טיול משפחתי - היום האחרון 06.10.2015

מה נותר לומר? ליום הזה לא תכננו דבר. רק להגיע לשדה התעופה ולחזור לארץ. ועם זאת נותר בי משהו לא פתור. השתמשתי בתירוץ של "צריך עוד קפה" ומיהרתי להתלבש ולצאת, משאיר את אשתי והקטנה בדירה להתארגן. "אני מצטער שאני לא יכול לעזור באריזה" אמרתי לאשתי כשיצאתי מהדלת, והוספתי "I have unfinished business in Rome".

אחרי שהגעתי לרחוב, סימנתי לפני את בית הקפה שבדיוק היה בשלבי פתיחה והמשכתי אל היעד האמתי שלי - חנות המכולת עם המוכר הבנגלדשי. למרבה המזל הוא היה מאחורי הדלפק. עיניו קיבלו אותי במבט שאומר 'קח מה שאתה רוצה ותלך'. הוצאתי בקבוק מים מהמקרר והלכתי לקופה. 

"רק שתדע," אמרתי לו בהזדמנות הראשונה לדו-שיח, באנגלית כמובן, "שסבי תרם להקמת האוניברסיטה בעזה. שכל חיי חונכתי ללכת בדרך הקשה של איש שלום, ושהיום יש לי חברים רבים יהודים, נוצרים ומוסלמים." הוא השפיל עיניו במבוכה לרגע ואז שינה פניו לחיוך מזמין. התלבטתי אם להכות בו על הכשל הלוגי שבלהכליל על קהילה שהיא מכלילה על הקהילה, אבל מה היה הטעם בזה? כשראה שרכישתי נסתיימה ואני פונה ללכת שאל, "עד מתי אתם נשארים פה?" כאילו מנסה להחזיר את הגלגל, לתקן את כל הבקרים הגסים. "אנחנו עוזבים עכשיו" אמרתי, הרמתי אפרסק, נגסתי בו והלכתי לקנות את הקפה שלי.  

זו הנגיסה השנייה באפרסק שתיחרט בזיכרוני לנצח. הראשונה הייתה ביום כיפור, עשרים ומשהו שנים אחורה. הייתי בן שבע או שש, וכל הילדים השכנים בפת דיברו בגאווה על תכניותיהם לצום. כמובן שהתגאתי בתכנית של יממה סגפנית. אבל, מששקעה השמש והכל התפזרו להם במסלולי האפניים השונים בשכונה, ניצלתי את חסות העלטה וברחתי לביתי. הבית היה חשוך וכשדלת המקרר נפתחה, חששתי שמא האור הזה של המקרר בוהק עכשיו בכל השכונה ומסגיר אותי. מהמקרר הוצאתי בזריזות אפרסק אחד. הוא היה ממש מתוק, האפרסק הזה ברומא היה מתוק עוד יותר.

כשסיימנו לארוז, המונית שלנו כבר חיכתה למטה. למרות חששותינו, פקקים לא היו והגענו לשדה התעופה שעה וחצי לפני הצ'ק אין. כך ישבנו על ספסל בחדר המבואה של השדה, בוהים בקירות ומחפשים את עצמנו בין מבוך של זכרונות טריים. כשהחל הצ'ק-אין נחשפנו מיד למולדת.

זה לא היה רעש מופרז, או דיבור אגרסבי או משהו מהקלישאה הישראלית הישנה, אלא רק דבר קטן שחזר עליו שוב ושוב בפנים שונות - שתי עיניים מתגלגלות למעלה בתסכול מתנשא, כאילו כל ישראלי שראינו אמר בליבו "אוף הישראלים האלה". לא ראינו את העניים האלה בשכונות העשירים של ז'נבה ולוזאן, או בהיכלי הקדושה של רומא. הן  לא הופיעו בספינה עם קהל הנופשים ולא בתורים ההמוניים של הקולוסיאום, והנה כאן בתור הישראלי, שוב ושוב ראית זוג מחליף זה עם זה מבט של תסכול שאומר "אלה... אנחנו לא חלק מאלה..." כך תמות הציונות. לא בפיצוץ של פצצה - אלא פשוט בבושה.

כשחזרנו לארץ שמענו שהחל גל של אירועי דקירה שרירותיים בכל הארץ. היום קוראים לזה בביטוי הפרדוקסלי "אנטיפאדת הבודדים". שמענו שאוהד איזו קבוצה תקף בגרזן אוהד של קבוצה יריבה. ראש הממשלה אמר משהו על זה שלנצח נחייה בחרב ואחר כך משהו על החומה שתרחיק מכאן אוייבים וחיות, ואני רק חשבתי על השקט של הטיילת של מונטריי, על השגשוג של הפתיחות הכלכלית של ז'נבה ועל כל הדרכים שמובילות לרומא.

מאז חלפו כבר ארבעה חודשים. יש לנו כבר ראש ממשלה מאחורי סורגים וסדרה של חוקים חדשים, כל אחד מהם נעץ בבועת הדמוקרטיה העדינה שציירנו לעצמנו.  והנה אני מקשקש לעצמי. תסלחו לי, אני פשוט מתקשה לכתוב את הפסקאות האחרונות האלה, מבקש לשווא להשתהות עוד קצת, עוד טיפה - שם. מזל שכבר קנינו כרטיסים לטיול הבא. פסח, 2016, אוקראינה. צ'רניגוב וקייב.

ירושלים של מטה - 302 - כהנא צדק?

בפרק הזה, רן ואני ארחנו את המחזאי יואב איתמר, על מנת לפתור אחת ולתמיד את החידה - האם כהנא צדק?

קורא בכתובים - היידגר - הוויה וזמן - 11

לאחר הפרקים הקודמים, היידגר מציג כאן את האתגר הראשון שהוא מבקש להתמודד אתו בספר זה - להגיע לפרשנות של היום-יום של דאזיין. אנחנו חיים רוב הזמן ובאופן כללי בעולם בצורה מסוימת, נקרא לה "היום-יום" שלנו. בזמן הזה אנחנו לא מבצעים פעולות כמו "לנסות להבין את היידגר" אנחנו למעשה לא "מנסים להבין" כלום. אלא פשוט חיים, הווים. זה המצב הנפוץ ביותר והבסיסי ביותר של דאזיין ופרשנות נאמנה של המצב הזה מהווה צעד ראשון בהבנת משמעות ההוויה עבור דאזיין.

כאן היידגר רואה בעייתיות שהוא רוצה למנוע:

"Everydayness does not coincide with primitiveness,

But it is rather a mode of Dasein's being" (76)

מאז רוסו, הייתה נטייה להבין את המהות של האדם במושגים של "המצב הטבעי", כאשר "המצב הטבעי" מפורש בדרך כלל כ"מצב הפרימיטיבי". היידגר מסכים שהסתכלות כזו יכולה לחשוף תמונות מאירות על הדאזיין מתוך אופנים פשוטים יותר של הוויה, אבל ההבנות שלנו לגבי הפרימיטיבי מעוצבות על ידי אתנוגרפיה. זו צורת חקירה עם הנחות יסוד מאוד מגבילות שאינן מבטיחות לנו גישה נאותה לתחום אותו אנחנו מבקשים לחקור.

כדי להבין את הבעייתיות הזו, אפשר לחזור שניה לישראל של ראשית המאה ה21 ולראות איך אנחנו רואים גל של טוענים כי יש לזהות את האותנטי עם האתני. כמובן שיכול להיות מצב שבו יש קורלציה בין צורת הקיום האותנטית והפרשנות הספציפית שיש לאדם לגבי הזהות האתנית שלו, אך הקורלציה הזו היא בכלל לא הכרחית וריבם המקרים שבהם דווקא מתוך הנחת הקורלציה הזו – אדם נופל לתפיסות גזעניות אשר מצמצמות את מה שהוא רואה כ"אפשרויות ההוויה" של האחר לכדי האפשרויות המצומצמות שהו מזהה עם הקבוצה האתנית שאליו האחר שייך. אבל כאן אנחנו כבר עוזבים את היידגר. היידגר בהחלט חושב שהרקע התרבותי שלנו והסביבה שבה גדלנו מצמצמים את אפשרויות ההוויה שלנו, אבל הוא רואה את "להיות אותנטי" כמשהו עמוק הרבה יותר מכך. לצערי על מנת להבין את הגדרתו לאותנטיות נצטרך לחכות עד הפרקים האחרונים של הספר, שכן יש מובן שבו הספר כולו הינו חתירה בדיוק לשם.

נחזור לפרק. היידגר טוען שגישה אתנולוגית כזו יכולה אמנם לספק לנו דוגמאות רבות לצורות אונטיות של הוויה - למקרים ספציפיים שונים בסיסיים יותר או פחות לדאזיין - אך לא להבנה אונטולוגית של העולם עבור דאזיין.

"If the 'world' itself is something constitutive for Dasein,

One must have an insight into Dasein's basic structure

In order to treat the world-phenomenon conceptually"

לדאזיין יש חוויה של העולם. חוויה ראשונית זו מניחה שיש לנו הצצה להבנה כלשהי, עמומה ככל שתהיה, של העולם. הבנה ראשונית זו אינה פרימיטיבית אלא פרימורדיאלית. כלומר ישנו אופן ראשוני שבו אנחנו מבינים את העולם לפני שאנחנו מתחילים בכלל לחשוב עליו. לכן, על מנת להגיע לתיאור נאמן של משמעות ההוויה עבור דאזיין, עלינו להתחיל באנאליזה של האופן שבו להיות-בעולם באופן כללי הוא המצב הבסיסי של דאזיין. למטרה זו מקדיש היידגר את הפרקים הבאים. 

טיול משפחתי - היום החמישי 05.10.2015 - הקולוסיאום

היו מספר מזכרות שרצינו לרכוש ברומא. מהוותיקן ידענו שאנחנו חייבים לרכוש משהו לאוסף של אשתי. מזה שנים אשתי אוספת חפצי דת, איקונות ותשמישי קדושה מכל העולם. היא קוראת לאוסף הזה "כשלון האנושות". כבעלה, אני יודע שהכותרת הזו היא יותר פרובוקציה מחוייכת ופחות משקפת את האופן וההערכה שהיא מייחסת אל התרבויות השונות שייצרו וסגדו ליצירות האלה. אבל איזה חפף יהיה נכון לקנות מהמקום הזה, שכל כולו תשמיש קדושה אחד גדול? האם פורטרט של האפיפיור או אחד מרבבות הגרסאות של הצלוב שהוצעו למכירה בכל פינה? אשתי ביקשה שנרכוש את לוח השנה של הכמרים, אוסף ובו שנים עשר צילומי פורטרט של הכמרים והבישופים הכי חתיכים שהוותיקן הצליח לאסוף השנה. לא הייתי מוכן להכנים אל הבית שלי תחרות כזו, גם חתיכים וגם קדושים? בשום פנים! ומלבד זאת, ידעתי שישנו דבר אחד שמסמל עבורי, ועבור רוב האנושות, כפסגה של היצירה הנוצרית והאמנותית של הרנסאנס - הפיאטה של מיכאלאנג'לו.

אני יודע, אני יודע, זו יצירה שזכתה לכזו חשיפה שהיא הפכה כמעט לקיטש כמו המונה ליזה. אבל בשבילי היצירה הזאת מסמלת שיעור חשוב. אינני מבין באמנות, יצירות אמנותיות בשבילי נחלקות לדברים שאני יכול או רוצה לשים בביתי ולהמון יצירות שאינני מבין בכלל, לא מה הן, לא איך הן נוצרו, לא מדוע, לא את ההקשר ההיסטורי תרבותי שלהן. רוב האמנות עבורי אינה אלא משפטים בשפה שאינני מבין. כשניגשתי להתכונן אל הטיול הזה, ידעתי שאני צריך להבין אחת ולתמיד את הקטע הזה שקוראים לו "הרנסאנס האיטלקי באמנות". מה ההבדל בינו לבין הספלים הקלאסיים של יוון ורומא? הפיאטה לימדה אותי את התשובה לשאלות האלה. האחדות הכללית של היצירה, האופן שבו, מרחוק, ניתן עדיין לראות את הסלע המקורי שהיא נולדה ממנו, הרכות שרוע הצלוב, ידו השמוטה בקושי פוגעת בבד הפרוע שתחתיה, רגלו המרחפת באוויר הנתמכת על ידי ענף מקרי שכמו מספר את סיפורה של האדמה שלא רצתה בבחור הזה בין שוכניה, ולבסוף, פרצופה הטהור של מריה, צעירה לנצח באכב של הסתכלות פנימית. אינני מבין באמנות כלל וכלל, אבל את השיעור שלמדתי מהפיאטה לא אשכח.

למרבה המזל היו רפליקות של הפסל הזה בכל אחד מדוכני המזכרות הרבים שפוזרו ברחבי הוותיקן ובסביבתו. בכל מידה אפשרית. בחרנו את זו שהתאימה לנו מבחינת הגודל והמחיר. בעבר, היו מייצרים את הפסלים האלה מיציקה שנעשתה על ידי רב אמן, הגרסאות הזולות אף השירו זיכרון של כך בדמות פס דק שהקיף את הפסלון במקום שבו שני חצאי היציקה נשקו זה לזה. אבל הגרסה הנמכרת היום הינה פאר של טכנולוגיה מודרנית. המודל נוצר על ידי רובוט, שאינו אלא סורק תלת מימד מצוייד בלייזרים למדידה מדוייקת. לאחר מכין הפסלון הודפס על ידי מדפסת תלת מימד שהוזנה על ידי שילוש תמיסת דבק מהירה ואבק שיש, רק הפוליש הסופי נעשה על ידי אמנים בשר ודם. התוצאה הינה מודל מדוייק של הפיאטה בכל היבט, מהחומר ועד לקמטים הקטנים ביותר. אכן, למרות רוחה של ההיסטוריה, אנחנו חיים בתקופה נפלאה ביותר.

לאחר שיצאנו מהוותיקן שמנו פעמינו דרומה אל הקולוסיאום. ביום הקודם כיתתנו רגליים דרך השילים הצרים של רחובותיה של העיר שנשתמרו בצורתם עוד מימי הביניים, הפעם החלטנו לצעוד דרך השדרה הגדולה ע"ש וויטוריו עמנואל השני (שאיחד את איטליה ב1878). הדרך, כמו המוניומנט הגדול בסופה נבנתה, למורת רוחם של הרומאים, על ידי מוסוליני הידוע לשמצה. תגידו מה שתגידוו על רודנים פאשיסטים - כבישים הם יודעים לסלול. אי אפשר לדמיין איך רומא של היום, עם התנועה הבלתי נגמרת של המכוניות שלה, הייתה יכולה להתקיים בלי השדרות הענקיות שחצב בתוכה מוסוליני.

אבל רומא חזקה מכל קדמה, והכוח הייחודי של רחובותיה ניצח את השינויים הגיאוגרפיים. הדרך הזאת, המחברת בין הוותיקן והאימפריה הרומית, הייתה מאז ומעולם הדרך שבה ניצבו חנויותיהם של רבי האמנים הגדולים של העיר. מצאנו שם חנות תיקים של אמן עיבוד עורות מהאסכולה הישנה. התיקים היו מחולקים לפי צורותיהן הקלאסיות; מהקלאץ' ברוח פראדה, לתיק היד הקטן בסגנון ליידי דיור ועד ולתיק המלבני הגדול שצורותיו האיקוניות מזוהות היום עם הבירקין והקלי של הרמס. לא יכולנו להתאפק ונכנסנו להציץ, מאמינים בלב שלם שאנחנו נמצאים הרחק מטווח המחירים של ארנקנו. למרבה ההפתאה המחירים היו מותאמים לאופנה העכשווית, או ליתר דיוק - להעדרה, והתיק היפה ביותר שראיתי מימי, עבודת אמן עורות אמתית, עלה רק שישים יורו.

בהמשך השדרה מצאנו חנות פסלים שחלון הראווה שלה התגאה בבאסטים של משוררים ופילוסופים גדולים. לא יכולתי להתאפק ונכנסתי. את עיני קלט פסל יפהפיה של הומרוס העיוור. שאלתי למחיר, כמו התיקים, גם הוא היה מתומחר מטה באופן מגוכח. עודי מדבר עם איש המכירות האיטלקי החביב ופתאום יצא מחדר סדנא קטן אחורי, איש זקן מאוד שעל עינו נשכחה הזכוכית המגדלת השחורה של אמני הדקויות. היה זה הפסל ג'יאנלי עצמו. רב אמן מהאסכולה האיטלקית הישנה שבפסגת הקריירה שלו יצר את דמותם של דווייט אייזנהאואר ושל נשיא קניה. הוא יצר את הפסל שבדיוק רכשתי, ואת היציקה המקורית שממנה נוצר הפסל האיקוני. היום אנחנו יכולים לקנות את יצירותיו באיביי באלפי שקלים, או ישירות ממנו בכמה עשרות יורו. אחנו חיים בתקופה מוזרה ביותר.

לבסוף, עשירים בתרבות כסנאטור שחזר ממסע כיבוש בפרובינציה ההלניסטית, הגענו אל הקולוסיאום. התחנה הראשונה בתכנון שלנו הייתה השער הנפלא של טיטוס. מי שזכור לדראון יהודי העולם שמחריב בית המקדש, התפאר גם הוא בכך. לא בגלל שעלה בידו להפיל איזה מרד קטן בפרובינציה, פעולה שהוכיחה עצמה קשה באופן מפתיע, אלא בגלל שלאחר בהוא כבש את הטריטוריה בחזרה והחריב את מקדש היהודים, הוא מצא שם אוצר כביר. זכר לאימפריה שאבדה מהעולם. עם ההון האדיר שהושג במסע המלחמה השגרתי הזה נוצרה ההשקעה הראשונית לבניה המונומנטאלית של הקולוסיאום. בית המקדש החדש של הבידור הרומאי, כלי השימור המושלם של תאוות הדם והכיבוש של ההמון התומך באימפריה.

הודות לרכישת כרטיסים מוקדמת מהאינטרנט גם הכניסה לקולוסיאום, כמו הכניסה לוותיקן, הייתה עניין של שלוש דקות במקום תור של שעתיים.
הרבה מילים נכתבו על הקולוסיאום ואני לא מאמין שיש לי שמהו לחדש על הביקור בו או ההיסטוריה שלו. החוויה שלנו, כתיירים במקום, גם נראית לי לא מעניינת במיוחד. לכן חשבתי להצביע על נקודה אחת קטנה בסיפור של הקולוסיאום, שמשקפת נקודת מבט מעניינת על רומא כולה.
אחד הדברים הראשונים שמקבל את פניהם של המבקרים הוא צלב גדול שהוצב ממש בכניסה, "פונה" אל זירת הדמים. זה משום הכאן, על זירת הקולוסיאום, רומא נכבשה על-ידי הנצרות.
הסיבה היא שהולכו לתוך זירת המשחקים אנשים שונים מכל קצוות האימפריה. זה היה המקום לראות איך לוחש גרמאני יתמודד מול חייל גאלי, או גלדיאטור אפריקאי. בין האנשים האלה היו לא מעט נוצרים, אבל לנוצרים היה קלף אחר בשרוול. הם לא היו הלוחמים הטובים ביותר בכלל, אבל הם מתו בזירה, כמו שאף אחד אחר לא התפגר.
עבור הנוצרים האלו של סביבות שנת 200 לספירה, למות על ידי הרומאים היה ללכת באופן ישיר בדרכו של ישוע המושיע. הם קיבלו את מותם בגאווה ושמחה וסבלו בצורה מוזרה כזו שאלפי הצופים הרומאים צמאי הדם לא יכלו שלא להעריץ אותם.
השאיפה למוות מכובד והסגנון הסטואי של קבלת הסבל, נגעו בנימי הערכים והתרבות הרומאית. פתאום הנצרות לא נתפשה עוד ככת מסתורית  של חורשי מזימות חתרנים, אלא כקבוצה של בעלי סוד, אשר הצליחו להגיע לדרגה גבוהה של שלמות רומאית. מאתיים שנה אחרי-כן, כשקונסנטינוס ימיר את הדת של רומא כולה לנצרות, העם יקבל זאת בהבנה הודות לאופן המיוחד שבו נתפשה הנצרות בעקבות מה שהתרחש בקולוסיאום.
בשלב הזה השמש כבר החלה לשקוע והחלטנו לוותר על ביקור בפורום. כמה שרציתי לראות את המדרגות המפורסמות בהן קיסר חירחר "ברוטוס יא בנז...", תמיד כדאי להשאיר משהו לביקור הבא.
לא דיברתי על כך לפני כן, אבל המסע שלנו הכיל מפגשים שונים עם קבצנים מסוגים שונים. בז'נבה הייתה זו חבורה מתחת לגשר בתחנה המרכזית שמשכה את ענינו, ספציפית היה שם אחד שהיה עסוק במירוק וניקוי זוג נעלי ספורט שמשך את ענינו. הנעלים תחת ידו נראו חדשות לחלוטין. בלוזן היו אלה מבקשי הנדבות מרומניה ש"ממש צריכים כמה גרושים בשביל רכבת לבאר שבע או לבוקרשט". מחוץ לוותיקן היו אלה הסבתות הצועניות שישבו להן עם יד שמוטה ומבט מבקש. להן אשתי שילמה.
אבל ליד הקולוסיאום היו שני מקרים בהם ראינו סוג אחר של קבצנים, או ליתר דיוק - את העטפת שלהם. היו אלה ערימות קרועות של סמרטוטים ישנים שכאילו נאספו שכבה על גבי שכבה לייצר גמות של אדם. דמות האדם הזו שרעה על הרצפה בתנוחה המזכירה מוסלמי בסוף ההתחוות הנמוכה של תפילתו. רק יד אחת, מושטת קדימה חשפה עור. הם לא זזו, רק שכבו כך, בזמן שכוס קטנה מפח מצלצלת לצידם מדי פעם.
הסבתי את תשומת ליבה של אשתי אל היד החשופה. היא הייתה יד של בחור או בחורה צעירים ורזים, עם אזבעות ארוכות ורכות כשל פסנתרן. הציפורניים היו מטופחות להפליא ולא נראה כל צל של כתם של חיי רחוב עליה. לא. זה לא היה קבצן כלל וכלל. זה היה מיצג של קבצן. מיצג של אותו קבצן חולה צרעת שוודאי ישב בדיוק כאן במשך אלפיים השנים האחרונות. אבל אמן שכזה, המביא לצופה מיצג היסטורי נאמן של אחת המשרות העתיקות ברומא, האם הוא לא ראוי לכספנו?
אחרי הקבצן חזרנו במהרה לכיוון דירתנו. החלטנו שהפעם לא ניפול שוב ליין גרוע בחמש יורו מהמכולת של הבנגלדשי עם הנטיות הפוליטיות ועצרנו בחנות משקאות לרכוש בקבוק טוב של קיאנטי (כמובן שבגלל מר לקטור), ב14 יורו.
המסלול חזרה הוביל אותנו דרך העמודים הגדולים המקיפים את רחבת הוותיקן. בדיוק כשעברנו שם חבורה של בישופים יצאה משם. עצרנו על מנת לאפשר להם לעבור אותנו והבחנו פתאום שכולם מלווינים דמות אחת, שצבע גלימתה היה שונה - הארכיבישופ. לתדהמתנו הרבה, הארכיבישופ עצר מיד כשראה את ביתנו הקטנה. הוא רכן אליה ובאנגלית רהוטה אמר, "איזו ילדה מתוקה", אז הניח ידו על מצחה, שתק מספר שניות בעיניים עצומות להוסיף "אלוהים יברך אותך בתי".
אני ואשתי ניצבנו חיוורים, אפילו תודה לא הגינו. משהו בחוויה הזו היה כה עצמתי שגם שנינו וגם הקטנה נשארנו עומדים בשקט, עד שחבורת הכמרים נעלמה במורד הרחוב.
נישאים על כנפי רוחו של המקום קנינו לעצמנו ארוחת ערב במסעדה שליד ביתנו וחזרנו למסיבת פסטה בדירה. אחרי שהקטנה נשכבה לישון, נשארתי עם אשתי על המרפסת הפונה אל הכיפה של סנט פיטר, וביחד רוקנו את בקבוק היין. הוא היה נפלא. שם, באור המלאכותי והמלכותי של הוותיקן, אהבנו זה את זו ככופרים קדושים.
זה היה הלילה האחרון של הטיול שלנו, מחר חוזרים לארץ.