אחד

סקיצה ראשונית... יתוקן בהמשך...

אחד
אולי היה אחד
אולי היו כמה
אבל
עכשיו
אין דבר


מה נשאר אם לא נשאר
דבד מלבד מה שנשבר
שלא נשמר ולא נגמר
שלא נגמר ולא נגמר

אני האיש

אני האיש, אשר רשעים יעצו לו ללכת,
ובדרך חטאים לא עמדתי, רקדתי.
ובמושב לצים רק התלוצצתי.
שכן בתורת אמת חפצי. ובתורתי אני הוגה גם בלילה.
ואיני כלץ נבול על פלגי אין.
ופירותי באים בעיתם ונובלים בעיתם.
ולא כל שאעשה יסריח.

איני מן הרשעים ואיני קומץ אשר תדפנו רוח.
אך אם יבוא המשפט - אקום גאה.
כצדיק בעדת חטאים.
לא. איני יודע אם דרכי תוכיחני צדיק או רשע,
אך לא אובד.
אעבוד.

השאלה - מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'  

כאמור, בין כתלי התהום שבין החוויה והוויה מהדהדת השאלה.

תשובות לשאלה הזו יש הרבה ועדיין השאלה היא אחת.

אם ברצוננו לבנות את הגשר, שלא לומר לחצות אותו. עלינו להיטמע בשאלה. לנטוש את כל התשובות ולרדת, הלאה והלאה בתוך השאלה.

כל שאלה, כשאלה, מחפשת תשובה, מבקשת תשובה. יש שאלות המובילות לתשובה אחת ויש שאלות המזמינות תשובות אינסוף. לא נכון לחשוב ששאלות יש הרבה ותשובה אחת, כשם שךא נכון לחשוב שיכול להיות רק ציור אחד לכל דמות. 

מה היא, אם כן, השאלה?

השאלה הטמונה עמוק בתוך התהום היא שאלה פשוטה מאוד ועם זאת כמה מורכבות תשובותיה.

השאלה היא - "מה יש?"

לשאלה זו שתי פנים. מצד אחד, בתוך השאלה "מה יש?" נחבאת השאלה "מה לא יכול שלא להיות?" וזו תהיה הנקודה הארכימדית שעליה ניסו רבים לבנות. נחפור עם כן בשאלה זו ושם נחפש את הקרקע היציבה שעליה נוכל לבנות את אחד היסודות שלנו.

מצד שני, השאלה "מה יש?" מעלה לנגדינו ריבוי אינסופי של אפשרות, שכן חבוי בתוכה אותו ריבוי העולה מהשאלה "מה יכול להיות?" משאלה זו נחצוב אל תוך עומקו של היסוד השני.

לקראת היציאה לדרך, יומרה וגאווה וחוצפה מרימות אלי את עיניהן. הן שואלות אותי מי אני? ומדוע אני חושב שאני יכול ללכת בדרך בה אנשים רבים, טובים ממני, אשר להם כושר כישרון והכשרה טובים משלי אלפי מונים. אעזר במילותיו של פיכטה כדי להיחלץ מהן: "האמת שהם יודעים, מאין ידעוה אם לא מתוך עיון עצמי? ומדוע לא אמצא אני אותה האמת בדרך אותו עיון, שהרי חשוב אני כמוהם? כמה הורדתי וביזיתי את עצמי עד כה?"

לפרק הבא

וויליאם בלייק, 'הנישואין עדן ושאול', חלק 1 - הטיעון

הטיעון

רינתרה שואג ומנער להבותיו באוויר הדחוס,

עננים רעבים מתהלכים בשחצנות מעל המעמקים.

פעם היה האדם תמים  ובשביל סכנות

המשיך הצודק במסלולו לאורך

גיא המות.

ורדים נשתלים במקום בו קוצים צומחים

ועל השיממון העקר

מזמרים דבורי הדבש.

אז נשתל שביל הסכנות,

ונהר ומעיין

על כל צוק וקבר,

ועל העצמות המולבנות

חומר אדום הובא;

עד שהנבל עזב את דרך הקלות

להלך בשביל הסכנות ולהניע

את האדם הצודק אל פסגות צחיחות.

עכשיו הנחש המלחשש מתהלך

בענווה מתונה;

והאדם הצודק זועם בפרא

במקום בו אריות נודדים.

רינתרה שואג ומנער להבותיו באוויר הדחוס

עננים רעבים מתהלכים בשחצנות מעל המעמקים.

בעוד עדן חדש מתחיל, וזה שלושים ושלוש שנים מאז נגלה, הגהנום הנצחי נעור. וראו! סווידנבורד הוא המלאך היושב על המצבה: כתביו הם בגדי הפשתן הכהורכים מעל. עכשיו זו ממלכת אֶדוֹם, ושובו של אדם אל גן העדן – ראה ישעיה לד' ו-לה'.

בהיעדר ניגודים אין התקדמות. משיכה ודחיה; היגיון ועוצמה, אהבה ושנאה, כל אלה הכרחיים לקיום האנושי.

מניגודים אלה נובע מה שהאדם הדתי קורא לו הטוב והרוע. טוב הוא הסביל המציית להיגיון. רוע הוא נביעה פעילה מתוך עוצמה.

הטוב הוא עדן. הרוע הוא שאול.

 

פנייה לקוראים + יותר

קוראים יקרים שלי,
זהו.
הקיץ תם, ואיתו נגמר תפריט הקיץ.
לעת עתה נעזוב את הסיפורים הקצרים במקומם יבואו שירים מאלבום דמו ראשון שלימים ייקרא "מים שרופים", הקובץ "החיים ביחד" הסתיים ובקרוב יתווסף עמוד שיכיל את כולו לפי הסדר הנכון של הפרקים. באשר לספר "אל מול פני התהום", החלק הראשון שלו - ההקדמה - נגמר, ועתה נמשיך לאורך הסתיו לחלק השני של הספר - בניית הגשר. עוד תוספת חדשה בתפריט הסתיו שלנו תהיה תרגומים של שירה מהרומנטיקה האנגלית בימי שני.
באשר למוסיקה, אין לי מושג לגבי עריכת ווידאו, ולכן אני לא האדם הנכון לעשות קליפים למוסיקה שאני מעלה. על מנת לעודד את כל מי שיש לו מושג או חשק לערוך ווידאו או אנימציה, החלטתי לעשות לכל שיר את הקליפ הגרוע ביותר שאוכל כדי שכל מי שמבין משהו בעריכת קליפים ייתעצבן כל-כך, עד שהוא יהיה חייב לערוך קליפ לאחד משירי.

רציתי יותר


זה לא שלא רציתי, רציתי יותר.
רציתי יותר ויותר ויותר מיותר, יותר.

זה לא שלא ציפיתי, קיוויתי לעוד.
קיוויתי מאוד לעוד ועוד ועוד ועוד.

זה לא שלא ניסיתי, ניסיתי הכול.
ניסיתי מזה ומזה ומזה ומזה ומזה.

אני רציתי הכול.
רציתי הכול.
רציתי הכול מהכול והכול מכולם,
כמו כולם.

יצאנו אט - חיים חפר

יָצָאנוּ אַט, חִוֵּר הָיָה הַלַּיִל
בַּמֶּרְחַקִּים הִבְלִיחוּ הָאוֹרוֹת
וְאַתְּ הָיִית יָפָה כִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ
עֵת הַדְּמָעוֹת הָיוּ בָּן עֲצוּרוֹת.

יִלֵּל הַתַּן, וְאַתְּ הָלַכְתְּ לַכֶּרֶם
וְדִמְעָתֵךְ נָשְׁרָה כְּמוֹ שָׂרָף
וְאַתְּ זָכַרְתְּ אֶת הַשָּׁעוֹת בְּטֶרֶם
יָצָאנוּ בַּמִּשְׁעוֹל הַצַּר לַקְּרָב.

וְאַתְּ זָכַרְתְּ צְחוֹקֵנוּ כְּמוֹ נַחַל
וְאַתְּ זָכַרְתְּ רִקּוּד וּמַפּוּחִית
וְאַתְּ זָכַרְתְּ אֶת עֲרֵמַת הַשַּׁחַת
וְאֶת מַגַּע יָדוֹ שֶׁל הַיָּחִיד...

וְאִם נוֹתַרְתְּ וְהַבְּדִידוּת חוֹבֶקֶת
וְאַתְּ פּוֹסַעַת בַּכְּרָמִים לְאַט
אַתְּ תְּחַכִּי עַל כֵּן כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט –
נִפְרַדְנוּ וְחִיַּכְנוּ בְּמַבָּט.

חיים חפר - 1925-2012

על בניית גשרים - מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

אם כן, אני צריך לבנות שיטה אשר מטרתה היא להעמיד דרך העוברת מעל תהום. מבקש אני, אם כן, לבנות תכנית לגשר. והרי בניית גשרים היא עבודתו של אדריכל. מה נחוץ לו לאדריכל על מנת לבנות גשר? חומרים ופועלים ותכנית. 

ראשית, בשביל בניית גשר יציב עלינו להתחיל, לא ביסוד אחד כפי שהיה נדרש אם היינו מבקשים לבנות מבנה אחר, אלא שניים. עלינו לחפור שני יסודות עמוקים בשתי שפות התהום. בכל שפה עלינו לחפור עמוק עד אשר נגיע לבסיס יציב עליו נוכל להעמיד את היסודות, כך שהם יהיו יכולים לשאת את המשקל הגדול של ראשית הגשר.

בשלב השני עלינו להעמיד על כל יסוד את החלק הראשון של הגשר. יש לדאוג בשלב זה לשתי נקודות חשובות: א. שהיסודות יהיו מעוגנים היטב לחלקים. ב. שגודלם של החלקים הראשונים של הגשר לא יחרוג ממה שהיסודות מאפשרים.

השלב השלישי מעמיד לפנינו אתגר אחר. מכיוון שהחלקים הראשונים של הגשר מחוזקים אל היסודות באופן כזה שאינם חורגים מהמשקל שהיסודות מאפשרים לבנות, החלקים הבאים של הגשר, משני צידיו, אינם יכולים להסתמך על המשקל שהיסודות מאפשרים בלבד. כדי להעמיד את החלקים הבאים של הגשר עלינו לשלוח מכל צד קורה תומכת אל הצד הנגדי, כך שהחלקים הבאים של הגשר ייתמכו גם על ידי החלקים המקושרים ליסודות בצד שלהם וגם על החלקים המחוזקים בצד המנוגד להם.

בשלב הרביעי והאחרון לבניית השלד של הגשר נעמיד את החלק העליון המקשר בין שני הצדדים. החלק הזה יהיה מחובר היטב לשני הצדדים וגם יספק תמיכה אופקית לכל צד כך שהגשר בשלמותו יהיה מחוזק הן על ידי היסודות שלו, הן על-ידי הקורות המוצלבות והן על ידי החלק העליון באופן שיהיה מאוזן סימטרי ויציב.

היציבות שהמבנה של השלד בשלמותו מציע עולה על המשקל היחסי שכל חיבור מאפשר ולכן, לאחר שנעמיד את היסודות, החלקים והקורות כהלכה, נוכל להמשיך ולבנות על השלד המוכן את הגשר עצמו. עלינו לשים לב בשלב זה שכל התוספות שאנו מרכיבים לא יהיו חורגים מהמשקל שהגשר מאפשר שכן, אם נעמיס לעייפה עיטורים וקישוטים אנו יכולים להגיע למצב שבו המשקל הכולל של העיטורים יביא את הגשר כולו לקריסה. לכן עלינו להשים לב בבניית הגשר שהתוספות תהיינה תמיד מבוססות על המשקל שהשלד מאפשר, לבל כל עבודתנו הקשה תהיה לשווא.

לאורך תולדות התרבות של המילה הכתובה בניינים רבים נבנו במילים. בעקבות זאת מלאכת הבנייה מעוררת יראה האומרת: "ראה אילו ערים ותרבויות נבנו בכוחה של מילה, כיצד חושב אתה כי תוכל לבנות במילותיך דבר הגדול ממגדל קלפים?"

ליראה זו אשיב כך: "אכן מאפלטון וקמפנלה, כריסטין דה פיזאן ותומאס מור, אמנות הבנייה במילים קיבלה מופתים ענקיים אשר אין ביכולותיי או בכוונותיי להשתוות אליהם. ערי בדולח מופלאות אלה אשר חלקן נעוצות בקרקע וחלקן מרחפות בשמי המילה כשמשות מעל כוכב לכת. בניית ערים ללא ספק נועדה לגדולים ממני. אף גלעד כזה של קאטולוס או פושקין אין ביכולתי להעמיד. אך לא ייתכן שבתוך הנוף האינסופי הזה אין מקום קטן להעמיד עליו את גשרי."

עוד אוסיף ואומר שהמבנה אותו בחרתי נועד להסתמך על תמיכה הדדית של חלקיו של הגשר. כל חלק תומך בנוגעים לו ונתמך על ידיהם. במצב זה אם ישנו מקום אשר דומה כי אינו יציב דיו יתמכו בו שכניו כך שהמשא אשר עליו לשאת יצומצם. בנוסף כוחו של הגשר יתעצם ויכפיל עצמו לאחר שנניח את הקורה האחרונה, שכן זו מעבירה את המשקל משני צדיו של הגשר ומחלקת אותו באופן שווה לחלקים כולם. על-כן אבקש את הקורא שישהה שיפוטו עד אשר יראה את המבנה בכללותו ואם יראה פה ושם טיעון שדומה בעיניו כי הוא לא חזק או יציב דיו, שלא יעצור ויאמר הבלים אלא ימשיך ויבנה את הגשר בדמיונו ולאחר שיבנה את הגשר כולו בעיני רוחו יראה אם עדיין מעיק עליו אותו הטיעון.

לפרק הבא

בוקר - מתוך 'החיים ביחד'

 עברתי את האבנים החדות. המים השקטים החלו מטפסים מעלה על רגלי בעודי צועד הלאה, הרחק מהמולת החוף אל עבר אותו הכחול האילם.

כשהגיעו המים אל בטני נעצרתי. הם היו חמימים, מלטפים, מזמינים, שאפתי מלא ריאותיי באוויר וזינקתי קדימה, ידי השלוחות קדימה פילחו את המים. מבלי להשפריץ ולו טיפה אחת נעלמתי כולי.

צללתי מטה בעיניים עצומות. כנראה שכשקפצתי עברתי על פני צוק, שכן דבר לא הפריע את ירידתי מטה, מטה והלאה.

חופשי די הצורך פקחתי את עיני. עטוף בחמימות הכחולה מכל עבר הבטתי סביב; כלום. רק כחול. הייתי חופשי, חופשי להביט סביב, חופשי לשחות לכל כיוון בלי מחסום, חופשי לנשום דרך זימים בלתי נראים בלי לחשוב על האמת שבדבר. האמת שבדבר? פקחתי את עיניי.

עדיין מעורפל הבטתי בשעון, הזמן לקום, לפתע שמעתי את צפצוף השעון המעורר, הקדמתי אותו, משועשע מהארעיות של הכול, קמתי מחויך.

הסתובבתי אליה, היא שכבה לידי, כתפה חשופה תחת השמיכה הדקה, ניצוצות של זיעה הופיעו ונעלמו כשהיא זזה לכסות את כתפה. "מתוקה... בוקר טוב, הגיע הזמן לקום" סיימתי בנשיקה על לחייה. "חמדמוּד... עוד חמש דקות" היא לחשה מתוך חלום, "טוב מתוקה אני אכין קפה בינתיים" השבתי.

הייתי על החוף אבל נזכרתי שאין לי בגד ים אז הלכתי הביתה ובאמת הגעתי הביתה, אבל פתאום הבנתי שאני מאחרת לאוניברסיטה אז לקחתי את התיק ורצתי החוצה. בחוץ היה קר ושכחתי סוודר, לא היה לי זמן לחזור לקחת אחד אז רצתי כדי להתחמם – זה לא הצליח.

הגעתי לאוניברסיטה, היא מוקמה בבניין של בית הספר הישן שלי, הוא היה כל-כך אפל בפנים, כאילו הייתה הפסקת חשמל, אבל כולם התנהגו כאילו זה רגיל. הם ישבו על הרצפה או נשענו על מעקה המדרגות ולא אמרו דבר. לא שמעתי דבר מלבד גיר כותב על לוח, ידעתי שזו המורה שלי, כותבת מה יהיה במבחן. הגיר ריקד במהירות, בלי הפסקה;  תיק-תיק-תיק-תיק שמעתי את דפיקות הגיר תוך-כדי שרצתי במדרגות.

פתאום הבנתי שאני לא יודעת איפה הכיתה, הייתי במסדרון ארוך מלא דלתות, הדלתות היו כל-כך צפופות שלא היה הגיוני שהן מובילות לכיתה. הגיר הכותב והרחש השקט של תלמידים בכיתה; תזוזה קטועה של כיסא, שיעול, לחץ, הדהדו במסדרון, הרעשים יכלו להגיע מכל דלת, פתחתי דלת אחת. זה היה מחסן, לא כיתה – רק מטאטא ודלי, הבטתי סביב, באמת היה מלוכלך נורא.

המשכתי ללכת בתוך הלכלוך, הוא נערם יותר ויותר, לא יכולתי להתקדם. זבל כיסה את הרצפה, משהו דביק טיפס על הקירות הגעתי לדלת האחרונה, פתחתי אותה, היא הובילה למפל. מאחורי היה רק זבל הוא נערם יותר ויותר ודחף אותי קדימה. המפל היה שחור והוביל לסלעים חדים שקצף לבן ואלים ניתז עליהם. רציתי לברוח אבל הזבל נערם מאחורי יותר ויותר והחל דוחף אותי, בלית ברירה צעדתי קדימה ולא היה שם מפל יותר, הייתי בכיתה.

נעמדתי מול המורה והיא הביטה בי והפסיקה לכתוב על הלוח, נזכרתי שאין לי תיק בכלל ושבעצם, אין לי בגדים, רציתי לבכות או לברוח אבל הייתי קפואה במקום, המורה הסתכלה עלי והתחילה לדבר, זה היה מוזר, המילים שיצאו מפיה לא תאמו לתנועות השפתיים שלה, שמעתי, כאילו מרחוק, קול גברי מוכר, "נוּקָה... הָזְנַן אָקוּם...". פתאום הקול נהיה מובן, "בוקר טוב, הגיע הזמן לקום" ופתאום נשיקה.

ישנתי, זה היה חלום, ברור שזה היה חלום, זה היה חלום נורא ממש, אבל על מה? צריך לקום. מזל שאני לא צריכה לחזור לשם. אבל אני לא רוצה לקום "חמדמוּד... עוד חמש דקות", הוא יכין קפה, אני אחזור לישון.

'מה פתאום לחזור לישון? תפקחי את העיניים! בגלל ה"חמש-דקות" האלה את תמיד מאחרת. התיק שלך בכלל לא מסודר. חוצמזה, אתמול לא התקלחת ואם לא תקומי, גם היום לא תתקלחי. קדימה. לפקוח את העיניים ולקום!'.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

'טוב, אז מה אני צריך לעשות?', חשבתי, 'להתמתח, זה טוב עכשיו לקום מהמיטה, צריך מכנסיים? לא. אני אתקלח עוד מעט, איזה כיף יש שמש בחוץ, הולך להיות יום נעים היום'. ירדתי לסלון והדלקתי את הבוילר. אחר-כך הבטתי סביב, ניסיתי להיזכר מה רציתי לעשות, לחץ בבטן התחתונה הזכיר לי, נכנסתי לשירותים. לפעמים, הדברים האלה יותר טובים מסקס.

קפצתי מהמיטה לאט מדי. תתעוררי. 'אני אשטוף פנים', חשבתי. "אה... אתה בשירותים?", לאיפה אני הולכת עכשיו?  בוילר? דלוק. אני אכין קפה.

"בוקר טוב חמדמוּד, אני מכינה קפה".

הייתה רק כוס אחת בארון, הסתובבתי סביב, מחכה שהמים ירתחו. לבסוף החלטתי שבשביל לקצר בזמן אכין את הכוס הזאת.

"בוקר טוב מתוקה... אני לא רוצה קפה, אני רוצה תה".

"בסדר, אבל תשטוף כוס אחת".

'אני אכין אוכל לאוניברסיטה בינתיים, מה צריך?'. פתחתי את דלת המקרר והתחלתי להוציא מתוכו מצרכים ולהעמיד אותם על השיש; מיונז, חסה, מלפפון, גמבה, חרדל, נקניק, רוטב לסלט, נבטים, 'מה עוד צריך?', פטריות... נזכרתי שפטריות משחירות בקופסא אם שאירים אותם הרבה זמן, לו נורא, אוכל מוקדם היום, יש לי יום קצר.

מהארון הוצאתי שתי פרוסות לחם. לגמתי לגימה מהקפה, הוא עדין היה חם. הוצאתי סכין וקרש-חיתוך  והנחתי אותם על השולחן מאחורי. 'קודם כל המיונז והחרדל', שיננתי בעודי מורחת את שתי הפרוסות, 'הרבה מיונז, קצת חרדל'. החזרתי את הצנצנות למקרר, 'עכשיו קצת חסה', הנחתי כמה עלים  (את החיצוניים זרקתי).

תיק-תיק-תיק-תיק, נקשה הסכין בזריזות על קרש החיתוך. צמרמורת עברה בכל גופי פתאום והשערות השקופות על כף ידי סמרו. 'חלמתי על זה אמש. למה אני חולמת על חסה? הדיאטה הזאת משגעת אותי.

שטפתי את ספל התה, המים החלו להיות פושרים הודות לבוילר הדלוק, 'אני מקווה שיישארו מים למקלחת', חשבתי ובמהרה הוספתי שתי מחשבות לזו; 'אני רוצה היום מקלחת?' ובמקביל, 'כיצד שטיפת ספל יכולה לגמור את המים?'.

יצאתי מחדר השירותים והספל בידי, שמעתי אותה קוצצת חסה במטבח, 'כל הכבוד לה, איזה כוח', עמדתי במרכז הסלון והתחלתי מהרהר באיזה כוס תה אחפוץ, בחיוך שליו החלטתי לצאת אל הגינה וללקט עשבי תיבול.

הכוס בידי האחת התחלתי בורר ומלקט עלים; לואיזה, מרווה, שיבה, מליסה, נענע, גרניום לימוני. בכוס חצי מלאה בעלים פניתי אל המטבח, שמעתי את רשרוש צחצוח השיניים שלה, 'איזו נחישות, איזו מקצועיות'.

המטבח היה מבולגן. קופסת פלאסטיק ובתוכה הסלט ניצבה על השיש ליד מזלג ובקבוק של רוטב וויניגרט קנוי. ליד כל אלה, מתגרה בי, הציץ מבעד לנייר העטיפה סנדוויץ' טרי ושמנמן.

מזגתי את המים מהקומקום אל התה, כל העלים בתוך הספל ריקדו מעל המים המוריקים לאיטם. פזלתי בשנית לעבר הסנדוויץ'.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

הרטבתי את מברשת השיניים, טעמה בפי רמז על שאריות משחת אמש, 'לא שטפת אותה טוב!', הטחתי בעצמי והתחלתי מלווה את המברשת במחשבותיי; טוחנות, טוחנות, אוֹח, ניצני בינה. חותכות וניבים. צד חיצוני, צד פנימי, למטה ולמעלה. לאחר כל אלה הייתי מוכנה למשחת השיניים.

קור המשחה רענן את פי, לא ירקתי מים חומים משאריות הקפה כי אם את הקצף הלבן של הבריאות. מאז המצאת הפלואוריד רפואת השיניים השתנתה לחלוטין. מעניין למה רופאי שיניים עדיין מרוויחים כל-כך הרבה כסף? אולי אני אהיה רופאת שיניים? מאיפה אני יודעת שהם מרוויחים הרבה כסף בכלל? לא חשוב, לשטוף את הפה ולגרגר.

בעודי מכתימה את הכיור בלבן פשטתי את בגדי, "אתה בא למקלחת?".

"נוֹד נֶגָע"

"מה?"

"עוד רגע!"

"טוב, אני כבר נכנסת תזדרז או שלא יישארו לך מים!"

מי התה המהבילים העלימו תחושה מלשוני, אך בו-בזמן מילאו את פי ברעננות נעימה. אניח לו להתקרר, חשבתי, והתחלתי מקלף בעדינות את נייר העטיפה של הכריך הססגוני.

שיניי הטוחנות התמהמהו על חלקו הקשה של הלחם בעוד אלה החותכות מוססו תחתיהם את זה הרך. זוג ניבים בולטים (באופן שאני אוהב לחשוב עליו כבלתי-רגיל במיוחד) ננעצו בעלה של חסה כשמיונז סמיך נספג אל חיכו. רמז דק של חרדל שלח גרגיריו אל  חניכי. שם, לחות עדינה החלה קוראת אל מיציה של החסה, שיבואו לשטוף את הסיבים בקרירותם המרעננת. זו לא מיאנה להגיע.

התמהמהתי בנקודה הזאת. אולי אקרא שיר? הרהרתי, שרוי בפסגה קטנה של השראה, אך ריח נקניק חבוי ערפל מחשבותיי. שיני נשקו אלה לאלה, שחררתי פיסה לחה של כתף פרה אל גורלה. לא. היא לא נפטרה לשווא! יצר קדמון סחרר את חושי בעוד הסטתי את פיסת האוצר הנגוסה שלי אל תוך לועי. לשוני רקדה בפי לאט, כמו שאש רוקדת על ענף חי. לא. היא לא נפטרה לשווא הנהנתי ביני לבין עצמי.

המים קרים, יש לי זמן לחכות. קר גם לחכות עירומה בחדר האמבטיה. למה קוראים לזה חדר האמבטיה? יש פה רק מקלחת? לא חשוב. למה את שואלת שאלות מטומטמות עכשיו? המים חמים? פושרים. מספיק טוב.

בידיים זריזות הרטבתי את כל גופי, אחר-כך את השיער. עוד אני עומדת תחת המפל הסינתטי, שלחתי יד אל השמפו. חפפתי את השיער ושטפתי מעלי את השמפו. מרכך. איפה המרכך? נגמר המרכך. שפכתי מעט מים אל הבקבוק הריק וניערתי אותו. את התמיסה הקרירה, לבנבנה ושקופה שפכתי על שיערי.

הוא לא הצטרף אלי עדיין. מה קורה איתו? איזו שלווה, איך הוא יכול לפעול ככה בלי דאגה? קינאתי בו בחצי חיוך, אך במהרה התעוררתי מחלומותיי, סגרתי את זרם המים ושלחתי יד אל סבון הפנים. מרחתי אותו על כל פני  ובתנועות מעגליות של כריות האצבעות התחלתי משפשפת את הגרגרים הקטנים שבסבון אל תוך עורי. אחר כך הגיע תור גופי, הליפה נקרעה. אי אפשר להשתמש בה. מאוכזבת, מילאתי את ידי בסבון הנוזלי. מה קורה איתו?

צולם באירוע 'בית ריק 2'

הרמתי את ספר השירים שהיה מונח על השולחן לפני. בעודי לוגם את שארית התה מהספל הירוק;

        ליבי הסיר רגלו מדוושת הגז של החיים

        והדבר הטראגי הוא

שאני משתמש במטאפורה של מכונה

בעוד אני סופר את פעימות ליבי

איני יכול שלא לרקוד לתיפופם האיטי

ולהימנע מזה הממהר.

           

        בעולם קר שבו הלב הוא אח הישועה

לא תרצה לבזבז את כל העצים שלך מהר מדי.

וואו, זה כל-כך נכון, חשבתי בדיוק כשהיא הופיעה לה, לחה ונוצצת, עטופה בחלוק ומגבת לראשה.

"את חייבת לשמוע איזה שיר יפה".

"מה שירים? למה לא הצטרפת למקלחת? עכשיו לא יהיו לך מים. לא אכפת לך. פשוט לא אכפת לך! אני מתרוצצת פה כל הבוקר מסדרת ומסתדרת ואתה יושב לך בשקט שותה תה וקורא שירים..." העטיפה הריקה והמקומטת על השולחן חשפה את חטאי, "אכלת את הסנדוויץ'? אתה יודע שזה בשביל האוניברסיטה. עכשיו תהיה רעב מאוחר יותר ולא יהיה לך אוכל ואז מה? לקנות? שתפליץ לי אחר כך כל היום?..."

היא המשיכה לדבר על כלכלה ואני פשוט בחרתי לאבד עצמי ביופייה בעיניים שקטות ולחייך חיוך רווי בתמימות מזויפת ואשמה ילדותית. פגישתי הראשונה עם אובלונסקי עלתה לראשי. כשהיא ראתה כי אינני מקשיב, פסקה מדיבורה וחייכה בשקט.

"מה אני אעשה איתךָ?"

"מה תעשי בלעדי?"

"כלום".

"כל-כך הרבה עד שתשתגעי".

חייכנו אחד אל השנייה.

בשקט.

ביחד.    

בעיניים פקוחות

למרות שאין זה זיכרון שלי, אני זוכר את זה כאילו היה שלי, כאילו קעקוע או חותם שהוטבע בי בלי רשותי. היה זה יום שני השלישי בינואר בשנת 2005, ואני, סטודנט צעיר, שכבתי על מיטתי וקראתי בפעם המי-יודע-כמה מאז התיכון את המחזה "אנטיגונה", לשם שינוי זו הייתה גרסתו של ז'אן אנויי, ששמר, פחות או יותר, על אותה עלילה ורק הכניס לסיפור ילד אילם שהשתרך אחרי קריאון.

מהחדר השני בקעו רחשי הטלוויזיה, חברתי צפתה במהדורת החדשות, אני מעולם לא אהבתי חדשות, משהו בזה שהן מתחלפות כל הזמן. "למעלה ממאתיים ושישים אלף" הא צעקה אלי. אין מספרים כאלה, חשבתי, אבל אחרי ששמעתי את המספר הזה לא יכולתי שלא לנסות לדמיין אותו, לא על אנשים, זה בלתי אפשרי, אלא בנקודות, כמו כוכבים. גם זה לא הצליח אפילו בשמיים אין מאתיים ושישים אלף כוכבים.

לא יכולתי להתרכז, פניתי להכין לעצמי קפה ואז, בטרם הנחתי ידי על הקומקום, תחושה מוזרה החלה משתלטת עלי, ראשי היה מסוחרר ועיני לא הצליחו להתמקד בדבר, לחץ אדיר מחץ את החזה שלי וליבי הלם כאסיר המכה בסורגיו. לכתוב – הכאב תורגם למילה, לא ידעתי מה לכתוב או איך הצליחה הכרתי בביצוע פעולת תרגום כל כך חסרת היגיון, אך ידעתי שכאשר אניח את עטי על הדף המילים תישפכנה אליו מעצמן, ופעולת תרגום נוספת תחל, גם היא בלי נוכחותי. חברתי צעקה אלי עדכון נוסף מהחדשות אך קולה נבלע בהמולת ראשי, התיישבתי מול הדף וביד רועדת התחלתי כותב בכתב יד שהיה זר לי;

ברצוני שסיפורי יסופר, שיחצה את גבולות נשמתי ויחלוף, ולו לרגע, לראשי זרים. אך, איך אספר את סיפורי? שפתיי אינן זזות עוד ואלמלא המים היה פי הכחול נסדק וקמל. ידיי אינן זזות עוד, הן משולבות בשלווה על חזי. אני לא זז יותר, הזמן בלבד מניע את גופי, המים ששימרו את גופי יבשו ובקרוב אתייבש גם אני. כאן, בעולם אותו אני רואה, יש עדיין זמן, אך אני, כמביט מהחלון, אינני לוקח חלק בסעודת החיים הזו, בזמן המתפרש לפניי. אינני זוכר עוד. אינני הווה עוד, עתיד כבר לא יהיה לי, ועברי דועך לפני כמו חלום מליל אמש שאין לאחוז בו.

הבטתי במילים שנכתבו תחת עיטי בתהייה; זה לא הקול שלי, ידעתי, אך באותה הסקרנות של ההולך לבעלת האוב השקתי עיטי לנייר, עצמתי עיני והמשכתי לכתוב.

צר לי, הנה דיברתי מילים רבות ולא אמרתי כלום. שמח אני על דרך זו בה קולות לא שלי מספרים סיפורי שכן, קולי לא נשמע עוד ואינני זוכר כיצד נשמע אי פעם ואם נשמע בכלל. אתחיל מההתחלה.

ביום בו המים קינאו לשמים העננים נעדרו ממקומם, ובהיעדר איי השמיים המים קינאו לאחותם של מעלה. אמרו המים, מה לנו איים וקרקע? הרקיע חלק הוא ולנו חורים של פיסות אדמה. רצו המים לחבור לשמים, שכן חשקו בשוויון בין כחול לכחול. שמעה זאת האדמה, היא שמתחת למים ואזנה לכל רחשיהם, ופערה פיה לבלוע המים לבל יפגעו באייה. קינאה האדמה למים שכן הם כולם מביטים אל השמים ואילו היא, האדמה, רוב רובה מכוסה מפני הרקיע ורק צריחיה עולים אל האוויר. רובה מעולם לא ראה את הרקיע, לא חש את החום המתוק של השמש ומעולם לא חזה בנצוץ של כוכב. ראו המים שהאדמה רוצה להטביע אותם ושלחו אגרופם בקרקע ולרגע אחד, רגע של נצח, בארץ הייתה מלחמה.

אותו היום, גופי נפש על חוף זהוב והגה בדברים שגוף שליו הוגה בהם. קמתי מאוחר, בניגוד לימים הקודמים הציפורים לא העירוני משנתי ובכלל הטבע שתק. בשקט הזה מחשבותיי היו צלולות כרוח ועל-כן יצאתי את ביתי והלכתי אל החוף, לשבת עם השקט ולחשוב. אינני זוכר כעת מה היה בראשי, המחשבות אינן מחכות לאיש. גלי הים היו קטנים ולא קצפו בנשקם את הקרקע והרוח ריחפה מעל כמו יודעת דבר מה ושותקת. העצים לא נעו מלבד קצוות עליהם וגם אלה רשרוש לא השמיעו. בשקט כזה, כשהטבע דומם, חשתי כיצד רוחי מתרוקנת מדאגות היום וראיתי את עצמי, לא כדבר מן הדברים אלא כמשהו מֵעֵבֶר. תחילה הגיעו המים לרגלי וצינתם נעמה לי כנשיקה מפתיעה טרם תמה תנומה.

אחרי כמה רגעים החלו נסוגים המים והתרחקו יותר ויותר מהחוף. אני זוכר שחשבתי בחיוך, הים הוא אמבט ואי שם נחלץ לו הפקק.

אך מתוך כל השקט החל מתרומם מעלי צל גדול וחושך הופיע לפתע. הבטתי מעלה וכאילו הייתי מביט ברקיע - ראיתי כחול וכחול עד אין סוף. מעלי חשבתי שראיתי פיסות עננים, אך אלה לא היו עננים כלל וכלל. וכשנתאגרפה היד הפרושה מעלי וחמת הים קצפה בזעם הבטתי על סביבתי ראיתי שיש מי שרץ ויש מי שצוחק ויש מי שפער פיו בצעקה אך צעקתו הייתה אילמת מול נהימת הגל ופניו נראו קפואים בטרור ותדהמה. הבנתי כי אני, המביט סביב, מביט ולא פועל, קפוא גם כן, כמו לא היה לי חלק בעולם מעולם, ועוד הבנתי שעכשיו, עם מבט זה, אחרון רגעי חולף.

קשה לי לומר מה היה אחר כך, הייתי טוען כי הדחקתי זאת, אך זו, ההדחקה, צריכה לבוא ברגעים שאחר-כך ואחר-כך רגעים לא היו לי. לרגע הייתי מול המים, ולרגע היינו אחד. לרגע נזרקתי ולרגע הוטחתי ולרגע היינו אחד. לא נכנעתי על-אף איומו של הכוח האדיר הזה. לא. לא נכנעתי. נלחמתי כאחד מול צבא והדפתי את להבי המים בזה אחר זה כי ראיתי את לשונות המים הבאים לבתרני וראיתי הכול ברגע - ולרגע לא ראיתי דבר. והייתי צף ושוקע והייתי שותק כל הזמן, וראיתי אנשים לידי וגופים, ועצים וגופות, וראיתי פיסות של בתים לידי אך עיני לא נתנו לי לבכות. צללתי מטה עוד ועוד ואור החמה התרחק ונעלם. בעיני עקבתי בזעם אחר הבועות האחרונות שיצאו מפי, ידעתי, בועות שכאלה לא אוציא עוד לעולם. מלח הים לא כאב עוד בעיני, כלום לא כאב עוד.

באותו הרגע נזכרתי מה חשבתי כשהייתי על החוף, החוף שהיה ולא עוד. חשבתי על איך היום, כשהמרקע מביא לפנינו גם סרטים וגם חדשות, הסרטים הופכים חדשות והחדשות סרטים. וכמו בסרט אנו צופים במהדורה ורואים שדברים קורים בעולם ורואים צילומים מאותם הדברים וכמו מסרט, אנו מושפעים מכך וחושבים על כך ובוכים על כך, עד הפסקת הפרסומות. וסצנה אחר סצנה נערכים לפנינו מהדורה ותגובתה, סיפור ותגובתנו.  ובתום  המהדורה נשארים זיכרונות ורשמים שונים. כמה מהר אלה נשכחים, חשבתי. שכן כמו סידרה יומית שלא נגמרת, מחר יהיה עוד פרק ופרקי היום ישכחו ופניהם של הניצבים ושחקני המשנה ייעלמו. כי היום אנו זוכרים כל-כך הרבה דברים שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להשאיר מקום לזיכרון מיותר.

כשפסקו הרעש וההמולה. הים נדם ואני, דומם בתוכו, מצאתי את עצמי צף. לא צף בין מים לשמים, אלא בין מים למים; לרגלי הים ומעלי הים ואינני יודע עוד איה מעלה ואיה מטה ואם גופי הצף מאוזן הוא או מאונך. שתיקה הייתה סביבי ודגים אָין. הייתה זו שתיקה מוחלטת אלמלא אותה הנהמה, נהמה עמומה כמו מנוע ענק של סירה שהופעל אי שם באפילה הכחולה, כאילו האדמה בכתה על לחייה האדומות.

ראיתי את הדברים חולפים סביבי ומעלי וידעתי שאני בניהם ושיחד עם ריאותיי גם ליבי פסק מתנועה, שאיני עוד אדם כשאר האנשים אלא דבר כשאר הדברים, חפץ, דומם. לא היה לי עוד קר כי הייתי כחום סביבתי ולא היה לי עוד מר כי לשוני דבקה לחיכי. לא אמרתי תקווה או ייאוש רק הבטתי, הבטתי בכל מה שאפשר להביט באור כה קלוש. האם זה המוות? שאלתי את עצמי, מתוך עצמי. רק מחשבתי נשארה לי. כלואה בתוך קליפה.

ניסיתי לעצום את עיני כדי לראות איזו מנהרה של אור או המשך אך כוחי עזב את גופי, ולא יכולתי לשלוט בעפעפיי ואף לא יכולתי לשלוט במחשבותיי בעוד אלה נדדו כגופי אנה ואנה אל עולמות שונים שהיו בתוכי וכאלה שהיו זרים לי וכאלה שהמצאתי באותה העת.

ניסיתי לישון, כדי לחלום, בתקווה שאחלום לנצח, אך אין אדם יכול לחלום ועיניו פקוחות. וניסיתי לדמיין דמיונות, לדמות עולם אחר, כל עולם מלבד זה. אך בעיניים פקוחות הדמיונות מוגבלים והם רק נתפשים כזיכרונות רחוקים. וכל שנשאר לי זה לשאת תפילה למרות שאיני מן המתפללים, אך שפתיי לא נעו וקולי לא בקע ובראשי משפטי התפילה תפלים היו, שכן, בתוך הנהמה האדירה הזו סביבי, מהו הערך של תפילה אילמת בתוכי? בלית ברירה שתקתי שתיקה ארוכה.

חלף הזמן והמים החלו משילים מעליהם את הבוץ שנתמוסס בהם והבוץ החל שוקע ונאסף בקרקעית המים. וכשם שהמים השיבו צלילותם כל גם הצלילים שבו והנהמה המחרישה דעכה והייתה לנהמה אילמת. נעלם הערפל ומול עיניי הפקוחות נתגלו כל דברי הימים; הדגים השבים אל האלמוגים בשחייה איטית, חושדת. והאלמוגים, שנעקרו עם הסחף, החלו שולחים עצמם אל האבנים שפסקו ריקודם הפראי ושבו לתרדמתם במשכנם החדש. מלבד הדברים הפזורים פה ושם יכול אדם טועה לחשוב שרעש לא היה פה מעולם.

מחשבה נוראה תקפה את רוחי ומילאה אותי בחרדה. הנה הדגים, חשבתי, וגופי שלי אינו עוד שלי והוא גוף ככל הגופים ומלבד חושי החשים ומחשבתי לא נותר לי דבר מגופי - מה יקרה אם דג יבוא, דג אוכל-בשר ואין בידי לעשות דבר? שמתי תקוותי בזרמי הים.

עיני נקבעו בארובותיהן ומסגרת עולמי הייתה כפופה לזרם המים. היה ובא זרם ממטה ופני הופנו מטה והקרקע הייתה עולמי והיה והפכני הזרם והיו שברי השמיים וקרני אור השמש כל עולמי.

ראיתי דג קטן במים, וחסדי הזרם הובילו את פני בעקבות שחייתו והנה שחה הדג ופגש בשונית והדג צהוב היה והשונית צהובה גם היא וזרועות השונית הלכו אנה ואנה כדגלים מאונחים המתנודדים ברוח. פגש בה הדג והחל מתחכך בזרועות השונית ובפיו החל נושק לה ואוכל אי אלו גרגרים מבין אצבעותיה. לכששבע החל מחכך הדג את גבו בשונית הלוך ושוב באיטיות.

נזכרתי בחתול המחכה לי בביתי ובאופן בו היה מתרפק על רגלי שעה שביקש לאכול או אחריה, כשאמר בדרכו תודה. חתול זה, חשבתי, לא אראה אותו עוד לעולם. חשבתי על החתול והמחשבה ממנה נמנעתי יותר מכל עלתה לראשי – ביתי, משפחתי. אבי ואמי, מי יודע אם שמעו על האסון, אחיי האם הם חשים את מה שקרה? והנה החל הכאב הולם בתוכי, זמן כה רב לא חשתי כאב.

יצאתי לטיול, רציתי להתרחק, כל הזמן שעבר בטרם עזבתי הייתי נוהג לרבוץ ומכיוון שהללו התלוננו על רביצתי גמרתי אומר לנסוע לכאן, אל החוף, לרבוץ לבדי. וכך עשיתי. ביום בו אמרתי שלום לביתי, אבי, שהסיע אותי לשדה התעופה אמר לי – בני, ביום בו תחזור, כבר ייפתח הטרמינל החדש וכולנו נחכה לך שם - הוא רצה לומר דברים אחרים, דברים שלא יכול היה לומר.

כאבו לי זיכרונות אלה וניסיתי להסיטם מראשי, ריכזתי את רוחי בעיני, אחד הכוחות היחידים שנותרו לי, אך הדג ההוא שחה לו ועזב, עזב אותי עם מחשבותיי. האור מסביבי החל דועך, כשם שדעך הוא בבוקר. ואיתו קיוויתי שהינה גם אני דועך. אך, לדאבוני, נשארתי כפי שהייתי, כלוא בתוכי. הילת גרגרי הדגים ריחפה לפני בזוהרה כערפילים. הלילה הגיע ואיתו החשיכה. רציתי לפנות אל השמים, לחזות בנצנוץ כוכבים, אך לא נתמזל מזלי והמים רק סחפוני הלאה והלאה אל תוך השחור. נשאר לי רק לחכות. אחת הזכויות האחרונות שנשתמרו לי במצבי.

בתוך החשיכה מחשבותיי הפכו בְּלִילָה אפורה ולא נותר בי כוח למקד ראשי באף אחת מהן. קיוויתי שעכשיו בחושך אוכל להירדם ולחלום, אך עיני נותרו פקוחות ואין חולמים בעיניים פקוחות.

הרגעים הבאים היו הנוראים מכל - שעמום ולא דבר מלבד שעמום – כשמעל לראשי מרחפת שאלה נוראה אחת; האם כך זה יהיה לנצח? נוכח הנצח כל דקה נמתחת. חיכיתי בשקט עד בוא האור. הייתי בוכה, אם הייתי יכול. האור שב והאור הלך ואני לא ידעתי אם חלף לו ענן מעלי או אם היה זה יום שלם. התחלתי חושב על המבול ואולי כמוני כל אנשי העולם צפים ומצפים.

הייתי ממשיך והוגה במות העולם אלמלא המים הניחוני לפתע על הקרקע. שמחתי על קרקע זו כפי שלא שמחתי מעולם. לא משום שהיה בקרקע זו איזו תקווה לגאולתי אלא משום שהיה בה שינוי. עכשיו חילופי האורות וחילופי המראות נראו שונים במקצת, מספיק כדי למלא את רוחי מחשבות חדשות. החלתי הופך אחד עם הים נע עם הגאות והשפל, נע עם הזרמים השונים וכל גל וכל תנודה משנה את זווית עולמי וכל זווית ממלאת אותי מחדש באורות וצבעים, מחשבות ומילים.

נשכח זעמו של הים על הארץ, ויַבְשָה היַבָּשָה מדמעותיה והחלו הרוחות חוסות על הפצעים הפעורים שטירופה של הארץ השאיר מאחוריו. ובא האדם ועשה גם הוא את שלו, ובמכונותיו הסיט את העצים העקורים והחל בדמע וביזע חושף את קרבנות האסון. ראה הים את כאב העולם וריחם הים על העולם. והחל מחזיר את אשר לקח כמתנצל. אבל הזמן עשה את שלו, ואת הזמן אי אפשר להחזיר.

מכיוון שהייתי גם אני בין הדברים שמחתי לגלות שחוטפי משיב גם אותי לעולם. והקרקע החלה מתחלפת תחתי, מתחלפת ועולה, ואני איתה, והציפייה לאוויר הגואל, אותה ציפייה שהייתה לי אויבי היחיד, הפכה ידידי וליוותה אותי בדרכי אל העולם הבא. משאלה עלתה בליבי, עולם זה, מי ייתן ויהיה האחרון. שוב געש שוב גלים, אי מעלה אי מטה, אי חוץ ואי פנים. רגע לפַנָי אוויר, רגע המים אלי שבים.

הסחף שאספני אסף איתי גם גזע דקל שנתפש בבד חולצתי הבלויה. טלטלני זה הגזע אנא ואנא בדרכים ולבסוף  הניחני על חוף מבטחים. למרות ההנאה שמסע זה הביא עלי סופו לא היה מרנין כתחילתו. הגזע שנסחף עימי סיים דרכו מעלי וענפיו כיסו על פני ושוב נותרתי בחשיכה הארורה מתפלל לניצוץ של אור שיבוא ויכניס אלי צבע, או לברק שיבוא וישבור את הגזע ויחשוף את פני לכיפת השמים. בזה הכחול חפצתי יותר מכל.

חושך זה, בו הייתי שרוי, היה חושך חדש. כן, למדתי להבדיל בין שחור לשחור. ואולי הייתי משתגע, אם אחד שכמותי מסוגל לזאת, אלמלא באוויר היה ריח. ריח הדקל הרטוב, ריחו של החול, של החוף העזוב וריח חריף וזר, ריח קר ומר שלא הרחתי עד אז ומאז לעולם לא אריח. התחלתי מקשיב לעולם. שמעתי את הרוח הרוקדת בין חגבי הגזע ושמעתי את גרגרי החול המחוללים למנגינתה, את משק הציפורים מעלי ואת רחש הגלים מתחתי. הרחש המוכר הזה,  כמו לא נשתנה מעולם, כמו לא היה כלל גל בזה המקום, כמו אולי, הלוואי, היה זה חלום.

אך במהרה נתרוקנו מראשי כל מחשבותיי כי הנה! הָס!

קולות השפה העברית!

הגזע נדחף מעלי! אור השמים הכה על פני! ראיתי את השמש היישר מעלי והיא לא כאבה כלל וכלל. עוד לא פסקה התפעלותי מזו והנה סוככים מעלי צילי אנשים. פניהם מביטים בפני "זה הוא!" הם אומרים. אחד מתקרב אלי, ריחו מוכר. ראשו מצל על השמש ופניו מתגלים.

אבא!

לא ניסיתי לקרוא לו, לא יכולתי. מה כבר הייתי אומר?

"זה הוא?" נשמע קול אחי מרחוק.

"כן" ענה אבי, "אל תתקרב". וידו החמה סככה על פני ועצמה את עיני הקרות.

כן, אבל

אֲנִי חָיַב לְהִתְקַדֵּם, כֵּן, אֲנִי  חָיַב,
כֵּן, אֲבָל כָּל בֵּן אָדָם  חָיַב לַעֲבֹד הַיּוֹם,
כֵּן, אֲבָל אִם אֲנִי לֹא אֶחְיֶה אָז בַּשְּׁבִיל מָה?
כֵּן, אֲבָל הִגִּיעַ הַיּוֹם חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל,
כֵּן, אֲבָל הַיּוֹם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאָסוּר לְפַסְפֵס,
כֵּן, אֲבָל הַמְּקָרֵר כְּבָר לֹא מָלֵא כְּמוֹ פַּעַם,
כֵּן, אֲבָל עוֹד מְעַט הֵם יַפִּילוּ אֶת הַפְּצָצָה,
כֵּן, אֲבָל מָתַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה יָצָאתָ לְחֹפֶשׁ?
כֵּן, אֲבָל הַדֶּלֶק, מָה נַעֲשָׂה עִם הַדֶּלֶק?
כֵּן, אֲבָל מָה רָע בְּבַיִת?
כֵן, אֲבָל בֵּנְאָדַם צָרִיךְ אֲוִיר לִפְעָמִים.
כֵּן, אֲבָל מָתַי הִתְקַשַּׁרְתָּ לְאַבָּא שֶׁלְּךָ?
כֵּן, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְהַטִּיל סָפֵק בָּאַהֲבָה שֶׁלִּי.
כֵּן, אֲבָל מָה עִם אִשְׁתְּךָ - מָתַי דִּבַּרְתֶּם בֶּאֱמֶת?
כֵן, אֲבָל יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁלָּהֶם לֹא צָרִיךְ מִלִּים.
כֵּן, אֲבָל עוֹד מְעַט מִתְּחִלָּה הָעוֹנָה הַחֲדָשָׁה.
כֵּן, אֲבָל זֶה לֹא מָה שֶׁהָיָה פַּעַם.
כֵּן, אֲבָל לְמִי יֵשׁ זְמַן לְהִתָּקַע בְּעָבָר?
כֵּן, אֲבָל מִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מֵאַיִן הוּא בָּא...
כֵּן, אֲבָל אֵין לִי מֻשָּׂג לְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ.
כֵּן, אֲבָל הַדֶּרֶךְ - זֶה מָה שֶׁחָשׁוּב,
כֵּן, אֲבָל הַדֶּרֶךְ רְצוּפָה בְּדוּ"חוֹת חֲנִיָּה.
כֵּן, אֲבָל לָלֶכֶת זֶה גַּם סוּג שֶׁל סְפּוֹרְט,
כֵּן, אֲבָל מָה עִם הַנֶּפֶשׁ?
כֵּן, אֲבָל לְמִי יֵשׁ זְמַן לִקְרֹא הַיּוֹם?
כֵּן, אֲבָל הַבֶּטֶן, כוֹאֶבֶת לִי הַבֶּטֶן.
כֵּן, אֲבָל מָה עִם מָזוֹן לִנְשָׁמָה?
כֵּן, אֲבָל הַבֶּטֶן כוֹאֶבֶת לִי...
כֵּן אֲבָל מָה עִם הָאַרְנוֹנָה וְהַוָועַד?
כֵּן, אֲבָל כוֹאֵב לִי...
כֵּן, אֲבָל עוֹד לֹא הוֹרִידוּ אֵת שְכַר הַדִּירָה וְהָאַשְׁרַאי.
כֵּן אֲבָל כוֹאֵב...
כֵּן, אֲבָל לִפְעָמִים צָרִיךְ לָדַעַת לְקַבֵּל אֶת הַלֹּא.
כֵּן, אֲבָל...

נגד השיטה - מתוך "אל מול פני התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

בפרק הקודם דנו ברעיון השיטה, על מובניו השונים, וראינו את הצורות השונות לאושש שיטה ואת הקשיים שכל צורה מצורות אלו מעלה. עם זאת דיון על השיטה לא יהיה שלם אם לא נשלים אותו דיון על ההתנגדות לשיטה, באופן כללי.  

כאשר אנו ניגשים לבנות שיטה, או אפילו תכנית לשיטה. שתי התנגדויות שונות אך קשורות מופיעות לפנינו ודורשות מאתנו לחדול מיד מעבודתנו. כל אחת מההתנגדויות האלה, באופן מעניין, קשורה לטראומה שונה של המאה העשרים.

ההתנגדות הראשונה טוענת שאי אפשר לבנות שיטה כזו, שהאבסורד שולט במציאות ואי המובנות של החיים מונעת מאתנו להגות בהם בצורה קוהרנטית. התנגדות זו הופיעה בצורתה המוגמרת, לא במקרה, לאחר מלחמת העולם הראשונה עם ההתמודדות עם ההשלכות של הלחימה החדשה. אך היו לה מקורות קדומים יותר.

כדי לעמוד על טיבה של האי מובנות הזו אנו יכולים לפנות ליצירותיו של ג'וזף קונרד, כפי שהיא נתפשה בתקופה זו של ראשית המאה העשרים. "לב האפילה" הוא סיפור אשר המספר שלו מודה בעצמו שאינו כשיר לספר אותו, השאלות שהסיפור מעלה אינן נהירות לקורא כשם שהן אינן נהירות למספר. איננו יכולים למצוא מובן לביטוי המפורסם שמסכם את הספר - "האימה... האימה..." בגלל שלא ניתן למצוא מובן לביטוי הזה. משום שלא ניתן למצוא מובן, במלוא מובן המילה, לדבר.

ההתנגדות השנייה היא שאסור לבנות שיטה כזו. בעוד ההתנגדות הראשונה היא אפיסטמולוגית באופייה והיא נוגעת להיעדר היכולת להגיע למצב של מובנות, ההתנגדות השנייה היא אתית באופייה וניתן למצוא את שורשה כתוצאה ישירה למלחמת העולם השנייה.

אחרי הזוועה האנושית הזו, אחרי ההפצצה על לונדון, אחרי היטלר ודכאו ואושוויץ, אחרי פרל הרבור והירושימה ונגסקי, אחרי והפריצה לנורמנדי, אחרי סטלין וסטלינגרד וסולז'ניצין, השאיפה לבניית שיטה שכל הסתכלות תהייה כפופה אליה, קיבלה אופי דיקטטורי שדוחה את הפרט ואת זכותו לאוטונומיה אישית.

הסופר וויליאם ס. בורוז, יכול להוות לנו דוגמה להתנגדות הזו לדיכוי מצד המערכת. חייו, כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירותיו, הם מאבק כנגד הדיכוי של החוק, של הצנזורה, של הקהילה השמרנית של שנות החמישים, של ההטרוסקסואליות של המערכת, והמאבק שלו כנגד מערכת הכפייה של ההתמכרות לסמים.

באשר לקושי הראשון, ניתן לומר שאמנם העמימות והאבסורד הינם תנאים שאי אפשר להתעלם מהם, אך גם לעמימות ולאבסורד חייבים להיות להם תנאים מקדימים המאפשרים את קיומם – אם ההכרה אינה יכולה להבין את המציאות בשלמותה, האין זה נותן משנה תוקף לשאלה "מדוע איננו יכולים לעשות זאת?". מערכת אינה יכולה להתעלם משאלת העמימות, אבל היא יכולה להכיל את העמימות, או את תנאי העמימות בתוכה.

באשר להתנגדות השנייה, אקדים ואומר שאיני מתכוונן לכפות דבר. איני יכול לכפות דבר. כל אדם חופשי לחשוב על מה ואיך שהוא רואה לנכון וכל אחד חפשי לראות בדברי מה שהוא רוצה.

אין כאן כוונה לבנות חומה אלא דרך. אמנם, תהא אשר תהא כוונתי, בהינתן כלי, כל אחד יכול להשתמש בו כפי שהוא רואה לנכון. כך אפשר לקחת את רעיונותיו של מרקס ולבנות איתם גולאגים, או את רעיונותיו של אדם סמית ולבנות מהם מנגנון שיעבוד פיננסי. לגרזן אין ערך מוסרי בין אם הוא מכה בעצים או בראשים. מה אשמה הדרך אם צועדים עליה חיילים?

אחרי הסיסמאות היפות והמשפטים הארוכים אסיים חלק זה בהתוודות. המערכת אותה אני מבקש להציג איננה משוללת מכפייה במידה שהייתי רוצה להציג אותה, והיום, לאחר שביליתי שנים בבנייתה, אני מוצא את עצמי, כמתוך הרגל, נופל לתוכה. גם אני שואף לחירות, וכתיבתה של המערכת הזו בדפים אלו, היא גם ניסיון שלי להשתחרר ממנה. להשתחרר ממנה על-ידי שאשחרר אותה ממני, על-די שאתן לה לחיות את חייה בעולם. אינני מבקש להעמיד מבנה ולשכון בתוכו אלא לבנות מבנה שבעזרתו אוכל להתקדם הלאה.

לפרק הבא

פגישה - מתוך 'החיים ביחד'

כשהגעתי לבר לא ציפיתי לפגוש אף אחד. סתם התיישבתי על הדלפק מול החבר-הכי-טוב-שלי-להערב וביקשתי ממנו בירה, חצי - לא שליש. ומשהו קטן בצד. משב קר נגע בי מצד שמאל, הסבתי את המבט שלי לראות את מקור הקור. דלת הבר הייתה סגורה.

לפתע הבחנתי בה יושבת לא רחוק ממני, היא הייתה קפואה ומאובנת ויפהפיה. משהו בשקט הקר של מבטה כבש אותי. מולה הוצבה כוס בירה. חצי, לא שליש.

הרמתי את הכוסית שלי ושפכתי אותה מהר פנימה מאזן את הקור של החוץ עם החום השורף של הפנים. מיד אחרי כן, אמיץ כמו קלישאה, הרמתי את כוס הבירה שלי לעברה ולחשתי כממתיק סוד "לחיים".

היא הנהנה בחיוך עייף ולגמה בשתיקה.

אחרי כן לא דיברנו. כל אחד בקצב שלו לגם מהכוסית שלו. לפתע הבחנתי שאני  מתאים את הלגימות שלי לשלה, כאילו שיש בזה איזה סוג של השתתפות. 

"עוד אחת?" פלחה שאלת הבר-מן את השתיקה. ושנינו, שבאורך פלאי סיימנו את המשקה שלנו יחדיו, אמרנו יחדיו "כן". 

מבט מחוייך התחלף בנינו, הקרח נשבר.

עם הכוס השנייה התחלתי להרגיש את המרפקים שלי מתרככים, וגופי, שנשען עד כה על הדלפק בעזרתם החל נוטה לכיוונה. לשמחתי גיליתי שכתיפה גם היא נתרככה וגופה המאורך החל מתנודד כשיבולת ברוח לעברי. לפני שהזמנתי לשנינו את הכוס הבאה זלגתי אל המושב הריק שהיה בנינו.

הפעם שנינו אמרנו "לחיים" וכוסותינו נשקו זו לזו בנקישה.

בערך באמצע הכוס מצאתי שהרכות הנוזלית פשטה לידי וכשניסיתי לשלוח את ידי להרים את הכוס זו נשפכה על הדלפק ונמזגה לידה שלה. הרגשתי נבוך אך היא במהרה מצאתי את ידה נשפכת על רגלי. החדר כולו החל מתרכך ונמזג לתוך עצמו ומבמהרה מצאנו את עצמנו משתכשכים זה בזו.

בבוקר הבר-מן מצא שלולית אחת מתחת לכיסאות שעליהם ישבנו. היה לה את הצבע המיוחד שיוצא כשמערבבים את הצבע שלי עם הצבע שלה. באדישות של איש מקצוע עייף אחרי לילה ארוך הוא גרף את שנינו החוצה אל המדרכה.

צולם באירוע 'בית ריק 2' - 2012

הכפיל

יום אחד, בעודי הולך ברחוב לא רחוק מביתי, פגשתי בדמותי. לא היה לי ספק שהיה זה הכפיל שלי.

הוא לחץ את ידי וחיבק אותי באותה אהבה עצמית שאני כל-כך מכיר. הבטתי בו. הוא נראה מבוגר ממני ממני בעשרים שנה לפחות. 

שאלתי אותו אם יש לו מסר בשבילי. הוא השיב "לא ממש..." והוסיף "אתה יודע מה אתה צריך לעשות, אתה צריך רק לעשות את זה". כמו שאני מכיר את עצמי, זו לא הייתה חידה.

שאלתי אותו בן כמה הוא והוא השיב "אתה לא זוכר מתי נולדת?"

כמו שאמרתי הוא נראה מבוגר ממני בכעשרים שנה אבל, מי יודע, יכול להיות שאזקין מהר והוא מבוגר ממני רק בעשר שנים ואולי אזקין כה לאט ששלושים שנה מפרידות בנינו. חוץ מזה, מי יודע אילו משחות ימציאו בשנים הבאות? אולי אפילו ימציאו משחה שאפילו אני אהיה מוכן לשים על פני.

שאלתי אותו מדוע הוא בא אלי והוא ענה "לא באתי אליך, הייתי בסביבה אז חשבתי לקפוץ להגיד שלום."

"אם כך" שאלתי "אתה רוצה לבוא אלינו לדירה? אשתי תשמח לפגוש אותך". לא הייתי בטוח שזה נכון.

"אני מצטער", הוא אמר וחייך "אין לי הרבה זמן."

כמו שאני מכיר את עצמי, ואם מישהו מכיר את עצמי הרי זה אני, אני יודע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ כדי להשפיע עלי. שאלתי רוצה לקפוץ לעשן קטנה. הוא ענה, "לא תודה. אני מנסה להפחית".

"עדיין?" שאלתי את עצמי.

לאחר מכן נפרדנו זה מזה והוא החל ללכת.

הבטתי בו הולך. הוא נראה בריא. מבוגר אך מאושר. בהביטי בו חשתי תחושה של גאווה. זכות גדולה היא להזדקן כך. וכך, שמח על גורלי, פניתי ללכת.

מחשבה גוררת מחשבה, ועם שהעליתי ברוחי את גורלי שלי, החלו אוכלות בי החרדות המוכרות לי כל כך. החרדות לגורלי. כמה אני חרד לגורלי היום. והנה היום גיליתי שאהיה מבוגר. הייתי צריך לשאול אותו, חשבתי, אם הוא עדיין חרד לגורלי. הסתובבתי והתחלתי לרוץ אחריו. בעודי רץ שאלתי את עצמי, ממה אתה חרד כל-כך? ובאותה קלות של שאילת השאלה השבתי לעצמי - מהמוות.

ואם זה יהיה ידוע לך, שאלתי את עצמי, עדיין תפחד? לא. השבתי לעצמי בבטחון של יודע דבר. התקרבתי לכפיל שלי, הוא לא הסתובב.

פתאום זה נהיה כל כך ברור. אם אהרוג את עצמי אדע. סוף סוף אדע את גורלי. זכות גדולה היא לאדם שידע את גורלו. החרדות אומרות לי מי יודע כמה ימים נשארו לך. אשחוט את זה ואדע שבעוד עשרים או שלושים שנה...

מאז חלפו להן ארבעים שנה. החרדה לא הלכה היא רק התבגרה והזקינה אותי הרבה מעבר לשנותי. איני יודע כיצד ומדוע אני עדיין חי, ואת מי הרגתי ביום ההוא.

אם אתה רוצה

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת
מְסֻדָּר וְגַם פָּרוּעַ,
אָז מָה אַתָּה שָׂרוּעַ
כְּבָר לְמַעֲלֶה מִשָּׁבוּעַ,
בְּתוֹךְ עוֹד עָתִיד יָדוּעַ?

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת
גַּם כָּבֵד וְגַם עָמֹק,
אָז מָה אַתָּה מִתְפַּלֵּא שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ?
הַיּוֹם, לֹא כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ,
כַּמָּה זֶה קָשֶׁה לְהִשְׁתַּגֵּע.

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת
גַּם חַפְּשִׂי וְגַם קַלִּיל,
אָז גַּם אַתָּה סָתַם אִישׁ רָגִיל.
הַיּוֹם, זֶה לֹא הַגִּיל
שֶׁמַּכְבִּיד כְּמוֹ טַפִּיל.

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת
אָז מָה הַשְּׁאֵלָה?
מִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת?
מִי יָכֹל שֶׁלֹּא?

אִם אַתָּה רוֹצֶה מַכּוֹת,
תַּמְשִׁיךְ לִרְצוֹת לִהְיוֹת
בְּמָקוֹם לִחְיּוֹת.

על השיטה – מתוך 'אל מול פני התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

בפרק הקודם העליתי את כוונתי לבנות גשר מעל לתהום בין הגישות השונות של הפילוסופיות של המאה העשרים. דיברתי על כך העל הגשר להיות שיטה שדרכה ניתן לערוך התייחסות בין שתי הגישות. עכשיו, לפני שנוכל להמשיך ולבנות את הגשר עצמו, נקדים בשני דיונים חשובים על השיטה עצמה באופן כללי על מנת להניח לפנינו הקשר רלוונטי להבנת השיטה המסוימת שתוצג כאן.

למילה שיטה ישנם שני צדדים – מתודה ומערכת – מתודה היא התבנית אשר לפיה בונים ומערכת היא המבנה הנבנה בעזרת אותה תבנית. מתודה היא תכנית הבנייה ומערכת היא מה שנבנה. דומה שאם יש בידי שיטה אזי נשלמה מלאכתי לפני שהחלה. שכן, המילה שיטה מכילה את ראשיתה של הדרך וגם את יעדה. ואכן, מה הוא ערכה של תכנית בנייה למבנה שאי אפשר לבנות?

לפני שנוכל לדון בשיטה עצמה, עלינו להקדים ולענות על מספר שאלות, שגם אם אמנם דומה שהן מובנות מאיליהן, יש לבחון אותן ביתר קפדנות. השאלות הן; מה הערך בשיטה? ומה התוקף של שיטה?

באופן מסורתי ניתנו ארבע קריטריונים שונים אשר נותנים תוקף לשיטה: עקביות, תואם עם העולם, תואם עם האינטואיציה ושימושיות. הבה נבחן את הקריטריונים האלה בזה אחר זה.

עקביות, גולת הכותרת של הדיאלקטיקה והלוגיקה, היא השמירה על יחסי נביעה בין הרכיבים השונים של המערכת. לפי הגישה המעמידה את העקביות כקריטריון לתוקפה, שיטה היא נכונה אם אין בתוכה סתירות פנימיות, אם כל אחד מחלקיה נובע מהחלקים שקדמו לו.

אכן ישנו היגיון רב בהסתמכות על ההיגיון. עם זאת, שני קשיים עולים מתפיסה זו; האחד הוא שעקביות ניתן לבסס בין מושגים שאין להם משמעות שכן עקביות היא צורנית בלבד; כל השלומפים קורפסים וכל קורפס הוא שלונגיזון ולכן כל השלומפים הם שלונגיזונים. הנביעה של המשפט הקודם היא ברורה לכל, אך האם די בכך כדי לבסס תורה בעלת תוקף מחוץ למערכת הצורנית? הלוגיקה היא מערכת של יחסים בין מושגים, ולא ניתן ליצוק לתוכה תוכן תקף ללא עמידה על תנאי המשמעות של המושגים הנמצאים בשימוש בתוך המערכת. לכן, בעוד שבהחלט ישנו משקל רב לעקביות, לא ניתן לבנות מערכת יציבה על יחסים בלבד לבל נגלה שבנינו מגדלים באוויר אשר אין להם קשר עם הקרקע תחתם.

הקושי השני הוא שכאשר אנו מניחים את העקביות כקריטריון למתן תוקף אנו מניחים מראש את כך שאין סתירות בעולם, דבר זה עומד בניגוד לבעיית האבסורד הנוכח בעולם. הנחה זו של היעדר הסתירה אינה משוללת סיבה אך היא מניחה שכבר יש בידינו ידיעה שאינה מובנת מאיליה - שהעולם הוא אחיד ואחד ושידיעותינו על העולם הזה צריכות לקבל גם הן את אחידות זו. האם יש בידינו ידיעה זו? האם התברכנו בוודאות כזו לגבי עולמנו? אם הייתה בידינו ידיעה מספקת לגבי אופיו של העולם, לא היינו צריכים שיטה חדשה להבין אותו.

הקריטריון השני טוען ששיטה היא נכונה אם היא מתאימה למצב העניינים בעולם. שוב עולים כאן שני קשיים; האחד נוגע לשאלה האם נתון בידינו מצב העניינים בעולם? כלומר האם אופן ההינתנות של הדברים בעולם זהה עם הדברים עצמם. השאלה הזו נראית פשוטה כאשר אנו מנסים לזהות מה היא כיכר לחם, אנו מוצאים שמה שנראה כמו כיכר לחם, מריח כמו כיכר לחם, מרגיש כמו כיכר לחם וטעמו כשל כיכר לחם הוא כיכר לחם. ופחות או יותר נוח לנו עם הצורה הזו של תנועה מרשמי החושים אל המסקנות מכיוון שבלעדי התנועה האינטואיטיבית הזו, האם היינו יכולים לדבר על משהו? שלא לומר להשתמש במשהו. אבל כאשר אנו חושבים על מושאים מורכבים יותר, כבני אדם, אנו מתחילים לחוש פחות בנוח עם הצורה הזו של היגיון. אינני מתכוון לביסוס זהותו של אדם ע"פ רשמי החושים אלא על זהות אופיו של אדם ע"פ רשמי החושים. כאשר דנו בכיכר לחם, לאחר הזיהוי התווספו הנחות נוספות לגבי האובייקט שלפנינו – שהוא משביע, שהוא אפוי, שהוא מכיל ערך תזונתי זה או אחר... אבל כאשר אנו מזהים אדם באופן זה השיפוטיות הופכת לבעיה בפני עצמה: אמנם אנו שופטים אדם אחר ע"פ רשמי החושים שלנו – אם הוא נראה זקן אנו מניחים שכוחו חלש, אם הוא נראה נמוך אנו מניחים שיהיה לו קשה להגיע לגבהים מסוימים, אבל כאשר אנו רואים אדם מחייך ומניחים מכך שהוא מאושר, או מרוצה, אנו מתחילים להיכנס לשטח רחב של עמימות שכל שיפוט שנעשה בתוך הערפל הזה שאליו נכנסנו עלול להיות טעות באותה המידה שהוא עלול להיות נכון.  

הקושי השני הוא שתיתכן שיטה המתאימה למצב עניינים מסוים אך כאשר אנו מנסים להלביש אותה על מצב עניינים אחר ומניחים שהיא תהיה טובה לו מתוקף התואם הראשוני, אנו נופלים בבור אותו חפרנו בעצמנו. יכולה להיות אפילו שיטה מתאימה לעולם כפי שאנו רואים אותו שהיא בכל זאת אינה נכונה. ניתן להעלות לפנינו את השיטה הפרוידיאנית כדי להמחיש בעיה זו – אמנם ישנם מתחים בין ילדים לבין הוריהם, ואמנם ניתן למצוא דמיון בין המתחים האלה והמתחים של הבוגר, שכן גם כאן וגם כאן הם מתחים, אבל הקפיצה מכאן לכך שכל המתחים של החיים הבוגרים נובעים ממתחים אשר עוצבו בילדות, נראית כקפיצה שכל אדם ביקורתי יחוש מידה של אי נוחות לגביה.

בנוסף, יכולות להיות מספר שיטות המתאימות למצב הנתון לפנינו, אשר אינן מתיישבות זו עם זו. בחדרי מלחמה, לעיתים, מספר הדעות לגבי הפעולה הבאה יכול להיות רב כמספר הנוכחים בחדר, וייתכן שכל אחד מהרעיונות נובע משיקולים של נתונים אשר אכן נמצאים ברקע. במצב כזה, ע"פ הקריטריון הנוכחי, אין בידי המצביא את היכולת לקבוע מי מהן השיטה הנכונה. אלא עליו לקבל החלטה שתסתמך לא רק על התואם עם מצב העניינים הנתון אלא גם על קריטריונים אחרים כמו לדוגמה – מי מהיועצים הוכיח מידה של ראיית הנולד, ומי מהם טעה בעבר.

מלבד זאת, תואם עם העולם הנתון לפנינו יכול להיות בדיוק הקריטריון לשלילת שיטה., ניתן להעלות את השאלה - האם מצב העניינים אינו אלא עולם התופעות אשר מאחוריו נמצא עולם אחר, השונה לחלוטין מהאופן שבו העולם הזה נתון לנו. תפישות עולם רבות, לדוגמה במזרח, רואות בעולם התופעות עולם שקרי אשר הוצב לפנינו כמכשול בדרך אל העולם האמיתי,  לפי תפישות אלה, רק על-ידי שלילת התופעות מתגלה המציאות הנכונה.

שוב אנו מוצאים את עצמנו עם קריטריון אשר יכול להיות יעיל בחלק מהמקרים, או לא יעיל בכלל, או יעיל רק אם נצרף אליו קריטריון אחר, כמו בדוגמת, האמפיריציזם הלוגי בנוסח ראסל, אשר הציב לפניו את שני הקריטריונים הראשונים – עקביות ותואם עם המציאות, ככלים לידיעת העולם.

הקריטריון השלישי שהזכרנו הוא תואם עם האינטואיציה. קריטריון זה נראה לנו מצוין כאשר אנו שאולים שאלות פשוטות כמו מה הוא הקו הישר הארוך ביותר שניתן לכלוא בתוך מרובע ומגיעים למסקנה שהאלכסון הוא הקו הזה. אך כאן אנו מוצאים קשיים אחרים לחלוטין.

הקושי הראשון שעולה הוא שהאינטואיציה עצמה אינה ברורה לנו, מה היא אותה הכוונה פנימית אשר לה אנו קוראים אינטואיציה? האם היא תוצר של עיבוד נתונים המהיר מכדי להיות נהיר, או שמא היא תוצר של גחמות של הלב המבקש לפתור את הבעיה לפני שהשכל יסתבך בדרך לפתרון הנכון. כמה פעמים אנו מתייחסים אל האינטואיציה כראיית הנולד שבה ניחנו מעטי-מעט?

קושי שני הוא שהאינטואיציה אינה תמיד נתונה לנו; פעמים רבות אדם עומד בצומת דרכים ואין בידיו שום אינטואיציה לאן לפנות. לעיתים האינטואיציה שלנו כל-כך רחוקה מאתנו, שהפנייה אליה דומה להעלאה באוב של רוח ממקומות רחוקים.

הקושי השלישי הוא שייתכן שהאינטואיציה שלנו היא דבר מה המרחיק אותנו מהאמת להבדיל ממקרב אותנו. לעיתים רבות תלמידים מתבקשים להתעלם מהאינטואיציה שלהם כאשר זו מתנגשת עם האופן שבו מוריהם מבקשים להקנות להם ידע בדברים מורכבים.

לבסוף, בהניחנו תואם עם האינטואיציה כקריטריון אנו מניחים את אחדות האינטואיציה. להנחה זו ישנו ביסוס -  לכל אחד ישנה אינטואיציה המאוששת את אמיתות החשבון הפשוט. אך האינטואיציה, כדבר המכוון אותנו מהפנים אל החוץ היא אישית לחלוטין וככל דבר אישי היא מקבלת את הדמות הייחודית של כל בעל אינטואיציה; בהינתן מצב עניינים מסוים, פעמים רבות אנו מוצאים שאנשים שונים רואים בחירה שונה כמתאימה לאינטואיציה שלהם.

הקריטריון הרביעי הוא השימושיות של המתודה – כאן אנו מוותרים על מתן תוקף לשיטה אלא רק  רואים בה כלי. מה נותן תוקף למקדחה?

הקושי העולה מעיקרון השימוש הוא אחר: אם ישנה משימה שעלי לבצע הכלים שיש ברשותי הם הכלים שיש ברשותי. וערכו של כל כלי נמדד בהיעדר כלי אחר המתאים יותר למשימה. אם מצאתי כלי טוב יותר, הכלי הזה הוא טוב כל-עוד לא נמצא ברשותי כלי שלישי שהוא טוב יותר מקודמיו. ומה אם הכלי השלישי מתאים יותר למשימה שלפני ומחר אפגוש במשימה אחרת שדווקא הכלי הראשון היה מתאים לה יותר, אך אבוי! את הכלי ההוא השלכתי ברגע שהגיע לידי הכלי החדש?

מכל הקריטריונים שבחנו כאן דומה שבכל זאת זה האחרון הוא הטוב ביותר, שכן לפחות כאן אנו מוצאים את עצמנו עם משהו שבין אם הוא אמיתי או שקרי, נכון או משולל תוקף, לפחות הוא שימושי (זאת, כמובן, כל עוד נזכור לא לזרוק את ארגז הכלים שאספנו עד כה).

כאשר אנו מסתכלים על התוקף של שיטה מנקודת המבט של השימוש, שאלת התואם אינה מתייחסת לתואם עם העולם, או עם האינטואיציה, אלא לתואם עם המטרה שלשמה אני זקוק לכלי. הערך של השיטה נמדד כך על-ידי התאמתה למטרה מסוימת ולא לכל משימה באשר היא.

מנקודה זו אין מקום לתפוש מהשיטה כדבר מוחלט אשר, אם הוא מוצלח, עליו לענות על כל השאלות האפשריות, אלא רק לשאול אם הוא מצליח לטפל בבעיה המסוימת שניצבת לפנינו, בצורה יעילה באופן יחסי לכלים האחרים שניתן להשתמש בהם למטרה זו.

מטרה זו אינה פשוטה כפי שהיא נדמית ברגע הראשון, שכן בשיטה המציגה אופן פירוש למושגים הקושר את המושגים ביחס מוגדר אל המילים המתייחסות אליהם ולא רק אל הייצוגים שלהם או המושאים שלהם, כפי שמציעה השיטה המתוארת כאן, עלינו להבטיח שכל המילים שבהן אנו משתמשים יהיו כפופים לאותה שיטה פרשנית. לכן כאשר נביא מושג בעל משקל מהותי לשיטתנו יהיה עלינו להכילו בתוך השיטה, או, ליתר דיוק, להכיל את השיטה עצמה עליו, גם אם היא עצמה עדיין אינה ברורה.

לפרק הבא