שְתֵי מִשְאֲלוֹת

הַשָֹּטָן הִצִּיעַ לִי שְתֵי מִשְאֲלוֹת.

בִּן רֶגַע מָצַאתִי עַצְמִי בִּשְדֶה פָּרָג

וּסְבִיבִי אַרְבַּע נְעָרוֹת עֵירוּמוֹת

אַף אַחַת מֵהֶן לֹֹא עַבְרָה אֶת גִיל הַאַרְבַּע-עֶשְרֵה.

צִיַּירְתִּי עִיגוּל גָדוֹל שֶל דֶּלֶק

סְבִיב הַיְּלָדֹות הַרוֹקְדוֹת

וּבְחִיּוּך שֶל אָב

הִצַּתִּי

וְהִבַּטְתִי

בְּשֶקֶט.

עֵינַיי, מְזוּגָגוּת מִקִּנְאָה,

עַקְּבוּ אַחַר הַבָּנוֹת הַרוֹקְדוֹת בְּאֵימָה

עָשָן הָאוֹפּיוּם שֶשַאֲפוּ

הוֹתִיר אוֹתָן בִּמְהֵרָה מְשוּתָקוֹת, מַבִּיטוֹת עַל סוֹפָן הַקָּרֵב

וְחוֹוֹת אוֹתוֹ אַלְפֵי מוֹנִים

טֶרֶם הֵחֵל לַגַּעַת הַכְּאֵב

חִייַּכְתִּי

כְּשֶרָאִיתִי אֶת הַשָֹּטָן מֵסִיט מַבַּטוֹ.

צד א' חיבור שני - הגבלת המושגים, מתוך "אל מול שפות התהום"

לפרק הראשון

לאחר שהעברנו את קורות התמיכה מכל צד לצד השני, יש לקבע אותם עם מחברים. שניתן יהיה להרכיב עליהם גם את החלקים הבאים של הגשר שהולך ומתקרב לשלמות עם כל צעד שאנו עושים. הקורה שהעברנו מצד זה הייתה קרוייה "מושגים". הסברנו כי המושגים הינם אותו הדבר המאחד את השמות של דבר מה או האירועים של מפגש עם דבר כלשהו אל תוך אחדות מסויימת. הגדרות אלו אינן מקרבות אותנו כלל לזיהוי אותו הדבר שהוא המושג אלא רק את המרחב שבו הוא מתקיים.

בשביל להבין ביתר בהירות את המושג 'מושג' עלינו לשאול את השאלה הישנה והטובה הנוגעת ליחסי הקדימות בין המהות והקיום. במילים אחרות, האם משמעות המושגים נגזרת מהאיזו מהות פנימית שיש להם, או שמא היא פשוט מורכבת מכל אותם מקרים שבהם נעשה שימוש במושג?

דוגמה טובה לגישה הראשונה היא של הוגה שבאופן לא ממש מפתיע מככב בספרון קטן זה - אפלטון - הוא האמין שהעולם הזה עם הפרטים החולפים שלו, אינו אלא אשלייה או חיקוי נחות לעולם האמיתי של האידיאות או המושגים, אשר אופיים הוא להיות נצחיים, בלתי מתנים ובלתי מתכלים. תפיסה זו לגבי המושגים קיימת עד היום - אנחנו נוטים לחשוב שמלבד הסוס הזה וסוס הזה ישנו איזשהו דבר שחוזר על עצמו בכל סוס וסוס ודבר זה הוא אותו "להיות סוס", או ה"סוס" בהא הידיעה, או האידיאה של הסוס. הקושי עם גישה זו היא שהיא דורשת מאיתנו להניח עולם אחר המקביל לעולם זה וכל מה שיש בעולם הזה הוא מדגם מייצג של הדברים שיש בעולם שלנו רק בלי הריבוי הטורדני של הפרטים. בעיה נוספת עם גישה זו הנוגעת יותר לעניינו היא שלא רק סוסים משתתפים במושג הסוס - לאחרונה ראיתי פרסומת למחשב שהיה "סוס עבודה". האם הוא גם 'לקח חלק שאידיאה של הסוס'?

הגישה השנייה, אשר תואמת להבנת העולם האקסיסטציאליסית, היות והיא מניחה את הקיום המוחשי כקודם לכל מהות מטאפיזית, נוסח באופן המדוייק ביותר על ידי הפילוסוף ורוצח הילדים לודוויג ווידגנשטיין אשר טען שהמהות של המושגים נגזרת מהשימוש בהם. נסביר זאת על ידי דוגמא: לי ולאשתי כלבה שהיא חכמה באותה מידה שהיא מתוקה. בעקבות חכמתה היא למדה להכיר בטויים כמו "טיול", "לצאת", "החוצה" ואפילו "רוצה", ו"העולם הגדול", לכן אשתי ואני החלטנו בנינו לדבר על "לגלח שועל" בהקשר של להוציא את הכלבה לטיול. הגדרה זו הינה, כמובן, זמנית שכן גם אותה הכלבה תלמד במוקדם או במאוחר. הנקודה היא שלצירוף המילים הללו אין כל קשר למושג "טיול" ולא לחיה שהיא שועל ולא לפועל שהוא "לגלח" - אלא אלו מושגים הנמצאים בתוך המערכת הסגורה של 'משחק המילים' הפרטי שלי ושל אשתי לפיו 'לגלח שועל' משמעו 'לצאת עם הכלבה'.

 לפי גישה זו כל המילים שבהם אנו משתמשים הינם ריקות מתוכן מלבד השימוש בהן בתוך אותו משחק מילים שהוא השיח האנושי. או, ליתר דיוק, אינן ריקות מתוכן אלא שהתוכן שלהן הוא תוצאה של השימוש להבדיל מהשימוש הוא תוצאה של התוכן. 

הבה נעביר את הדיון הזה למושגים שאיתם עבדנו בצד זה של הגשר. כמו כל דבר אחר שקיים בעולם גם למושגים, כדי שיהיו קיימים, חייבים להיות אירועים מוגדרים בזמן והמקום שבהם הם מתקיימים. אירועים אלו הם השימוש במושג. אין הכוונה לאירועי שימוש במילה 'סוס', אלא גם לכל אירוע שבו משתמשים במילה באופן פעיל - במבט, במחשבה. כל אלה יחדיו מרכיבים את אותו הדבר שהוא הסוס. מלבדם אין סוס. ממושג שלא השתמשו בו מעולם לא קיים. כמו מילה שלא חשבו עליה מעולם. מתמטיקאי יכול לבוא ולטעון כנגד גישה זו - ישנם אינסוף מספרים שמעולם לא חשבו עליהם ולא יחשבו עליהם - תשובתי למתמטיקאי זה תהייה - האם אתה יכול לתת לי דוגמא אחת למספר כזה?

מכיוון שמשמעותם של המושגים היא נגזרת של השימוש בהם ישנה בעייה גדולה בהבנת המושגים שכן - אין ולא יכולה להיות לי גישה לכל המקרים שבהם מישהו אמר או חשב 'סוס'. לעזאזל, אינני זוכר את הפעם האחרונה שאני חשבתי על סוס שלא לדבר על כל הפעמים בחיי שבהם נפגשתי במושג 'סוס'.

מגבלה זו אינה גוזרת את דחיית רעיון המשמעות מתוך השימוש אלא רק מגבילה אותו למידותיו הראויות - אינני יודע את כל האירועים של השימוש במושג ולכן אינני יודע את כל מה שיש לדעת על המושג, אני יודכע מספיק כדי להשתמש בו בהקשרים מסויימים, כדי להבין למה מתכוונים כשמזכירים אותו, כדי להצביע עליו מתוך סדרה של תמונות, כדי לשחק את משחק המילים של השיח האנושי במידה מספקת, אבל לא יותר מזה.

'אינני יודע'. איזה צירוף מילים מדהים עבור פילוסוף! צירוף מילים אשר מכיל בתוכו את ראשית הפילוסופיה כמו גם את ראשיתו הפרטית של כל פילוסוף ראוי לשמו. מה היא המהות של המושג 'סוס' אינני יודע. איש אינו יודע. היות והמושגים נגזרים מהשימוש בהם, והשימוש בהם נעשה בכל רגע ורגע בשפות שונות ובמקומות שונים בעולם, בהקשרים שונים ומתוך כוונה לדברים שונים. עם זאת אני יודע מספיק כדי לדבר על סוסים, כדי להשתמש במושג - זאת מכיוון שיש לי באמתחתי מפגשים רבים עם המושג, רבבות של מקרים בהם שמעתי, ראיתי, אמרתי והגיתי סוס. לכל אחד מאיתנו יש ידע כזה, והוא שונה בהכרח בין אחד לשני. מסיבה זו המושגים הינם מוגבלים ועלינו להתייחס למוגבלות זו בכל פעם שאנו מתייחסים למושגים, בכל פעם שאנו שואלים 'מה זה?' עלינו לדעת שתשובות ישנן בשפע אך לא ניתן למלא את באר השאלה עד סופה.


לפרק הבא

פרק 10, מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

"תמיד מצאתי שלמלאכים יש את היוהרה לחשוב על עצמם כבעלי התבונה היחידים; שאת הם מבצעים בחוצפה מלאת ביטחון הנובעת מהיגיון שיטתי.

"כך סווינדנבורג מגיע למסקנה שמה שהוא כותב הוא חדש; למרות שזה רק התוכן או מפתח העניינים של ספרים שכבר פורסמו.

"אדם לקח עימו קופיף למופע, ומשום שהיה קצת יותר נבון מהקוף, הפך יהיר, ותפש עצמו חכם יותר משבעה אנשים. כך הדבר בנוגע לסווינדנבורג; הוא מראה את טעויותיהן של הכנסיות, וחושף צביעות, עד שהוא מדמיין שהכול דתיים, ושהוא עצמו היחיד על פני הארץ שאי פעם שבר רשת.

"עתה שמעו עובדה פשוטה: סווינדנבורג לא כתב אמת חדשה אחת. עתה שמעו נוספת: הוא כתב את כל השקרים הישנים.

"ועתה שמעו את הסיבה: הוא התדיין עם מלאכים דתיים לחלוטין, ולא עם השדים שונאי הדת, משום שהיה חסר אונים הודות לתפישותיו יהירות.

"מכאן כתביו של סווינדנבורג אינם אלא סיכום של כל הדיעות השטחיות, וניתוח של הנשגבות יותר, אך לא עוד.

"שמעו עכשיו עובדה נוספת: כל אדם בעל כישורים מכאניים יכול להפוך מכתביו של פרצלסוס או יעקב בהמן עשרת אלפי כרכים שערכם שווה לזה של סווינדנבורג ומיצירותיהם של דנטה או שייקספיר אינסוף.

"אך לאחר שיעשה זאת שלא יטען לדעת יותר ממורו, משום שהוא רק אוחז בנר מול החמה."

קופסת התהילה - פורטיסהד

היום בחרתי להעלות הקלטה של שיר מתוך ההופעה שלי באירוע 'בית ריק 2'.
זה לא שאני לא עובד על דברים חדשים, פשוט אחרי שבוע של עבודה לא יצא משהו ששווה להשמיע לכם...
באשר לקליפ... אני חושב שהוא מועמד ראוי לקליפ הכי גרוע שעשיתי למרות שעד עכשיו התחרות קשה.

קופסת התהילה
כבר נמאס לי לשחק
לשחק בחץ וקשת
אני רוצה למסור ליבי
להשאיר את המשחק לילדים
כי אני כבר יותר מדי זמן פתיין

רק
תני לי סיבה לאהוב אותך
תני לי סיבה להיות גבר

מעכשיו ללא שינוי
כולנו מסתכלים על תמונה אחרת
אבל מהזווית שלי
אלפי פרחים ייפרחו
רק זוזי ותני לי מקום


תני לי סיבה לאהוב אותך
תני לי סיבה להיות גבר
אני רק רוצה להיות גבר
וזה כל מה שאני

רק אל תפסיקי להיות אישה
תזרקי מבט לבחוץ אם את רוצה
תני לי טיפה עדינות
אז מה אם את בוכה
כי זאת היא הראשית של הנצח שלנו

אז יאללה תזוזי
כי זה כל מה שאני


כבר נמאס לי לשחק
לשחק בחץ וקשת
אני רוצה למסור ליבי
להשאיר את המשחק לילדים
כי אני כבר יותר מדי זמן פתיין

רק
תני לי סיבה לאהוב אותך
תני לי סיבה להיות גבר

הַמְתָּנָה

אֶתְכָּנֵס כְּזַחַל בְּגוֹלֶם תַּכְרִיכִים

עַד שֶאֶהְיֶה מוּכָן

לָתֵת לַשֶּמֶש לִזְרוֹת צֶבַע עַל כְּנָפַי הַחֲדָשוֹת

כְּשִיכּוֹר מְשוּחְרַר אָעוּף

מֵעַל סְכָרִים שֶל סוּכָּר

מֵעַל דָתות שֶל סַחַר בֱּרָצוֹן לֹא מוּכָּר

וְאָעוּף עַד לְאִי בְדִידוּתִי

רַק אֳנִי וְעֵץ דֶּקֶל

וְאֲבַלֶּה אֶת יַמַּי בִּבְרִיחָה מֵהַשֶּקֶל

כִּי כָּה קַל הוּא הַשֶּקֶר

חֲסַר הַפָּנִים

מִדְמָעוֹת שֶל בָּצָל שֶמִּתְקָלֵף מִבִּפְנִים

וְאִם שָם בָּאִי אֶסְלוֹד מִלֱבַד

אַז מַהֵר אֶת עַצְמִי אַשַכְתֵּב לִי עַל בַּד

נוֹטֵף דַּם מִתּוֹך עֵט שֶמְחוּבַּר לִי לַיַּד

וְאֶכְתוֹב אַהֲבָה אוֹ אִיזוּן שֶנִכְחַד

אַרֹוֵקן בַּקְבוּק יַיִן

וְאֶזְחַל לְתוֹכוֹ

וְאֶזְרוֹק אֶת עַצְמִי אֶל הַיַּם הַכָּחוֹל

כְּדֵי לָתֵת לַגּוֹרַל לְהַדְרִיך הַמִּכְחוֹל

לְהַשְלִיך חוֹתָמִי

בֵּין זָרִים

עַל הַחוֹל

אַך אֶשָּאֵר בַּבַּקְבּוּק

עַד שֶאַשְבִּיחַ

נֶחְבָּא מִן הָאוֹר,

לֹא חוֹמֶץ מַסְרִיחַ

וְאֵצֵא מְיוּשָן

עִם נִיחוֹחַ שֶל פִּיחַ

וְאֵצֵא בַּאָבִיב

כְּמוֹ הַסַּם שֶמַּשְכִּיחַ

פּוֹרֵס אֶת כְּנָפַי

בְּעוֹדְכֶם פּוֹרְסִים לֶחֶם

פּוֹרֵֹש מֵחַיַי

אֶל חַיָּיו שֶל הַקֶּסֶם

קורת תמיכה ב - ייצוגים, מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
עתה עלינו להעביר קורת תמיכה מהצד השני, הצד של אופני ההסתכלות ויחסי הדמיון, אל הצד הראשון המבקש ללבחון ולזהות מושגים על סמך נתונים בזמן ובמקום.

במקום זה עלינו לשאול, לא 'על מה אנחנו מדברים?', אלא 'מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים דבר מה?'.

על מנת להעביר נקודה זו ביתר בהירות הבה ניקח כדוגמא משפטים פשוטים המיחסים תכונות שונות לדברים שונים: "הציור הזה הוא יפה", "הגבר הזה הוא צעיר", ו"העץ הזה הוא אורן". מבחינה לשונית דומה שכל אחד מהמשפטים האלה הינו משפט במבנה "A הוא B", אך ברור לכל שהמשפט הראשון אינו זהה לשני והשני אינו זהה לשלישי ביחסים בין התוכן של שני המושגים המוצגים כA וB.

המשפט הראשון מייחס לציור תכונה של טעם שיפוטי אשר, בימינו, אנו טוענים שהוא עניין של דיעה של הדובר אשר עליה ניתן להתווכח. המשפט השני דומה בעיניינו כעניין יחסי. כלומר, אין היותו של הבחור צעיר כהיותו של הציור יפה. שכן, אנו יכולים לדמיין מצבי עניינים שונים שמתוך ההקשר שלהם המשפט הופך נכון או שגוי בהתאם. לדוגמא, אנו יכולים לדמיין ראיון עבודה שבו דומה בעיני המראיין שהבחור שלפניו הינו "צעיר מדי" לתפקיד הנידון, ועם זאת, אותו בחור במקום אחר, כמדריך בפנימייה לדוגמא, יכול להיראות לילדי הפנימייה כמבוגר - מבוגר מדי כדי להבין את חוויותיהם הפנימיות. מכאן אנו מבינים שהמשפט השני (וכאלה כמותו) הינו משפט יחסי התלוי בהקשר.
המשפט השלישי, לעומת שני האחרים, דומה בעיניינו כטענה היכולה להיות אמיתי או שקרי ואינה תלויה בטעם או ביחסיות. זה הוא יחס של שְיוּם ושל סוג - היות העץ עץ אורן, אינו תלוי בדעתו או טעמו של הדובר, כמו גם שאיננו תלוי באילו עצים עומדים סביבו.

בכל האמור לעיל אנו רואים כיצד היחס בין הA והB במשפטים אינו מוגדר וקבוע כפי שהוא נראה ממבט ראשון, אבל זה עדיין לא עונה לנו על השאלה ששאלנו בראשית בדיון:  'מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים דבר מה?'.
במילים אחרות: מה הוא הדבר שנוצר בביטויים  "הציור הזה הוא יפה", "הגבר הזה הוא צעיר" ו"העץ הזה הוא אורן"? לכאורה התשובה המבקשת הינה "כלום" או, במקרה הטוב "טיעון". לפי תשובה פשטנית זו הגיית המשפט אינה מייצרת משהו מלבד טיעון וכל טיעון כטיעון אינו אלא דבר שיכול להיות אמיתי או שקרי.

תמונה זו, המקובלת בחוגים פילוסופיים רבים בימינו, אינה מועילה לנו בדבר כאשר אנו מבקשים לשאול על העולם כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוויותינו. כלומר - כאשר אוצר אומר לאספן "הציור הזה הוא יפה" ובעקבות זאת האספן רוכש את הציור ומעביר סכום של כסף ממקום אחד לאחר - איננו יכולים להגיד שדבר לא עבר בין האספן לאוצר. כאשר המעסיק אומר למנהלת כוח אדם "הבחור הזה צעיר" ובעקבות זאת הבחור מפסיד את עבודתו - איננו יכולים לומר שהמשפט שנאמר היה ריק או סתמי, כאשר הנגר אומר לחוטב העצים "העץ הזה הוא אורן" ובעקבות זאת העץ נכרת, איננו מדברים עוד של יחסים של זיהוי ושיום.

מנקודת המבט של אופני ההסתכלות שביססנו בצד זה של הגשר, הרי שהביטויים השונים המדוברים כאן הינם ביטויים של אופן ההסתכלות המסויים המבקש להעביר את עצמו, באמצעות הדובר שלו, אל השומע, המשפט מבקש את השומע לאמץ ולו לרגע, ולו כדי לשלולו אחרי-כן, את התמונה שהוא מתאר. הוא לא מבקש לכפות את עצמו על השומע, אך הוא כן דורש שהשומע יבחן את תמונתו וזאת מתוך אופן הפעולה של הדמיון. 

תכונה מיוחדת יש לדמיון שהוא מניח את המבוקש. הצב לפני דמיונך משפט והוא ישלימו בתמונה. פיל ורוד.   סלק מעופף. עיפרון מאוכזב. אין לנו יכולת למנוע תמונה מהדמיון. כל שאנו יכולים הוא, לאחר מכן, לדחות אותה.

נקודה זו הנוגעת לדמיון חשובה לנו על מנת שנוכל להבין מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים דבר מה. או, ליתר דיוק,  מה אנחנו יוצרים כשאנחנו אומרים דבר מה. שכן, המשפט הנאמר במילים מתקבל כתרכובת אותה הדמיון מפענח לכדי תמונה או תחושה. מכאן שישנו דבר מה שעובר ממקום אחד לשני אך מה הוא דבר זה? 

זה אינו הדבר עצמו שכן, אם בכל פעם שמישהו אמר "הציור הזה יפה" ציורים יתחילו להיווצר בראשי המאזינים ראשים יתפוצצו בכל רגע. זה אינו המושג של הציור שעובר שכן המושג של הציורבמלואו אינו ניתן להכלה בהקשר המיידי של המשפט (עוד על נקודה זו יאמר בפרקים הבאים). 

כאשר אני אומר משפט המתאר אופן הסכתלות שיש לי מזווית מסויימת ומזמין את המאזין לתאר זאת בעצמו אני מיצר באותו הרגע ייצוג של אופן ההסתכלות שלי על המושג. אני מאפשר כך למאזין לבחון את אופן ההסתכלות שלי למרות שאין למאזין דרך לראות אותו כפי שהוא מופיע בתוך ראשי, לבחון אותו באופן שהוא מופיע בייצוג הנתון. הייצוגים הינם מבטים הניתנים להעברה. בעולם הסוליפסיסטי של אופני הסתכלות בלבד לא תיתכן תקשורת בין מביטים. הייצוג הוא דרך לתקשורת אשר אינה יכולה להיות ממוצת במבע לשוני "טהור". הוא אינו ניתן למיצוי כטיעון שיכול להיות אמיתי או שקרי, נכון או לא נכון, כי הוא חוויה בדימיון. הייצוג הוא יצירה של הרגע החולף באינטימיות של המפגש הבין אנושי.

מנקודת מבט זו אנו יכולים להבין את האירוע שמתרחש בביטוי "הציור הזה הוא יפה" האוצר מייצר ייצוג ציור נוסף הנראה אמנם כמו הציור המדובר אלא רק שלזה גם מצורפת התכונה של 'להיות יפה'. ככל שלאספן יש יותר אמון בסמכותו של האוצר בעניינים אלו כך יעלה יופיו של הציור בדמיונו של האספן. כך גם בדוגמאות האחרות - המשפט אינו מתקבל רק כטיעון אותו יש לבחון כאמיתי או שקרי, אלא כייצוג של הנושא של המשפט - כאופן הסתכלות, אספקלריה מסויימת, אשר דרכה ניתן לראות את התמונה המוצגת לפנינו באור אחר - אור המושפע מאופן ההסתכלות של הדובר. אופן הסתכלות הדומה יותר לזה שהדובר מבקש לייצר, הוא אמנם לא  זהה לו, אך הודות לדומות ישנה קרבה בין אופני ההסתכלות של הדובר והמאזין, קרבה שאינה יכולה להתרחש בלי הייצוגים העוברים מזה לזה.

לפרק הבא

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

מלאך בא אלי ואמר: "הו בחור צעיר, אוויל ומעורר רחמים! הו מצב איום! נורא! חשוב על הצינוק הבוער בלהט אשר אותו אתה מכין לעצמך לעולמי עד, הלהט אשר אליו אתה הולך בכזו נחישות."

אמרתי: "אולי תהיה מוכן להראות לי את שללי הנצחי ונהגה בו יחדיו ונראה שללו של מי נחשק יותר, שלך או שלי".

וכך לקח הוא אותי דרך אורווה, ודרך כנסייה, ומטה אל תוך מרתף הכנסייה, אשר בסופו הייתה טחנה; הלכנו דרך הטחנה אל תוך מערה, מטה גיששנו דרכנו העייפה דרך המחילות המשתלשלות, עד אשר חלל אינסופי כרקיע תחתון נגלה לרגלינו, ונאחזנו בשורשי העצים, ונתלינו מעל גדולתו; אמרתי: "ברשותך, נמסור את עצמנו לאין זה, ונראה האם ההשגחה שוכנת גם כאן; היה ותאמר לא, אני אומר כן"

אך הוא ענה: "אל תתיימר, בחור צעיר; בעוד אנו כאן התבונן בשללך, אשר ייחשף לפנינו עם פזור העלטה."

אז נשארתי איתו ישוב על שיפוליו של שורשיו של אלון; הוא נאחז בפטרייה שנתלתה ראשה מטה אל תוך האפילה.

בהדרגה נתגלתה לפנינו התהום הנצחית, הבוערת כעיר עשנה נשרפת; במרחק אדיר תחתנו הייתה השמש, שחורה אך בוהקת; סביבה היו מסלולי אש עליהם סבו עכבישים רבים, זוחלים אחר טרפם, אשר עפו, או אולי שחו באפילה הנצחית, בצורות הנוראיות ביותר של חיות אשר בקעו משחיתות; והאוויר היה מלא בהם, ונראה היה שהוא מורכב מהם. אלה הם שדים, והם קרויים כוחות האוויר. עתה שאלתי את בן לוויתי מה יהיה שללי הנצחי. הוא ענה: "בתוך העכבישים השחורים והלבנים."

אבל עכשיו, בין העכבישים השחורים והלבנים ענן ואש פרצו ורעמו, חוצים את האפילה, מפייחים הכול מתחתם כך שהאפילה התחתית הפחה שחורה כים, ורעמה ברעש נורא. תחתינו לא ניתן היה לראות דבר עכשיו מלבד סערה שחורה, עד שבהביטנו מזרחה  בין העננים והגלים, ראינו מפל של דם מהול באש, ולא רחוק מאיתנו הופיע ושקה שוב גבו המקושקש של נחש מפלצתי. לבסוף, במזרח, שלוש מעלות משם, הופיע גל קוצף מעל הגלים; לאט התרומם רכס סלעים זהובים, עד שהתגלו לפניו שני כדורים של אש ארגמן[ מהם הים מלט בענני עשן; אתה ראינו שהיה זה ראשו של לוויתן; מצחו מחולק בפסים של ירוק וסגול, כמו על מצחו של נמר; לפתע ראינו את פיו  וזימים אדומים תלויים מעט מעל הקצף הרוחש, מכתימים את המעמקים השחורים הקרניים של דם, מתקדמים לקראתנו עם כל הזעם של קיום רוחני.

חברי המלאך טיפס מעלה ממקומו אל הטחנה. נותרתי לבד ואז התגלות זו נעלמה. ומצאתי את עצמי ישוב על גדה נחמדת לצידי נהר לאור ירח שומע את נגן הנבל השר שיר שנושאו היה: "האיש שלעולם אינו משנה דעתו הוא כמו מים עומדים, והוא מרביע שרכים של הנפש."

אך עם זאת קמתי וחיפשתי אחר הטחנה, ושם מצאתי את מלאכי אשר, מופתע, שאל אותי כיצד ברחתי. עניתי: "כל שראינו היה הודות למטאפיזיקה שלך;  כי כאשר ברחת מצאתי אל עצמי על גדה לאור ירח, מאזין לנגן הנבל. אך אתה ראינו את שללי הנצחי, שאראה לך את שלך?" הוא צחק להצעתי; אך אני אחזתי בו בחוזקה בזרועותיי והתעופפתי מערבה דרך הלילה. עד שהתנשאנו מעל צל הארץ; אז הנחתתי אותנו היישר אל תוך גוף החמה; כאן הלבשתי עצמי לבן, ואוחז בידי את כרכיו של סווינדנבורג, צללנו מהמרום המופלא וחלפנו מעל כל כוכבי הלכת עד שהגענו לשבתאי. כאן התמהמהתי במנוחה ואחר כך זינקתי אל תוך הריק שבין שבתאי והכוכבים המקובעים.

"כאן" אמרתי "שללך; בחלל זה, אם ניתן לקרוא לזה חלל." לפתע ראינו את האורווה והכנסייה ולקחתי אותו למזבח ופתחתי את המקרא, וראו! היה זה בור עמוק, אל תוכו ירדתי דוחף את המלאך לפני. כעבור זמן קצר ראינו שבעה בתי לבנים, לאחד נכנסנו; בתוכו היו מספר קופים, בבונים וכל הזנים האלה, אסורים בשלשלאות למרכז, מחייכים וגוערים זה בזה, אבל נחבים הודות לקוצר שלשלאותיהם. עם-זאת ראיתי שלעיתים הם רבים, והחלשים נלכדו על-ידי החזקים, ובפנים מחייכות, הם קודם זווגו יחדיו ואז עוקלו על-ידי תלישת הגפיים אחד של השני עד שכל שנותר היה גוף חסר אונים; אותו, לאחר שחייכו ונשקו לו במראית אהדה, בלעו גם כן. פה ושם ראיתי אחד מהם מלקט באנינות את הבשר מזנבו שלו. היות והצחנה הנוראה העיקה של שנינו, הלכנו אל הטחנה; ובידי הובא שלד של גופה שבטחנה הייתה האנליטיקה של אריסטו.

כך אמר המלאך: "שיגיונותיך העיקו עלי, ועליך להתבייש."

עניתי: "אנחנו מעיקים זה על זה, ואין זה אלא זמן אבוד להתדיין איתך שעבודותיך הן רק אנליטיקה".

הקיץ בא

קוראים יקרים,

אכן ימים מטורפים עוברים עלינו, ולא יכולתי להמשיך בשגרת האתר הזה בלי להתייחס אליהם. 

ביום שישי אני ואשתי והכלבה שלנו יצאנו לחדר המדרגות בעקבות קול אזעקה בירושלים. בחדר המדרגות פגשנו בשכנים הרבים, חלקם זקנים מדי בשביל להישאר אדישים, חלקם הגיעו ארצה לא מזמן. אלה לא יודעים שמדינת ישראל, הרבה לפני שהיא הייתה מדינת משטרה, או מדינת כל כלכלניה, היא הייתה מדינת מלחמה. שהאזרחים שלה כבר רגילים לשנוא ביום-יום ולחבק בהישמע האזעקה, שמי שלא ראה סולידריות ישראלית בצל הצורר, לא ראה סולידריות מימיו.

פתאום זה זרק אותי לתמונה של אבא, משחק אותה אדיש כשהוא מקפיץ אותי לבית-ספר, כי האוטובוס שהיה אמור לקחת אותי התפוצץ בדרך, או לנשף המסכות שלנו בחדר האטום בזמן מלחמת המפרץ.

האזעקה באה והלכה ורק בערב, בארוחת שישי אצל אמא, למדתי שהטיל פגע בערך שלוש מאות מטרים מביתה.

המבצע הזה הציב לעצמו שתי מטרות, להחליש את היכולות של החמאס ולחזק את כוח ההרתעה של ישראל. עכשיו, משפגעו ביכולותיהם והוכחנו את כוחו של צה"ל ואת יעילותה של כיפת הברזל, זו הנקודה החשובה. האם נוכיח שאנחנו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות - להחזיר את האיבר למכנסיים? או שמא ישנם עוד כאלה בחדר המלחמה שלא ירגעו עד שהם יראו חיילים צועדים שוב בעזה? אני, שארבעה מבני משפחתי זומנו למדים וממתינים בפאתי עזה, מעדיף את האפשרות הראשונה. 

השיר הבא נועד לעודד את כל מי שצריך עידוד, הקליפ נועד להביא חיוך לכל מי שחסר לו חיוך. בחרתי אותו בגלל מאז שאני הייתי בצבא אני שומע  בכל חורף את צירוף המילים המאוס "תהיה מלחמה בקיץ", יכול להיות שהםבמשך עשור הטעו אותנו? או, אולי הם סוף סוף הצליחו להשלים את מה שהם ניסו לעשות אם שעון הקיץ - הם הצליחו לשנות את העונה. אולי באמת הקיץ בא? 
למי שרוצה לשתף את השיר הנה קישור לyoutube: הקיץ בא

הקיץ בא, מילים: דבוס היוורד, לחן: ג'ורג' גרשווין
הקיץ בא,
החיים פה בסדר,
דגים קופצים,
הכותנה פה גבוהה.

לאבא יש
וגם אמא שלך כוסית,
אז הס, מתוקונת,
אל תבכי.

בוקר אחד,
הנה את קמה שרה,
תפרשי כנפיים
ישר לשמיים.

אבל עד אותו הבוקר
כלום לא ירע לך
כי אבא ואמא עומדים לידך.

לוּ הַיִּית שִיר

לוּ הַיִּית שִיר

הַיִּית מְחוֹרֶזֶת בּאוֹפֶן מוּשְלָם

וּמִּשְקָלֵך הָיָה בָּרוּר, אַךְ מוּרְגָש

כְּלֹֹא קַיָּים. כִּפְנִינִים לְצַוָּארֵך

יִסְתַּדְרוּ לָהֵם חֲרוּזִים לְבָנִים,

וּלְיופְיֵיך יוּעַמְדוּ מֶטַאפוֹרוֹת אֵינְסוֹף

מוּגָנוֹת בְּדִימוּיִּים אוֹחֲזֵי חֶרֶב.

ומֶטַאפוֹרָה אַחַת, כְּלַל עוֹלָמִית וְנִצְחִית

תּוּצַב לְכָל חִיּוּך שֶלָך, וְאֶפּוֹס עַתִּיר מִכְשוֹלִים

לְכָל אַחַת מִשֹּעַרוֹתַיִּיך. זֶה לֹא יִהְיֶה

שִיר שֶקּוֹרְאִים, זֶה יִהְיֶה שִיר שֶחַיִּים,

שֶמַּשְקִיעִים חַיִּים שְלֵמִים לַחֲקוֹר אוֹתוֹ

וְאַף עַל עֶרֶשֹ דְּוַוי לֹֹא חַשִים בִּזְבּוּז

אוֹ הַצְלָחָה מְלֵאָה.

לוּ הַיִּית שִיר, הָיוּ עוֹמְדִּים כָּל גְּדוֹלֵי הַמְּשוֹרְרִים

לְהַחֲדִיר אִילוּזְיוֹת אֵלַיִיך, והֶם יַרְעִיפוּ עַלַיִיך

דַּפִּים רַבִּים כְּעַלֵּי הַשַּלֶּכֶת.

לוּ הַיִּית שִיר, הַיִּית מְעוֹרֶרֶת רְנֵסַאנְס כֵּן שֶל רוֹמַנְטִיקָה

בַּמֵּאָה הָעֶשְרִים וְאַחַת, וּוְּעַדּוֹת שֶל פֶמִינִיסְטִיּוֹת הָיוּ

קָמוֹת כְּנֶגְדֵּך, וּבָתֵי דִּין וּבָתֵי כְּנֶסֶת הָיוּ אוֹסְרִים עַל קְרִיאתֵך

בְּתוֹאֲנָה שֶכָּל מִי שֶיִּקְרָא בָך יֵדַע יוֹתֵר מִמַּה שֶמֶּמְשָלָה יְכוֹלָה לְהַרְשוֹת

לִנְתִינֵיהַ לַדַּעַת. אַך גַּם אִם הָיוּ מַחֲרִימִים אוֹתָך מֵחַנוּיוֹת

הַסְּפָרִים, נְעָרִים צְעִירִים הָיוּ שוֹזְרִים בַּחַרוּזַיִּיך כָּל קִיר

בְּכָל עִיר, בְּכָל לַילָה, מְנַסִּים לְשַחְזֵר תְּחוּשָה גֶנֶּטִית שֶל רִיקוּד שִבְטִי

סְבִיב גַּל-עֵד.

לוּ הַיִּית שִיר, הָיוּ מְחַשְּבִים סְכֵמוֹת סוֹדִיּוֹת בֵּין אוֹתִיוֹתַיִּיך

וּפוֹתְרִים שְאֵלוֹת שְמֵעוֹלָם לֹֹא נִשְאַלּוּ. וּמְּכַשְּפִים הָיוּ

מְצַטְּטִים אֶת חָרוּזַיִּיך וּמַּעֲלִים בָּאוֹב אֶת הָשָטָן; אַך

הוּא יִתְאָהֵבָ בָּך וְיִרְצֶה אוֹתָך לְעַצְמוֹ, וְיְקַעֲקֵעַ בִּלְהָבוֹתָיו

אֶת כָּל הָאָרֶץ בְּמִילוֹת שִירֵך, עַד אֲשֶר מַלְכוּת גַּן עֵדֶן תַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ.

הִיא תִּטְעַן שֶתָּמִיד הַיִּית שֶלָּהּ, שֶאֵינֶך אֶלָּא סִכּוּם

שֶל הָאֶמֶת שֶהוּצְגָּה מֶטַּפוֹרִית בִּשְאַר הַכְּתָבִים הַקְּדוֹשִים,

וְאֵלֶה יִהְיוּ מִשְנִיִּים לָך בְּאָרוֹן הַסְּפָרִים הַבֵּיתִי.

וּמַלְכוּת גַּן עֵדֶן הַיְתָּה לוֹחֶמֶת בַּשְאוֹל לְמַעַן כְּלִיאַתֵך כְּשֶלָּה.

אַך לֹֹא יִהְיֶה נִיתָן לִכְלוֹא אוֹתָך וְאַת תִּפְרְצִי אֶל תּוֹך

לֵב כָּל אֲדָם וְכָל הָאֶנוֹשוּת תַּעֲמוֹד וְתִזְעַק לְסִיּוּם הַמִּלְחָמָה

עַד אֲשֶר לָעֵדֶן וְלַשְּאוֹל לֹא תִּהְיֶה בְּרֵרָה

(בֶּעַתִּיד יִכְתְּבוּ פֵּירוּשִים שוֹנִים, סוֹתְרִים, שֶיְּסַווְגוּ אוֹתָך

לָעֵדֶן, לַשְּאוֹל, לַטֶּבַע וּלְֹאַף-אַחַד).

אִילוּ הַיִּית שִיר הַיִּיתִי קוֹטֵף אוֹתָך מִדַּפֵּי הַהַשְרָאָה

וְכוֹתֵב אוֹתָך יָשׂר לַמְגֵרָה,

וְלֹֹא הַיִּיתִּי חָש לְעוֹלָם בְּדִידוּת

אוֹ עַצְבוּת

אוֹ כָּל תְּחוּשָה שֶל חוֹסֶר סִיפּוּק

כִּי אֵדַע

שֶאַת

שֶלִי.

קורת תמיכה א - מושגים, מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
עתה סיימנו את השלבים הראשונים של הגשר בשני צדדיו. על מנת שנוכל להמשיך ולבנות את השלבים הבאים עלינו, קודם כל, להעביר קורות תמיכה ממכל צד של הגשר אל הצד השני. לאחר שנעשה זאת, יהיה אפשר להעמיד מעמסה כבדה יותר על השלבים הבאים היות והמשקל של השלבים הבאים יהיה נתמך הן על-ידי היסודות והן על ידי קורות התמיכה.

אנו מוצבים מול שתי תמונות עולם נבדלות לחלוטין; האחת מציגה תמונת עולם אמפיריציסטית רדיקאלית ברוח דויד יום המתאחה לכדי שלם על-ידי קיומם של הזמן והמקום כתנאים מקדימים של כל נתון באופן המזכיר אמנם את תפישת העולם הראשונית של קאנט אשר על גבה הוא בונה את הביקורת הראשונה שלו. עם זאת, המערכת שנבנתה כאן עד כה אינה מרשה לעצמה לחרוג אל מעבר לכאן ועכשיו אלא רק להכיר בזמן והמקום כתנאים מקדימים לעצם קיומם של הכאן והעכשיו.
בנוסף, ראינו כיצד המערכת הזו מאשרת את עיקרון הזהות והיעדר הסתירה במעין עולם לייבניציאני שבו כל הנבדלים אינם זהים וכל הזהים אינם נבדלים, כל נקודה של כאן ועכשיו הינה שונה מכל נקודה אחרת והיא אמנם זהה לעצמה באופן הכרחי אך אינה זהה לשום דבר אחר אלא מתוך זיהוי זהויות שאינו זהה לקיומם של זהויות ואינו מניח אותן אלא כפעולה הכרחית של התבונה המבקשת, למרות מגבלותיה הרבות, למצוא אחדויות בתוך הפירוד.
תמונת העולם השנייה, גם היא מפורקת בבסיסה, מציגה תמונה של החוויה כאופני הסתכלות על מושאים בלבד אשר יכולים להיות סותרים לחלוטין בניהם ואינם מתאחדים אלא בהיותם דומים באופן יחסי, בין אם במושאים שאליהם הם מתכוונים או באופן ההסתכלות עצמו.

כיצד יכולים אנו לחבר בין שתי תמונות אלה? חיבור זה אינו רק מטרתו של החלק הזה בו אנו שולחים קורות תמיכה מצד לצד על מנת לייצב את המבנה שלנו ולהמשיך בבניית הגשר, אלא זו גם מטרתו של כל המבנה הזה. חיבור, בין אם הוא מילולי או פיזיקאלי מבקש, בבסיסו המהותי, לעשות כשמו, כלומר לחבר.

אם אכן ברצוננו לחבר בין שתי תמונות העולם הנבדלות שהוצבו לפנינו בשלב זה של הגשר, עלינו לענות על השאלה התמוהה – על מה אנו מדברים כאן? או ליתר דיוק – מה בדיוק הם אותם הכאן, העכשיו, הזמן, המקום, ההיגיון, אופני ההסתכלות, המושאים, הדומה, השונה והנבדל?

האם הם דברים כשלעצמם? ניקח את ה"עכשיו" כדוגמה? מנקודת המבט של הצד הראשון אנו יכולים להגיד שהעכשיו הוא תנאי מקדים של כל אירוע, מנקודת המבט של הצד השני אנו יכולים להגיד שהעכשיו הוא אופן הסתכלות של הזמן, אבל האם בזאת הבנו את מהותו של העכשיו? האם מישהו אי פעם פגש בעכשיו?

תשובה קלה תהיה לומר שהעכשיו הוא מילה ואכן כולנו פגשנו בה מספר פעמים לא מבוטל בעמוד הזה בלבד. אבל למרות שיש לעכשיו מילה והיא "עכשיו", העכשיו נוכח גם בהיעדר ספרים ובהיעדר מילים, אמנם הוא מזוהה עם המילה באופן שנעמוד על טיבו מאוחר יותר, אבל הוא לא זהה עם המילה, שכן העכשיו נוכח גם (ובעיקר) במקומות שבהם המילה עצמה נעדרת. אם כן מה הוא הדבר הזה שהוא העכשיו?

תשובה אחרת, מתחכמת לא פחות, היא לטעון שהעכשיו הוא "דבר". אבל כאן אנו נמצאים בבעיה ההפוכה לבעיה שהיינו איתה מקודם: בעוד שהמילה "עכשיו" מתארת את העכשיו אך העכשיו חורג ממנה ולכן הוא יותר מרק המילה, העכשיו הוא דבר במידה שכל דבר הוא דבר, כל דבר, כלומר לא רק העכשיו אלא כל דבר אחר. אם העכשיו הוא דבר, מה מבדיל בין הדבר שהוא עכשיו לכל דבר אחר? שום דבר. אנו נשארים אם אותו שום דבר שהיה לנו ביד לפני שהוספנו את הטענה הריקה שהעכשיו הוא דבר. ושוב אנו נותרים עם השאלה – מה הוא העכשיו? ובהקשר זה מה הם כל הדברים שדיברנו עליהם עד כה?

אין לנו ברירה אלא להוסיף מושג נוסף בשלב זה, על מנת לאחות את כל "הדברים" האלה (והקורא החד יכול להבחין שכבר החדרנו אותו לתוך משפט זה) – המושג שעלינו להושיף הוא המושג "מושג".

המושגים אינם רק דברים ככל דבר אחר, המושגים הם מילה הבאה לתאר את התמונה של הדבר החורגת מהמילה, הכאן והעכשיו הם מושגים של כל נתון באשר הוא נתון, אך הם אינם "בעולם" מבחינה אונתולוגית, באותו האופן שאנו מניחים שהנתונים כנתונים נמצאים "בעולם", אלה הם הדבר המאחד נתונים הנבדלים זה מזה לכדי זהות. הזהות, אם כן, אינה נמצאת "בעולם" אלא כזהות בין מושגים אשר מיוחסים להם התכונה של היותם אובייקטים המניבים נתונים. זיהוי כל הכלבים כשייכים לקבוצה "כלב" אינו זיהוי של זהות בין הדברים עצמם שהם כלבים, שכן אלה נבדלים לחלוטין זה מזה באופן הכרחי. בהינתן העובדה שהם נבדלים זה מזה בהבדל המוחלט הנמצא בין כל שני כאן ועכשיווים, אלה זו היא פעולה של זיהוי זהויות בין מושגים. אחדות הזהות נמצאת במושגים.

בהקשר של אופני ההסתכלויות על מושאים, המושגים הינם התוצאה של הרכבת אופני ההסתכלויות השונים לכדי מושג המייצג את המושא כדבר שהוא הדומה שבין האופנים השונים. גם כאן הדומות אינה נמצאת אלא בזיהוי הדומות כדומות בין מושגים. המושג "עייף" מיוחס למושאים שונים של אופני הסתכלות, מושאים אלו אינם זהים זה לזה כשם שאופני ההסתכלות על אותם מושאים אינם, ואינם יכולים להיות, זהים זה לזה. אך כל האופנים האלה דומים זה לזה בכך שהמושג "עייף" דומה, באיזה שהוא אופן למושג "עייף" כפי שהוא מופיע באופן הסתכלות אחר.

מתוך היבט זה אנו יכולים לקרוא למושגים ישויות מטאפיזיות, אבל זה רק יבלבל אותנו שכן המילה "מטאפיזי" מכילה איזה שהוא אופן הסתכלות המכיל תחושה של "לא-מהעולם-הזה", איזו מידה "אבסטראקטיות" או בלתי-מוחשית, אשר מניבה את המחשבה שאם אנו רוצים לדבר על עולם הדברים שישנם, אז המושגים, במידה מסוימת, אינם.

אפשרות אחרת תהיה לקרוא למושגים, ישויות אפיסטמולוגיות – ישויות של ההכרה, ודעה זו מבוססת בכך שזיהוי הזהות והדומות היא אכן פעולה של ההכרה, אבל גם כאן אנו נתקלים באותה בעיה שכן, זיהוי הזהות והדומות אינו נתפש בעינינו כזיהוי של דברים המתרחשים בראש בלבד, אלא אנו מייחסים להם תכונה נוספת, קונקרטית יותר מאשר רק 'תמונה חולפת של המחשבה' או 'חלום'.

אבל כאן איננו מבינים נכונה לא רק את מה הם המושגים עצמם, אלא גם את מה היא המטאפיזיקה ומה היא ההכרה.

המושג מטאפיזיקה מגיע אלינו מאקט ביבליוגראפי של עורך כתיביו של אריסטו אשר ייחס לכתבים אשר הופיעו אחרי הכתבים של אריסטו על הטבע – על הפיזיקה. מטא-פיזיקה פירושו, אחרי הפיזיקה, במובן הביבליוגראפי בלבד. עם הזמן, המושג מטאפיזי יוחס לכל דיון הדומה בנושאו לנושא המדובר בקובץ הספרים הנושא את השם מטא-פיזיקה, וזאת למרות שנושא זה מופיע גם בדיונים של אריסטו בכתבים אחרים שלו כמו בספרו 'הקטגוריות', ובכתביו הלוגיים אשר נקראו לימים "האורגאנון".
הנושא המדובר הזה הוא מערכת התנאים של הפיזיקה באשר היא פיזיקה. אם הפיזיקה היא הבחינה של הדברים באשר הם דברים הנבדלים זה מזה בחומר ובצורה שלהם, המטאפיזיקה היא המושגים "חומר", "צורה", "תנועה", "נסיבתיות", והמושג "תנאים". המטאפיזיקה, אם כן, אינה "נמצאת" במקום אחר, באופן שבו אנשים מסוימים תופשים את קיומו של העולם הבא כנמצא במקום אחר, אלא היא אינה אלה המערכת של התנאים והיחסים בין הדברים כתנאים ויחסים ולא "רק" כדברים". מנקודת מבט זו יש בהחלט מקום לדבר כאן על המטאפיזיקה של המושגים, שכן, במובן מסוים, כל הספר הזה הינו דיון על המטאפיזיקה של המושגים המוצגים בתוכו.

כדי להבהיר את אופיים החמקמק של המושגים עצמם עלינו לראות קודם כל מה מתרחש בגשר שלנו לאחר שאנו מעבירים את הקורות שלנו, אשר כל אחת מהן מכילה את המושגים שלה. ורק אחר כך נוכל לראות איזו תיאוריה של מושגים נבנית בתוך המערכת של הגשר. לעת עתה אנו יכולים לומר שהבאת המושג "מושג" לתוך הדיון שלנו הייתה הכרחית על מנת לזהות את הדבר המאחד בין שתי תמונות העולם הנבדלות בכל היבט מלבד זה שהן שתיהן מתוארות על-ידי מושגים.

באשר לתיאוריה של מושגים, פרגה טען שכל תיאוריה שכזו צריכה להכיל שני מרכיבים הכרחיים – תיאוריה של המבנה של המושגים ותיאוריה של היחסים בין המושגים, לאחר שנראה כיצד כל קורה מתחברת לחלקה של הגשר, נוכל לראות איזו תיאוריה של מושגים נבנית לפנינו. 
לפרק הבא

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

הייתי בבית הדפוס בשאול וראיתי שיטה בה ידע מועבר מדור לדור.

בהיכל הראשון היה איש-דרקון, מנקה את הזבל מפיה של מערה; בפנים מספר דרקונים היו מרוקנים את המערה.

בהכיל השני היה צפע מתפתל סביב האבנים והמערה, ואחרים מאדירים אותו בכסף, זהב ואבנים יקרות.

בהיכל השלישי היה נשר עם כנפיים ונוצות מאוויר; הוא גרם לפנים המערה להיות נצחי; סביב היו מספר אנשים דמויי נשר, אשר בנו ארמונות בצוקים הכבירים.

בהיכל הרביעי היו אריות של אש ושלהבת רועמים סביב וממוססים את המתכות לנוזלים חיים.

בהיכל החמישי היו צורות ללא שם, שיצקו את המתכת אל המרחב.

שם הן התקבלו על-ידי אנשים אשר שכנו בהיכל השישי, וקיבלו צורה של ספרים וסודרו בספריות.

הנפילים אשר יצקו עולם זה לתוך קיומו החושני, ועתה נראים כחיים בו בשלשלאות, הם בעצם הגורם לחיים בו ומקור לכל פעילות. אך השלשלאות הן ערמתם של מוחות חלשים ומאולפים, אשר כוח בידם להתנגד לאנרגיה בהתאם לפתגם "החלש באומץ חזק בערמומיותו".

מכאן שחלק אחד של ההוויה הוא הפורה, והשני המעקל; עבור המעקל נראה שהיוצר נמצא בשלשלאותיו; אך אין זה כך. הוא רק לוקח חלקים מהקיום; מדמיין שהם כולו.

אך הפורה חדל להיות פורה אלא אם כן המעקל, כים, יקבל את שיירי עינוגיו.

יהיו מי שיאמרו: "האין אלוהים הוא הפורה ואיש מלבדו?"

אני אומר, "אלוהים רק פועל ומתקיים בישויות קיימות או בני אדם."

שני מעמדות אלו של בני האדם הם תמיד נמצאים נוכחים על הארץ, ולנצח יהיו אויבים; מי שינסה לפייס בניהם שואף להחריב את הקיום.

הדת היא ניסיון לפייס בין השניים.

הערה – ישוע הצלוב לא ביקש לאחד אלא להפריד בניהם, כפי שנאמר במשל הכבשה והעיזים; באומרו: "באתי אליכם לא עם שלום, אלא עם חרב."

המשיח, או השטן, או המפתה, נחשב בעבר אחד מהכוחות העתיקים שהם האנרגיות שלנו.

מאמי - מיכאל מחפוד פטישי

אמרי לי עוד היום

את שאמרת לי בעבר

אימרי לי עוד שלום

זה עוד לא מאוחר

השמיעי את קולך

שאת ליבי שבר

לראות את חיוכך

שווה לי מרבבה

מאמי מאמי מאמי מאמי

מאמי מאמי די

מאמי מאמי מאמי מאמי

מאמי חיזרי אלי

ליבי הוא כגוזל

הבוכה בתוך קינו

על חוסר המזל

שאיבד הוא את אימו

בקירבי הלב פועם

בעצב לך הוא שר

וזה שמנגן

הוא בוכה עם צליל מיתר

מאמי מאמי מאמי מאמי

מאמי מאמי די

מאמי מאמי מאמי מאמי

מאמי חיזרי אלי

דַפִּים

תְּחִילָה הַיִּינוּ אֶחַד בַּעֲלָטָה

שְנַיִים הַיִּינוּ וְלֹא יָדַעֲנוּ כִּי אַחִים אֲנַחְנוּ.

בָּא הַיּוֹם וְרַעַש גָדוֹל הִרְעִיד אֶת עוֹלָמֵנוּ

וּלְהָבִים בּוֹהֲקִים וְרוֹתְחִים רָצוּ זֶה אֲחַר זֶה וּבְקַעוּנִי מֶאֱחַי.

בַּאוֹר שֶנִגְלָה עוֹד רָאִיתִי אֶת פְּנֵי אָחִי מְדַמְּמוֹת

וּבְעֵינָיו פְּלִיאָה מִן הָעוֹלָם וְהַשֶּמֶש

הוא לֹא ראה אוֹתִּי  ולֹא יראֲנִי לעולם.

בְּיָדַיַּים זָרוֹת בּוּתַקְְנוּ עוֹד וְנִזְרַקְנוּ

אֲנִי וַאֲחֵרֵים כַּמּוֹנִי

עַל גַבָּהּ שֶל מְכוֹנִית מַשָֹּא

הַנּוֹף הִתְחָלֵף לְפָנַי כָּל-כָּך מָהֵר

עַד שֶמִּלְּבַד הַשָּמַיִים יָדַעֲתִּי שֶהַכּול בַּר כִּלְיוֹן.

אֲחַר-כָּך הוּחְזַרְנוּ לָחוֹשֶך.

אַחֲרֵי שֶרָאִיתָ אוֹר, כָּל רֶגַע בַּחוֹשֶך הוּא נֶצַח.

יוֹם אֶחָד הַשַּעַר נִפְתַּח

וְשוּב יָדַיִּים זָרוֹת זַרְקוּ אוֹתִי וְאֶת הַדּוֹמִים לִי לְחֶדֶר גָדוֹל וְרוֹעֵש.

הָחֶדֶר הָמָה מִמְכוֹנות וּבְנֵי אָדָם

לֹֹא יָדַעֲתִּי אֵיפֹה שָֹמוּנִי. 

 יָדַעֲתִּי רַק כְּאֵב.

אֵיבָרַי פּוֹרְקוּ וְנֶאֱסְפוּ מֵחַדַש

וְהָיִיתִי שָטוּחַ וְלָבָן

וְהָיִיתִי כְּמוֹ כּוּלָם

וְהָיִיתִי עֲדַיִין אֶחָד.

בְּדִידוּתִי פַּסְקָה כְּשנֶעֱרַמְתִּי עִם דּוֹמִים לִי

כּוּלָם שְטוּחִים וּלְבָנִים.

נֶעֱטַפְנוּ עַל-יְדֵי דוֹדָן רָחוֹק

וּבָחֲשֵכָה הַחַדַּשָּה נִשְלַחְנוּ מִשָּם.

הַרַעַש דָעַך וְהוּחְלַף וְהִשְתָּנַה

הַזְּמַן עָבַר וְחָלַף

וּבְהָנֵץ הָאוֹר הַבָּא שַבְתִּי לִתְחִיָּיה.

שוּב הָיִיתִי בַּמִּפְעַל,

מִפְעַל אָחֵר, נָקִי יוֹתֵר.

שוּב בִּתְּקּוּנִי לְהָבִים

וְהִבַּטְתִּי בְּאֶחַיי הָחָדָשִים עוֹזְבִים אוֹתִּי

וְנִשְלַחְתִּי בִּמְסִילָה קְצָרָה

וְהוּלְבַּשְתִּי מַדֵּי אֲסִירִים

פַּסִּים פַּסִּים עֲטַפוּנִי מֵרֹאשִי וְעַד רַגְלָי,

לְֹאוֹרֶך קִדְמַתִּי ואַחוֹרַי

וְנֶאֱסַפְתִּי עִם דּוֹמִים לִי

וְנִתְפַּרְנוּ זֶה לָזֶה

וְנִכְרַכְנוּ עַל-יְדֵי קָרוֹב רָחוֹק

וְנִסְגַרְנוּ שוּב בַּחוֹשֶך

דְחוּסִים וַאנֲוּסִים לִשְתוֹק

הָאוֹר הַיָּחִיד שֶרָאִיתִי אַחַר-כָּך הָיָה כַּאֲשֶר

מַגָּע דַּק וּפוֹלְשָנִי קִעֲקָע בִי גוֹרָל וּמַּשְמָעוּת

מִי יִיתֵּן וִיעַלְעֵל הַמְּעַלְעֵל בַּשֵּנִית

וְיִשְטוֹף עֵינָיו גַּם בִּי

בְּטֶרֶם יִסְגוֹר מַחְבַּרְתוֹ.