התיאוריה של הספרות שמרה על דוגמה מסויימת מהעת הקלאסית ועד ראשית המאה העשרים. מהוראטיוס ועד ט. ס. אליוט, התפקיד הראשון של האמנות הוא לבדר וללמד. בשני המושגים האלה חבוי עולם ומלואו של תרבות מערבית מסורתית אשר ראתה ביצירה שהן מלמדת והן מבדרת פסגה מסויימת. בימים אלה בהם אני קורא את "שלושת המוסקיטרים" של אלכסנדר דומא, אני יכול להבין גישה זו לחלוטין, אני לומד בגלל שאני נהנה ונהנה בגלל שאני לומד. היום, בעידן בו ילדים לא נהנים ללמוד, אולי יהיה נחמד להשיב עטרה ליושנה בתפיסה זו של האמנות.
שלא יהיה ספק, מאז ומעולם הייתה הפרדה בין האמנות והבידור, בין שירת רומא לזירת הקולוסיאום, בין הקהל העומד סביב להקת תאטרון נודדת בצרפת של המאה ה18 לקהל המתגודד סביב הגליוטינה באותו זמן ומקום. ניתן לעמוד על טיבה של הפרדה זו על ידי תפקידה של החשיבה הביקורתית. במקרים של בידור - קרבות גלדיאטורים, הוצאה פומבית להורג או הגמר של תוכנית ריאליטי, הערך של החוויה של הצפייה יורד ככל שהחשיבה הביקורתית מתחזקת. לעומת זאת באמנות, ערכה של כל יצירה עולה בעיני החווה אותה ככל שהוא מפעיל יותר את חשיבתו הביקורתית.
אני משער שהפסקה האחרונה תוביל הרבה קוראים להתנגדות מוסרית בנוגע להגדרת האמנות. האמנות אינה יכולה להתקיים בתוך גדרות, הם יאמרו, ואינה יכולה להיות כפופה לתכתיבים תיאורתיים, אלא להיפך, עליה לחפש את גבולותיה ובכל פעם להרחיבם ולשוברם.
על כך אענה בשתי דרכים, אחת תיאורתית והשנייה מוסרית. נתחיל בחלק התיאורתי. האם העיקרון לפיו תפקידה של האמנות הוא לחקור ולשבור את גבולותיה, אינו הגדרה ולפיכך גדר בעצמו? מכאן, האם הוא לא מבקש מהאמן לשלול את ההגדרה הזו עצמה? אדם המבקש לראות באמנות דבר חפשי לא יכול לכבול אותה במלאכתו של מסתנן בלבד.
באשר להיבט המוסרי, הגישה הפוסט מודרנית הזו לאמנות, השפיע באופן מהותי על מרחבי הקיום של האמנות, האמנות נדחקה עמוק אל תוך שיח האמנות והחוצה מהמרחבים של הציבור הכולל. התרחקות זו יצרה ווקום במרחב הבידורי. וואקום אליו נכנס שחקן חדש - השיווק.
היום, לצופים באמפיתאטרון החדש - הטלוויזיה, אין יותר אפשרות לברוח מהמחלה הזו לה קוראים שיווק. השיווק אינו מוגבל רק להפסקת הפרסומות. בצפייה בתכנית בישול בצהרי שישי אני ספרתי לא פחות משלושים מותגים שונים שהוכנסו לתוך התכנית, ממוצרי הגלם, לסכין, לסירים, לתנור ואפילו הלק המרוח על אצבעות האורחת. יש להעיר שהאוכל, אותו דבר בעל תפקיד פחות או יותר חשוב בתכנית בישול, היה דוחה ונראה מעורר בחילה.
לתוך כל הסיפור הזה נכנס אסי דיין. בנו של אחד המותגים הגדולים של מדינת ישראל ואדם אשר מגיל צעיר רצה להיות אמן. בשלושה פרקים ארוכים פורש לפנינו אסי דיין את חייו בתוך ולצד המדינה. מילדותו ומערכת היחסים המורכבת שלו עם אביו ועד להפיכה לממלמל השמן והרצוץ שמערכת המיתוג המודרנית שלנו מציגה.
"החיים כשמועה" של אסי דיין הייתה משב רוח מרענן של תוכן איכותי, כתיבה מצויינת, וכנות. כנות שלא מנסה להיות פוליטיקלי קורקטית, כנות שאינה כתב הגנה או כתב אישום.
מערכת היחסים שלו עם אביו, על כל הקושי שבדבר, אינה מגלה לנו את פרצופו האמיתי של משה דיין, אלא עזרה לנו להבין את פרצופו האמיתי של אסי דיין. בדיבור שללא ספק הושפע משיחות רבות עם אנשי מקצוע, ובכתיבה הסמכותית של סופר מופלא, אסי דיין צייר עבורנו דיוקן אישי.
דיוקן של אמן בעולם של בידור, של סופר בעולם של קופירייטרים, של איש שלום בעולם של מלחמה ושל מרדפו של אדם אחרי צילה של השפיות בעולם משוגע שבו לכל סיבה יש תוצאה, ולכל שטות יש השלכות.
לא היה כיף לראות את "החיים כשמועה", לא הייתה אפשרות לזכות בה בכסף אפילו מהבית, הסרט לא חילק מזון לנזקקים ולא קידם אג'נדות כלכליות חברתיות, זו לא הייתה כתבת תחקיר נוקבת על פניה של הציונות 2.0, וזה לא היה אמיתי כמו תוכנית ריאליטי.
זה היה אודיו-בוק עם תמונות, זה היה סאגה משפחתית של שלוש דורות, זה היה גדול מדי, שמן מדי עם יותר מדי סמים ומעט מדי כתיבה - זה היה, בסופו של דבר, אסי דיין. ואם למישהו היה בעיה עם זה, שלא יהיה אסי דיין.
"החיים כשמועה" לא לימד, ולא בידר, הוא לא היה יפה מדי ולא מכוער, אבל הוא הכיל את אותו דבר נשכח שהספקנים של היום שכחו שהוא קיים - אמת. וכדבריו של קיטס - היופי הוא אמת, האמת יופי.
שלא יהיה ספק, מאז ומעולם הייתה הפרדה בין האמנות והבידור, בין שירת רומא לזירת הקולוסיאום, בין הקהל העומד סביב להקת תאטרון נודדת בצרפת של המאה ה18 לקהל המתגודד סביב הגליוטינה באותו זמן ומקום. ניתן לעמוד על טיבה של הפרדה זו על ידי תפקידה של החשיבה הביקורתית. במקרים של בידור - קרבות גלדיאטורים, הוצאה פומבית להורג או הגמר של תוכנית ריאליטי, הערך של החוויה של הצפייה יורד ככל שהחשיבה הביקורתית מתחזקת. לעומת זאת באמנות, ערכה של כל יצירה עולה בעיני החווה אותה ככל שהוא מפעיל יותר את חשיבתו הביקורתית.
אני משער שהפסקה האחרונה תוביל הרבה קוראים להתנגדות מוסרית בנוגע להגדרת האמנות. האמנות אינה יכולה להתקיים בתוך גדרות, הם יאמרו, ואינה יכולה להיות כפופה לתכתיבים תיאורתיים, אלא להיפך, עליה לחפש את גבולותיה ובכל פעם להרחיבם ולשוברם.
על כך אענה בשתי דרכים, אחת תיאורתית והשנייה מוסרית. נתחיל בחלק התיאורתי. האם העיקרון לפיו תפקידה של האמנות הוא לחקור ולשבור את גבולותיה, אינו הגדרה ולפיכך גדר בעצמו? מכאן, האם הוא לא מבקש מהאמן לשלול את ההגדרה הזו עצמה? אדם המבקש לראות באמנות דבר חפשי לא יכול לכבול אותה במלאכתו של מסתנן בלבד.
באשר להיבט המוסרי, הגישה הפוסט מודרנית הזו לאמנות, השפיע באופן מהותי על מרחבי הקיום של האמנות, האמנות נדחקה עמוק אל תוך שיח האמנות והחוצה מהמרחבים של הציבור הכולל. התרחקות זו יצרה ווקום במרחב הבידורי. וואקום אליו נכנס שחקן חדש - השיווק.
היום, לצופים באמפיתאטרון החדש - הטלוויזיה, אין יותר אפשרות לברוח מהמחלה הזו לה קוראים שיווק. השיווק אינו מוגבל רק להפסקת הפרסומות. בצפייה בתכנית בישול בצהרי שישי אני ספרתי לא פחות משלושים מותגים שונים שהוכנסו לתוך התכנית, ממוצרי הגלם, לסכין, לסירים, לתנור ואפילו הלק המרוח על אצבעות האורחת. יש להעיר שהאוכל, אותו דבר בעל תפקיד פחות או יותר חשוב בתכנית בישול, היה דוחה ונראה מעורר בחילה.
לתוך כל הסיפור הזה נכנס אסי דיין. בנו של אחד המותגים הגדולים של מדינת ישראל ואדם אשר מגיל צעיר רצה להיות אמן. בשלושה פרקים ארוכים פורש לפנינו אסי דיין את חייו בתוך ולצד המדינה. מילדותו ומערכת היחסים המורכבת שלו עם אביו ועד להפיכה לממלמל השמן והרצוץ שמערכת המיתוג המודרנית שלנו מציגה.
"החיים כשמועה" של אסי דיין הייתה משב רוח מרענן של תוכן איכותי, כתיבה מצויינת, וכנות. כנות שלא מנסה להיות פוליטיקלי קורקטית, כנות שאינה כתב הגנה או כתב אישום.
מערכת היחסים שלו עם אביו, על כל הקושי שבדבר, אינה מגלה לנו את פרצופו האמיתי של משה דיין, אלא עזרה לנו להבין את פרצופו האמיתי של אסי דיין. בדיבור שללא ספק הושפע משיחות רבות עם אנשי מקצוע, ובכתיבה הסמכותית של סופר מופלא, אסי דיין צייר עבורנו דיוקן אישי.
דיוקן של אמן בעולם של בידור, של סופר בעולם של קופירייטרים, של איש שלום בעולם של מלחמה ושל מרדפו של אדם אחרי צילה של השפיות בעולם משוגע שבו לכל סיבה יש תוצאה, ולכל שטות יש השלכות.
לא היה כיף לראות את "החיים כשמועה", לא הייתה אפשרות לזכות בה בכסף אפילו מהבית, הסרט לא חילק מזון לנזקקים ולא קידם אג'נדות כלכליות חברתיות, זו לא הייתה כתבת תחקיר נוקבת על פניה של הציונות 2.0, וזה לא היה אמיתי כמו תוכנית ריאליטי.
זה היה אודיו-בוק עם תמונות, זה היה סאגה משפחתית של שלוש דורות, זה היה גדול מדי, שמן מדי עם יותר מדי סמים ומעט מדי כתיבה - זה היה, בסופו של דבר, אסי דיין. ואם למישהו היה בעיה עם זה, שלא יהיה אסי דיין.
"החיים כשמועה" לא לימד, ולא בידר, הוא לא היה יפה מדי ולא מכוער, אבל הוא הכיל את אותו דבר נשכח שהספקנים של היום שכחו שהוא קיים - אמת. וכדבריו של קיטס - היופי הוא אמת, האמת יופי.
