וויליאם שייקספיר, מתוך "אגדות אמתיות - כרך ב'"

בשנת 1564, נולד בעיירה סטראטפורד אפון אייבון, לא רחוק מלונדון, אדם בשם וויליאם שייקספיר. לנו השם הזה מעורר יראה והערצה ששמורה ליוצרים הגדולים ביותר שהאנושות זכתה לארח, אבל אז איש לא ידע שהתינוק הקטן הזה יגדל להיות גדול המשוררים של השפה האנגלית והמחזאי הגדול ביותר בכל הזמנים.

אביו היה מעבד עורות שהתקין כפפות לתושבי העיירה. הוא היה אדם אדיב, מנומס ורציני וזכה לכבוד רב בקהילה. מעורבותו בענייני היום יום, נכונותו ליישב סכסוכים בדרכי שלום ולעזור לחבריו במהרה זיכו אותו במשרה המכובדת של טועם השיכר העירוני, ולאחר מכן גם במשרת ראש העיר. "אתה רואה?" אמר לבנו וויליאם כשהלה גדל קצת, "בעזרת עבודה קשה והגינות תוכל גם אתה להצליח".

משרתו המכובדת של האב אפשרה לו לשלוח את בנו לבית הספר היוקרתי של העיירה. זה היה בית ספר מאוד מיוחד לתקופה, שכן תכנית הלימודים שלו הותקנה ברוח גל ההומניזם החדש שהתפשט באירופה. לפי הגישה הזו, חינוך הילדים לא יכול להסתמך רק על לימוד קריאה וכתיבה, מתמטיקה ותנ"ך. אלא צריך גם להעשיר את מוחותיהם של הילדים בלימוד הספרות הקלאסית של יוון ורומא, ובלימוד שירה, היסטוריה ופילוסופיה.

וויליאם הצעיר השקיע המון בלימודיו. הוא למד היטב לטינית ושינן שירים שלמים בעל-פה. אהובים עליו במיוחד היו שיריו של אובידיוס, סיפורי ההיסטוריה של פלוטארכוס והמחזות של סנקה. היום הכותבים הגדולים האלה כמעט לא נלמדים בשום בית ספר, אבל אם תהיה לכן הזדמנות, אני ממליץ בחום לפתוח את הספרים שלהם ולגלות בהם עולמות שלמים של קסם וחוכמה.

בוקר אחד, במהלך אחד הטיולים היומיים של וויליאם ואביו מהבית לבית הספר, השניים עברו ליד הבית הגדול והמפואר ביותר בעיר, שהיה שייך לאחד מסוחריה העשירים. "עבודה קשה והגינות" הזכיר האב לבנו, "בעזרת שני אלה תוכל יום אחד לגור בבית גדול כמו זה".  

יום אחד, הגיעה לעיירה להקת תיאטרון נודדת וויליאם הלך ביחד עם שאר תושבי העיירה לראות את ההצגות שלהם. איננו יכולים לדעת מה עבר בראשו של הנער כשראה לראשונה הצגת תאטרון. התלבושות המפוארות, הדיאלוגים המהירים והקסם המיוחד הזה שמתרחש כאשר במה ומספר שחקנים הופכים פתאום לעלילה חיה בממלכות רחוקות. אבל אפשר להיות בטוחים שמשהו עבר בראשו של הנער, משהו ששינה לנצח את מסלול חייו.

אחרי ההופעה וויליאם הצעיר הלך לשוחח מעט עם השחקנים, הוא גילה שהלהקה איבדה לא מזמן את אחד משחקניה, ושאלו אותו אם ירצה להצטרף איתם למסע ההופעות כדי למלא את החלל. שייקספיר לא היסס. כך, בעודו רק בן שבע-עשרה, יצא ביחד עם הלהקה למסע הופעות קצר שהסתיים בעיר הגדולה לונדון.

באותה תקופה, התאטרון נחשב לעסק מפוקפק במיוחד ולמרות שכולם אהבו ללכת ולראות הצגות ולא הייתה הרבה הערכה כלפי שחקנים שמבזבזים את זמנם על הבמה. לכן, בתי התאטרון בלונדון ניצבו בצד השני של נהר התמזה, הרחק מבתי הממשל המכובדים, לצד מסבאות, בתי הימורים ובתי בושת. למרות החברה המפוקפקת לשייקספיר הצעיר הייתה זו חוויה נפלאה, והוא נהנה מכל רגע, עד שהגיע הזמן לשוב לביתו ולהפוך לאדם מכובד כמו אביו.

כך כשהוא כבר בן שמונה-עשרה, שייקספיר חזר לסטראטפורד אפון אייבון, התחתן עם עלמה ממשפחה טובה בשם אן התווי והחל לעבוד בעבודה המכובדת, האפורה והמשעממת של פקיד בבית המשפט. חצי שנה אחרי נישואיהם נולדה בתם הבכורה סוזנה ואחריה הצטרפו גם בנם המנט ובתם הצעירה ג'ודית'. למשפחה הצעירה היה כל מה שמשפחה צעירה צריכה כדי לחיות – היה להם בית נאה ודי הכנסה כדי לספק לילדיהם חינוך טוב, בגדים ומזון. אבל משהו היה חסר בליבו של וויליאם הצעיר. משהו לא הסתדר.

בעולם התאטרון יש מונח לבעיה ההיא שוויליאם הרגיש – חיידק הבמה. אשר מידי פעם מוצא את מקומו בקרביהם של אנשים תמימים אשר זכו לחוות את פיק הברכיים שמופיע לפני פתיחת הווילון, את ההתרגשות שבמופע החי, הפחד מטעות והכבוד והגאווה שיש בהשתחוויה הסוגרת הופעה מוצלחת.

וויליאם נדבק בחיידק הזה במהלך טיולו הקצר עם הלהקה הנודדת ואחרי שנים ספורות בביתו הודיע לאשתו ולילדיו שעליו לחזור ללונדון כדי להגשים את ייעודו בתיאטרון. הוא הבטיח לבוא ולבקר בכל פעם שיתאפשר לו ולשלוח אליהם כספים ברגע שאלה יופיעו.

כך, קרוע בין הכאב על המרחק ממשפחתו וההתרגשות שבאה עם תחילת הרפתקה חדשה, שייקספיר יצא ללונדון וצעד היישר אל בניין התאטרון של "אנשי הלורד צ'יימברלין". היו שם כמה שחקנים שהכיר מטיולו והוא קיווה שהיכרות זו יהיה בה די כדי לזכות אותו במקום בלהקה.

אבל זה דבר אחד להצטרף ללהקה נודדת קטנה לתקופה קצרה ודבר אחר לחלוטין להתחיל קריירה בתאטרון בלונדון, בדיוק בתקופה שבה כל לונדון פקדה את התאטראות בכל יום. וויליאם הצעיר הבין שאם ירצה להיכנס את העולם התחרותי הזה, יהיה עליו להתחיל מלמטה – הכי למטה. ובימים ההם, להתחיל מלמטה משמעו להישאר מחוץ לתאטרון. בתפקיד השומר על הסוסים של החברה האצילה של העיר. כך קרה שאיש התאטרון הגדול ביותר בכל הזמנים, החל את הקריירה שלו בתאטרון בתור חניון.

המשרה הנמוכה לא דכדכה אותו. העולם הוא במה ואני השחקן הצועד עליה, אמר לעצמו והחל למלא את תפקיד החניון הטוב ביותר שיכול היה לעשות. הוא זכר את שמותיהם של כל האצילים ושל סוסיהם, ודאג להתבדח איתם בעודו עוזר להם לרדת מכרכרותיהם ומלווה אותם אל הכניסה לתאטרון. אופיו הנעים ולשונו החדשה כבשו את ליבו של כל אציל שנקרה בדרכו ולא עבר זמן רב עד שזכה לכך שאחד מאצילים אלה המליץ למנהלי הלהקה לקבל אותו לשורותיהם כשחקן וכותב.

שייקספיר שמח מאוד על ההזדמנות, אבל מהר מאוד הוא הופתע מכמות העבודה והכישרון שנדרשו ממנו. שכן, שחקנים באותה תקופה לא רק היו צריכים לזכור את כל המילים, להגות אותן בקול רם ובצורה ברורה וכמובן - לשחק בצורה אמינה, אלא גם היה עליהם לדעת לשיר, לרקוד, לסייף בחרב ואפילו לנגן בכלי נגינה. אם זה המחיר שהבמה דורשת ממני, גמר עם עצמו, אשלם אותו בלב שלם.

שייקספיר לא רצה רק לשחק. הוא ידע שכשרונו האמתי טמון בכתיבה. הוא אפילו כתב לעצמו כמה מחזות. אבל, זה דבר אחד לכתוב מחזה על הדף ודבר אחר לחלוטין להציג הצגה מול קהל. על הדף בדיחה יכולה להיראות מצחיקה, אבל על הבמה בדיחה מצחיקה אך ורק אם הקהל צוחק ממנה. למרבה המזל לשייקספיר היה כישרון גדול להביא את הקהל שלו לצחוק גדול בשנינותו החדה. במהרה הוא הפך להיות המחזאי הראשי של הלהקה ומחזותיו החלו לעלות בפני קהל.

הייתה זו זכות גדולה והוא לא התכוון לתת לה ללכת לאיבוד. בכל בוקר היה קם לעבוד עם הלהקה על ההצגה, לערוך חזרות ותיקונים לקראת העלייה לבמה. כשהגיעו הצהריים היה תופש את מקומו על הבמה לצד חבריו ומשחק את חלקו בסיפור ועם השקיעה, אחרי שהקהל עזב, היה יושב לאור נר ועורך תיקונים במחזה שזה עתה עלה ועמל על כתיבת המחזה הבא שיעלה.

היו הרבה תאטראות בעיר וכולם התחרו על קהל הצופים בכל ערב. הצגה מוצלחת עלתה לעיתים פעמיים באותו היום למשך שבועיים, אחריה היה צריך כבר להעלות משהו חדש. שייקספיר עמל לילות כימים וכתב בכל שנה ארבעה מחזות חדשים וכולם היו יפים ושנונים וקסומים.

בהתאם לרוח התקופה, שייקספיר כתב מחזות היסטוריים על מלכי אנגליה הישנים, שכן אלה היו אהובים במיוחד על הקהל, ולצדם העלה גם קומדיות קלילות ומשעשעות ששימחו את לבבות הצופים עד מאוד.

פעם אחת, אפילו הגיעה המלכה אליזבת' בכבודה ובעצמה לחזות באחד ממחזותיו. היא כה התרשמה מכשרונו של המחזאי הצעיר שהחלה להזמין אותו ואת להקתו להופיע בפניה בארמון המלוכה הבריטי.

השמועה במהרה התפשטה בעיר שיש מחזאי צעיר שהגיע מהכפר ושהוא כותב טוב יותר מכל הכותבים האצילים והאקדמאים ששלטו בעולם המחזאות והקהל הצביע ברגליו ומילא את חלל התאטרון בכל פעם שעלתה הצגה חדשה של מר שייקספיר.

עם ההצלחה הגדולה שייקספיר מצא פחות ופחות זמן לבקר את משפחתו בסטרדפורד, אבל הוא לא דאג להם משום שעם הצלחתו הגדולה הגיע גם השגשוג הכלכלי, והוא היה מסוגל לשלוח לאשתו ולילדיו די כסף כדי שאלה יחיו בנחת וברווחה.

גדולה אמתית באה בכל מיני צורות וגוונים ואין נוסחה אחת לפיה ניתן לדעת איזו יצירה נועדה לגדולה ואיזו תישכח לדראון עולם. שייקספיר ידע זאת ולא הייתה לו שום לנוח על זרי הדפנה של הצלחתו ולהמשיך לעשות מאותו הדבר שוב ושוב עד שלקהל יימאס ממנו וממחזותיו.  הוא הצליח להצחיק, לרגש ואפילו ללמד את קהלו כמה דברים, אבל הוא רצה יותר – הוא רצה לגעת בנשמותיהם של הצופים. כך הוא ישב וכתב טרגדיה חדשה. סיפור פשוט על זוג אוהבים בהם הגורל החליט להילחם. קראו להם , ולמחזה המספר את סיפורם, רומיאו ויוליה ושייקספיר נתן בפיהם כמה ממשפטי האהבה הנאים ביותר שהאדם הצליח להעמיד על הכתב. ערב הבכורה הגיע ושייקספיר הביט בקהל הצופים בעוד זה עקב בדריכות אחר העלילה של הסיפור. כשהגיעה הסצנה הסופית, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל.

לגעת בנשמת הקהל זה אחד היעדים הגדולים שאליו יכול אמן לשאוף. ומי שזכה להצליח במשימה הקשה הזו זכה למקומו בגן העדן של האמנות. שכן, אין הרבה פסגות גבוהות מזו. אבל שייקספיר זיהה פסגות גבוהות מזו והייתה לו כוונה לטפס על כולן. למרבה המזל, אל הכוונה הצטפרו מהר מאוד הנחישות, הנכונות לעבודה קשה וכמובן הכישרון והוא החל לחפש במחזותיו דרכים לגעת השאלות הגדולות ביותר של הקיום האנושי – מה הוא האדם? מה הוא הגורל? מה טיבו של העולם? אפילו הצליח אף לשאול את השאלה הגדולה מכולן – להיות או להיות?

למרות שאיפותיו הפילוסופיות הוא לא שכח שהצגה נועדה להיות מוצגת מול קהל ולמרות שמחזותיו הפכו מסובכים יותר ויותר הם המשיכו להלך את קסמם על הצופים. כך, כשהגיע זמנה של המלכה אליזבת לעזוב את עולם החיים והמלך ג'ורג' לקח את מקומה, להקתו של שייקספיר נבחרה להיות הלהקה המלכותית. היא שינתה את שמה ל"אנשי המלך" ושייקספיר היה למחזאי מגדול ביותר והמצליח ביותר בלונדון.

עם ההצלחה הגדולה שייקספיר לא שכח את משפחתו. הוא שב לסטראטפורד לביקור ארוך, אשר במהלכו קנה את הבית השני הכי גדול בעיירה. היה זה אותו הבית שראה בילדותו בטיוליו עם אביו.

שנתיים לאחר מכן חבר ללהקתו ויחדיו הם בנו אולם תאטרון חדש שיהיה כולו שלהם – תאטרון הגלוב. בזכות הם יוכלו לא רק לבחור מה להציג ומתי – כל הרווחים מהצלחתם יגיעו ישירות לכיסיהם. כך, שייקספיר ביחד עם חברי להקתו האהובים הפכו לכמה מהאנשים המכובדים והעשירים ביותר בלונדון. לא פחות מאותם אצילים גדולים שנהג להחזיק את סוסיהם בזמן שאלה צופים בהצגות של אחרים.

בעקבות שייקספיר והגלוב אמנות התאטרון הפכה להיות אמנות מכובדת ומוערכת על כולם ומקצוע השחקנים, שבעבר נהגו לבוז לו ולזלזל בעושקים בו, הפך להיות אחד המקצועות הנחשקים ביותר בעולם ועד היום אנשים אוהבים לעקוב אחרי שחקנים גדולים, לראות את יצירתם ולקנא בחייהם.

כשהגיע לקראת גיל חמישים, שבע שייקספיר מהצלחתו. במשך שלושים שנה הוא נכנע לחיידק הבמה וזה הוביל אותו לפסגות הגדולות ביותר שאדם יכול להגיע אליהם בחייו ועתה הגיע הזמן לשוב לביתו ולמשפחתו ולנוח.

למרות שחלפו מאות שנים מאז שנכתבו, מחזותיו מעולם לא ירדו מעל במות התאטרון ועד היום. אינני יודע מתי תקראו את סיפורי זה, אבל אין לי ספק שביום שזה יקרה, תוכלו לבדוק את תכניית התאטרון בעירכם ולמצוא שם לפחות הצגה אחת אותה כתב וויליאם שייקספיר.