זה כמו

לשאול מכחול כחול על חול

ואז לצלול על המצלול של השירה,

שם נגיעות של אות על אות 

עוטות אותות על הבאות של השורה.

אך להטות להטוטים ולהדהים זאטוטים

זה לא מרשים כשמנסים להתחרות עם המתים

כי גם אם לעיתים אל העתיד עיטים עטים

זה רק אם זה מתאים ועט מטעים לזה צורה.

אם רק תקפיד להעיד על האיד

ואז כמו פקיד להפקיד על הפיד 

היא תהיה לתמיד שם צרורה.

רק לזכור הזרה 

ושאין חזרה 

ושלשבור פה שורה זה נורא.

שירת הברבור

אנחנו הברבור,
שמצייר את הנוף של האגם בו הוא שוחה.
לא האידיוט שיושב ומשתזף שם
 בנופש שהוא קנה במחיר מופקע.

אנחנו הברבור,
שיכול לנדוד במשך חודשים,
עד שיבחר היכן להניח את רגליו.
לא הטיפש שמביט מהחלון ורואה ברבורים,
 ומעלה את מחיר השכירות.

לא קונים ברבור,
קונים דירה שמשקיפה אליו,
או מבקרים במקומות
 שיש שמועות שהוא עלול שם להופיע.

ואם תחשוב,
אולי זה טוב קצת לפעמים
לראות איך עיר בלי אמנים
 תוכל לסלול לי את הדרך לפסגה.

אז לא הבנת את הקטע
האמנות בכלל לא מתה,
 היא פשוט הפכה גבוהה קצת בשבילך.

כי היא בדיוק אותו ברבור
מהסיפור והציור המפורסם
שאם היה לך קצת ידע
היית תופס שאתה לדה
וסותם ת'פה בשקט ואומר תודה.

בקט ופוקו

במרכז העיר עם עשרים דקות. 

שני ספרים שאני צריך לקנות; 

משהו של בקט 

ומשהו של פוקו. 

נכנס לכל חנות שבסביבה. 

מתחיל בפרטיות,

מסיים ברשתות

ובכל פעם יוצא באכזבה

שפילוסופיה זה תמיד מדף קטן 

בין שואה למיניות, 

ותאטרון נמצא תמיד 

מתחת לשירה.

ובקט לא שם

ופוקו נעלם.

פשוט, היום חנות
זו חנות.
יש שם ספרים,
אבל אין שם ספרות.

המחיר

יש תחרות בין מדינות העולם
מי הכי טובה מכולן.
יש את התל"ג ואת מדד המחירים
יש מי שבודקים צמיחה
ויש מי שמשווים שמחה
(כאילו באמת יש מדד לאושר)
יש אנשים שבודקים את פערי השוויון
ויש שמשווים בין חירויות ההמון
אבל, אם תרשו לי, ברצוני לטעון
שיש מדד יותר נכון.
איכות החיים
של ההם ששוכנים
בתחתית החברה שלכם.
האסירים, העזובים והנכים.
העניים, המובטלים והזנוחים.
שכן הם המחיר שאתם משלמים
בשביל כל שאר המדדים.

אם כבר שואלים, אפשר אחרת

אנחנו שואלים אותם
(תמיד באותה מנגינה אינפנטילית)
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
והם מצופים להשיב במקצוע.
אבל מזמן חלף הזמן של ביטחון תעסוקה
ומקצועות זה סוג של שקר מיושן.
אם רק תלמד תפקיד סביר
תהיה אולי פקיד עשיר
תהיה פועל בבית העיר
(בעצם אבא לא מכיר שם איש)

אולי צריך לשאול אחרת
(אפשר לשמור על הניגון אם זה חשוב לכם)
"איך אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
האם תרצה להיות רגוע או דרוך?
צנוע או אסוף? ידוע או שקוף?
האם תרצה להיות שמח או חכם?
האם תרצה להיות אורח בעולם?

ואם כבר שואלים, אפשר אחרת
למצוא פרטים בזה הסרט,
"מי אתה רוצה להיות?"
אחד שמחפשים כשצריך עזרה?
או אולי אחד שמפחדים לשאול.
איש עיקש של ערכים
או איש גמיש שהפכים
לא מפחידים אותו כמו יללות בלילה.

כשחושבים על העתיד
לא מחליטים על התמיד
אך לפעמים זה קצת מפחיד
כשנדרשים שם להפקיד
את כל הזמן שלא בבית
את השעות של רק בינתיים
והיום זה כמו גרביים
מתחלפים כל שעתיים
ואז פושטים את הרגליים
אז אולי עדיף לחיות
במקום לבנות על תוכניות
להיות מוכן להשתנות
וגם ללמוד כיצד ללמוד
ובנתיים לעבוד על העצמי.

לא הבנתם

לא הבנתם איך הקטע הזה של
הפוסט(מורטם-של-ה)איזם עובד
זה לא "על טעם ועל ריח"
ו"לכל אחד זכותו לדעתו"
יש עדיין דעות שגויות של מטומטם
ויש שירה שמסריחה עד השמיים.
לא יעזור לכם לקשט את זה במטא
לדון על זה בחברותא ולקשת את זה בנצנצים.
גם אחרי דושאן יש אסלות שמקומן בשירותים.
לא הבנתם.
הקטע הזה של חופש האמנות
הוא לא החופש שלכם להלל את מה
שמשרת את האג'נדות של האלקטורט המחוזר על ידיכם
ולעזאזל עם אמות המידה של הטעם.
זה החופש שלנו ליצור בלי לנבור בשאלות הישנות
שמרקיבות את תמונת העולם שלכם.
(בשורה הקודמת לא הייתה שגיאת כתיב.)
מעולם לא העזתי לקרוא לעצמי משורר.
נשאר לי פשוט קצת כבוד למקצוע.

אמתים

אני לא פלורליסט,
במובן החמור של המילה.
כלומר,
אני לא שולל את הטענה שהאמת היא אחת
במובן החמור של השלילה.
היא, מבחינתה,
יכולה בהחלט לזהות עצמה ככזאת.
היום יש אופנה של הזדהות עם זהויות.

אבל אנחנו
מה אנחנו יודעים?
אולי לא מעט, אבל האם זה מספיק?
מספיק כדי לדעת את האמת על האמת?
האם אנחנו יודעים מספיק
כדי לשלול את האפשרות
שהאמת היא כמספר העיניים
כפול מספר המבטים?

אולי זו טעות,
אולי רק אולי.
אבל אני איני יודע די
בשביל לזהות וודאות בוודאות.
שלא לדבר על מהות.
בעולם שבו האל הוא אולי אלוהים
גם האמת היא אולי אמתים.

שוב הם משחקים במלחמות הגזע

שוב הם משחקים במלחמות הגזע, 
שוכחים את הרוסים והאתיופים כהרגלם 
ואת השיעור שאלה עוד זוכרים על בשרם - 
שהגירה זה תמיד דבר נורא.
שוב הם רבים על מעל איזה מוות נכון יותר להשתטח
כשכל יהודי יודע שפשוט לא נכון להשתטח.
ואם כבר, למה לא על החיים?
שוב הם רבים על איזה שירים צריך ללמד בכיתה,
כשבכיתה כבר מזמן לא שמים זין על שירה,
ובכלל, האם זה נכון שמדינה תורה למורה מה ללמד?
אבל זה השיח של הדור הזה.
דור שכל כולו נולד בארץ ומסרב לזהות של ישראלי.
מישהו שאל למה הם מעדיפים להיקרא מרוקאים ולא ישראלים?
או להיות גאים שסביהם פולנים?
הפולנים לא גאים שסביהם פולנים.
מאמצים את השיח המקולקל של הוריהם,
מתנדבים לסחוב את אותו המשא
שהוריהם הלכו חצי עולם שלהם תהיה הזכות להניח.
ואז, מתוסכל מעוד שורה של שוברי שורה,
עוד קבוצה של תל אביבים
שמסבירה לפריפריה איך נכון לחשוב על העולם,
שממשיכים לחרוז כואב עם אוהב ועם לב,
כאילו שמעולם לא לאה גולדברג.
זוכרים אותה? כשהיא ביקשה להצביע מזרחה,
היא אימצה את מבנה הרובעיית.
אבל אלה רוצים לקלל גזענים
ולשם כך – רק חרוזים לבנים!
כולם רוצים לדבר על מזרח אבל אף אחד לא רוצה לקרוא היסטוריה.
אף אחד לא רוצה לדבר על אמנות עידון הנשמה,
זו שלמד העולם מסוחריה של בגדד,
כי יש בזה מתן כבוד לערבים וערבים
זה לא בון טון בשיח הזהויות העכשווי.
במקום להילחם על שיפור החינוך בכיתה
הם נלחמים על זכותה של תחתית הבור לבורותה.
היום יש גוגל - אין יותר זכות לבורות.
בזמן שעוד שרה מטילה שררה ואז נחבאת מאחורי שם
שהיא עצמה החביאה עד הבחירות.
היא אומרת לכל מזרחי שזה מה שזה אומר להיות מזרחי
ובנינו זה מבייש את המזרחים יותר מכל DDT
כי היא אומרת בזאת שאין לנו במה להתגאות
כאילו שמרוקו לא לימדה את צרפת להשתמש בתבלינים.
להסיט ראשי מהשטויות האלה,
אני חושב על דור העתיד,
דור שיורש שיח אלימות ווירטואלי
שכן אין לו דבר עם השטויות האלה.
רוב חברי, כמוני, נולדו בקטמון
רובם, כמוני, פשוט הלכו לאוניברסיטה בלי לעשות מזה רעש גדול.
כן היה שם איזה זקן אחד שדיבר שטויות,
אבל גם סבא שלי דיבר קצת שטויות כשהזדקן,
ככה למדנו חמלה.
ואם כבר דיברנו על חברי אז רובם כבר נשואים עם ילדים.
אבל – העירקי התאהב ברוסיה
והמרוקאי הביא עכשיו ילד שני לעולם מאמריקאית.
ושם יש את הדני שנשוי לטג'יקית.
ופה את הפולני שאוכל אצל אשתו את האוכל הטריפוליטאי הכי טוב שאכלתם בחיים שלכם.
כמעט שכחתי את ההיא החצי ארגנטינאית שהתחתנה לאחרונה עם תימני.
ואת הבת שלי, שאם אנחנו רוצים לדייק במוצא שלה,
כמו שוודאי נהיה מחויבים בקרוב,
אם השטויות האלה ימשכו עד שהיא תהיה בבית הספר,
היא רבע מרוקאית ושמינית גרמנית,
שלוש שמיניות אוקראינית, שש-עשרית ספרדית
ומאה אחוז דור רביעי בארץ.
עכשיו, יש לנו שתי אפשרויות:
כשהדור הזה יגדל, אנחנו יכולים להוריש לו
את המשא המיותר הזה שאין להם שום נגיעה בו,
כדי שגם הם יזכו לשחק במלחמות הגזע, בדיוק כמו דור הנפילים.
או שאנחנו יכולים להגיד להם עזבו,
בחייאת ראבק תעזבו את העבר -
כי בעבר הזה יש רק מוות שדורש השתחוויה.
תחיו. קיבינימט, תחיו את החיים שלכם.
תבנו פה מקום שהילדים שלכם, הנכדים שלנו,
יוכלו לטייל בעולם בגאווה ולומר "אני? אני ישראלי."
כי אנחנו נכשלנו.
סליחה.

הלהדמות

שוב התודעה שסופרת,

נופלים מצוואר בקבוק,

גרגרים של חול.

שוב החוויה שזוכרת,

זוכרת וגוזרת שיתוק,

שרק המוות נחלת הכול.

ובכלל אמרת לעצמך שהיום תנוח.

אמרת וחשבת

שיש מנוחה בלי לכתוב.

תראה את החיים שלך

פעם מצאת רע בשגרה

ועכשיו אתה שואל מתי כבר תורה?

מתגעגע לביטחון שלא היה מעולם

הכול בועות ואין משענת

רק פעימות.

ואם האפשרות היחידה שמותרת

היא להידמות

אז אפשר רק לא להידמות לכולם?

עולם מלא אני ובלי אותנטי

עולם שרואה רק אג'נדה באתני

הם שולפים חרבות בשם נכויותיהם הקולינריות

אבל מפנים את גבם לעוד רצח עם שנעשה בשמם
ולא.
אני לא מדבר על הכיבוש או הגירוש או הדיעוש של העולם.

שתקתם בשם הלהידמות כשבנו סביב כולנו חומות.

כשאמרו שזה להגנתכם

הנהנתם שאתם מכבדים את זכות קיומו של הנרטיב הזה

ודיברתם עם כל שכמותכם על החובה להכיל את האחר.

אני לא אנקד את השיר הזה,

כדי שלא תשגו לחשוב שזו שירה

ואז תתמלאו בהערכה עצמית

שאתם אלה שבזמנם החופשי קוראים שירה.

וגם אם בטעות נשברה לי שורה,

בסך הכול חיפשתי שגרה.

ביום שבו הפסקתם לנסות

ביום שבו הפסקתם לנסות
היה ממש שקט ברחובות
ראיתם את זה פתאום מתרחש
בין המבזק לחדשות של שש
וישבתם לכתוב על זה פוסט.

ביום שבו הפסקתם לנסות
אתם העדפתם לחכות
לספור אגודלים
לבהות בחתולים
הכול רק לא לעשות.

ביום שבו הפסקתם לנסות
במילים כמו דמוקרטיה להשלות
הפכתם אל הציר
וכתבו עליכם שיר
ולנו נשאר רק לבכות.

(אל) תעשו סמים

פססט ילד

אתה

כן אתה, בוא רגע

בוא אנ'לא ארביצ'ך

בוא

ילד, אל תעשה סמים

סמים זה רע. דבר נורא

ממש כמו לקחת מקדחה ולקדוח

לתוך המוח, רק כדי לשכוח או לברוח

הם יכבו לך את המנוע ויעשו אותך מנוח

אז ילד,

אל תדליק קטנה עם השכנה,

אל תיתן לגוף לנוח רק כי סוף שבוע

אל תוריד את הזמן לקצב של ענן ירוק

תזרוק ת'פרח שקיבלת מהילדה הכי טובה של השכבה.

אל תכהה את העצב שמרגיש קצת כמו עצב

ילד – אל תעשה סמים.

קח ריטלין.

בוא, תהיה הישגי, תרים את הטמפו של הגוף רק קצת

לא מספיק כדי לרקוד, אבל מספיק שתעבוד

תהיה אנדנטה כמו החלק המעאפן בסונטה לשניים

תהיה אל-דנטה, שזה משהו שנועצים בו בכיף את השיניים

אל תתעייף, אל תחפף ותתחפף מפה מהר,

למה אם יראו בחוץ מה שאני שם לך בפנים

עוד הם ירקו לי בפנים, ויגידו – זה רופא זה?

זה סוחר סמים.

כאילו שאני לא יודע שחצי מהכדורים שאני רושם לפחות,

אמא שלך לוקחת כדי שיהיה לה קל לדלג על ארוחות,

ובנינו, גם זה בסדר.

פססט,

אתה

כן אתה, בוא רגע

בוא אנ'לא ארביצ'ך

בוא

סטודנט, אל תעשה סמים

סמים זה רעל בתחפושת של רגעי תדהמה.

אל תשכח, הגוף הוא מקדש, נשמה.

מי שמע על מקדש שרוקדים בו?

רק תשמור על המרשם לריטלין, כי יש עונת המבחנים

ועם הראש בעניינים אתה עלול עוד להבין

שאין בשום דבר שאתה עושה פה שום תועלת.

אל תבלע פה כדורים שהומצאו במחלקה מאחורינו,

אל תמוסס פה בולים, תהיה אמתי.

אל תחקור את התודעה, כמו שחקרו אבותינו

מהפקולטה לפסיכולוגיה חברתית. תהיה חברתי.

אם בא לך פתאום לראות אדום ואז כתום

או לחלום קצת בהקיץ על איש מעץ או סוגשל איץ

או להציץ לאיזה זיק של הפתעה בתודעה

תראה הכנו לך מסגרת מושלמת בדיוק בשביל זה.

יש גדול כמו טלוויזיה וקטן כמו שעון

יש בגודל של מחברת ובגודל טלפון

אם רק תגיד לי מה מתאים, תבוא תבוא

יש גם סרטים על החיים ובלי סרטים על החיים

בלי אחריות על אחרים רק בום – חתול תינוק יונק מזברה!

אסיד זה לסאחים יש קבוצות וואצאפ שאתה לא מבין

ומין זמין כמו קפאין או ניקוטין אבל תמיד עם קצת רגשי אשמה,

נו מה? אתה מוכן?

רק תיזהר על המסגרת - תיק קטן והיא נשברת

ולקנות אחת אחרת זה כמעט כמו לוותר על מזומן,

פססט,

את

כן את, בואי רגע

בואי אנ'לא ארביץ לך

בואי

גברת, אל תעשי סמים.

אל תסגרי את היום עם כוס יין או שתיים,

זה לא נגד החוק, אבל בזמן הרחוק את עלולה

להתעורר בעבודה שלא עצרת בכלל לחשוב אם את רוצה אותה.

אל תלכי הביתה להשאיר את כל העיר בחוץ

תישמרי כל רגע לחוץ, כי אז אין לך תירוץ, לייצר פחות בעבודה.

ובנינו, כבר הפסקת לצפות לתודה.

חמודה.

תני חיוך.

יש הרבה אחריות, וכדאי שבדיוק כשאת רוצה פה חיבוק

תיזכרי בכל הדברים שעוד לא עשית מחר.

נזכרת? יופי, עכשיו תלכי לישון

תיקברי את השעון שעוד תקוע בגרון ומתקתק עד שיגעון

קיבנימאט רק יום ראשון ואין לך כוח.

פה לא צריך בכלל לברוח, יש לי כדור שעף למוח

וזורח כמו חיוך תפור בדיוק למידותייך.
אז רילקס עם ציפרלקס או תני בפוזה עם פרוזאק

כי אישיות זה גם נכות אם זה מפריע לתפקוד שלך אצלנו.

ומי צריך בכלל לחלום על התקוות לאהבות

שעוד היו לך כשעוד לא יכולת לתרום לנו הכול?

ואם את רוצה לזלול, לדחות רעב גם לא יכאב -

פשוט תלכי לחדר של הילד ותיקחי שני כדורים ואל תדאגי -

עד כה לא נמצאו כל השפעות לטווח רחוק

אבל ביננו, כל עוד הפטנט רשום, אין תקציב למחקרים מיותרים.

אז תאמינו לשקרים

זה רק חיים של אחרים

שרצים מפח אל פחת,

כמו דבורים אבל בלי נחת

כי פתחנו בית מרקחת

בשבילכם.

כדי לזכור

כדי לזכור את השואה
תקראו שיר מארץ רחוקה,
תראו סרט בשפה שלא שמעתם,
תרעו בשדות שאת ריחם לא ידעתם.
תבקרו בכפרים 
בספרים של זרים.
אל תתקעו בתוך אותן שש שנים באירופה
שאל תוך קטסטרופה הרהיבו מוסר מנוון.
אל תסתכלו על אותן התמונות של עולם 
שראה חלומות בצבע ומציאות בשחור ולבן.
תזכרו, גם ההיסטוריה טועה.
במיוחד כשנכנס בה קצת טעם של דם.
כדי לזכור את השואה,
צריך רק להיות בנאדם.

שיר של גרמנים

שוב הוא מאונן את כל הזמן שלו לריק

זה לא מספיק היום ללכת כמו צדיק,

היום צריך גם להבריק עם איזה טריק 

כמו להדביק ציטוט עתיק

של גרמנים.

אפשר לשרוף כך עוד שנים,

פשוט לדחוף את הפנים

לתחתונים של כוכבנים

שמרקדים משומנים לצליל מחשב

של גרמנים.

לשפוך עוד פוסט מצחיק ולא מעיק

שלא מדליק ולא מציק 

ולא מחזיק יותר מתיק 

של דוגמנית במכונית

של גרמנים.

להיות בעד העננים והשמנים

לתמוך בכל הקטנטנים והשונים,

להתנגד לראשונים ולשונאים ולבורים

ולדברים שמזכירים הימנונים קצת ישנים 

של גרמנים.

רק לא לשלוף את היונים

ואף מילה על שמאלנים

זה  יהדוף את הקונים

ואת תזרים המזומנים,

יש לחייך ולהסכים 

עם החומה והמיסים 

והשנאה והכיסים

לקבור את כל הכעסים 

ולחייך חיוך מקסים

של גרמנים.  

שנאת חינם

כבר שנה שקשה לי לקרוא את הכתובות על הקיר 
כמה שנאה יש כאן. 
שנאת חינם.
שאין בה טעם. שנאה 
שהסיבות לקיומה אינן.

אלה שונאים את הימין בגלל ההתנחלויות, 
אבל מי הקים את ההתנחלויות? השמאל. 
אלה שונאים את השמאל בגלל ההתנתקות, 
אבל מי עשה את ההתנתקות? הימין.
אלה שונאים את הימין בגלל המלחמות, 
אבל מי הכריז את כל המלחמות? השמאל.
אלה שונים את השמאל בגלל השלום, 
אבל מי עשה הסכמי שלום? הימין.

איזה שלטון דפק את המזרחים? גם השמאל וגם הימין.
איזה שלטון חיזק את החזקים? גם השמאל וגם הימין.

ומה שמתסכל בכל הסיפור הזה, 
זה שהרצון של כולם, בסופו של דבר, 
הוא זהה.
כולם רוצים לחיות בשקט.
בלי יוצא מן הכלל, 
אין פה אחד שרוצה לחיות מפוחד.

אבל, אם שקט זו המטרה, 
איך נשיגה בצווחות של שנאה? .
איך נשיג שלווה כשאנחנו מפחדים 
לדבר לב אל לב עם אחינו?
וכך הלב מתקשה 
עד שהוא כבר לא כואב כשילדים מתים.
כי אלה הילדים של הצד השני.
מתנחלים, או ערבים, או חרדים, או הזויים.

אז אנחנו לא מדברים יותר.
רק זורקים סיסמאות 
כמו מרגמות מעל חומות מחנה האויב.
מי האויב?
אם אנחנו רוצים שקט, 
אולי כדאי שנתחיל בלשתוק, 
לבלוע קצת רוק ולחשוב.
איך הפכנו לעם שקשה לאהוב? 
שתומך בעוולה בשם 'טוב'?
זה יהודי? זה ליברלי? זה דמוקרטי? זה ציוני? זה חברתי? זה כלכלי?
מה הטעם?
אין טעם.
זו בסך הכול סתם,
שנאת חינם.

כותרת מהבהבת על מסך גדול

הרבי לא הבין למה כיוונתי,

כשאמרתי לו "נו, תביא חידוש"

הוא רק זרק איזה קשקוש 

על התורה והבירה ועבירה

כמו שכח שיש אוויר ושיש גם אווירה

אני בכלל רציתי להגיד

שיש בגיד איזה מקום רגיש

אך פנה אלי אז איש

והוא ביקש איזה בקשיש

כמו פתאום לראות  איך משורר עירום

אני בכלל דרשתי להעיד

שהתמיד מורכב מאינסוף סתם עוד רגע

וכרגע זה אחד ועוד אחד

וזה יכול להיות נחמד לברוח יד ביד

כמו בפרק אחרון של העונה

אבל בואו נעשה את זה אחרת 

ננסה קצת לסדר את הדיוקן של הגברת 

שמה אוּמה, אבל

 העם מאפירה של השלטון

תגידי, את מעבירה את העתון?

פשוט רציתי לראות קצת מילים 

לא שלי, פשוט רציתי לבכות קצת

על דבר-מה שלילי, כמו כל דבר

שנאמר לאחרונה.

זה או לחיות עם הפחדים, או קצת

ערוץ הילדים, כשלא יודעים שאבא 

נח אצלו בסתר.
הכל ביוקר במבצע 

ואם אין פאנץ' אז לא נורא - זה כך תמיד

ורק עברתי על הפיד
כשנפגשנו.

אבל בואו נעשה את זה יפה, במקום

לשתות קפה הפוך, או סתם לקרוא שירה על פוך

אולי נניח שהמילים זה יד שכך

 נשלפת ממסך, כמו בסרט

עם אפקטים יקרים. 

והיא בוקעת מהדף ואז חודרת דרך הגבה 

אל המקום בתודעה ששם שוכנים הכאבים

הישנים שממשיכים לגרום לך לעצור בפנים

ולא לחיות או להיות יותר מכלי שמזיזים

לא לעשות או לנסות,
(את מכירה את הפחדים)

ואז היד אוחזת היטב
את החוויה של הכאב

כמו שלב מחזיק בלב,
והיא קוטפת את הכול 

כמו ענב מתוך אשכול
שעוד תלוי לו על הגפן 

ואז, אמנם - זה לא גן עדן
אבל מה זה משנה?

זה קצת פחות נורא.

עידן הפוסט

עולם חדש הם רצו לעשות,
קראו לזה מודרניזם.
אחרי חצי מאה,
שתי מלחמות עולם וקצת שואה,
הם הבינו שמודרניזם זה חרא.

אבל הם עדיין רצו לעשות
משהו טוב מהמציאות הזאת,
אבל מה זה מציאות ומה זה לעשות?
קראו לזה פוסט מודרניזם.
הפוסט מורטם של האיזם.
אחרי חצי מאה, רק סכיזם
ועקבות של חיים בלי עכבות.
אז הבינו שגם פוסט מודרניזם זה חרא.

ועכשיו בלי מציאות ובלי לעשות 
נשארנו אנחנו 
בעידן הפוסט.

מביט למעלה

העננים, מדבר הפוך אפור
והחור הכחול - נווה שמש.
את אמרת שמחר כבר מותר לחמול,
אך אתמול התגנב דרך אמש.

חבל שאלוהים כל כך נוכח
עמוק בתוך החסד, אך
אולי זו לא תכונה של בני אנוש.
(כן. יש כאן אזכור ליהודה).

אבל כשמנסים לזכור
ששום דבר פה לא יחזור,
פתאום הבור נפער מעל הראש.
ולא, לתחום הזה כבר אין מדע.

העננים, מן הבטחה שהעתיד אפור
והחור הכחול - רגע חסד
את אמרת שהשארת את הכל מאחור
אך אני, כמו תמיד, עודי ילד

למען האמת

למען האמת
איו לי מושג.

לא למען המדינה,

יש לי כמה עצות בשבילה

לא למענכם,

בשבילכם אחקור כמה שרק אפשר.

לא למען אבותיי,
מהם דווקא השכלתי.

לא למען ילדיי,
למענם אני יודע הכול.

אבל למען האמת -
למענה בלבד -
אין לי שמץ של מושג.

למען השם,
זה לא נורא.

אשרי החירות

מאבטח של חנות מונע פיגוע
ואין נפגעים מלבד המפגע
אז אומרים 'ברוך השם'.

אדם קם ממיטת חוליו
ויוצא מבית החולים
ואז אומרים 'ברוך השם'.

תלמיד מצליח במבחן
אחרי שכבר הפסקתם לצפות
ואז אומרים 'ברוך השם'.

השם שם מחבל לכניסת החנות.
השם שם מחלה בגוף אדם.
השם שם נשמה תזזיתית בתוך ילד.

ברוך המאבטח.
ברוך הרופא.
ברוכים התלמיד והמורה.

אשרי האדם הנלחם
במציאות שקבע לו אלוהיו.
אשרי החירות.

על שירת ימינו

קָרָאתִי אֶת מַרְבִּית
הַשִּׁירָה הַעַכְשָׁיוִית
וּמַה אוֹמַר?
מִי שְׁהִתְרַגֵּל למַרְגוֹ וְלָאפִיט
לֹא יְשַׁכְנֵעַוּהוּ לֶאֱהוֹב טְרוֹפִּית.