הבית בעל אלף החדרים

היה היו מלך ומלכה שאהבו זה את זו כמו שכל האגדות מלמדות שצריך לאהוב זה את זו. המלך היה חכם ונדיב ויפה תואר, והמלכה הייתה חזקה, מכובדת ואצילית כל כך ששום חדשות רעות לא הצליחו לערער את חיוכה השלו. בוקר אחד, המלך התבונן באשתו היפה בזמן ששניהם שתו קפה והסתכלו ממרפסת ארמונם אל ממלכתם הירוקה והקטנה. השמש הזורחת האירה על פניה העדינות וכמו שלפעמים קורה בין כשאהוב מביט באהובתו, לבו התמלא כל כך באהבה עזה מהסוג שגורם לשכל להשתכר ולשכוח הכול. "אהובתי", אמר המלך למלכתו, "אני כל כך אוהב אותך שאבנה לך ארמון שראוי לכבודך – ארמון בעל מאה חדרים!"

"אויש, תפסיק כבר עם השטויות שלך." השיבה המלכה, שכבר התרגלה להכרזות המוגזמות האלה. "מה אעשה עם מאה חדרים? בית כזה יהיה יקר מדי לבנות ומסובך מדי לשמור נקי." היא תמיד הייתה הצד השקול והחכם יותר בזוגיות הזו.  "הבית שיש לנו מושלם לכל צרכינו, מלבד..." כאן היא שתקה מרוב התרגשות, אוזרת כוחות לספר לבעלה את החדשות הטובות. "אולי בכל זאת חסר לנו חדר אחד..." ועם המילים האלה היא הניחה ידה בעדינות על בטנה, נותנת ליד להסביר את מה שהמילים לא הצליחו. היא הייתה בהריון.

"באמת?" שמח המלך ועיניו כבר החלו לנצוץ מדמעות ההתרגשות הנקוות בהן. שנים רבות הם חיכו שיצטרף נסיך למשפחתם האוהבת והוא לא יכול היה לעצור את שמחתו. שוב נתמלא ליבו באהבה, הפעם הרבה יותר עזה ועוצמתית מלפני מספר דקות, ושוב, הוא לא יכול היה לעצור את פיו מלדבר שטויות. "מלכתי היקרה! לא מאה – אלף! אני אוהב אותך כל כך שאבנה לך בית בעל אלף חדרים!" המלכה לא ענתה, היא צחקה בקול וחייכה לעצמה, מרוצה שהיא מצאה לעצמה בעל שאוהב אותה כל כך עד שהוא מקשקש שטויות מטופשות כאלה.

החודשים חלפו. בטנה המלכותית של המלכה הלכה וטפחה והמלך לא עזב את רעיונו המטופש, והמשיך לתכנן ולשרטט לעצמו את הארמון שברצונו לבנות למלכתו. הוא עמל על המלאכה הזו בנחישות כזו, שהמלכה לא רצתה לכבות את אש התשוקה הבוערת בתוכו עם דברים מיותרים כמו היגיון כלכלי.

הו, כמה הייתי שמח שסיפורי זה ימשיך עם המתקתקות הסוכרית שלו כל הדרך עד סופו, אבל, כמו שלעיתים קורה בסיפורים ובחיים, אסון גדול נפל על בית המלוכה. באותו היום שבו הניח המלך את אבן הפינה לארמון החדש שרצה לבנות למלכתו, זו התמוטטה במהלך טיול קצר. היום יש לנו בתי חולים מלאים ברופאים, אחיות ומכונות שכל מלאכתם היא מלאכת הקודש של הצלת חיים, אבל בימים ההם לא היו ברשות המלכה אלא מילדת זקנה, מכשפה בינונית ורוקח שטוב יהיה להימנע משיקוייו.

פרש על סוס דהר במהרה אל המלך לבשר לו שאשתו שרועה במיטתה, וזה חיש מהר דהר בחזרה לביתם. אבל, עד שהגיע המלך למיטת מלכתו היה מאוחר מידי. הרוקח והמכשפה בכו בפינה והתנצלו בכנות כואבת בזמן שהמיילדת הגישה לו בעיניים לחות חבילה קטנטנה של בד שבתוכה התכרבלה לה בשנתה נסיכה תינוקית במיוחד.

עשר שנים חלפו להן באדישותו הנצחית של הזמן והמלך עמל על קיום ההבטחה האחרונה שלו לאשתו ובניית הארמון הענקי הושלמה. כשהבית המלך על הארמון המופלא שבנה, הוא לא חש גאווה של אמן אל מול יצירתו, ולא הקלה של אדם שעמל שנים רבות על עבודה והנה היא סוף סוף הושלמה. הוא לא חש כלום למעשה. הכאב הרב של אבדן אהבתו הפך את ליבו לגוש קפוא במרכז החזה שמלבד כאב עמום שלא הרפה לעולם לא נתן לשום רגש אחר לפרוץ את מעטה הכפור. אפילו לנוכח ביתו המקסימה שגדלה והייתה לילדה חכמה, יפה, אמיצה ועצמאית.

בכל בוקר היו המלך והנסיכה יושבים זה מול זו בחדר ארוחת הבוקר, ובזמן שהיא אכלה מעט ושיחקה הרבה עם האוכל, הוא היה יושב בפנים זועפות עד שהצלחת שלו התקררה ואז הולך למשרדו לעבור על הדוחות והמסמכים הרבים הנלווים לניהול מבנה ענקי ומפואר כשלו. והנסיכה? היא העבירה את ימיה בטיולים בין חדרי הארמון; היא שיחקה בחדר המשחקים, ציירה בחדר הציור, ניגנה בחדר המוסיקה וקראה בספריית הילדים עד שהגיע הזמן לארוחת הערב. שם שוב ישבה מול אביה, הפעם בחדר ארוחות הערב, ושיחקה עם האוכל בזמן שאביה הרהר על כל המסמכים שלא הספיק לקרוא במשך היום.

לילה אחד, אחרי שהנסיכה סיימה להתקלח בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא שכבה במיטתה בחדרה וחיכתה בשקט לבואם של החלומות, כאשר לפתע החלה לשמוע יללות שקטות ועמומות מגיעות ממקום רחוק בתוך הבית. היא קמה ממיטתה בשקט ויצאה מהחדר כדי לברר מה מקור הקולות. כשהתקרבה יותר לכיוון הרעש שמעה שבין היללות היו גם קריאות לעזרה "מישהו?", "הצילו!" ואפילו "אנחנו כל כך בודדים!"

כבר אמרנו שהנסיכה הייתה ילדה אמיצה מאוד, ולכן כשהיא שמעה שיש איפשהו בביתה מישהו שזקוק לעזרה, מיהרה להציע את עזרתה. לא היה לה אכפת שזה לילה ושכולם כבר ישנים. היא מיהרה למקור הקולות, אך בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה הקולות מגיעים מאחד החדרים, היא פתחה את הדלת לגלות שהחדר ריק לחלוטין וששקט שורר בין כתליו. היא המשיכה להתרוצץ כך בין החדרים, עד שרגליה התעייפו והיללות פסקו מעצמן. היא חזרה אל חדרה ומרוב עייפות נרדמה מיד.

למחרת בבוקר, הזיכרון של הלילה התערבבו עם החלומות כל כך, שהיא כבר לא הייתה בטוחה אם בכלל שמעה את הקולות העצובים האלה. אבל כשהגיע הלילה, היללות חזרו ושוב נשמעו מהדהדים בכל רחבי הבית הקריאות הכואבות: "יש כאן מישהו?", "אנחנו כל כך בודדים" והקריאה הכואבת מכולן – "הצילווו!" אלה לא היו קולות של ילד או ילדה במצוקה, קשה היה אפילו לזהות אם אלה קולות של גברים או נשים. רק נאקות כואבות שפילחו את השקט של הלילה. שוב קמה הנסיכה ממיטתה ושוב התרוצצה בין חדרי הארמון הרבים בחיפוש אחר מקור היללות. כמו בלילה הקודם, בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה, הקולות מגיעים מהחדר הזה, היא פתחה את הדלת לגלות חדר ריק לחלוטין. כמו בלילה הקודם, היא המשיכה בחיפושיה עד שאט אט הקולות שככו מעצמם והיא חזרה עייפה למיטתה.

בבוקר למחרת כבר הייתה בטוחה שלא מדובר בחלום והיא החליטה לספר על כך לאביה. בזמן ארוחת הבוקר היא פנתה לאביה וסיפרה לה על היללות ששמעה בלילות האחרונים.

"שטויות" דחה אותה אביה. "אין כאן אף אחד מלבדנו." ומשראה שהיא לא מתכוונת לוותר הוסיף; "זה בית גדול, וודאי שמעת את הרוח שורקת מאחד החלונות ודמיינת את הכול..." הנסיכה מאוד התאכזבה מזלזולו של אביה. לא היה כל ספק שהקולות ששמעה לא היו רוח ששורקת אלא יללות אמתיות של מישהו שנמצא במצוקה והיא גמרה אומר לפתור את החידה הזו בעצמה.

כשהגיע הלילה, אחרי שהיא התקלחה בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא לא הלכה לחדה לישון, אלא במקום זאת הלכה בשקט בשקט אל המקום שבו הייתה בטוחה שהקולות מגיעים ממנו. שם, במסדרון הארוך שהוביל בין חדרי הכביסה וחדרי הייבוש וחדרי האורחים הריקים וחדרי הפסלים השקטים, היא ישבה וחיכתה בדומייה מוחלטת לשמוע מאיפה הקולות מגיעים. לא עברה שעה קלה עד שפתאום החלה לשמוע שוב את הקולות המוכרים: "הלוווו?"... "מישהו נמצא פה?"... "קר לנו ואנחנו כל כך בודדים"... הילדה נעמדה על רגליה ובצעדים שקטים הלכה לכיוון הקולות. אחרי מספר ניסיונות לתפוש את מקור הרעש בהפתעה היא לבסוף הבינה מדוע בכל פעם שהייתה בטוחה שהיא מצאה את המקור, היא מצאה רק חדרים ריקים – הקולות האלה הגיעו מהחדרים הריקים עצמם! רובם נותרו בודדים מאז שהבית הוקם, ולמרות שלכל חדר היה תפקיד, לרוב החדרים איש לא נכנס, אלא לעיתים רחוקות מאוד. פתאום הנסיכה הבינה שלהיות חדר שאיש לא נכנס לתוכו זה עצוב ממש, כמו להיות ספר שאיש לא קורא בו. עם התובנה החדשה הזו, היא חזרה לחדרה והלכה לישון, בטוחה שמחר היא תתחיל לטפל בבעיה.

למחרת, מיד אחרי ארוחת הבוקר הנסיכה מיהרה לשחק בכל אחד מחדרי הארמון. היא לקחה כמה בובות מחדר הבובות הגדול שלה והתחילה לשחק איתן בחדרי האורחים הריקים, אחר כך לקחה את אחת הרכבות שלה מחדר הרכבות והסיעה אותה כל הדרך מחדרי השירותים הרחוקים ועד לחדרי התפירה וחדרי הסריגה שאיש לא סרג בהם מעולם. אחר כך היא פשוט התחילה לרוץ מחדר לחדר ולקרוא לכל חדר שהיא נכנסה אליו "שלום!" עד שהיא הייתה כל כך עייפה שהיא וויתרה על ארוחת הערב ועל המקלחת ואפילו על צחצוח השיניים (משהו שנסיכות לא עושות לעולם!) ונרדמה על מיטתה וישנה חזק עד הבוקר.

כשהתעוררה למחרת, הנסיכה ישבה על מיטתה וספרה את כל החדרים בהם ביקרה. פתאום היא הבינה משהו איום ונורא. עם כל ההתרוצצויות שלה היא הספיקה לבקר רק בחמישים ושלושה חדרים! ונשארו לה עוד 947 חדרים. זאת לא שיטה טובה. חשבה והחליטה לספר לאביה את הכול.

היא ירדה לחדר ארוחת הבוקר, אבל אביה המלך כבר לא היה שם, היא הלכה לחפש אותו בחדר הקפה והעיתון, אבל גם את החדר הזה הוא עזב. לבסוף מצאה אותו במשרד שלו עסוק כהרגלו בין ערימות של מסמכים וטבלאות.

לאחר שהצליחה סוף סוף למשך את תשומת ליבו, הנסיכה סיפרה לאביה את הכול. היא סיפרה לו על החדרים הבוכים ועל הניסיונות שלה לשחק בכולם ולהפיח בהם חיים, אבל אחרי ששמע אביה את כל הדברים האלה, הוא פשוט נפנף את כל הסיפור במשפט אחד: "את מבלה יותר מידי זמן בבית."

זה הכעיס אותה מאוד. אם כבר, היא גילתה בדיוק שהיא לא מבלה מספיק זמן בבית, או לפחות לא מבלה במספיק מקומות בבית... כל הניסיונות שלה לדבר אליו, לא עזרו. כמה שהיא התעקשה, הוא התעקש בחזרה שכל מה שהיא צריכה זה לטייל קצת בחוץ שאולי כדאי שהיא תלך קצת לעיירה ליד הארמון. הוא לא היה אבא רשע. פשוט, הכאב התמידי ששכן בין חדרי ליבו הקפוא, לא השאיר מקום לכאבם של חדרים אחרים.

מובסת, אך בשום פנים ואופן לא נכנעת. הנסיכה החליטה לקבל את עצת אביה ולצאת לטייל בעיירה הקטנה ששכנה למרגלות ההר שעליו ניצב הארמון המלכותי.

בשנים שבהן המלך והמלכה שלטו באהבה על כל הממלכה, העיירה הזאת שגשגה ופרחה ותושביה נהנו מחיים שמחים ומשגשוג רב. גם אחרי כן, כשהמלך היה עסוק בבניית ארמונו המפואר העיירה שגשגה ונהנתה מביקורים רבים של מהנדסים, אדריכלים, פועלי בניין, סטטי אבן, צבעים, פסלים וציירים כולם הגיעו להתאכסן במלונות של העיירה, לאכול במסעדותיה ולקנות מזכרות מחנויותיה. אבל עכשיו, אחרי שמלכה עזבה לעולמים והמלך סיים את בניית ארמונו, כל השגשוג והשמחה עזבו את העיירה. המלונות נסגרו, המסעדות נותרו ריקות, הרבה אנשים עזבו את המקום בתקווה שימצאו חיים טובים יותר במקומות אחרים ואלה שמפאת גילם לא יכלו לעזוב את העיירה נשארו מחוסרי עבודה ובילו את ימיהם בקיבוץ נדבות ברחובות העיירה.

כשהגיעה הנסיכה אל העיירה היא לא האמינה למראה עיניה. הנסיכה לא הייתה יכולה שלא להרגיש אחריות לכאב השורר בממלכתה. היא התביישה בעצמה על כל הימים שבהם היא שיחקה בחדריה הרבים בלי לחשוב ולו לרגע שיש אנשים בממלכתה שאין להם חדר לשחק בו ויש אפילו כאלה שאין להם מיטה לישון בה. היא ידעה שהיא לא חייבת להרגיש כך. מצד שני, היא ידעה היא לא אשמה בכך שהיא נולדה דווקא להורים האלה, בתוך הארמון הזה.

אבל כמו שאמרנו, היא הייתה נסיכה יפה במיוחד, ויופי אמתי לא מגיע משיער בצבע של השמש או מעור בצבע של קפה עם בדיוק מספיק חלב. יופי אמתי מגיע מתמהיל נכון של לב פתוח לאהבה ולכאב, מרצון כן לעשות טוב, מכוונות טהורות ומשמחה תמה. היא לא הייתה יכולה שלא לחוש אחריות כלפי תושבי העיירה ולו בגלל שיש בידה מה לעשות בנידון.

כל הדרך במעלה ההר המוביל אל הטירה היא התכוננה לשיחה הרצינית שעליה לערוך עם אביה. היא חשבה על החדרים המסכנים שבארמון ועל האנשים המסכנים שבעיירה ועל איך אפשר לעזור להם. כשהגיעה אל המשרד של המלך הוא היה עדיין שם, רכון מעל שולחנו המלא במסמכים ובפניו מאובנות ברצינות האכזרית שלהם.

אחרי שהצליחה למשוך את תשומת ליבו מטבלה ארוכה במיוחד שהוא ניסה להבין,  היא סיפרה לו איך העיירה נראית ועל כל האנשים המסכנים שמאכלסים אותה ולבסוף היא סיפרה לו על הרעיון הממש מצוין שהיה לה: מה אם ניתן לכל האנשים האלה למלא את כל החדרים של הארמון שלנו, וכך לאנשים יהיה איפה לחיות בשלום ולחדרים לא יהיה עצוב!

"השתגעת!" צעק המלך. הוא לא היה אדם רשע, אבל עם הפנים הכועסות האלה הוא נראה ממש אכזרי והנסיכה האמיצה קפצה לאחור בפחד. היא הייתה בטוחה שאבא שלה ישמח לשמוע את הפתרון שלה לבעיה, שהיא חשבה עליו לגמרי לבד. ובשקט בשקט, בלי שהיא אפילו שמה לב, דמעות גדולות ועגולות התחילו לזלוג מעיניה.

זמן מה הם ניצבו זה מול זו, וכעסו של המלך שכח. הוא הביט בבתו הבוכייה ולא יכול היה שלא לנסות להפסיק את הבכי שלה. לבכי של ילדות יש את ההשפעה הזו על מבוגרים. אבל במקום לדבר אל ליבה המלך הסתובב בחזרה לשולחנו והחל מפשפש בין ניירותיו.

כואבת ופגועה הנסיכה החלה לעזוב את משרדו של אביה כאשר ממש ליד דלת הכניסה הוא פתאום קרא לה. "תראי את זה" הוא נופף באחת הטבלאות הרבות שהעסיקו כל כך את ימיו. היא הסתכלה על הנייר הזה שבידו ולא הבינה מה הוא מנסה להגיד. "את רואה פה?" הוא הצביע על ריבוע קטן שהיה בו מספר גדול. "זה המחיר של האבנים של הבית שלנו" וכאן, הוא הצביע על ריבוע אחר, "זה המחיר של העצים... ועוד לא התחלנו לדבר על השכר של כל העובדים שבנו את הבית הזה, ועל תכולת החדרים השונים ועל כל התיקונים שצריך לעשות בכל שבוע כדי לשמור את כל הבית הזה עומד... את מבינה?" הוא הביט בה וראה בעיניה שהיא לא מבינה. "מה זה קשור לכל המספרים האלה?" היא אמרה לבסוף והדמעות הגדולות התפרצו לכדי בכי תמרורים. "אנחנו עשירים והם לא, זה מה שחשוב!"

"את לא מבינה" אמר אביה. "את כל כספי המשפחה השקענו בבניית הבית הזה. לא שמת לב שאנחנו אוכלים רק שתי ארוחות ביום? אם ניתן לכל האנשים האלה לגור כאן, הם ירוששנו אותנו בתוך שבוע. את יודעת מה זה תקורה?"

אחרי שהוא ראה שכל המילים ההגיוניות שלו לא עוזרות לעיניים של הנסיכה להתייבש, הוסיף ואמר: "אין לך מה להרגיש רע. לכל אחד יש את החיים שלו, את לא יכולה להיות אחראית לכל אדם מסכן שגורלו היה מר משלך. יש אנשים שפשוט לא צלח להם המזל, ויש כאלה שיכולים בקלות לשנות את גורלם ורק עצלות או טמטום מונעים מהם לעשות כך."

עיניה של הנסיכה יבשו קצת. היא לא הקשיבה לדברים החכמים של אביה. היא הבינה שעמוק בפנים הוא בעצם מדבר על עצמו, היא הבינה שאביה לא פחות מסכן מכל האנשים האלה בעיירה, שאת כל הימים שלו הוא מבלה עם רשימות ומסמכים וטבלאות רק בשביל לקיים את הבית הגדול שלהם, היא הבינה גם שהיא אולי קצת קטנה מדי להבין את כל הדברים המסובכים האלה שהוא דיבר עליהם. היא הבינה את כל אלה – אבל היא עדיין לא וויתרה. בלי מילה היא עזבה את המשרד של אביה והלכה לטייל קצת בין החדרים לפני שיגיע הזמן לארוחת הערב.

כל אותה ארוחת ערב היא לא אמרה מילה אחת. היא אפילו לא שיחקה עם האוכל. היא רק אכלה בשקט ואחר כך הלכה להתקלח בשקט וצחצחה שיניים בשקט ונשכבה במיטתה בשקט חושבת איך יהיה אפשר להציל את המצב. בלילה היא שוב שמעה את יללות החדרים אבל היא לא קמה ממיטתה. איפשהו בתוך הראש הקטן שלה, בטוח שנמצא הפתרון לבעיה הזו והיא תמצא אותו גם אם זה ייקח לה כל הלילה לחפש. למרבה המזל זה לא לקח כל הלילה ובשעה שהירח הגיע לנקודה הגבוהה ביותר שלו בשמיים היא מצאה את התשובה!

מיד היא קמה ממיטתה ולמרות שהיה ממש מאוחר היא מיהרה לחדר הכתיבה, הניחה מולה ערימה של דפים והחלה לכתוב ולכתוב ולכתוב וגם כשכאבו לה הידיים ועפעפיה התעקשו שתעצום את עיניה היא לא וויתרה עד שסיימה לכתוב את כל המסמך.  

למחרת המלך התעורר רציני ועגמומי כתמיד. הוא צחצח שיניים ברצינות ועגמומית והלך לקרוא את העיתון שלו בחדר ארוחת הבוקר. כשנכנס לחדר ארוחת הבוקר הצטער לראות שבתו הנסיכה לא נמצאת שם ושארוחתה מתקררת. הוא ישב על כסאו ופתח את העיתון היומי כאשר התפלא לגלות שבין קפליו מתחבאים דפים רבים מלאים בכתב היד של בתו.

לרגע קטן הוא פחד מאוד - אולי זה מכתב פרידה? אבל במהרה הדאגה שלו שככה כאשר קרא את הכותרת של המסמך:

'תכנית עסקית להקמת המלון בעל אלף החדרים'

למרבה תדהמתו, בתו הקטנה והפיקחית פיתחה רעיון שלם שבו כל אנשי העיירה יוכלו לעבוד בארמון המלכותי ולהפוך אותו לבית מלון גדול ומפואר. היא אפילו רשמה סרטוט של הפינה המזרחית ביותר של הבית, שם שמרה מספר חדרים לה, לאביה ולמשרד של אביה, ועוד כמה חדרים לצעצועים שהיא פשוט לא יכולה בלעדיהם. המלך קרא את המסמך הזה ובלי לשים לב דמעות גדולות החלו לזלוג מעיניו. הקרח שכלא את ליבו החל להימס ולצאת מעניו כמים חמים של גאווה ואהבה וכאב ושמחה וכל הרגשות הרבים שהמלך לא יכול היה להרגיש כשלבו היה עוד קפוא. כשסיים לקרוא את כל המסמך המפורט מיהר לחדרה של בתו הנסיכה. מצא אותה ישנה עמוק על מיטתה. בשקט בשקט הוא נשק למצחה ויצא מחדרה.

מאוחר בצהרי אותו היום, התעוררה הנסיכה לקול המולה גדול. היא הציצה החוצה מחדרה ונדהמה לראות אנשים רבים מתרוצצים בין החדרים השונים, מכינים אותם לפתיחה החגיגית של "המלון בעל אלף החדרים"

בכל העולם לא היה מלון כה מיוחד. מוסיקאים מכל העולם הגיעו להתאכסן בחדרי המוסיקה שלו, אמנים הגיעו כדי ליהנות מחדרי הציור והפיסול והתפירה וסופרים הגיעו אליו בכדי להעביר חודשים של שקט בחדרי הכתיבה ולסיים סוף סוף את הרומן שלהם. ומכיוון שאין מקום יפה כמקום שבו יוצרים עמלים על יצירתם, מטיילים מכל העולם הגיעו למלון פשוט כדי לנוח לראות כמה יפה ונחמד שם. ועם האנשים המבקרים השגשוג חזר אל הארמון והעיירה.

והנסיכה? עכשיו כשהיה לה מלון שלם לנהל ביחד עם אביה, היא למדה לקרוא את כל הטבלאות ואפילו ליהנות מזה. ובכל ערב, אחרי שהתקלחה וצחצחה שיניים, היא שכבה בשקט על מיטתה וחיכתה, רק לוודא שאף אחד מחדריה לא בוכה.

הנסיכה האמתית

לפני שנים רבות במקום רחוק מאוד מהצד השני של העיר, הייתה ממלכה מוזרה מאוד. ממלכה הפוכה. שם, מי שעבד יותר הרוויח פחות, ומי שעבר הכי פחות הרוויח הכי הרבה. במקום ההוא כולם כתבו שירים על אהבה, אבל אף אחד לא ממש האמין בה. את כל הילדים שאהבו להתרוצץ בחוץ הכריחו לשבת בשקט בפנים, ואת כל הילדים שאהבו לשבת בשקט בפנים הכריחו לצאת החוצה והתרוצץ.

באותה ממלכה הייתה עיר קטנה עם שם קצר, ובעיר הזו הייתה שכונה מסוימת עם שם ארוך. ושם באחד הבתים במורד הרחוב, גרה נסיכה אמתית. כמו כל הנסיכות האחרות היא הייתה יפה מאוד. היו לה שיער ועיניים ואף וסנטר וכל האיברים האחרים שיש לנסיכות יפות. אמנם, לא היה לה ארמון עם משרתים, אבל היא גרה בבית קטן וחמוד עם משפחתה ואפילו היה לה חדר משלה, אותו היא חלקה עם אחותה הקטנה. לא היו לה שמלות רבות וצבעוניות, אבל היא ידעה לשמור על השמלות שהיו לה תמיד נקיות ויפות ממש כמו חדשות. לא היה לה כתר מוזהב עם אבני חן גדולות, אבל הייתה לה קשת וורודה מיוחדת שהתנוסס עליה פרח יפהפה שלא היה לאף אחת אחרת, כי אמא שלה תפרה אותו על הקשת במיוחד בשבילה.

אבל, בניגוד לכל הנסיכות האחרות, אפילו אלה עם הארמון והשמלות והכתרים, היא הייתה נסיכה אמתית. שכן, כדי להיות נסיכה אמתית, לא מספיק רק להיות נסיכה – צריך גם להיות אמתית. והנסיכה האמתית הזו הייתה תמיד מתייעצת עם ליבה, ועושה רק מה שהיא מרגישה שלמה אתו. וחוץ מזה – אמא שלה אמרה לה שהיא נסיכה, ואבא שלה, שהייתה לו ספרייה מאוד גדולה בבית, אמר לה שהוא יודע בוודאות שהיא אמתית.

יום אחד, בדיוק כשהנסיכה יצאה מביתה כדי לזרוק את הזבל, עברה כרכרה מלכותית במיוחד ברחוב שבו היא גרה. היו לה לא פחות משמונה עשרה סוסים שצעדו באיטיות מלכותית כמו שרק סוסים אציליים במיוחד יודעים, בקדמת הכרכרה ישנו שני משרתים-רכבים בבגדים מגוהצים ביותר ואחזו במושכות – אחד היה אחראי בשביל לפנות ימינה, ואחד בשביל לפנות שמאלה. מאחורי הכרכרה ניצבו שני משרתים נוספים עם נעליים מבריקות, אחד שאחראי לפתוח את הדלת ואחד שאמון על סגירתה. זו הייתה כרכרה כל כך גדולה ומלכותית, שאפילו אם היא הייתה נוסעת לבדה על הכביש, עדיין היה שם פקק.

הנסיכה שלנו נעמדה ליד דלת ביתה והמתינה שהכרכרה תעבור, על מנת לחצות את הכביש ולהגיע אל פח הזבל בצד השני, כאשר, ממש במקרה, עיניה פגשו בעיניו של הנסיך שהיה בתוכה. הנסיכה התבוננה בו. הוא היה צעיר ונאה וכל השערות שלו היו בדיוק במקום. אבל הוא, שפגש נסיכות רבות בחייו, מעולם לא ראה נסיכה יפה ממנה, כי הוא מעולם לא ראה נסיכה אמתית.

חיש מהר הוא קרא למשרתיו לעצור את הכרכרה והרכב שהיה אחראי על העצירות משך במושכות וכל שמונה עשרה הסוסים עצרו בנימוס האצילי השמור לסוסים מהמעלה הגבוהה ביותר. מיד אחרי כן, המשרת שאחראי על פתיחת הדלתות מיהר לפתוח את הדלת והשתחווה בזמן שהנסיך ירד לפגוש בנסיכה.

"גבירתי הנאווה" אמר הנסיך, "מעולם לא ראיתי עלמה יפה ממך בכל הממלכה, אין לי ספק שאת בהחלט נסיכה אמתית". לשמע הדברים האלה הנסיכה הסמיקה בשקט והשפילה את עיניה, לגלות שמגפיו הסגולות של הנסיך שובצו באבני אזמרגד נוצצות.

"סלחי לי גבירתי, אם אהיה בוטה, אך ליבי לא מותיר לי לשתוק." המשיך הנסיך, "האם תואילי בטובך להינשא לי ולהיות לי לאישה?"

הנסיכה לא ידעה כיצד להשיב. זה בהחלט היה אירוע מפתיע שלא התכוננה לו מעולם. אבל היא ידעה שכנסיכה אמתית לא תוכל להיות שלמה עם החלטתה, אלא אם תספר לו אך ורק את אמת.

"נסיך יקר" היא אמרה, מתאמצת להסתיר את מבוכתה, "תודה לך על הצעתך הנדיבה, אך ישנם דברים שאתה חייב לדעת לגבי לפני שתציע לי את ידך."

אילו דברים? חשב הנסיך. האם הוטל עליה כישוף? האם ישנו דרקון בדירתה שיהיה עלי להכניע על מנת לזכות בידיה. ואולי היא בכלל הבטיחה את ידה לנסיך אחר.

"אינני נסיכה ככל הנסיכות" אמרה הנסיכה וקטעה את מחשבותיו של הנסיך – "אין לי ארמון ואין לי שמלות רבות ואין כתר נוצץ על ראשי"

"זה הכול?" שאל הנסיך, שחש הקלה רבה מכך שלא יהיה עליו עתה להילחם בדרקון (הוא פחד מאוד מדרקונים), ולפני שהיא הספיקה לפצות שוב את פיה מיהר להשיב: "מיד אדרוש מכל התופרות של הממלכה לתפור לך מאה שמלות אפנתיות, בכל צבעי הקשת, ואפנה לאדריכלים ולקבלנים כדי שאלה יחדלו מכל עבודתם ויחלו לעבוד על בניית ארמון מלכותי הראוי לנסיכה יפה שכמוך." הנסיכה התאמצה בכל גופה להסתיר את תחושותיה. הנסיך, שחשב שהיא עדיין מתלבטת, מיהר להוסיף: "אצווה עכשיו שלכבוד חתונתנו יאפו לנו חמש מאות עוגות מלכותיות, בכל הטעמים המתוקים שיש בממלכה, ואפילו כאלה עם קצפת. אז מה את אומרת? תואילי גבירתי להפוך אותי למאושר באדם ותינשאי לי?"

"כן." אמרה הנסיכה בהתרגשות. ראשה מסתחרר מדמיונות על עוגות ושמלות וארמונות.

"מצוין!" צהל הנסיך. "אארגן את הכול ומחרתיים נינשא בחתונה מלכותית!". ועם המילים האלה הוא חזר לכרכרתו, המשרת האחראי על סגירת דלת הכרכרה טרק אותה באצילות, והרכב האחראי על התקדמות הסוסים, שחרר את המושכות וסימן להם להתחיל לצעוד. וכך הכרכרה עזבה את הרחוב ואפשרה לנסיכה האמתית שלנו סוף סוף לזרוק את הזבל.

באותו הלילה הנסיכה חלמה חלומות יפים ומתוקים על עוגות וארמונות ושמלות, ובבוקר מיהרה לצאת לחברותיה, כדי לספר להן על הנסיך ולהזמין אותן לחתונתה.

חברתה הראשונה הייתה בתו של הקבלן. הנסיכה דפקה על דלתה של חברתה, אך מיד כשזו פתחה את הדלת, ראתה הנסיכה שדבר מה אינו כשורה. פניה של בת הקבלן היו נפולות ועיניה היו שקועות ועצובות. "מה קרה?" שאלה הנסיכה, שדאגתה לחברתה גרמה לשכוח כל דבר אחר. חברתה הטובה סיפרה לה שאביה לא חזר מהעבודה אתמול בלילה. היא אמרה שהגיעה הודעה מהנסיך שעליו להפסיק את כל עבודותיו האחרות באופן מידי, ולהתחיל לעבוד על בנייה של ארמון חדש. עוד הסבירה לה שעבודה על ארמון היא חלומו של כל קבלן, אבל מכיוון שהיה עליו לבטל את עבודותיו האחרות וששמו הטוב נפגע מכך. "את מבינה?" שאלה בת הקבלן, "כשאבא שלי מבטיח הוא מקיים. ועכשיו בגלל הנסיך הזה הוא יהיה חייב לחזור בו מהבטחותיו". כאב לנסיכה לראות את חברתה עצובה כל כך, והיא החליטה שלא לספר לה על החתונה, כדי לא לפגוע בה יותר.

לאחר מכן הלכה לבקר את חברתה השנייה שהייתה ביתה של התופרת. היא דפקה על הדלת ואחרי זמן רב שבו איש לא ענה, הדלת נפתחה. בת התופרת אמרה לנסיכה שלום, אבל התנצלה שלא תוכל לארח את חברתה היום. עיניה היו עייפות מאוד ועל אצבעותיה הודבקו פלסטרים. בת התופרת סיפרה לנסיכה שהגיעה הזמנה מהנסיך למאה שמלות חדשות בצבעים שונים ועכשיו אמה ואביה, אחיותיה והיא, כולם עובדים מסביב לשעון כדי להספיק לעמוד בהזמנה. הנסיכה רצתה לשאול אם תוכל לעזור, היא הרגישה רע מאוד על הסבל שחתונתה גרמה לאחרים, אבל לפני שהיא הצליחה להגיד דבר מה, התנצלה החברה שהיא חייבת לחזור לעבודה וטרקה את הדלת. 

לבסוף הלכה הנסיכה לביתה של החברה השלישית שלה, שהייתה ביתו של האופה. כשהגיעה הנסיכה לרחוב של האופה, ראתה המולה גדולה ברחוב כולו. אנשים התרוצצו עם שקים של קמח מביתו של הטוחן לביתו של האופה וכולם נראו חלשים ועצובים. בתוך ההמולה מצאה הנסיכה את חברתה. היא הייתה מלוכלכת מאוד משיירים של קמח וביצים. "את לא מאמינה!" אמרה החברה לפני שהנסיכה הספיקה לפצות את פיה. "הנסיך מצא לעצמו נסיכה, כנראה אחת שהיא מפונקת מאוד, כי לא מספיק לה עוגה אחת והיא רוצה לא פחות מחמש מאות עוגות. ועכשיו כל הרחוב עסוק בהכנות ולא נשאר לנו קמח ללחם ולחמניות. עכשיו תסלחי לי אני חייבת להמשיך לעבוד." ועם המילים האלה, בת האופה העמיסה על כתפיה שק כבד של סוכר והלכה לביתה.

כך, אחרי שיצאה בבוקר שמחה מביתה, חזרה אליו הנסיכה עם ערב מבולבלת מאוד. באותו הלילה היא פשוט לא הצליחה לישון. היא חשבה על הנסיך, ועל מה התרגשה מהבטחותיו. ואז חשב על חברותיה ומשפחותיהן, ועל כמה סבל היא הצליחה לגרום להן בלי כוונה. היא החליטה שהיא לא רוצה את הארמון והשמלות והעוגות של הנסיך, ואחרי שגמרה אומר לבטל את המתנות חשבה על הנסיך עצמו. פתאום היא ראתה אותו באור אחר. איזה מן אדם חסר התחשבות! מכריח אנשים אחרים לסבול רק בשביל שהוא יצליח לזכות בידה של נסיכה. וגם הכרכרה הזאת שלו, אי אפשר להסתדר עם פחות סוסים? אחת שלא סותמת כל רחוב שהיא עוברת בו. וחץ מזה – מי צריך אבני חן בנעליים? ככל שהיא חשבה על כך הנסיך פחת בעיניה. כל עושרו נראה לה כלא כלום וכשלבסוף שאלה את ליבה האם להתחתן אתו, התשובה הייתה ברורה. לא אתחתן איתו מחר, חשבה  לעצמה, לא, לא אתחתן עם... עם... אני בכלל לא יודעת איך קוראים לו!

לפנות בוקר, כשהשמש רק החלה לבצבץ מבעד לאופק, התעוררה הנסיכה בבהלה לקול תרועות והמולה. היא מיהרה להציץ מחלונה כדי לראות, על מה המהומה – האם פרצה שריפה, או חלילה מלחמה? אך למרבה הפתעתה מצאה את הנסיך ניצב בפתח ביתה, מוקף בתזמורת של תופים וחצוצרות, עם חלילים מחללים ורקדנים מחוללים. "בוקר טוב עלמתי!" קרא הנסיך מבעד לרעש, "היום הוא יום נישואינו, אז חשבתי לשמח אותך כבר מראשיתו"

"רק רגע!" קראה אליו הנסיכה מחלונה. ומיהרה חזרה לחדרה. אחרי שצחצחה שיניים, סידרה את שיערה ולבשה את השמלה שהיא מאוד אוהבת למרות שהיא כבר לא כל כך חדשה, היא פתחה את דלת ביתה לפגוש בנסיך שהמתין על המפתן. "בבקשה... אדוני." היא מלמלה, "היכנס".

כשהנסיך נכנס לביתה של הנסיכה, הנסיכה ביקשה ממנו לשבת על כיסא, ובעדינות והתחשבות הסבירה לו שלא תוכל להינשא לו. לשווא הוא הציע עוד שלושים שמלות וארבעים עוגות, אבל היא רק חשבה על האנשים האומללים שיהיו צריכים לתפור ולאפות וזה רק חיזק את הנחישות שבליבה. "אתה מבין" הסבירה לנסיך, "אנחנו בכלל לא מכירים, ואם אנחנו לא מכירים, איך נדע אם אנחנו מתאימים?" הנסיך חשב על זה קצת, באמת היה טעם בדבריה.

הנסיך חשב שלא הציע מספיק מתנות ומיהר להבטיח עוד שישים שמלות ועוד שבעים זוגות נעלים, אבל היא רק חשבה על האנשים שיאלצו להכין את כל הבגדים האלה ולבה נכמר. "אני לא רוצה שאנשים יסבלו בשביל שאני אהיה מאושרת" הסבירה לו, "וחוץ מזה", המשיכה, "אני לא אוהבת אותך, ואני חושבת שזה מאוד חשוב להתחתן רק עם מי שאוהבים."

הנסיך לא אמר דבר. הוא ידע שהיא צודקת. הרי הם באמת לא מכירים ולא אוהבים ומי בכלל יודע אם הם בכלל מתאימים. הוא נישק את ידה לשלום, ויצא מביתה ממהר לסמן לתזמורת להפסיק את הנגינה. משם המשיך הנסיך לבטל את ההזמנות של כל השמלות והעוגות ולבטל את הבנייה של הארמון. לכולם הוא שילם ביד יפה על הזמן שאבד ועל חומרי הגלם שנקנו, ולאחר מכן הלך בחזרה לביתו.

אותו הלילה נדדה שנתו של הנסיך. בהתחלה כעס מאוד על הנסיכה, איך היא העזה בכלל לדחות את הצעתו? הוא חשב שמכיוון שהוא נסיך, הוא יוכל להכריח אותה להתחתן אתו ואם היא תסרב – ישליך אותה לצינוק! אבל אז הוא חשב שאין בזה טעם ושאם הוא גדול מספיק להינשא, הוא צריך להיות בוגר מספיק כדי לקבל סירוב מבלי להשתגע. עוד ועוד הוא המשיך לחשוב על הנסיכה, וככל שחשב עליה יותר, כך שכח כעסו ובמקומו הוא החל לחוש תחושה חדשה שלא חש מעולם. הוא חשב על סירובה וראה את האומץ הנדרש בשביל לסרב לנסיך. הוא חשב על האופן שבו דחתה את מתנותיו וחשב איזו מתינות נדרשת לוותר כך על שמלות ועוגות ואפילו על ארמון. הוא חשב על הצורה שבה היא התחשבה בסבל של האנשים הסובבים אותה וראה שהיא לא סתם נסיכה, אלא נסיכה אמתית! וכך התחיל להבין שהוא לא רק מעריך אותה עד מאוד – הוא אוהב אותה, אהבה אמתית. אבל כבר מאוחר מדי – היא סירבה לו. ומה עכשיו? עם השאלה הזו הנסיך נרדם.

למחרת בבוקר, אחרי לילה ארוך של שינה ערבה, הנסיכה התעוררה מאוחר מהרגיל. מיד אחרי כן, מיהרה לצאת ולפגוש את חברותיה, כדי לספר להן על היומיים האחרונים. כשהגיע לביתה הגדול של בתו של הקבלן, מצאה אותה ואת אביה משחקים בחצר בתופסת. "את לא תאמיני" קראה אליה חברתה תוך כד שהיא מתחמקת מידיו הגדולות של אביה, "הנסיך ביטל את החתונה ואבא שלי לא צריך לבנות את הארמון!", "אבל," שאלה הנסיכה, "מה עם כל העבודה שהפסדתם?"

"כל הלקוחות שביטלתי סלחו לי במהרה" הסביר הקבלן, "ובאשר לעבודה על הארמון, בדרך כלל שעובדים עם נסיכים עשירים, לא מרוויחים בסוף הרבה כסף, אם בכלל. את מבינה, הם לא נהיו עשירים במקרה" הנסיכה לא כל כך הבינה, היא לא אהבה לדבר על כסף כמו שהקבלן אהב, אבל היא ראתה כמה הוא ובתו שמחים במשחקם והחליטה שעדיף יהיה ללכת ולא להפריע להם יותר.

כשהגיעה הנסיכה לביתה של בת התופרת, שמעה מאחורי הדלת קולות צחקוקים והמולה. כשנכנסה מצאה את התופרת ובתה לבושות כשתי גבירות אצילות בשמלות מנופחות ומקושתות באבני חן. "את לא תאמיני," אמרה בת התופרת לנסיכה, "הנסיך אמר שהחתונה מבוטלת, ביטל את ההזמנה שלו וסירב לקחת את השמלות שהספקנו לתפור – תראי אפילו נשארה לך שמלה אחת!" ולפני שהנסיכה הספיקה לפצות את פיה, הלבישו אותה במהירות בשמלה צהובה יפהפה עם רקמת תחרה עדינה בגון אפרסק. התופרת ובתה התפלאו מאוד שהשמלה התאימה לנסיכה בדיוק מושלם ולא הייתה צריכה שום תיקונים. הן לא ידעו שהשמלות נתפרו במיוחד למידותיה.

לבסוף הגיעה הנסיכה לרחוב האופים. למרבה ההפתעה, ההמולה שהייתה שם אתמול לא שכחה אלא התחלפה, הפעם במקום אופים וטוחנים מתרוצצים הלוך ושוב ברחוב עם שקים של קמח וסוכר, תור ארוך של אנשים שונים עמדו לאורך כל הרחוב ועד לפתח דלת המאפייה. הנסיכה שאלה במה מדובר ואחד הממתינים בתור הסביר לה שהחתונה של הנסיך בוטלה וכל העוגות שהספיקו לאפות לכבודה מחולקות בחינם לכל מי שרוצה. הנסיכה מעולם לא טעמה פרוסת עודה מחתונה מלכותית, אז היא החליטה לעמוד בתור ולחכות בנימוס כמו כולם. היא לא עקפה ולא דחפה ולא ניצלה את העובדה שבת האופה היא חברה טובה שלה כדי להיכנס לפני כולם. שכן, כך מתנהגות נסיכות אמתיות.

חלף זמן מה עד שהיא פתאום ראתה מי נעמד לידה בתור. היה זה לא אחר מהנסיך בעצמו. הוא גם רצה לטעום מהעוגות הנפלאות ולמרות שזיהה את הנסיכה, הוא כל כך הוקסם מיופייה בשמלה הצהובה החדשה וכל כך אהב את אופייה, שהתבייש אפילו לפנות אליה. משהבחינה בו הנסיכה הוא קד לה קידה עמוקה, אשר היא השיבה לה בקידה קלה וחיוך סמוק. "אומרים שהעוגות ממש טעימות" אמר הנסיך בשקט. "הן חייבות להיות טעימות – הן נאפו לחתונה מלכותית" השיבה הנסיכה בשחוק. "אולי..." החל הנסיך לאזור אומץ לדבר עם הנסיכה, "אולי אחרי שנאכל פרוסת עוגה, תרצי לצאת איתי לטיול קצר בגן? מי יודע, אולי אחרי שנכיר קצת זה את זו נגלה שאנחנו דווקא מתאימים"

"אולי..." השיבה הנסיכה בשקט, "אבל לפני כן עליך להשיב לי על שאלה אחת!"

"מה השאלה?" פער הנסיך את עיניו, שכן 'אולי' זה הרבה יותר טוב מה'לא' לו זכה קודם לכן.

"איך קוראים לך?"


רוצים לקרוא עוד "סיפורים קטנטנים"? לחצו כאן.

ברברת פטפוט

בעץ הקטן, דרומית לצמרת,

מתגוררת סנאית יפה וזוהרת;

וכולם יודעים שכשבאים לבקר את

זו הסנאית זו הגברת,

כדאי לטפס על העץ בזהירות

ולנוע הישר אל ביתה במהירות,

ולא לטפס מסביב בטעות -

כי שם גרה גברת ברברת פטפוט.

ברברת פטפוט היא ציפור אפורה

שמילים לא פוסקות לקרקר ממקורה;

שכניה חשבו, "הדבר הוא נורא"

שאפילו מתוך השינה היא דיברה.

אך לבל יטענו כי הטלתי פה דופי,

לברברת פטפוט היה יופי של אופי -

אדיבה, מנומסת (ותמיד יש לה טופי)

ובקיאה במדע כמו גאון פילוסופי.

אם אינכם מאמינים לי ואתם רוצים לראות,

אם אתם מהאנשים שחשובות להם עובדות,

אם אתם חושבים שרצוני הוא לבדות -

הרי לפניכם מספר דוגמאות:

כשבא הדוור העכבר אַפְמוּזָר,

הוא נשאר בביתה עד אחרי מאוחר.

יומיים וחצי בדירתה הוא נסגר

והקשיב לתולדות הנמר המנומר.

או כשבאה שכנתה היא הגברת כלבלב

וכל שרצתה - חצי כוס חלב,

שמעה היא כיצד לקלף טוב ענב

ולמה לסוס אין קרן שנהב

ואיך לטאה מנתקת זנב

ובמי מר סמור הזקן מאוהב

ולמה נחושת קלה מזהב -

עד שכל השבוע ממנה נגנב.

אך הכל נהפך מן הפח אל הפיח

כשמרוב דיבורים את הכלים מי ידיח?

במהרה אז ביער התחיל זה השיח:

"ביתה של ברברת הוא בית מסריח!"

לגברת ברברת נמאס לחכות

בין דיבור לברבור היא התחילה לבכות

"בחוץ אפילו לזאבים להקות,

ואני פה לבד כי שכחתי לנקות".

 

לבדה נשארה לדבר עם מגבת

על איך היא שונאת להרגיש נעלבת,

לכיסא היא גילתה שאוהבת לשבת

ולקיר הדרומי היא סיפרה שהיא גנבת

כי סיפרה פעם סיפור שסיפרה לה ארנבת.

אך לדבר לעצמה במהרה שיעמם

ובבית אפילו הלכלוך הזדהם

ואפילו הבלגן שהיה התבלגן

ולא נשאר עוד בגד נקי שיחמם

בינתיים בצד השני של העץ

גברת סנאית שוחחה עם מר נץ;

שתבינו, מר נץ היה ידוע כלץ

והפעם על גברת פטפוט התלוצץ.

הוא אמר שמרוב הלכלוך המבצבץ

ביתה עוד מעט כנראה יתפוצץ.

גברת סנאית יצאה כאן חוצץ:

"אני את ברברת פטפוט אחלץ!"

אז הוציאה ראשה בזריזות מהחלון

וכולם שם שמעו את קולה בגאון:

"הקשיבו לי כל מהירי הלשון

תחרות יש ופרס למקום הראשון!"

"בעוד בדיוק שלושה ימים

יתאספו פה כל חובבי הסיפורים

מהראשן הקטן ועד זקן הזקנים

ויתחרו על התואר אלוף הדברנים".

"אז בואו כולם ותביאו אורח

בוא נא פיל אַפְחֵדֵק, בוא נשר קרח

בואו כולם ויהיה פה שמח

ולבסוף - סעודה בביתו של המנצח!"

שמעה זאת גברת פטפוט בביתה

ולרגע שמחה ורקדה לאטה;

אך לפתע הביטה סביב בבעתה,

מעדה ונפלה על שיירי חביתה.

"עסק ביש!" מלמלה והתייפחה

"את מי אזמין לדירה מסריחה?

אם אני רוצה לערוך ארוחה

לנקות פה הכל אני מוכרחה!"

חיש מהר מותניים שינסה

והחלה אוספת את הר הכביסה

ואספה הכלים הדבוקים בעיסה

ופינתה מדפים שהזבל כיסה.

היא מילאה חמש-עשרה שקיות של זבל,

קשרה את כולם באשכול על החבל,

וסחבה את הכל בקושי וסבל -

אך אחרי כן נעלם מהבית הזבל.

עברו שלושה ימים והשחר הפציע

ואט-אט החלו כולם להגיע.

ראשון תרנגול קוֹלגָדוֹל הריע

ואת קולו הגדול לכולם הוא השמיע.

הוא סיפר אז סיפור על היום בו הטביע

את רכבו החדש שמיאן להתניע;

הוא סיפר וסיפר, והתחיל להזיע

כי השמש עלתה ומהר גם הפריעה.

אז סיים בזריזות, והמציא סוף מפתיע:

ששכח במכוניתו את אשתו שהסיע -

ופנה אל הצל את גרונו להרגיע.

וברברת פטפוט עדיין לא הופיעה.

אחר כך הגיע מר צב אבא-סב

זקן וחכם ושקול ומיושב

אך דיבר כה לאט, כי ראשו אז כאב,

שנדרשה לו שעה להגיד "שלום רב".

כשהתחיל לדבר על בעיותיו שבגב

החל הקהל להשתעמם ועזב

ולצב לא נישאר מי שיקשיב לדבריו

(מי יודע, אולי עוד מדבר הוא עכשיו?)

אז דילגו במהרה אל תורו של ברבור,

או בשמו המלא ברבור בר רב-ברבור,

המומחה המפורסם לדקדוק וחיבור

שעמד על הבמה ופנה לציבור.

הוא סיפר על התהליך הקסום של העיבור,

וגילה למה יש לפעמים אבק בטבור,

ואיפה הסבא של סב-צב קבור,

ולמה מקל במים נראה שבור.

כבר הגיע הלילה – על כולם לישון

והנה כבר נרדם אפרוחון הקטון

וברבור-בר כמעט הוכתר במקום הראשון,

כשלפתע הגיעה ברברת בשאון:

"סלחו לי, הייתי עסוקה בניקיון

עד ששכחתי להביט על השעון.

סלחו לי, כלום אין פה חמלה בהמון?"

"נסלח לך ברברת" אמרו המונים

"נסי את כוחך להרבות במילים,

אך נסי לקצר, אנו כבר עייפים".

אך ברברת לא תכננה קיצורים

היא דיברה על האפשרות של ריבוי אפשרויות

ועל איך בתורים זה לא כיף לחכות

ולמה אסור להגיב במכות

ומה כה בריא במזון המלכות

ולמה לבד נטייה להתבלות

ולמה אוויר חם נוטה לעלות

ואיך אפשר להגשים משאלות

ולמה הלחם עדיף על חלות

ואיך התנשמת לוחשת קללות

למה צעירים רק רוצים לבלות

ועל מי המלך מצליח לשלוט

ואיך אלוהים שומע תפילות

ומתי כדאי את הצמחים להשקות

ולמה בשמש חשוב מאד לשתות

ולבסוף היא סיימה בשיטות לנקות -

וחלפו להם ביעף ארבע לילות

אין טעם לומר: היא ניצחה בתחרות

והכל הריעו לגברת פטפוט

"היא אלופת האלופים ואין פה טעות,

והפרס שלה הוא עוגת קצפת עם תות!"

אז זה הספור, בצורה מקוצרת.

בביתה של פטפוט הייתה ארוחה מפוארת.

ומאז הגברת תמיד מספרת

מה קרה בעץ הקטן, דרומית לצמרת.

הבחור הפרוע והנסיכה המכלועה

היה היה בחור צעיר שהחליט יום אחד, בלי הרבה סיבה, שהוא לא רוצה יותר להתגלח וגם לא להתקלח, את שיניו לא לצחצח ואפילו אפילו אפילו לא לגזור את הציפורניים שלו.

ומה קרה?

השיער שלו נהיה פרוע ומלוכלך, הזקן שלו צמח לכל כיוון וגם היו עליו פירורים, השיניים שלו נהיו צהובות והן גם הריחו ממש לא כל כך, הציפורניים שלו צמחו והיו ארוכות ומכוערות וגם היה להן כזה שחור מתחת, והבעיה הכי גדולה שלו הייתה שהיו לו ריח כזה שלו כל כך נעים להיות בחברתו.

יום אחד הבחור הצעיר הלך ברחוב ופתאום הוא ראה נסיכה יפהפייה. היה לה שיער בצבע של לילה מלא בכוכבים, ושיניים בצבע של הירח. היו לה עיניים בצבע של הים הכי מדהים וגם שמלה יקרה בצבע של פנינים. הבחור הפרוע, אמנם ראה לא מעט נסיכות בחייו, אבל נסיכה כל כך יפה, הוא לא ראה מעולם. וכך, בלי ממש לחשוב על זה, הוא הלך אל הנסיכה ואמר לה: "נסיכה יפהפייה, מימיי לא ראיתי נסיכה יפה כמוך, אשמח מאוד אם תואילי בטובך ותסכימי להיות חברה שלי"

ומה ענתה הנסיכה?

"פחחחחחח, נראה לך?! יא כונף, יא דוחה אחד, מי תיגע בך עם מקל יא מגעיל? יש'ך שיער של ליפא ושיניים של קבצן, יא מסריח סע סע מכאן למה בא לי להקיא"

הבחור אמנם ידע שיש לא מעט אמת בדבריה של הנסיכה, אבל הדרך שבה היא דיברה אליו פגעה בו עמוק יותר בלב מכל האמת שבעולם. הוא ממש נעלב ממנה וממש ממש לפני שכמעט התחיל לבכות, הסתובב והלך לביתו.

בבית, אחרי שהצליח לבלוע את האבן שמילותיה של הנסיכה תקעו לו בגרון, החליט הבחור שהוא היה כבר יותר מדי זמן מלוכלך ומסריח ומיהר להתקלח ולהתגלח, את שיניו לצחצח ואת ציפורניו לנקות ולגזור. אחר כך הוא לבש בגדים יפים של נסיכים ואפילו שם על עצמו שפריץ קטן של בושם כדי להריח טוב במיוחד. כך, נקי ומגולח, נסיכי ומנוסך, הוא יצא מביתו במטרה לפגוש בנסיכה. 

עוד מרחוק ראתה הנסיכה בבחור היפה שולך לכיוון שלה ומיד הרגישה את הלחיים שלה קצת מסמיקות. היא מיהרה אליו ולפני שהוא פצה את פיו, אמרה לו: "וואי וואי איזה חתיך אתה, בחיים שלי לא ראיתי נסיך כמוך ואני אחת שראתה הרבה נסיכים בחיים שלה - רוצה להיות חבר שלי?"

ומה השיב הבחור?

"תסלחי לי מאוד גברת נכבדה," (כל הנסיכות שונאות שקוראים להן 'גברת') "אבל אני הבחור שהלך פה לפני כן, לא מקולח ולא מגולח, והאופן שבו את דיברת איתי העליב אותי כל כך שאני ממש אבל ממש לא רוצה להיות חבר שלך. וחוץ מזה. מצורת הדיבור שלך אני מסיק שלא רק שהלב שלך צריך רענון של נימוסין, אלא שגם השכל שלך צריך לא מעט ספרים. במילים אחרות, נסיכה חביבה, את לא נראית לי כל כך חכמה ואם נהיה חברים לא יהיה לנו כל כך על מה לדבר. שכן, גם על הנסיכה היפה בעולם נמאס להסתכל אם אין לה שום דבר מעניין להגיד. לסיכום עם כל יופייך את בכלל לא יפה כי לב אטום ושכל דל הופכים למכוערת אפילו את הנסיכה הכי יפה בשמלה הכי יפה שבעולם". אחרי שהוא סיים את דבריו הבחור שלנו פנה והלך לביתו.

הנסיכה לא ממש נעלבה מדבריו של הבחור אבל האמת שבהם פגעה בה הישר בראש. היא הבינה שבכל הזמן שהיא הקדישה לשמלות ומאפרות, למספרות ולמראות, היא בכלל לא חשבה על השכל, והשכל, כמו הפרחים, צריך שישקו אותו אחרת הוא נובל. ואחרי השכל הולך גם הלב כך ששכל בלי ספרים מצמיח לב בלי נימוסים.

כשהגיעה חזרה לביתה, הנסיכה הייתה כבר על סף דמעות. לא בגלל דבריו של הבחור, אלא בגלל שכל הזמן שהיא בזבזה בחייה התחיל לחלחל לתוך מוחה. חיש מהר היא חזרה אל כל המורים שלה ולמדה את כל המספרים ואת כל האותיות, עד שהיא הייתה יכולה לקרוא את כל הספרים בספרייה המלכותית. היא קראה על נסיכות וקראה על אבירים, היא קראה על הליכות וגם על נימוסין, היא קראה על חיות וקראה על החיים ואפילו אפילו אפילו היא קראה סתם ספרים, כאלה שכיף לקרוא כדי לנוח עם משהו טוב ביד ולאו דווקא ללמוד מהם משהו (היא עדיין לא ידעה שגם מאלה, אם הם טובים, בסוף לומדים). 

עם הלימודים השכל של הנסיכה התחיל לגדול, והיא התחילה להבין דברים שלפני כן נראו לה מטופשים ומוזרים. ועם השכל, צמח גם הלב והנסיכה פתאום הבינה כמה היא פגעה בבחור ההוא שלא עשה לה כלום, וכמה הוא צודק שהוא לא רוצה לראות אותה יותר בחיים. כשהיא חשבה על כמה עצוב ופגוע הוא בטח היה אחרי שהיא דיברה איתו פתאום התחיל להיות לה ממש כואב בלב ומחניק בגרון.

לא היה זמן לבזבז - היא הייתה חייבת למצוא את הבחור ולבקש ממנו סליחה.

כך הנסיכה רצה ורצה בחיפוש אחר הבחור וכשהיא בסוף מצאה אותו, הוא נראה ממש כועס לראות אותה שוב. "מה את רוצה עכשיו?" שאל הבחור.

הנסיכה לקחה שאיפה ארוכה של אוויר והתחילה לדבר: "בחור נחמד ואדיב, אני בהחלט מבינה מדוע אתה לא רוצה לראות אותי, אבל דבר לא ישמח אותי יותר אם תואיל בטובך להקשיב למילה אחת שיש לי לומר לך. המילה היא 'סליחה', מהרגע שבו הבנתי כמה פגעתי בך, אין שום דבר שאני רוצה לעשות מלבד לבקש ממך סליחה. אני בהחלט אבין אם לא תרצה לסלוח לי לעולם, ואם תחפוץ בכך אלך מיד ולא אשוב, אבל אני פשוט מרגישה שאם לא אבקש ממך סליחה, אני עלולה פשוט למות במקום." 

הבחור הביט בנסיכה, פתאום היא נראתה לו יפה יותר מכל הנסיכות היפות של הסיפורים. הוא הסכים לסלוח לה ואפילו שאל אותה אם תרצה ללכת איתו ביחד לאכול במסעדה.

ומה קרה?

הם הלכו למסעדה.

הדרך הארוכה

יום אחד החליט איש אחד ללכת בדרך הארוכה, 

אחרי שנים שהוא ניסה ללכת בדרך הקצרה ולא הגיע רחוק. 

הוא התחיל ללכת בנחישות,

 למרות שהדרך הייתה ממש ארוכה לפניו. 

כך הוא הלך והלך והלך והדרך לא נגמרה, 

כי היא הייתה ארוכה מאוד.

כדי לעודד את עצמו בהליכה,

האיש זכר את כל הפעמים שבהן סיפרו לו 

שמי שהולך בדרך הארוכה זוכה בסוף לפרס. 

וכך הוא הלך והלך והלך 

והדרך נשארה ארוכה מאוד לפניו, 

אבל הוא לא וויתר. 

לפעמים הוא עצר לנוח לרגע,

אבל מיד אחרי כן המשיך ללכת בדרך הארוכה.

האיש המשיך ללכת וללכת 
וכבר הפך למבוגר מאוד, 

והאופק נשאר באופק, 

והדרך נשארה ארוכה.

הוא הסתכל על האופק הרחוק ועל הדרך הארוכה

וצעק עליהם:

"זה לא הוגן שאני אבזבז את כל חיי בדרך הארוכה

ואזדקן בלי להגיע לשום מקום!"

אבל לא נראה שהאופק מתרגש ממנו, 

והדרך נשארה ארוכה. 

לפעמים האיש חשב לחזור אחורה, 

אבל הדרך חזרה נראתה לו ארוכה יותר מהדרך קדימה.

יום אחד האיש ראה באופק איש אחר הולך לכיוונו

בדרך חזרה מהדרך הארוכה. 
כשהתקרב, האיש ראה האיש האחר היה זקן מאוד.

הוא רצה לרוץ אליו, 

אבל גם הוא היה כבר זקן ועייף מאוד. 

כשהם נפגשו, האיש שאל את האיש האחר - 

"תגיד יש פרס בסוף הדרך הארוכה?"
"לא," ענה האיש הזקן מאוד, 

"פרסים יש רק בסוף הדרך הנכונה."