הזה?


איך אני בוחר את ההזמנה הזו? חשב דניאל והרים את ידו ללחוץ על ההזמנה המרחפת. אבל, בחלקיק השניה שקדם ללחיצה עינו נדדה להביט על הזמנה אחרת שריחפה בפריפריה של ראייתו. תשומת הלב הנוטה קידם את ההזמנה השנייה הזו למרכז החלל שלפניו וכך דניאל לחץ עליה, לפני שהספיק לקרוא את תוכנה. 

יום רביעי, 18 במרץ 2015

אין מאבק

אין מאבק לצדק חברתי,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק פמיניסטי,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק מזרחי,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק גאה,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק חילוני,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק נגד הטייקונים,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק להורדת מחירי הדיור,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק בתעשיית המזון,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק בכפייה הדתית,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.
אין מאבק לזכויות העם הפלסטיני,
יש מאבק כולל לחירות ושוויון.

אנחנו נפרדים
איש איש במאבקו הקטן,
זו הסיבה
שאנחנו מפסידים.

יום שני, 16 במרץ 2015

אלגזאלי חוזר לבית הספר, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

מוחמד אלגזאלי נולד בשנת 1058, בעיירה הקטנה טבאראן, שבמחוז טוּס שבאיראן. העיירה הייתה מקום קטן מאוד ועני מאוד ולאביו של אלגזאלי לא היה די כסף לדאוג לאלגזאלי ולאחיו. בלית ברירה, הוא שלח את אחמד, אחיו של אלגזאלי להצטרף למסדר הסוּפים, קבוצה קטנה ומסתורית של אנשי דת מוסלמים שהאמינו בכוחם המכשף של השירה והריקוד, כדרכים להבנת האל. את אלגזאלי עצמו, שהיה חכם וסקרן עד מאוד, אביו שלח אל אחמד רדאקעני, האיש החכם ביותר בטבאראן, שלימד אותו משפטים ואסלאם, כאילו שהיה סטודנט בוגר באוניברסיטה.
אלגזאלי היה תלמיד מצוין. הוא לא רק הקשיב בשקט לדבריו של המורה, אלא גם סיכם את הכול למחברת שלו, קרא את כל הספרים שניתנו לו ואפילו הכין תמיד שיעורי בית בזמן. לא עבר זמן רב, ורדאקעני ראה שאין לו יותר מה ללמד את הנער. והוא החליט, כדי לא לבזבז את הכישרון הזה של אדם שללא ספק נועד לגדולות, לוותר על גאוותו ולשלוח את הילד אל העיר היפה נישפור, בירת הצפון של איראן. שם, הוא ידע, יהיו מורים טובים ממני וספרים רבים ממה שאני יכול להציע לו.
אלגזאלי, שהיה מסור ללימודיו, הסכים לעזוב את מקום הולדתו ולצאת למסע צפונה. שם הוא למד אצל לא אחד מאלג'ווואיני – מומחה גדול לתורת המשפט ולזרם מרכזי באסלאם שנקרא הכלאם. לפי תורת הכלאם כל האמת של העולם הזה נמצאת בכתבי הקודש ורק אותם יש ללמוד.
אלגזאלי למד אצלו במשך מספר שנים, מסכם את הכול למחברותיו הרבות. לא עבר זמן רב, ואלג'ווואיני ראה שבשיחות שלו עם העלם הצעיר, הוא לומד יותר מאשר מלמד. בחור חכם כזה, הוא חשב, אין טעם שהוא יבזבז את זמנו כתלמיד שלי כשהוא יכול להיות מורה של רבים.
גאה בתלמידו אלג'וואני הציג את תלמידו אפילו בפני ניזאם אל-מולכ הווזיר הגדול של האימפריה הסלג'וקית (הסלג'וקים הייתה אימפריה טורקית גדולה ששלטה על טורקיה ועל חלקים מפרס, סוריה, לבנון ואפילו פלסטין). הווזיר, שמאוד העריך אנשים מלומדים ונהג להקים בתי ספר ובתי מדרש בכל ממלכתו, החליט לשלוח את אלגזאלי להיות מורה בכיר בבית המדרש הקרוי על שמו – הניזאמיה - שבבירת האומה המוסלמית האדירה –בגדאד.
בבגדאד באותה תקופה היה כבוד גדול לחוכמה. בין חומות העיר היו אוניברסיטאות וספריות רבות וגדולות. גדולי החכמים של התקופה, מוסלמים ויהודים יחדיו הקדישו את חייהם לחוכמה ולהשכלה. הם תירגמו את כתביהם העתיקים של הפרסים והיוונים וכיבדו כל מקור של חוכמה.
היום דומה שאנשים כבר לא כל-כל מעריכים את החוכמה, לפחות, לא כמו בבגדאד של המאה ה-11, אם שם הייתה צריך להיות אדם גדול כדי להיות מוכר, היום מספיק להיות מוכר כדי להיחשב אדם גדול.
אלגזאלי שמח לצאת למסע הארוך, דרך ההרים והמדבר על לעיר בגדאד. הווזיר הגדול גם סיפק לו מספיק צידה לדרך ומספיק דניארים כסופים למסע. אבל המסע הזה היה מסוכן עד מאוד. מכיוון שהמון סחורות יקרות היו זורמות לעיר בגדאד מכל העולם, שודדי דרכים נהגו לחכות לעוברים ושבים בצדי הדרכים ולגנוב את רכושם. כך קרה לאלגזלי.
עוד הוא הולך בדכים, עם עגלה מלאה בכסף, צידה לדרך, בגדים וכמובן ספרים ומחברות, והנה כנופיה של שודדי דרכים חסמה לו את הדרך.
אלגזאלי, שכבר אמרנו שהיה חכם מאוד, ידע שלא כדאי להתווכח עם השודדים, בטח ובטח שלא לנסות להילחם בהם. אז הוא הסיר מהעגלה את הכסף והבגדים שלו ונתן אותם לשודדים בלי מאבק.
"מה יש לך שם?" שאל מנהיג הכנופיה והצביע על העגלה שנראתה עדיין מלאה, "אתה מנסה להסתיר ממנו את האוצרות שלך?"
"לא אדוני" השיב אלגזאלי בעיניים מושפלות, "אלה רק הספרים והמחברות שלי"
"שטויות!" ענה מנהיג הכנופיה, "מי צריך כל כך הרבה ספרים?" והוסיף "בטח את מחביא בתוכם זהב ותכשיטים. עיניהם של השודדים נצצו לשמע המילים האלה. ניכר היה שתאוות הבצע שלהם משתלטת עליהם ואם המנהיג שלהם רק יורה על כך הם מיד יהרגו את העלם וייקחו את כל רכושו.
אלגזאלי חשש לחייו. אבל הוא לא יכול היה לעזוב את כל החוכמה שהוא צבר במחברות האלה. "בבקשה ממך" הפציר במנהיג השודדים, "את כל חיי הקדשתי ללימוד, ואלה כאן" הוא הצביע על המחברות שלו "הם רק הלימודים שלי"
"אם כל אלה הלימודים שלך" ענה מנהיג השודדים, שלמרות מסלול חייו המפוקפק לא היה אדם טיפש, "אז אתה כנראה תלמיד גרוע מאוד"
"למה?" שאל אלגזאלי, שממש התחיל להיעלב מהשודד.
"בגלל שאם היית באמת לומד – לא הייתה צריך את כל הספרים האלה"
אלגזאלי קפא במקומו - האם יכול להיות שיש משהו בדבריו של השודד? הוא שקע במחשבות עמוקות על כל לימודיו הרבים ולאחר מכן החליט שמנהיג השודדים צודק. כך, הוא וויתר על כל הספרים והמחברות שהקדיש שנים מחייו בשביל ללמוד מהם, ושב לעיר נישפור.
בנישפור אלגזאלי סגר את עצמו בביתו ומיד הקדיש את כל זמנו בשביל ללמוד מחדש את כל מה שלמד בעבר, אבל הפעם בלי לסכם דבר. הוא לא עזב שום נושא שהוא למד עד שהוא ידע אותו בעל פה. לבסוף ארז לעצמו רק צידה לדרך ויצא בשנית למסע הארוך לבגדאד.
בדרכים ראו אותו השודדים, אבל איזה עניין יכול להיות להם עם עלם צעיר שנושא רק תיק קטן? כך הגיע אלגזאלי סוף סוף אל העיר בגדאד.
בגדאד העשירה והמדהימה עוררה את כל חושיו של אלגזאלי. בשום מקום מעולם לא היה יכול איש דעת לזכות בתהילה הגדולה שבגדאד מנפיקה לחכמיה. העיר הייתה מלאה בבתי ספר, אוניברסיטאות, ספריות, מסגדים מוסלמים ובתי כנסת יהודיים, וכולם מוקדשים לחדוות הלימוד ולאהבת החוכמה.
אבל, כמו הדרכים המובילות אליה, בגדאד הייתה מקום מסוכן עד מאוד. הוויכוחים הפילוסופיים בין הכיתות השונות שבעיר מהר מאוד היו יכולים להפוך לעימותים בחרבות שלופות. הוויכוח הגדול ביותר היה בין זרם הכלאם שאלגזאלי השתייך אליו, לבין הזרם הפילוסופי, שאמנם האמין בדברי הדת, אבל טען שבמקרים בהם ההגיון מתנגש עם הדת – יש לפעול לפי ההיגיון. אלגזאלי הצטרף לוויכוח הזה ופרסם ספר גדול כנגד הפילוסופים.
למרות שהיום אנחנו יודעים שפילוסופיה היא אמנות שיש לבצע בדיון סבלני וקשוב בין שני הצדדים. הפילוסופים של אותה תקופה, לא הסתפקו בוויכוחים בלבד. כדי לנצח בוויכוח אחת ולתמיד, הפילוסופים גייסו לשורותיהם את עזרתם של כת הישמעאלים.
הישמעאלים היו כת סודית ומסתורית של מתנקשים, שחבריה אומנו במשך שנים להסתנן לכל מקום שרק רצו ולהתנקש במי שנאמר להם.
לא עבר זמן רב והמנהל בית הספר של אלגזאלי, וגם הווזיר ניזאם אל-מולכ בעצמו, מצאו את מותם בחוד הפגיונות של הישמעאלים. לאלגזאלי לא הייתה ברירה – הוא ידע שאם הוא רוצה להינצל, יהיה עליו לברוח.
כך, למרות שהיה בשיא תהילתו, כמורה הבכיר בבית הספר היוקרתי בבגדאד, אלגזאלי אסף את חפציו ויצא שוב למסעות, הרחק מהישג ידם של המתנקשים.
 הוא לימד תקופה בדמשק ובירושלים, ואפילו ביקר במכה ומדינה, הערים המקודשות לאיסלאם. אבל בשום מקום שאליו ברח לא הרגיש בטוח. אגדות שונות על כת המתנקשים הגיעו לכל קצוות האימפריה המוסלמית והייתה תחושה שהם נמצאים בכל מקום.
אבל אז קרה לאלגזאלי דבר מוזר ששינה את כל השקפת עולמו. במהלך מסעותיו הוא מצא את עצמו במדבר הגדול והצחיח מבלי שהוא יודע לאן כדאי יהיה לו ללכת עכשיו. הוא חשב לשוב לבגדאד אבל הוא לא ידע אם כת המתנקשים מחכה לו שם, הוא יכול היה לבקר בעיר אחרת אבל הוא לא ידע איזו עיר תהיה בטוחה.
אבל הוא המשיך ללכת, והמשיך לחשוב ואז פתאום הוא הוכה בשאלה עמוקה שחדרה אל תוך נבכי נשמתו. הוא שאל את עצמו: "מה בכלל אני יודע?"
לאחר מחשבה עמוקה בנושא הוא הגיע למסקנה שכל מה שהוא יודע זה את הדברים שהוא חש בחושיו, ואת הדברים שהוא תופש בשכלו. הוא רואה את המדבר ולכן הוא יודע שיש כאן מדבר, והוא מחשב כמה זה 2 ועוד 2 בשכלו אז הוא יודע שזה 4.
אז הוא חשב, רק רגע - החושים האלה שעליהם אני כל כך סומך, כיצד אני יודע שהם לא מתעים אותי? הצל שמתחתי לדוגמא, אני רואה אותו כאילו הוא עומד במקום, אבל אני יודע שהוא זז כל הזמן... כך הוא הגיע למסקנה המתבקשת, שאי אפשר לסמוך על החושים.
אבל רק רגע... מה קרה פה עכשיו? הוא חשב – נהגתי להאמין שהמידע של החושים שלי הוא אמתי לחלוטין, ואז בא ההיגיון וחשף את אמונתי השקרית – מי יכול להבטיח לי שיום אחד לא אגלה שגם האמונה שלי בהגיון תתברר כשקרית? כיצד אני יודע שמה שאני יודע זה בעצם לא שקרים?
אבל יש כאן עולם מסביבי, הוא חשב בזמן שהוא הלך במדבר הצחיח, אני רואה אותו לנגד עיני. אבל אז הגיעה לה מחשבה נוספת והוא שאל את עצמו; כשאתה חולם האם אתה לא רואה עולם ומלואו גם כן? עולם שלם שמתברר כאשליה ברגע שאתה מתעורר.
אלוהים אדירים! נבהל אלגזאלי מעצמו – מה אם כל העולם הזה שאני מכיר אינו אלא חלום? אם אני לא יכול לסמוך על החושים שלי ולא על שכלי שלי על מי אני יכול לסמוך?
אבל אז פתאום החרדה של אלגזאלי הוחלפה בשלווה עמוקה – מה אתה? הוא שאל את עצמו, בסך הכול בן אדם. מי אתה לעומת מי שברא אותך? אם אינך יכול לסמוך על עצמך, אתה תמיד יכול לסמוך עליו.
כמו תלמיד חכם, אלגזאלי המשיך לשאול שאלות גם אחרי שכבר הבין את המסקנה – הוא שאל - אבל איך אפשר לדעת את אלוהים? ובין רגע הכתה בו התובנה שאי אפשר להבין אותו, כי אנחנו רק בני אדם – מוגבלים להשתמש בכלים כהים כמו השכל והחושים. אבל למה צריך בכלל לדעת את אלוהים כשאפשר פשוט לרקוד איתו?

כך אלגזאלי הפסיק לפחד מעצמו ומכת הישמעאלים. הוא חזר אל ביתו הקטן שבעיירה הקטנה שלו אי שם במחוז טוס שבאירן והצטרף אל אחיו בקרב הסוּפים, שחיכו לו שם כל הזמן.   

יום רביעי, 11 במרץ 2015

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 21

21
למרות שאני חושב עליך כאלוה, אני שומר מרחק
אני לא אוהב אותך כשלי
למרות שאני חושב עליך כאלוה, אני שומר מרחק
אני לא אוהב אותך כשלי
אני משתחווה לרגליך וקורא לך אב,
אך לא אוחז בידיך כאח
למרות שאני חושב עליך כאלוה, אני שומר מרחק
אני לא אוהב אותך כשלי

בזמן שאתה עצמך ירדת אלי להיות שלי
באהבה כה פשוטה
בזמן שאתה עצמך ירדת אלי להיות שלי
באהבה כה פשוטה
אני אוחז אותך בחמימות אל חזי
וקורא לך חברי
למרות שאני חושב עליך כאלוה, אני שומר מרחק
אני לא אוהב אותך כשלי

לאלה אשר בניהם, אדוני,
את אח בין אחים
אני מסב את מבטי
לאלה אשר בניהם, אדוני,
את אח בין אחים
אני מסב את מבטי

מדוע איני חולק עימם את עושרי
על מנת למלא את ידיך?
מדוע איני חולק עימם את עושרי
על מנת למלא את ידיך?

אינני ממהר להצטרף ליגונם ולשמחתם
על מנת לעמוד לפניך
אינני ממהר להצטרף ליגונם ולשמחתם
על מנת לעמוד לפניך
מטביע את חיי בעבודה מתמשכת
אינני מזנק אל תוך האוקיאנוס הגדול של החיים
למרות שאני חושב עליך כאלוה, אני שומר מרחק
אני לא אוהב אותך כשלי

77
אני מכיר אותך כאל שלי וניצב נפרד, – אני לא מכיר אותך כשלי ולא מתקרב. אני מכיר אותך כאבי וכורע לרגליך, אך לא אוחז בידיך כחבר.
אני ניצב במקום שבו מהאהבה הפשוטה והגדולה אתה ירדת שייכת עצמך כשלי, שם אוכל לאחוז אותך לליבי ולקחת אותך כרעי.
אתה הנך אח בין אחי אך איני פוקד אותם; אינני מחלק את רווחיי להם ובזאת מתחלק בכל אשר שלי אתך.
בעונג ובכאב אני ניצב לצד האנשים ובזאת ניצב לידך. אני נרתע מלוותר על חיי וכך מפסיד את הצלילה אל תוך אוקיאנוס החיים.


יום שלישי, 10 במרץ 2015

אידי מארס, מתוך 'מבקר בתרבות'

זו תקופה כזו שונה מכל האחרות בשנה. החורף משתהה כמו אורח אחרון במסיבה שכבר רוצה להסתיים, האביב מתאפק שלא להתפרץ. חודש מרץ הוא מרחב מוזר מאוד בשנה, מרחב שבו אפילו הטירוף משתגע.
שמו של החודש לקוח מהאל הרומאי מארס. אל המלחמה. נוטים תמיד לאחד אותו עם האל היווני ארס, מתוך ההנחה שכל דבר שהרומאים עשו, הם למדו מהיוונים. אבל אם יש דבר אחד שהרומאים למדו לבד – זה מלחמה. מארס הרבה יותר שקול מארס הנוטה להתפרצויות. מארס לא נוקם – הוא משיב. בהתאם לזאת, החודש הקרוי על שמו הוא החודש שבו החורף הקשה כבר מאחורה ואפשר לצאת למלחמה.
היו אלה הפרסים שהיו ראשונים לזהות את חשיבותו של החודש המטורף הזה. בהילולת הפריון לאלה אישתר, המתרחשת בזמן זה, היו מכריזים על יום הפוך – יום שבו ההמון נכנס לארמון, מוריד את המלך מכסאו ומכה אותו נמרצות. יום שבו יש מה לשתות ואין חוקים. היהודים אימצו את חג הטירוף שלהם מחג זה – חג פורים מכריז בגאווה על הקשר הפרסי שלו. אישתר ואביה מורדוך, מהפנטיאון הפרסי, הופכים לאסתר ומרדכי היהודי. ההפיכה למלך הופכת להתחפשות למלך והיין הופך למצווה שיש להפריז בה.
נקודה מעניינת בכל הסיפור הזה היא העובדה המוזרה שדווקא עבור אנשים המתמודדים עם סכיזופרניה, התקופה הזו היא המאתגרת ביותר. אנשים החיים עם החולים, מהר מאוד לומדים שבתקופה הקרובה צריך להיות יותר "על המשמר", יותר רגישים. איש אינו יודע מדוע זה כך. מחיפושים אחר רקע מחקרי בנושא מצאתי מאמרים המתארים עלייה בסיכויים לחלות בסכיזופרניה בקרב "בניו של מארס" – אלה שנולדו בחודש זה - אבל לא הצלחתי למצוא התייחסות לתקופה הזו בשנה.
כך התחיל להתעורר בי העניין הזה בחודש מארס. האם זה האוויר המתמלא באבקנים של אביב שמבעירים את החושים מתרדמתם? או שמא זה הירח הגדול במיוחד בתקופה הזו? ואולי זה הפוך – אולי דווקא בגלל רגישות היתר של האנשים הרגישים ביותר בחברה שלנו, המוסדות העתיקים שלנו אימצו את החודש הזה כחודש הטירוף.
מבחינה היסטורית, האירוע הכי מוזכר בהקשר של החודש הזה הוא רציחתו של יוליוס קיסר ב15 למרץ, 44 לפנה"ס. הביטוי "אידו של מרץ" מתייחס לעובדה שתאריך זה חוצה את החודש לשנים – eidos משמעו לחלק.
הביטוי "אידי מרץ"  ידוע, כמובן, מהמחזה של שייקספיר "יוליוס קיסר" המתאר את ההתנקשות הזו. דבר ידוע הוא, שבכל פעם שאדם חושב שיש לו מחשבה מקורית, הוא יכול למצוא אותה מנוסחת טוב יותר בין כתביו של שייקספיר. לכן, לאחר שמדעי הדתות, מאמרי הפסיכולוגיה וספרי ההיסטוריה אכזבו אותי, החלטתי לפנות אל המשורר כדי למצוא את הקשר שבין החודש והטירוף.
עם השאלה הזו בראשי, פניתי למחזה וגיליתי פרשנות חדשה למחזה הזה. מספיק חדשה שמצאתי לנכון לדחות את מלאכת לימודי וכתיבתי העמוסה על מנת להעלות את הרעיונות האלה על הכתוב במהרה. התוצאה היא מסה זו.
פחות מדקה אחרי שאנחנו פוגשים בקיסר לראשונה, נביא זקן מתפרץ מההמון וקורא לקיסר בקול המפלח את אזניו. קיסר שואל מה פשר הדבר והנביא מוסר את ההודעה "הישמר מאידי מרץ". קיסר לא מבין או לא שומע את הדברים, ומכל האנשים על הבמה דווקא ברוטוס ממהר להסביר לקיסר "נביא מבקש ממך שתישמר מאידיו של מארס."
קיסר מבקש שיביאוהו אליו, ואז קורה דבר מוזר: ברוטוס מבקש מהנביא ויפנה לקיסר. נשאלת השאלה – מדוע? בגרסה הקולנועית משנת 1953, הנביא הוא עיוור – סוג של טרזיאס שייקספירי. אבל בטקסט עצמו לא נאמר שהוא עיוור. אולי הכוונה כאן היא שהנביא פונה ראשית אל ברוטוס במילים "הישמר מאידי מרץ" ולאחר שהניסיון הזה כושל הוא פונה לקיסר באותם מילים. במילים אחרות, אולי מדובר בשתי נבואות שונות שבאופן מקרי מכילות את אותו תוכן מילולי.
קיצוני מדי? ייתכן, אבל הנה שאלה אחרת שעולה מאותו אירוע: מדוע ברוטוס? האם מארק אנתוני, או כל אדם אחר לא היו יכולים להגיד את המשפט הזה? קיסר פונה אל הנביא, זה חוזר על הביטוי בפעם השלישית וקיסר מבטל את דבריו כמילים של אדם של חלומות. אנו מוצאים כאן התייחסות מפורשת אל מבנה האישיות הזה שלא ממש נמצא כאן. כאשר הקהל מסב את תשומת ליבו אל קיסר, הנביא ואל ברוטוס.
הכל יוצאים וברוטוס נשאר על הבמה עם קאסיוס. קאסיוס שואל לשמו של ברוטוס שלא נראה כתמול שלשום ודומה שהוא דוחה דווקא את אלה האוהבים אותו. הנה לשון התשובה של ברוטוס, הפעם הראשונה שבה ברוטוס מדבר על עצמו:
Be not deceived. If I have veiled my look,
I turn the trouble of my countenance Merely upon myself.
Vexed I am Of late with passions of some difference,
Conceptions only proper to myself,
Which give some soil, perhaps, to my behaviours;
 But let not therefore my good friends be grieved
 (Among which number, Cassius, be you one)
 Nor construe any further my neglect
Than that poor Brutus, with himself at war,
 Forgets the shows of love to other men

ברוטוס מדבר על כך שלארונה הוא טרוד במאוויים שאינם שלו, ולבסוף מוסיף שהוא שרוי במלחמה עם עצמו. אנו מוצאים פה אדם המתואר לנו כבעל בעיות נפשיות. אשר התקופה הזו, הזמן הזה בשנה משפיע עליו כך שהוא מפנה את הגב לחבריו. הנקודה הזו חוזרת גם ברפליקות הבאות של ברוטוס. כך המחזה רק התחיל ואנו מוצאים את ברוטוס ממלא אחר 3 מתוך חמשת התסמינים המיוחסים לסכיזופרניה על פי הDSM: ככל הנראה אין לו הזיות, אך הוא כן מבטא דלוזיות, דיבור מעורפל ותסמונות שליליות כגון חוסר מוטיבציה. אני משער שהוא גם היה מדבר בצורה לא קוהרנטית, אבל אינני מאמין ששייקספיר אי פעם כתב משפט "קוהרנטי" שלא היו לו שתיים או שלוש משמעויות סמויות. יש להעיר בנקודה זו שעל-פי הDSM, זיהוי התסמונת צורך לפחות שניים מתוך החמישה.
בזמן שברוטוס וקסיוס מדברים, יוליוס קיסר דוחה את הכתר שההמון מבקש לשים על ראשו שלוש פעמים ולבסוף חווה התקף אפילפטי. לאפילפסיה כשלעצמה אין ממש קשר לדיון שלנו כאן, אלא בכך שקסיוס משתמש במחלת הנפילה של קיסר כדי לשכנע את ברוטוס להצטרף למזימה.
קסיוס המזהה את חולשתו הנפשית של ברוטוס מנצל אותה כדי להשפיע עליו. בזמן שמאחורי הקלעים מתרחשת הכתרתו של קיסר. העיסוק הזה בברוטוס בזמן שקיסר מוכתר יכול לכוון אותנו אל הכיוון של הבנת המחזה – יוליוס קיסר אינו הגיבור של המחזה הנושא את שמו, אלא ברוטוס.
המערכה נגמרת במונולוג של קסיוס. מהמונולוג אנו לומדים לראות את קסיוס המפתה, השואב את ברוטוס אל תוך תכניתו. אנו נקראים לראות בקסיוס נחש או שטן. ומתוך כך להבין את ברוטוס כקרבן של מצבו הנפשי השביר והנוטה להשפעה.
אנחנו שוב פוגשים בברוטוס במערכה הבאה. חודש חלף מאז המערכה השנייה, זו שעת לילה סוערת וברוטוס מתקשה להירדם. אם שוב נפנה לDSM נוכל למצוא תנאי נוסף לקבלת סכיזופרניה הנוגע למשך התסמינים. שם נאמר כי על התסמינים להתקיים במשך לפחות חודש על מנת להיות מספקים כדי לבסס את הבעיה הנפשית והבדיל אותה מאפיזודה חולפת. אבל נחזור לברוטוס שלנו. כאמור, שנתו נודדת והוא מגיע להחלטה שלמרות שאין לו כל סיבה אישית למותו של קיסר – הוא בכל זאת חושב שזו ההחלטה הנכונה. לאחר מכן הוא מקבל מכתב אותו הוא לא ממש קורא, אלא יותר מוציא מתוכו מילים התואמים להלך נפשו המבולבל – "לדבר", "להכות".
לאחר מכן מגיע משרתו של ברוטוס להודיע לו על קבוצה של מבקרים ליליים. ברוטוס מופתע. האם הוא לא ידע על הפגישה הזו? מספר דקות קודם לכן הוא גם לא היה בטוח לגבי התאריך ווידא עם משרתו שמחר אכן יהיה "אידי מרץ". והנה הוא מופתע מעצם קיומה של הפגישה של השותפים לקונספירציה – פגישה הנערכת בביתו שלו. לא רק שהוא מופתע, הוא צריך שיערכו לו היכרות עם כל הנוכחים ולאחר שהם מוצגים בפניו, הוא מכיר בהם פתאום.
לאחר מכן אנו רואים את הקונספירציה עצמה. ברוטוס מציג לפתע פנים אחרות – אלה של אדם נאצל ומכובד. אדם הפועל מטעמים נעלים ומסרב לשפוך דם מיותר לשווא. כאן אנו רואים את אופיו הכריזמטי של ברוטוס. עד כה דומה היה שהוא מוכה מרה שחורה, מדוכדך, מכונס בעצמו מבולבל ומיוסר במלחמות פנימיות, והנה הוא מגשים את הסיבה שפונים אליו בכינוי noble Brutus (ברוטוס הנאצל) 12 פעמים במהלך המחזה - פי שניים יותר פעמים מאשר אנתוני וקיסר יחדיו.
חברי הקנוניה מתפזרים ואשתו של ברוטוס, פורשיה, נכנסת. היא דואגת לו, הוא לא מתנהג כרגיל. ברוטוס טוען שהוא בסך הכול חולה והיא עונה לו באבחנה של פסיכיאטרית מודרנית:
"No, my Brutus.
 You have some sick offence within your mind"
הפירוש המקובל הוא שברוטוס מנסה להתחמק מאשתו ולהימנע מלקשור אותה בקנוניה ולכן דוחה אותה במילים "אני חולה". אך מדוע לא נראה בסצינה זו, תמונה של אישה הדואגת לבעלה, שבמשך חודש הוא מביט בה בעיניים זרות, שוקע בעצמו ולא ישן. והאם לא דווקא אשתו של אדם חולה יודעת טוב מכל אדם אחר שהוא חולה בנפשו. טוב יותר ממנו עצמו.
הפעם הבאה בה אנו פוגשים את ברוטוס היא בביתו של קיסר. ברוטוס וחבריו מגיעים ללוות את קיסר להכתרתו. ברוטוס לא מדבר עד שקיסר פונה אליו וגם אז הוא מדבר על השעה. כאן חשוב להזכיר שברוטוס וקיסר הם חברים טובים. ברוטוס לא שונא את קיסר ואפילו לא רוצה במותו. ברוטוס פועל למען הרפובליקה כנגד הכתרתו של שליט יחיד – כל שליט.
לעומתו לקסיוס היו טעמים אחרים, כמו גם לשאר חברי הסנאט שהשתתפו בקנוניה. מבחינה היסטורית קיסר ביצע מספר רפורמות כלכליות שנועדו להשיב את הכסף הרב שהסנאט המושחט צבר לעצמו בחזרה אל האזרחים הרומאים. הקנוניה האמתית הייתה מטעמים הרבה פחות נאצלים והרבה יותר בנאליים מאלה ששייקספיר נותן לברוטוס שלו.
נמשיך לסצנת ההתנקשות בקיסר. שם אנו רואים את ברוטוס חושש. אדם נופל לרגליו של קיסר ומבקש שזה ייתן חנינה לאחיו. ברוטוס מצטרף לכריעת הברך ומתחנן לחנינה. עשרים שניות לפני הרצח, ברוטוס עסוק בצרותיו של אחר.
ואז הרצח. צמאי הדם קופצים ראשונים. ברוטוס עומד קפוא, עם פגיונו שלוף. אך הוא לא פועל, רק בסוף ההמולה קיצר ניצב לפניו וברוטוס נועץ בו את הפגיון. קיסר משיב במילים האלמותיות:
Et tu, Brute?
שייקספיר שם את המשפט האלמותי "הגם אתה ברוטוס?" בשפת המקור – לטינית. לכאורה מתוך כבוד למקור ההיסטורי. באופן מסורתי הביטוי הזה מובן כ"האם גם אתה ברוטוס חבר בקנוניית רוצחי?", "האם גם אתה, חבר, בגדת בי?". מתוך ההבנה הזו המשפט הזה צוטט פעמים רבות בהקשרים של בגידה.
אך אני רוצה להציע פירוש אחר. הביטוי הלטיני – כמו גם תרגומו העברי. יכול להיות מובן בשתי דרכים – הראשונה אומרת "הגם אתה ברוטוס ... בקרב הבוגדים", ועליה מסתמך הפירוש המסורתי. אך ניתן לקרוא את המשפט מבלי להמשיך אותו – "הגם אתה ברוטוס?" כלומר – "האם גם אתה – הדמות הזו שמביטה בפניו של ברוטוס – הוא ברוטוס?"
בשפה האנגלית המשפט הראשון יתורגם "You too Brutus" והשני יתורגם "Are you also Brutus?". האם לא ייתכן ששייקספיר בחר להגיד את המפשט הזה דווקא בלטינית, כדי לא לאבד את כפל המשמעות הזה?
במערכה הקודמת אשתו של ברוטוס אמרה לו שהוא הביט בה במבט אחר, מבט שאינו שלו. האם זה המבט שבו ברוטוס הביט בקיסר? מבט זר כל-כך שחברו הטוב מופתע בראותו כך ושואל "האם גם אתה ברוטוס?"
קיסר מת והמחזה הנושא את שמו לא נגמר, לא. הוא רק באמצע שלו. כאן יש לזכור שהמשורר היה איש תאטרון, וכאיש תאטרון הוא צריך להושיב אנשים על כיסאות. אשאל אתכם – מי יבוא לראות הצגה הנקראת "ברוטוס"? בקוראו למחזה "יוליוס קיסר" שייקספיר הבטיח לקהל סיפור על האיש הגדול שהפך את רומא מרפובליקה לאימפריה, האיש שנבחר על ידי העם ונרצח על ידי הסנאט המושחת. שייקספיר מספק את ההבטחה של השם, אבל ממשיך משם לספר את הסיפור שהוא רצה לכתוב.
בהמשך המחזה ברוטוס לא מיוסר. הוא שקול. האפיזודה חלפה ועכשיו, כשהוא מאוזן שוב, עליו להתמודד עם ההשלכות של מעשיו. אנתוני מוצא אותו ומוציא אותו להורג בשם החוק. כמו כל טרגדיה, המחזה מסתיים מעל גופת הגיבור שלו – ברוטוס.
אך מדוע זו טרגדיה? משום שקיסר נרצח? משום שרוצחיו הועמדו לדין ונמצאו אשמים? משום שההיסטוריה כבר קבעה שהרפובליקה תיפול ותוחלף על ידי האימפריה? לפי מה שאמרתי כאן, לא אלו הסיבות.
המחזה הוא טרגדיה משום שברוטוס הוא אדם נאצל והגון. הקנוניה נגד קיסר לא הייתה צריכה אותו, ובכל זאת הוא מצויר כמנהיגה. הוא לא יוזם אותה, לא מתכנן אותה ולא הראשון לממש אותה, ובכל זאת – אנתוני רודף אותו בלהט אחר.
המחזה הוא טרגדיה על אדם שהפסיד בקרב על נפשו. אדם הגון וטוב שנהה אחר מחלתו באידי מארס, ונאלץ לשלם על כך באפריל.

אבל ברוטוס הוא אדם מכובד. איך אפשר לייחס לו מחלה כל כך סטיגמטית? אולי זו בדיוק הסטיגמה שראתה במשוגע איזה יצור קרוע חסר צלם אנוש, שמנעה מאתנו לראות את פניה האמתיות של המחלה, הפנים אותם שייקספיר העלה על הכתב במחזה "יוליוס קיסר". 
בפסל של ברוטוס מאת מיכאלאנג'לו אנו מוצאים את המבנה הקלאסי של תבנית חזה וראש, עם הבדל אחד מהותי - הפנים פונות לצד, כמו מקשיבות למישהו שאינו שם. מיכאלאנג'לו הבין את הסיפור.

יום שני, 9 במרץ 2015

מילים הן לפעמים בועות זדון

גם בבועה יש בבואה של אדם,
גם בשקוף יש מין שיקוף של הים,
גם לתמונה יש אמונה בקיים,
חם בטירוף, הלב בתיפוף של הדם.

הוא בשמלה כי יש שם מילה כמו 'נכון',
היא מגעילה כי אין בה טיפה של רזון,
אין הקלות כשבקללות אין קלון,
מרוב הכללות כולן כאן כלות להמון.

תפסיקו לנפץ עלי גלים,
גם הצוק בסוף נכנע לאוקייאנוס,
גם הצוף בסוף נגמר לפרפר,
וגם השירה בסוף היא שורה,
שנשברת.

קרחונים נופלים לים בשביל לפרוע
את חוב המילים החותכות את הזרוע.

מון בלאן, חלק שני, פרק 18. ריטורנלו

18.  ריטורנלו

נורית חירום אדומה, נדלקה בפינה הימנית-תחתונה של כל חלון פתוח בכל משקף בעיר. רוב האנשים למדו להתעלם ממנה. היתר למדו ללחוץ על נורית החירום, להציץ, לברר במה מדובר ולחזור לענייניהם כאשר הנורית כבר לא מציקה להם. אבל היה מיעוט שכן בדק את הודעת החירום: "דניאל התעורר. הוא שואל איפה המקלחת." מתוך אלה שבדקו את ההודעה הזו, הרוב גיחכו לעצמם במחשבה שזו סוג של בדיחה וחזרו לענייניהם השונים. היתר החלו פותחים בדיון בדבר ההודעה.

ראשית היה צריך לברר מה היא אותה "מקלחת" שדניאל ביקש. פירוש המילה, בהקשרים היסטוריים אירופאים פתח לפני המתדיינים עוגה המחולקת לשלושה חלקים לא שווים, הקטן שבהם, שלא היה אלא ייצוג של 0.5% מהעוגה, עמד על ההגדרה ש'מקלחת' היא אישה מהמעמד הנמוך אשר עבודתה היא לשפשף בספוג לח את האדון העשיר שלה היושב עירום בתוך גיגית. להיבט זה נקשרו טעמים סבורדניטוריים, מיניים והיגייניים. הפלח השני בגדלו שהיווה כחמש-עשרה אחוז מהעוגה, טען ש'מקלחת' זה שטף של ביקורת הנשלח מידי דמות סמכותית אל בן שיחה, לרוב צאצא שלה, אשר מהווה עונש מילולי על מעשה פסול שביצע. גם כאן דומה היה שישנם היבטים סבורדינטוריים ומיניים. הפלח הגדול של העוגה טען שמדובר במתקן צנרת המורכב בתוך המבנה אשך מטרתו לספק מים מחוממים היורדים מפתח עליון על המשתמש ושוטפים אותו במפל חלוש של מים זורמים, בזמן שהוא מורח את גופו בשומן מבושם ולאחר מכן, בעזרת אותו המפל המדומה, שוטף מעליו את השומן המבושם. לפרוש זה לא היו היבטים סבורדינטוריים בכלל, אבל כן היו לו היבטים מיניים והיגייניים.

התוצאות המפתיעות לשאלה הביאו לפיצול בין קבוצת הדיון. ראשונה התארגנה קבוצה של מתנדבים ללכת לחדרו של דניאל עם גיגית וספוג לח. קבוצה זו נכנסה לשרשרת של הצבעות ותתי דיונים לגבי מי יזכה לבצע את המשימה ולבסוף, מפאת כמות מופרזת של מתנדבים, הוחלט לבצע הגרלה פתוחה לציבור ויצאה הודאה כוללת על ההגרלה שתוצאותיה יתפרסמו בתוך שלושים דקות.
לצד הקבוצה הזו, היו אלה ששקלו להתקין בחדרו של דניאל מערכת צינורות שתעביר מים היישר ממתקני ההתפלה, תחמם אותם, ואז תשפוך אותם אל חדרו של דניאל. אלה נאלצו למשוך את תכניתם בעקבות הקמתה והתקוממותה המידית של קבוצה נגדית, שקמה בשם השמירה על השוויון באספקת המים. קבוצה זו, זכתה באופן מידי לתמיכתה הכלכלית של המכון להתפלה. כבר באותו היום התפרסמו מספר מאמרים בנושא, שהאשימו את הקבוצה לשוויון באספקת המים בניצול דניאל למטרות רווח.
הקבוצה השלישית, שהורכבה בעיקר ממפיקים ויזמים בתחום הבידור, החלה בונה פלטפורמה לתכנית חדשה שתיקרא "המקלחת". על פי הסינופסיס, שאולתר בתוך ארבע דקות, אל התכנית יגיעו אנשים שונים שמצלמות המקיף תפסו אותם מבצעים דברי עבירה קלים, ובתוכנית הם ייאלצו לשמוע ביקורות שונות מפי מכרים ומוכרים שונים. בתוך רבע שעה כבר נאספו כ4768 משקיעים וגוייס תקציב ליצור פיילוט ראשוני.
מלבד שלושת הקבוצות האלה הייתה קבוצה רביעית, ללא ספק קטנה מהאחרות והיא כללה לא יותר מעשרים אנשים. אנשים אלו החליטו על דעת עצמם, בלי פנייה דרך הצינורות המקובלים וללא התייעצות מומחים, ליצור קשר עם דניאל עצמו ולשאול אותו מה בדיוק הוא רוצה.

המסכים היו דלוקים על הערוץ של דניאל, יכלו לראות אותו יושב בשתיקה וממתין. שיערו היה סתור ועיניו היו נפוחות משינה עמוקה, אך דניאל לא התייחס לכך. למעשה נראה שיותר מעניין אותו להשיג את אותה "מקלחת" מסתורית.
המחתרת הקטנה שניסתה ליצור קשר עם דניאל בחרה כמנהיג את ווינסטון סמית, שהציע מיד את אשתו ג'וליה כאדם הנכון ליצור קשר עם דניאל. ג'וליה החליטה להופיע בפני דניאל במראה המכונף והצעיר שבו השתמשה אי שם כשהייתה סטודנטית צעירה, מכיוון שהיא טענה שבשום פנים היא לא מוכנה שדניאל יראה אותה בפעם הראשונה בגילה האמתי.
לא עבר זמן רב וניתן היה לראות את דניאל מנסה להתמודד עם השיחה הנכנסת. בהתחלה הוא ניסה ללחוץ על משקפיו, דוחף את אצבעו לכיוון עינו. משהפעולה הזו לא הועילה, הוא ניסה ללחוץ על המקום שבו הריבוע ובו תצלום פורטרט של ג'וליה הופיע בחלל שלפניו. זו גם התבררה כפעולה שגויה וגם קשה לביצוע היות והריבוע המרחף זז במקביל לתנועותיו של דניאל.
לבסוף דניאל ניסה להגיד בקול רם "הלו?" ודומה היה שהוא מתפלא ממש לגלות שזה מצליח.
מול דניאל הופיעה דמותה הצעירה והיפה של ג'וליה. היא זהרה בהילה עדינה וירוקה ולבשה שמלה ארוכה באותו גון. "שלום דניאל" היא אמרה וקולה הדהד בתוך ראשו של דניאל בצלילות שהתעלמה לחלוטין מחוקי האקוסטיקה האיומים של חדרו הקר. "אני נבחרתי לעזור לך להגשים את משאלתך".
ווינסטון הסתכל על ג'וליה במבט מרוגז על בחירת המילים הזו, אבל מכיוון שהוא היה זה שבחר בה כנציגה, ומכיוון שהיא כבר התחילה לדבר עם דניאל לא הייתה לו ברירה אלא לשתוק.

"את - פיה?" שאל דניאל בטון המחייך של אדם שהבין שאין מה להבין יותר וויתר על כך לחלוטין.
"לא." אמרה הדמות. פניה נעו בתנועה לא טבעית; השפתיים של זזו בהתאם לדבריה, אבל עיניה נעו כל הזמן לכיוון דניאל ולא מצמצו ולא שינו הבעתם בשום שלב. היה משהו לא אנושי בדמות שלה, אבל מה? הוא לא יכול היה לדעת. "אני..." הדמות קפאה בזמן שג'וליה סמית ניסתה לחשוב איך כדאי לה להציג את עצמה בפני דניאל; האם תגיד לו את שמה ואת תפקידה בחברה? הרי אלה דברים שהוא יכול לברר בין רגע בתנועת יד, האם להשתתף במשחק שלו ולהזדהות כפיה? "...אני באה כנציגה של אלה המבקשים לעזור לך".
"לעזור לי במה?" דניאל שאל, היה לו צורך בכל כך הרבה עזרה שהוא תהה היכן להתחיל, "לעזור לי לעשות מקלחת?"
"לא." היא השיבה.
שוב דניאל לא יכול היה שלא להבחין שהתנועה שלה פגומה משהו, בכל פעם שהיא אמרה 'לא' הראש שלה נע בשלילה, ללא שום תיאום עם עיניה ושפתיה. "אנחנו שומעים את הרצון שלך במלקחת ומכירים בזכות הטבעית שלך כאדם לחתור לממש את רצונותיך. לכן רצינו לתמוך בך ולקדם את עניין המלקחת כך שבתוך שלושה ימים בלבד כולנו נוכל לעשות מלקחת איתך"
"אבל אני רוצה לעשות מקלחת עכשיו"
"אנחנו מבינים ועושים מאמץ גדול להכיל את הרצונות שלך".
"אז אולי את תוכלי לומר לי איפה נמצאת המקלחת?"
ג'וליה חשבה לרגע שאולי הדבר הנכון יהיה לנזוף בו על משהו, אולי בכל זאת מדובר במזוכיזם סבורדינטורי, אבל לבסוף היא החליטה פשוט לשאול: "למה אתה מתכוון בדיוק כשאתה אומר 'מלקחת'?"
"אני מתכוון לזרם של מים חמים, במקום מוצנע מהצופים, שבו אני אוכל להתקלח"
"ולמה אתה רוצה 'להתקלח'?"
"תסלחי לי?", דניאל שינה את בדיבור המחויך שלו, "אין אצלכם מושג כזה 'היגיינה'?"
"בטח שיש לנו."
"ואיך אתם שומרים על ההיגיינה שלכם?"
"שומרים על ההיגיינה... כדי שהיא לא תברח?"
"לא" הוא התחיל להיות מתוסכל "איך אתם מנקים? נגיד - ירקות – איך אתם מנקים ירקות?"
"אנחנו שוטפים אותם"
"אז אני רוצה לשטוף את עצמי"
"אתה רוצה לשפוך על עצמך חומצה מחטאת, אני לא הייתי..."
"מה?! לא!" דניאל צווח, אי אפשר לדעת למה האנשים האלה מסוגלים, "אני לא רוצה חומצה!"
"חשבתי כך"
"נתחיל שוב" דניאל אסף מחדש את נשימתו "איך אתם דואגים שהעור והשיער שלכם יהיו נקיים?"
"קודם כל זה מתחיל מתזונה נכונה." חרצה הדמות.
"לא מעניינת אותי התזונה עכשיו! איך אתם מנקים את החלק החיצוני של הגוף, אחרי יום ארוך בעבודה, אתם לא עושים כלום כדי להרגיש נקיים יותר מלכלוכים<"
"אתה אומר שהעבודה שלי מלוכלכת?"
"לא אני רק אומר שבמשך היום..." הוא איבד לחלוטין את המילים שלו "יש... זיעה ו... אבק ו..."
"לא שזה עניינך, אבל אני מורחת משחה הידרופרוגרסיבית" ג'וליה לא יכלה שלא לחוש מעט בושה אל מול כל מי שצופה, וכשאמרה את המילים האלה לא יכלה להימנע מלהישמע חסרת סבלנות.
"לא התכוונתי לחטט" קרא דניאל בצחוק גדול "אבל, ממה המשחה הזו מורכבת?"
"למה אתה רוצה לדעת?"
"אני לא רוצה לדעת - אני רוצה להיות נקי, פשוט תגידי לי ממה"
"טוב אז..." שוב דמות הפיה הירוקה קפאה באוויר בזמן שג'וליה חיטטה במקיף בחיפוש אחר הפרטים שדניאל מבקש. משמצאה אותם, הדמות שבה לחיים ופנתה לדניאל: "אתה מקשיב?"
"כן."
"SLS, פרבן, פרופילן, אוקסיבנזון, טריטנולמין, דיוקסין, אלכוהול, DEA..."
"תודה רבה לך"
"זה עזר לך? יש עוד רכיבים"
"לא, זה יספיק." דניאל איבד כל תקווה "ואת אומרת שזה... מנקה אותך?"
"כולם משתמשים בזה"
"ומה עם השיער? מה אתם עושים עם השיער כדי לשמור עליו"
"אתה מתכוון ל... צמות?"
"לא אני מתכוון לשמפו"
"אה שמפו יש לנו"
"יש לכם שמפו? נו אז איך אתם שוטפים אותו?"
"לשטוף את השמפו?..."
"לא בחומצה!"
"לא עושים לו כלום הוא נעלם לבד"
"הוא פשוט מתאדה?"
"כן מתאדה, יפה, אתה למדת כימיה גם כן?"
"טוב אז את יכולה לדאוג שיביאו לי משחה כזו ושמפו"
"למה אתה צריך שנביא לך את הדברים האלה?"
"את רצינית?"
"יש לך אותם בחדר לא? תפתח את המגירה של הכלים"
"המגירה של..." מגירה נפתחה מתוך הקיר, בתוכה היו שתי משחות וגליל ספריי. "שם יש הכול?"
"כל מה שצריך"
"טוב את יכולה ללכת"
"לאן"
"מפה..."
"המשאלה שלך התגשמה?"
"לא. אולי. אני לא יודע, פשוט תלכי"
"שמחתי לעזור לך!"
"תודה רבה"

"על לא דבר!" ג'וליה לא הייתה יכולה שלא למשוך עוד קצת זמן מסך עם דניאל. בכל זאת, זו לא הזדמנות שבאה כל יום. "משאלתך התגשמה!" היא סיימה ברוח שטות ודמותה נעלמה.

יום רביעי, 4 במרץ 2015

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 20

20
קרע אותי, הו קרע אותי-
 אין מספיק זמן.
כדי שאוכל ליפול, לנשור אל האבק-
פחד מכך מתחיל לטפס בי.
אינני יודע אם בזרך
הפרח הזה ימצא מושב;
אך תן לפחות שהחבלות שתגרום לו
יהיו שזורים בגורלו.
קרע אותי, הו קרע אותי
לפני שיהיה מאוחר מדי.

היום יסתיים עוד מעט-
החשיכה תהיה שם.
זמן הסגידה יחלוף
באין משים.
לא משנה צבעו של בפרח,
או אם ריחו שובה את הלב,
קח אותו לשירותך
כשהזמן עוד נאה לכך.
קרע אותי, הו קרע אותי
כל עוד האור עודנו כאן.

6

קטוף את הפרח הקטן הזה וקח אותו אתך, אל תתמהמה! אני חושש שמא הוא יבול וייפול אל האבק. אולי הוא לא ימצא מקום בזרך אך כבד אותו במגע של כאב מידך וקטוף אותו. אני חושש שמא היום יגמר לפני שאבחין בזאת ועת המנחה תחלוף. למרות שצבעיו אינם עמוקים וריחו קלוש מצא לפרח זה שימוש בשירותך וקטוף אותו כל עוד יש זמן.