חופשה משפחתית, פרק 4: הדרך לאנסי

 אחרי הביקור בביתו של וולטיר, הגיע הזמן לנסיעה הבין עירונית הראשונה של הטיול שלנו – מז'נבה לעיר הנופש היוקרתית אנסי. אני אומר יוקרתית, אבל אני בעצם מתכוון יקרה. מפתיע כמה שהיא יקרה. אנסי היא העיר שאליה אנשים שחיים בפריז, ז'נבה ולוזאן הולכים כדי לנפוש. היינו מוכנים לכך ולכן, במקום להזמין אחד מהמלונות המופקעים של המקום, הזמנו דירה חביבה במרכז החדש של העיר. אבל לפני שנגיע אל הדירה צריך להגיע אל העיר, ולשם כך יש לנהוג.

בצרפת יש שתי דרכים לנהיגה בינעירונית – הדרך המהירה והנוחה, אשר תיקח אתכם דרך כבישים חדשים, מהירים וישרים, או הדרך היפה והארוכה, אשר תיקח אתכם דרך כבישים צדיים, בין כפרים ציוריים, גבעות ירוקות ופרות שאיכות החיים שלהם כל כך יותר גבוהה משלך, שהן גרמות לך להרהר הסבת מקצוע והתחלת סטז' כפרת חליבה צרפתית. אל השיקולים האסתטיים האלה יש להוסיף עוד שיקול אחד קטן: הדרך המהירה היא כביש אגרה שעולה בערך יורו לקילומטר. 
בהתחשב בכך שהטיול שלנו הכיל למעלה משבע-מאות קילומטרים של נהיגה, ובהתחשב בכך שרצינו אשכרה לראות את צרפת בזמן הנהיגה ולא רק את הכביש המהיר והמונוטני, לחצנו על הגדרה פשוטה בגוגל מפס ששמה "הימנע מכבישי אגרה", בדקנו שש פעמים שגוגל לא שוגה לחשוב שאנחנו אופנים ויצאנו לדרך.
בערך בזמן הזה גילינו שבכל רכב צרפתי מותקן מקל קסמים מיוחד שיש לו את הכוח להשפיע על הסביבה ממרחק. בצד השמאלי של ההגה, לא רחוק מכף היד של הנהג, היה מקל מיוחד אשר לחיצה שלו כלפי מטה גורמת לאור כתום להבהב בצד שמאל, והרמה שלו כלפי מעלה מבצעת את אותה מגיה שחורה בצדו הימני של הרכב. האור המכושף הזה גורם לנהגים מסביבך, ככל הנראה באמצעות טלפתיה, להבין את תוכניותך ולהתאים את נהיגתם על מנת לאפשר לך להגשים את משאלותך. לא ניתן לתאר את העוצמה האדירה של כוח האיתות הזה. בעזרתו ניתן להחליף נטיבים, לבצע אכיפה ואפילו לפנות, מבלי לגרור אחריך סדרה של חריקות בלמים וצפירות.
כה התרגלתי להשתמש בכוח האיתות הזה שאחרי שחזרנו שגיתי לחשוב שהוא נמצא גם במכוניתי הישראלית. השתלבתי לתוך כביש ירושלמי ממוצע בצידו הימני ואחרי כן התכוונתי לעבור נטיב אחד שמאלה, על מנת לבצע פניה שמאלה כעבור עשרה מטרים. מיותר לציין שהתוצאה לא הייתה מה שחשבתי שתהיה. 
פעולת האיתות שלי גרמה לנהג שהיה בערך מאה מטרים מאחורי להאץ את מכוניתו על מנת לעקוף אותי לפני שאבזה את כבודו בפנייתי, לאחר מכן, כאשר שגיתי לחשוב שמעבר הנטיב יתאפשר לי בכל זאת, הוא המשיך לחרוק בבלמים שלו תוך כדי צפירה ארוכה במיוחד, לעקוף את רכבי מימין, לפתוח את חלונו לצידי ולשחרר לעברי חוות דעת מפורטת לגבי התרשמותו מתוצאות מבחן האיי-קיו האחרון שלי ומהמקצוע של אמי. אכן דורותי, אמרתי לעצמי, את כבר לא בקנזס.
אבל תרשו לי לעזוב את ארצנו, ולשוב לנהיגה הרגועה בצרפת. היות והתשנו את הבנות כהלכה, הן נרדמו פחות או יותר ברגע שהתחלנו לנסוע, אבל מכיוון שהנסיעה נמשכה שעה וארבעים, הן הצליחו להשלים שעת שינה, להתעורר ולהתחיל, מסיבות השמורות עמן, תחרות צווחות מחרישות בתיו הייחודי הזה שיש לילדות קטנות, שיכול לגרום לגבר בוגר לדמם מהאזניים. החזית ההורית השיבה גם היא בצעקות לכיוון המושב האחורי, והחלק השני של הנסיעה המשיך באווירה פסטורלית ורועשת, כאשר מידי פעם מבט מתנשא ושופט נשלח לעברנו מפרה רועה זו או אחרת.
לבסוף הגענו לאנסי, נכנסנו לדירה שלנו, פתחנו בקבוק יין אלזקס ריזלינג שהיה מאכזב במתיקותו ולאחר שעה קלה של מנוחה והתארגנות, יצאנו לאכול את ארוחת הערב שלנו במסעדה מקומית חמודה בעיר העתיקה של אנסי. 
המסעדה לא הייתה מסעדה צרפתית במובן היקר והמעודן של המילה, במקום זאת בחרנו בטיול הזה להתמקד במסעדות שיספקו לנו את הטעמים המקומיים של אזור הסבואה. מה שאומר, בעיקר, גבינות שמנות חמות, דביקות ואלוהיות. במסעדה הזו בחרנו את המאכל הלאומי של הצד הצפוני של הסבואה – גבינת הרבלושון – מוגשת בצורה המוזרה הקרויה "רבלושונייז". מה שהסתבר כהצלחה קולינרית מסחררת וטעות לוגיסטית איומה.
על מנת לאכול את הרבלושונייז המלצרים מפנים לך את מרכז השולחן ומציבים עליו מתקן ברזל שבחלקו העליון רוחשות גחלים לוהטות. את גוש הגבינה שלך, אתה אמור להניח על מגש ולהשחיל אותו לסדק במרכז המנגל ההפוך הזה, כך שהגבינה תימס ואתה תוכל לשפוך אותה על לחם, נקניקים או כל מה שתחפוץ לשפוך אותה עליו. 
זה היה טעים מאוד, אבל לחשוב על האחריות המוטלת על זוג הורים עייפים, שצריכים לשמור על שתי ילדות קופצניות ליד ערימה של גחלים לוהטים, היה משהו שהיינו צריכים לעשות לפני שהזמנו את מלכודת המוות הזו.
הבנות מאוד רצו להתנהג יפה, הן התחילו את הערב מקסימות ומתוקות באמת, אבל כאן כדאי להזכיר לקורא שהיום הזה התחיל באנמסה בטיול במרכז העיר ובשוק, המשיך לפארק ליד הווילה דיודטי, לביקור בטירת וולטיר, לטיול בפארק הסובב את הטירה, לנסיעה בין עירונית ארוכה, להגעה לדירה חדשה וממנה לטיול רגלי עד למסעדה שבה גם היה צריך לחכות לאוכל. במילים אחרות הן ממש רצו להיות מתוקות, אבל העמסנו עליהן כל כך הרבה שהן פשוט לא היו מסוגלות לכך. גם אנחנו לא. אכלנו כמו כלבים מורעבים, הזמנו חשבון כמו פושעים וברחנו משם חזרה למלון, להשכיב את הילדות לישון ולסיים את היין שפחתנו לפני כן.
באותו הערב רבנו. היינו מותשים והיה ברור שאם הטיול הזה ימשיך ככה, עדיף לקפל הכול ולחזור הבייתה. זה לא שלא היינו במקומות נפלאים, יפים ומרגשים, פשוט היינו בהרבה מהם ביום אחד שהתחיל ממש מוקדם ונמשך עד הרבה יותר מידי מאוחר. אבל לפני שנהיה חכמים ונוכל לעבד את העובדות הברורות האלה, היינו צריכים להוציא קצת קיטור זה על זו, ולהיכנע לעייפות שתשחרר את התסכול מקרבנו, ולמנות זה בפני זו את כל הדברים שעשינו לא בסדר בחודשיים האחרונים.
אחרי הקיטור יצא, נרגענו ופתחנו בקבוק נפלא של שטרנוף דה פאפ שצבעו היה שחור כדיו וטעמו כדם של מלכים אבל קליל באופן מפתיע. התנצלנו זה לזו על התנהגותנו הקודמת וקיבלנו על עצמנו מספר החלטות חשובות להמשך הטיול:
א. לא לחנך יותר את הילדות במהלך הטיול. בשביל זה יש את הבית ואין טעם לבזבז תסכול ומאמצים כאשר יש כל כך הרבה גירויים חיצוניים חדשים ומוזרים שפועלים כאן נגדנו. 
ב. לתת להן לחוות את הטיול איך שהן רוצות ולקבל את זה שגם להן זה קשה ומוזר לא פחות מאשר לנו. 
ג. להיות מוכנים תמיד לשחרר ולוותר בהתאם למה שקורה בשטח. באנו להנות, לא למלא את הכרטיסייה שלנו במקומות שונים ותסכול.
ד. לעשות מאמץ אמתי לנוח. זו חופשה, לא מסע כומתה.
ה. לעבור בכל ערב, עדיף עם בקבוק יין או שניים, על התכנית למחר ולקבל ביחד החלטות ושינויים לגביה, על מנת ששנינו נהיה מוכנים לבאות והימים שלנו לא יהיו עמוסים לעייפה כמו היום..
וכך, עייפים אך רצוצים הלכנו לישון, וטוב שכך – כי למחרת חיכה לנו יום ארוך ומלא בהרפתקאות...