חופשה משפחתית, פרק 12: שמוני

הגיע השעה. חלום בן למעלה מעשור הולך להתגשם. לפני שנים שאם אמנה אותן ארגיש זקן מאוד, הייתי סטודנט שרק החליט להיות סופר. התחלתי לכתוב רומן בשם "מון בלאנק". רומן שבמרכזו אדם אשר, מפחד מזקנה, מחליט לעשות איזה משהו גדול, פשוט בגלל שהוא ממש רוצה לחוות איזה משהו גדול. הוא מחליט לטפס על המון בלאן למרות שאין לו שום ניסיון בטיפוס ושם, בסוף החלק הראשון של הרומן הוא מוצא את מותו. אחרי שכתבתי את החלק הראשון נתתי לכל חברי עותק לביקורת. היא הייתה חיובית מצד כולם מלבד אחת - חברתי הטרייה אז, אחרי שנים של דונז'ואניזם פתולוגי, קטלה אותו והכריחה אותי לשכתב אותו. שכתבתי ואכן החלק הראשון של הספר זכה בפרס הירשון לספרות מטעם האוניברסיטה העברית ובפרס סמיט ליוצרים צעירים - המשכתי לכתוב את החלק השני שלו אך, בסופו של דבר, הנחתי אותו בצד. הייתי בטוח שאסיים אותו ביום מן הימים, אבל אז הייתי בחור צעיר שמפחד מהמוות ורוצה רק להרגיש איזה משהו גדול וניסיתי לטפס על רומן מבלי שהיה לי כל ניסיון רציני בכתיבה.
לאובססיה של הספר עם מון בלאן נבעה משירת הרומנטים האנגלים ומהרוח הקסומה שהמשוררים האלה השרו עלי בשנים ההן. אבל משם היא המשיכה לאובססיה לגבי הדבר הזה שנקרא "הר". קולרידג' אמר שאם הוא ירצה לכתוב את הספר הגדול שלו, יהיה עליו ראשית לקרוא במשך עשר שנים ואז לכתוב במשר עשר שנים נוספות. החלטתי שכך אעשה.
השנים חלפו והחברה ההיא אז הפכה לאשתי ולאם בנותיי, ואכן קראתי ולמדתי במשך עשור, ואכן אחריהן התחלתי לכתוב ולהרצות ולקשקש בפייסבוק, ותמיד נשאר בי הרצון הזה – לסיים את הרומן שלי, והחלום הזה – לראות את המון בלאן. ראינו אותו כבר לפני-כן, מלמעלה בטיסה הלוך, ומציץ לעברנו מרחוק במרפסת של וולטיר, אבל עכשיו, עם גבנו לטירה ופנינו לכפר שמוני, ההר הראה את פניו.
קשה לנסוע על הכבישים המטפסים את האלפים. לפחות, זה מה שסופר לנו, ובעיני רוחנו דמיינו כבישים צרים ומפותלים הכולאים אותנו בין צוק לבין תהום. ראינו כאלה בצרפת, פעם אחת כשהרב גוגל החליט שהוא מצא קיצור... אבל להפתעתנו מצאנו כבישים יפים וסלולים, נוחים ודו סטריים. הבעיה הייתה, כך למדנו, להמשיך להסתכל על הכביש כשההרים האלה מביטים עליך מלמעלה. כמו שופט עליון שרואה הכול.
כשהגענו לשמוני והתמקמנו במלון שלנו, שמחנו לגלות שההר החליט למקם את עצמו בדיוק מולנו, אבל בקטע ידידותי. מיהרנו לצלם תמונה משפחתית מול הנוף ואם תתבוננו בתמונה המצורפת (אתם כבר תדעו איזו מהן) ניתן לראות בעיני את התרגשותי הילדותית.
יש משהו בהר הזה ששם את הכול בפרופורציות. זו הייתה הבשורה הגדולה של הרומנטים. הם אמרו "כן" להשכלה, ולקדמה, ואפילו "כן" למהפכה. אבל תוך כדי הם תמיד דאגו להזכיר שהעבר עוד מלא בסודות, והיער עוד מלא בפיות וההר, ההר הזה, תמיד יביט עלינו מלמעלה.
איפה כל הטירות שביקרנו בהן ואיפה הדבר הזה? פתאום, "ישנתי בטירה" נשמע כמו בדיחה של נמלים. ולא כבשנו אותו, לא הגענו לפסגה שלו, פשוט ישבנו למרגלותיו. אולי זו הנחמה שחשים חובשי הכיפה. הנחמה שנובעת מהזכות לשכון בקרבה לשכינה. לי אין את הנחמה הזאת בדרך כלל. בעוד נשמותם של אחרים מתרוממת מתשובה, שלי נוסקת ונושקת לשאלות. תשובות יש הרבה, ורובן טובות, אבל בשבילי, הפלא של האפשרויות שמותירה הדלת הפתוחה של השאלה יפה מידי בשביל לסגור אותה. ועם זאת, ההר.
ברומן שלי כתבתי: " הכפר שמוני נראה כמו שהוא היה צריך להיראות, נדמה היה כאילו קודם מישהו צייר את הגלויה של הכפר ואז בנו את הכפר לפי ההוראות שהוא הכין." התיאור לא היה כל כך רחוק מהמציאות. מה שהוא לא לקח בחשבון זה את היצע האפשרויות המטורפות שהכפר הזה מכיל. אפשר לקחת רכבל למקום שהופך את הנוף לאלוהי, ורכבל למקום שבו נגלים אגמים. אפשר אפילו לקחת מספר רכבלים בזה אחרי זה ולהגיע לפסגה הצמודה למון בלאן. יש עשרות מסלולים רגליים, מסלולי אופניים, מסלולי טיפוס. וכולם מביאים אותך לאושר עילאי שנגלה רק לצועדים בשביליהם. אבל אנחנו הגענו עם ילדה בת שנתיים ואחת שבדיוק השבוע מלאו לה חמש. ולכן לא היה מה לדבר על הליכה ארוכה מידי, ולא על אופניים ולא על כל מיני דברים שמסכנים אותן במחלות גבהים. כישראלים, אנחנו לא חושבים על עליה ברכבל כמשהו שצריך לדאוג ממנו. אולי זו הבעיה שלנו – בארץ הקטנה שלנו יש נופים באלפים, כולם יפים, אבל אין לנו הר. אחד כזה שיעמיד אותנו במקומנו. לאירופאים יש את האלפים, במזרח יש את ההימלאיה, לאמריקאים יש את הרי הרוקי ואת רוקי, ולרוסים יש את החורף, אבל לנו? לנו כל כך חסר הר שהחלטנו להילחם על גבעה קטנה ולקרוא לה "הר" ו"בית".
והנה שוב גלשתי לפילוסופיות, זה מה שזה עושה לי, אפילו עכשיו, כשאני רק נזכר בהר. בחרנו מקום לבלות שבו הבנות יוכלו גם להנות ולא רק מ"נוף". מושג חדש שהן למדו בטיול במהלך שעות ארוכות של נהיגה כשאמא או אבא קורא להן "בנות! תראו את הנוף!". המקום היה פארק שעשועים, אבל לפני שיינו יכולים לצאת אליו, היינו צריכים לחכות לבנות. מסתבר שבזמן שאנחנו התארגנו הן הזיזו כיסאות אל המרפסת, הניחו מספר פירות וגבינות על צלחת וישבו יחדיו לפיקניק מאולתר.
נתנו להן לסיים אותו ויצאנו לפארק השעשועים של שמוני. הכניסה לפארק הייתה מוזרה: לא היה לו שער, ולא הצלחנו למצוא אנשים שעובדים במקום. מסתבר שבכל הפארק הזה, שהכיל איזה חמישה עשר מתקנים, היו אולי שני עובדים. זו שמוכרת כרטיסים למי שלא יודע להפעיל את המכונה האוטומטית, וזו שמעלה אנשים על רכבת ההרים ומסבירה להם איך – הם – שולטים על מהירות הרכבת ועל הבלמים. אחרי מחקר קצר למדנו שכל המקום הזה מופעל על ידי מטבעות ושאנחנו אחראים שהילדים שלנו יהיו קשורים על כיסאותיהם, לא ייכנסו לטרמפולינה עם נעליים ובאופן כללי שהם לא יתפגרו באחת משבעתלפים הדרכים השונות שהמקום מאפשר. מגניב.
לארוחת ערב הלכנו למסעדה. המסעדה השנייה והאחרונה שלנו לטיול הזה. הזמנו פונדו לשולחן שהיה אלוהי כמו שסיר של גבינה חמה ודביקה נשמע, וביקשנו אסקרגו כמנת הפתיחה. כל ההכנה לטיול איימנו על הבנות שהן יצטרכו לאכול שבלולים, ולא התכוונו לוותר על ההזדמנות הזו. מסתבר שאסקרגו זה משהו במרקם של מוּלים דחוסים במקצת ובטעם של פסטו וחמאה. טעם לא רע, אבל את כל הסיפור ניתן לסכם במילים "לא כזה להיט".
חזרנו למלון, השכבנו את הילדות לישון, ויצאנו למרפסת עם בקבוק של שרדונה חביב. זה לא היה אירוע לבזבז בהימורים על בקבוקים לא מוכרים. הכפר ממוקם רחוק מכל עיר ורובו חשוך בלילה. מהסיבה הזו רואים כוכבים רבים בלילה, וההר הופך לכתם שחור שתופס חצי מהנוף. עדיין לא יכולנו להוריד ממנו את העיניים. בקטע מוזר, ישבנו ודיברנו על ההר, מנסים להבין את סוד כוחו. ואז קראנו יחדיו את השיר "מון בלאן" של פרסי שלי, ואת "המנון לפני הזריחה, בעמק שמוני" של קולרידג'. הרגשנו טוב עם עצמנו עם כך שהגענו לאותן מסקנות כמו המשוררים ופנינו יחדיו למיטה.
כשהתעוררנו, ראינו איך השמש מתקשה בעצמה לטפס עד לראש ההר. הכפר כולו התעטף בערפל מנומנם ואנחנו נהננו מקפה אחר קפה, ומנוחה.
בבוקר המאוחר טיילנו שוב בין רחובות הכפר. גילינו שיש רק חנות אחת של צעצועים ולכן בעליה מרשה לעצמו לפתוח אותה רק בין שתיים לשבע, ולדרוש מאה וארבעים יורו לדובי בגודל בינוני. מצד שני יש המון חנויות כמו קולומביה, אלפיין וכל שאר החברות האלה שבפרסומות שלהן יש דוגמנים עושים ספורט עם רקע של הרים לבנים. מהסיבה הזו, חנות כמו קולומביה, שאצלנו מתמחרת את עצמה במטילי זהב, דורשת כאן מחירים נמוכים במיוחד. קטע מוזר איך שיש הגיון בין ביקוש להיצע.
עצרנו ליד פסל של דה סוסיר, וסיפרתי לבנותיי על האציל העשיר שהפך את הכפר לבירה של האלפים, אחרי שהציע פרס נדיב למי שימצא את הדרך לפסגת שמוני. הכפר קיים ככל הנראה עוד מהמאה ה15, אבל עד המאה ה18, איש לא העז לטפס אל ההר. ואם היה מי שהעז – הוא לא חזר. אנשים פירשו את הרעשים השונים שבאים מההר כנשימותיו ונהימותיו של דרקון. בפרס זכה ז'אק בלמאנט, יליד שמוני. שהצליח לטפס על ההר בשנת 1786, בעזרת חברו הרופא מישל-גבריאל פקארד. אותו השפיל ורמס בדרכו אל הפרס. אחרי שני אלה הגיע תורו של דה סוסיר בעצמו ואחריו הגיעו עוד רבים. מספיק כדי להפוך את שמוני לעיירה עשירה מאוד.
כשהגיע הטיול בכפר לסופו הלכנו בחזרה אל המלון שלנו. הגיע הזמן להמשיך את דרכנו אל היעד הבא, אבל לפני כן נותר עוד דבר אחד לעשות. פעם, בזמן שלמדתי לתעודת הוראה, היה דיון בכיתה על כמה שזוגיות ועבודה ובאופן כללי החיים זה משהו קשה שצריך להתמודד איתו. לתומי שאלתי "אבל מה עם סתם לרוץ על הגבעות ולהנות לפעמים?" וכול הכיתה הסתכלה עלי בזלזול, אשר אחת מהתלמידות הוסיפה לו "אף אחד לא באמת רץ על גבעות". מאז אנחנו דואגים לרוץ על הגבעות בכל פעם שיש לנו הזדמנות כזאת. למרבה המזל, בדיוק מאחורי המלון שלנו, הייתה גבעה מושלמת לכך.
כשעזבנו את הכפר הקטן, הבנתי פתאום שאני מוכן לסיים את הרומן.