הלהדמות

שוב התודעה שסופרת,

נופלים מצוואר בקבוק,

גרגרים של חול.

שוב החוויה שזוכרת,

זוכרת וגוזרת שיתוק,

שרק המוות נחלת הכול.

ובכלל אמרת לעצמך שהיום תנוח.

אמרת וחשבת

שיש מנוחה בלי לכתוב.

תראה את החיים שלך

פעם מצאת רע בשגרה

ועכשיו אתה שואל מתי כבר תורה?

מתגעגע לביטחון שלא היה מעולם

הכול בועות ואין משענת

רק פעימות.

ואם האפשרות היחידה שמותרת

היא להידמות

אז אפשר רק לא להידמות לכולם?

עולם מלא אני ובלי אותנטי

עולם שרואה רק אג'נדה באתני

הם שולפים חרבות בשם נכויותיהם הקולינריות

אבל מפנים את גבם לעוד רצח עם שנעשה בשמם
ולא.
אני לא מדבר על הכיבוש או הגירוש או הדיעוש של העולם.

שתקתם בשם הלהידמות כשבנו סביב כולנו חומות.

כשאמרו שזה להגנתכם

הנהנתם שאתם מכבדים את זכות קיומו של הנרטיב הזה

ודיברתם עם כל שכמותכם על החובה להכיל את האחר.

אני לא אנקד את השיר הזה,

כדי שלא תשגו לחשוב שזו שירה

ואז תתמלאו בהערכה עצמית

שאתם אלה שבזמנם החופשי קוראים שירה.

וגם אם בטעות נשברה לי שורה,

בסך הכול חיפשתי שגרה.