בקט ופוקו

במרכז העיר עם עשרים דקות. 

שני ספרים שאני צריך לקנות; 

משהו של בקט 

ומשהו של פוקו. 

נכנס לכל חנות שבסביבה. 

מתחיל בפרטיות,

מסיים ברשתות

ובכל פעם יוצא באכזבה

שפילוסופיה זה תמיד מדף קטן 

בין שואה למיניות, 

ותאטרון נמצא תמיד 

מתחת לשירה.

ובקט לא שם

ופוקו נעלם.

פשוט, היום חנות
זו חנות.
יש שם ספרים,
אבל אין שם ספרות.

ירושלים של מטה - 305 - החייזר מאחיהוד

אנחנו ממשיכים בפלאשבק לעונה השלישית של התכנית הטובה ביותר בתולדות האודיו "ירושלים של מטה". והפעם, אחד המתחרים הגדולים ביותר לפרק המטורף ביותר שעשינו - הפרק שבו הוכחנו שחייזרים נחתו בישראל. אני יכול להעיד על עצמי שמאז המחקר הזה אני מאמין. אם תקשיבו, לא תוכלו שלא להאמין.

תפילה לחג ההודיה / וויליאם ס. בורוז

תפילה לחג ההודיה / וויליאם ס. בורוז

לג'ון דילינג'ר בתקווה שהוא עדיין חי.
בוקר חג ההודיה, נובמבר 28, 1986

תודה על תרנגול ההודו ועל
היונה הנודדת, הנועדת
להתחרבן דרך מעיים
אמריקאים בריאים.

תודה על יבשת שלמה לקלקל
ולהרעיל.

תודה על האינדיאנים שסיפקו
קורטוב של אתגר וסכנה.

תודה על עדרי הביזונים  הגדולים
להרוג, לפשוט ולהשאיר
את הגוויות להירקב.

תודה על המחיר על ראשיהם של זאבים ותנים.

תודה על החלום האמריקאי,
לבזות ולסלף עד שהשקרים
העירומים נוצצים החוצה.

תודה על הKKK.

על אנשי-חוק רוצחי-שחורים,
הממששים את חריציהם.

על פוקדות-כנסייה חסודות,
עם פרצופיהם האכזריים, החמוצים, 
המרים ומרושעים.

תודה על הסטיקר שאומר "תהרוג הומו בשביל ישו".

תודה על האיידס של המעבדות.

תודה על תקופת היובש ועל המלחמה בסמים.

תודה על מדינה שבה
לאיש לא מותר לעסוק בענייניו.

תודה על אומה של מלשנים.

כן, תודה על כל הזכרונות — עכשיו יאללה 
תרים את הידיים!

תמיד היית כאב ראש 
ותמיד היית שיעמום.

תודה על גדולת הבגידות האחרונה
באחרון הגדולים שבחלומות האנושיים.

שתי פתיחות לאצ"ג, מתוך "מבקר בתרבות"

לפני מספר שבועות קיבלתי הצעה לכתוב תוכן לאתר שמבקש לעסוק בשירת אצ"ג. הם הגיעו אלי עם בקשה לדבר אחד, הגשתי להם הצעה לדבר אחר. הם לא קיבלו את ההצעה שלי, אבל מכל התהליך הזה נולדו שני המאמרונים האלה. קריאה נעימה

 ביילי קאמין – כוח השירה

מניין מתחילים פרקי חיים של משורר?

המסורת אומרת שיש, בהתאם לכללי הביוגרפיה, לספר על אביו, הרב חיים גרינברג שנקרא האדמו"ר מגלינא, ובאילן היוחסין שלו ניתן למצוא גם את הרב יחיאל מיכל מזלוטשוב מלחין הניגונים, ולרב מאיר מפרמישלאן אשר ענוותו יצאה ברבים כמופת של צניעות ודאגה לנזקקים. כמובן, לא ניתן להחסיר מרשימה זו, את השושלת של אמו. היא הייתה נצר לרב אורי מסטרליסק (שעל שמו נקרא גיבור סיפורנו) רב החסידים אשר דמותו היוותה השראה לדמותו של הרב הנרדף אוריאל בסיפורו של עגנון ה"נדח".

אך, כמה שענייני שושלת זו חשובים, הם היו חשובים יותר לו היינו דנים באדם שגדל להיות בעצמו לרב ומנהיג בקהילה החסידית אליה השתייך דמו. מאביו הוא זכה בהליכות העדינות, באהבה לתורה ולשפתה העברית, ואמו נתנה בו את אש הלהבה ואת אהבת השירה. אומרים שניתן היה למצוא מתחת לכריתהּ, את אוסף שיריו היינה.

אך אדם לא חי בתוך משפחתו, הוא יוצא ממנה. ובעיירה ביילי קאמין, בה נולד וגדל הוא יצא אל הטבע הפרוע והסוער של מערב אוקראינה. עולם של נהרות צוננים ואדמה כה פורייה שאם אדם משליך עליה שיירים של תפוח והולך, בשובו עוד ימצא שם עץ תפוחים. טבע של שדות ירוקים ואגמים מתוקים ויערות כה גדולים ואפלים שהתועה בהם עלול עדיין למצוא שם בקתות בהן נשים זקנות נשענות מעל קלחת ומלחשות לחשים.

במקום הזה, בשנת 1889, נולד אורי צבי. ואכן דומה שנאה להתחיל את פרקי חייו של אדם מלידתו. אך לא בכל אדם ביקשנו לדון, אלא במשורר, ומניין מתחילים פרקי חיים של משורר?

ואולי איננו צריכים להתחיל מזמן או מקום, אלא מהמרחב שבין צדדיו נמתחו המיתרים שעליהם יפרוט הפייטן. כל נגן יודע שמיתרים זקוקים למתח על מנת לייצר מנגינה, ובמקרה של פייטננו, דומה שנעימותיו פרטו על המתחים של החיים עצמם. המתח שבין האידיאולוגיות שבשמי המאה ה-19 והנטייה של המאה ה-20 לקבוע עובדות באדמה, בין רוח החסידות האגדית של השטייטל ורוח הציונות של הקונגרס, בין הגלות לארץ הקודש, בין רבי נחמן מברסלב לניטשה מפרוסיה, בין לבוב לירושלים, בין הלח"י והאצ"ל, בין יידיש לעברית, בין ביאליק ואלתרמן, בין הרומנטיקה והמודרנה, בין המהפכה התעשייתית והמהפכה הקומוניסטית, בין מלחמות העולם למלחמות העצמאות, בין הקוראים והאקדמיה, בין הזיכרון והשכחה, בין כל השאלות והתשובה. מתוך המתחים האלה הוא כתב וכאב וחשב את שירתו, ובלי הבנתם לא נוכל להבין את מקור הנחישות שבה לחם בשירתו.

אבל לכל מנגינה בעולם יש נקודה שבה היא מתחילה במקרה של גיבור סיפורנו, יש להתחיל מנקודה אחת. ברגע שקט שבו יושב לו ילד צעיר על גזע עץ שנפל והיה לגשר בין גדות הנהר, משחק ברגליו מעל המים וחושב מחשבות. עוד המילים משחקות בראשו והיידיש והעברית מתערבבות זו בזו, בזמן שמחשבות חדשות מחפשות את השפה הנכונה בהן ראוי להתנסח, ופתאום הוא חש כיצד נכנסים בגופו כוחות מן האינסוף. נשמתו נעתקה והוא התכופף לאחור פוער פיו לשמיים בחיפוש אחר אוויר. זה היה הרגע שבו השירה התעוררה בקרבו. אחרי אותו היום ידע – אהיה למשורר.

עם שקיעת הנעורים

קשה להסביר את הקושי הייחודי אותו חווה כל מבקר חדש בשירת אורי צבי גרינברג. השורות הארוכות, הדימויים המורכבים והצורה המוזרה שבה, מצד אחד הקורא מתקשה להבין את דברי המשורר, ומצד שני עוברת בו התחושה שהמשורר להעביר בבהירות. על מנת להקל על חוויה זו החלטנו לערוך סדרה זו שתהווה סקירה של שירתו בסדר כרונולוגי, לצד הצגת ההקשר ההיסטורי שבו הם נכתבו.

מתוך רצון לשמור על זכויות היוצרים, איננו יכולים להביא את השירים במלואם אלא רק להגיש לקורא ציטטות נבחרות מכל שיר. הציטוטים מוצגים כפי שהופיעו במהדורת "כל כתביו" של אורי צבי גרינברג, בהוצאת ביאליק ומספרי הכרכים והעמודים המובאים בסופו של כל ציטוט מתייחסים למהדורה זו.

לפני שנתחיל לגעת בשירים עצמם, צריך להעיר לגבי שיריו הראשונים שאיננו יודעים את סדרם המדויק. אצ"ג לא נהג לכתוב למגירה טיוטות של שיריו בצירוף תאריך כתיבתם, ושלח את שיריו באופן קבוע לפרסום. דבר זה היה יכול להקל במחקרנו, אם נצא מנקודת ההנחה שסדר הכתיבה תאם לסדר פרסומם. אך באותם זמנים השירים היו נשלחים בתאריך אחד, מגיעים ליעדם בתאריך אחר ומתפרסמים באופן שתאם לעורך, לעיתים כעבור שבועיים ולעיתים חלפו להם שלושה חודשים מרגע הגעתם ליעד ועד לפרסומם. באשר לדבריו של אצ"ג עצמו, הוא לצערנו לא זכר את סדר כתיבת שיריו, ורק ידע בוודאות שהשירים הראשונים להתפרסם לא היו הראשונים להיכתב או להישלח.

בפרק זה נבחן את השירים הראשונים שפרסם אצ"ג, בין 1912 ל-1913. שירים אלה יכולים להפתיע את הקורא המצפה לפואמות הנבואיות המזוהות עם אצ"ג, עם הסימבוליזם המפותל שלהן והאקספרסיוניזם השופע. אך, כאשר אנו נזכרים שמדובר בשירתו של עלם שחלפו על רוחו אף שלוש ועשרים שנה, הפתעה זו נמוגה. שכן , בעוד שקולו של כל משורר ייחודי משהתבסס והפך לקולו שלו, דומה שיש משהו מהאוניברסלי בכל שירות הנעורים. איזו תשוקה, איזה כאב, איזה מבט נוגה שפושט בכל משורר צעיר ששם ידו אל הדף הלבן.

אין ספק שניתן למצוא מן הבוסר בשירים אלו, אפילו גיתה לא נולד עם עט מושחזת בידו. ועם זאת ישנה איזו עדנה שראוי אולי ליטול כשאנו ניגשים לקרוא כל שירת עלומים. בין השגיאות המתודולוגיות שניתן למצוא, נחבא אותו הקסם שכל משורר מאבד באבדן עלומיו.

כמוטיב לשירים אלה ולאווירה השלטת בהם, בחרתי להתייחס לדימוי מרכזי החוזר באופנים שונים בין השירים – השקיעה. דרך השימושים השונים במוטיב זה, שחוזר באופן תדיר בשיריו הראשונים, נוכל לראות את העמדה הראשונה שבה עמד, הוא שלימים יכתוב את "ספר הקטרוג והאמונה".

בשירו "מוביל המשעול...", הראשון שהתפרסם תחת שמו, הוא כותב:

("מוביל המשעול...", כרך ד', עמ' 9)

ומסיים במילים

(שם)

אנו רואים כאן, במוטיב השקיעה את האל, כפי שהוא בא לידי ביטוי באותו הרגע שבו העין יכולה לחזות בשמש, בלי להישרף. ועם זאת, אותה תמונה של יופי הנגלה אל המביט, נשללת בשיר המתחיל במילים "עוד בעצם עלומי". כאן אנו רואים את השקיעה כמסמלת את ילדותו של הכותב. על כל אמונותיה התמימות, שבאו לידי ביטוי בשיר הקודם.

 (עמ' 10)

כבר כאן דומה שישנו געגוע, לתמונה שנתגלתה בשיר הקודם. הכותב מצפה לראות את הזוהר ההוא, אך במקום זאת:

(שם)

מה אבד? האם האל שהיה בדימוי השקיעה הקודם נחסר בשיר בזה במה שמרטין בובר קרא לו "ליקוי המאורות האלוהי"? או שמה המבט המקווה ומתאכזב הוא המבט המכיר בילדותו האובדת:

 (שם)

אך השקיעה, עם כל הקסם שבהבטחותיה והמטען הפואטי שלה, היא אמנם סוף, אך זהו סוף שחוזר וחוזר בכל ערב. וכמו שסוף היום הוא גם הבטחה של לילה, כך גם השמש שוקעת על ניסיונות האהבה הראשונים.  כך, בשיר "עם השקיעה", אנו מוצאים תמונה של זוג אוהבים שנפרד ומביט אל השקיעה. יודע כי:

(עמ' 12)

שורות אלו המסיימות את הבית הראשון בשיר מכוונות את הקורא אל שלושת הבתים הבאים, המתחילים במילים "מחר עם הערב". אם ניקח לדוגמה את הבית השלישי:

(שם)

עכשיו הזוג מביט מערבה יחדיו, ואילו מחר כל אחד מהם יביט מערבה לבד. כי כאלה הם הנעורים עם אהבותיהם התמות. כל החיים עצמם מונחים על הכף בכל לילה. וכל פרידה היא אבדן של עולם אפשרי.

השיר מסתיים בדמעות הנקוות בעיניים כאשר הזיכרון של העבר שהיה ואיננו, עם המתיקות הסכרינית שרק הוא יכול ליצר, הופך את ימי האהבה האבודים לדמדומים.

(שם)

כל השקיעות האלה, זוכות להשלמה בשירו "בנתיבות"

אם ב"מוביל המשעול" העלם הלך, מובל על ידי כוח עליון שנחשף לפניו עם השקיעה, הפעם השיר מתחיל במילים:

(עמ' 17)

אם ב"עם השקיעה", השקיעות דיברו אל המשורר בערגה נוסטלגית, הרי שהפעם

(שם)

רעיון זה מתחזק בראשית החלק הבא של השיר, שם נאמר

(שם)

אבל כאן, יש להבחין במשהו אחר. אמנם ישנה השלמה עם השימוש במוטיב השקיעה, והרעיונות שהיו נאיבים ומקסימים בראשית עתה הם קרים ומנוכרים (לא בלי מידה נאותה של זעם נעורים). אבל כאן יש להבחין במשהו אחר. ראשית, התפיסה הפואטית המייחדת את אצ"ג, שמניחה אורך רוח אצל הקורא. השיר אמנם מחזיק את תכנו בפני עצמו, אך על מנת להבינו לעומק יש לזכור את ההקשר הרחב של השירים שקדמו לו. יש לזכור של אחד מהשירים האלה פורסם בעיתו בכרך שונה של כתב עת, לעיתים במרחק חודשים האחד מן השני. בתוך משך זמן המתפרש כמעט על פני שנה. ועם זאת דומה שאצ"ג מבקש מהקורא שלו "זכור -כבר דיברתי בנושאים אלה". אולי ניתן למצוא כאן רמזים לאופן שבו אצ"ג הבין עם השנים את הכוח של הפואמה הארוכה, בה ניתן להציג מוטיבים, להשתמש בהם לאורך זמן ומתוך ההתקדמות הזו להגיד משהו גדול יותר.

שנית יש לשים לב לאופן שבו השקיעה מדברת אל אצ"ג. עד כה שמענו את קולו הפואטי כבול בין סורגיו של משקל נוקשה וחריזה פשטנית. כאילו הנער הרוצה לכתוב שירה, וזוכר את הסונטות של היינה שאמו הקריאה לו, מתעקש לכתוב שירה כמו "שירה". ואילו כאן לפתע במילים "הוי אחי, שור אחי, אנכי שוקעת;" ולאחר מכן "למרחק, שור אחי, אנכי נובעת..." המצלול מקבל חיים משל עצמו. המקצב נשבר ומשקף דחיפות שגורם למילים לדחוק בקורא כדחוק הפרש בסוסו. זאת ועוד, השינוי הסגנוני הזה (והאיכותי, יש לומר), לא מופיע כאשר אנו שומעים את קולו של המשורר, אלא כאשר המשורר שומע את קולה של השקיעה. דווקא בהקשבה לקולה, בפתיחות הזו לדיאלוג עם הטבע, דיאלוג אותו הנער העסוק בניסיונות לצייר את עולמו הפנימי לא מסוגל לעשות, המשורר מתעלה מעל למבנה הכובל של ראשיתו.

השקיעה ליוותה את שיריו הראשונים של אצ"ג, ותלווה אותו בשיריו לאורך כל חייו, אבל דווקא כאן, ברגע שבו הוא למד להקשיב לה ולדבר מפיה, הוא מתנשא מעל לנטיב הסלול, רגליו כבר לא מובלות על המשעול, סביל לכוחות עליונים. אלא הוא הולך על שבילו בשבילו, פתוח לשמוע את הקולות שבאים ולהעביר אותן אלינו עם כל הפיוטיות המתפרצת שהטבע יודע להלחין.