מבוא לחיים - פרק ראשון - העיר

אוקיי, אני שמח להעלות את הפרק הראשון של פודקאסט חדש בשם "מבוא לחיים".

זו תכנית חדשה שלי ב"רדיו מרכז העיר", בכל פרק אקח נושא אחד ואציג אותו מבחינה היסטורית או פילוסופית כדי לראות אם יש בו משהו מיוחד שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.

התכנית הזו היא תוצאה ישירה של המחקרים שערכתי כאן באתר אז לחלק מכם הנושאים יהיו מוכרים.

אני ממש רוצה לשמוע חוות דעת וביקורת כי זה רעיון חדש שאני לא ממש יודע איך להעביר אותו למדיום הזה.

הפרק הראשון נקרא "העיר" והוא מסכם את התוצאות של המחקר בנושא זה שהחל בסדרת הרצאות במסגרת "בית ריק - הקיבוץ" והמשיך לפרקים מספר היסטוריה שפורסמו כאן באתר בשם "העיר" שבתקווה יום אחד יהפכו לעבודת דוקטורט היסטוריוסופית בנושא.

האזנה נעימה!

העיר - סיכום, חלק ג'

שנות השישים של המאה העשרים העלו את הנרטיב של האחר למעמד כמעט שולט בשיח האקדמי. הגישה המדגישה את האחר באה כמתקפת נגד לחלוקה הגזעית שנפוצה בין שנות העשרים לשנות הארבעים. נרטיב אך, למרות התפוצה הרחבה שלו, לא היה הנרטיב היחיד שהתפשט בשיח הציבורי. בעקבות המלחמה הקרה, החל משנות החמישים החלה להתפשט ראייה היסטורית של מעצמות על וחברותיהן, העולם כולו חולק לתומכיהן של ברית המועצות וארצות הברית, מתוך הבנה המתבססת, באופן עקרוני, על גישותיהן הכלכליות-מדיניות השונות של המדינות האלה.

גישה זו החלה לדעוך אחרי איחודה המחודש של גרמניה ונעלמה לחלוטין מהשיח עם התפרקותה של ברית המועצות. זו הייתה אחת אחת הגישות המכלילות ביותר של ראייה היסטורית וכמו הרוב המוחלט של גישות מכלילות, הייתה שגוייה לחלוטין.  דומה היה שככל שהעולם נהיה קטן יותר בעיני תושביו, כך חוסר היכולת של בני האדם להכיל את הריבוי והגיוון שהוא מורכב ממנו מביאים אותם שוב ושוב לקבלת חלופה לגזענות שתשמר את הגדרתם האישית של הפרטים ביחס לשונה. רעיון 'מעצמות העל' בא להחליף את רעיון 'בנות הברית' ו'ציר הרשע', שעזר כל כך להגדרה העצמית של ארצות הברית ובנות בריתה.

בשנות התשעים החלה להתעורר מחדש רעיון האינדיבידואליות כערך עליון, והזהות האישית של הפרט נתפשה כחשובה יותר משייכות לדת, גזע, לאום או לשאלה "באיזה צד הורי הוריך היו במלחמה". מתוך הדגש המחודש הזה על אינדיבידואליות, ואני אומר מחודש משום שאינדיבידואליות הייתה ערך עליון גם בעבור החברה הפלורנטינית ברנסנס, והחברה הרומנטית בלונדון, עלו מחדש גם הערכים של אוטונומיה, פלורליזם ורב-תרבותיות.

בתגובת הנגד להתפשטות רעיונות אלה קם סמיואל פ. הנטינגטון בספרו המשפיע "התנגשותן של ציוויליזציות". הנטינגטון מציג תמונת עולם המחלקת את העמים השונים, המדינות השונות והערים השונות לשבע או שמונה ציוויליזציות נפרדות, מתוך ביטול מוחלט של התלות ההדדית של כל גוף כזה עם העמים הסובבים אותו.

בין הציוויליזציות השונות, הנטינגטון מייחס חשיבות יתירה לשלוש ציוויליזציות – המערב, האסלאם והציוויליזציה הסינית. חלוקה זו אינה אלא צורה מכובסת של גזענות ושנאת זרים.

באשר לתרבות הסינית, הנטינגטון אינו רואה הבדל בין קוריאה, תאילנד, טאיוון, לאוס, וסין ומייחס לכולן תרבות "קונפוציאנית", על שם קונפוציוס. זאת למרות, שקונפוציוס לא היה אלא אחד מתוך מסורת ארוכה שנקראה בשיאה, ממלכת מאה הכיתות. לצד קונפוציוס, הייתה שפעה לא פחות מהותית ולעיתים הרבה יותר, הגישה הדאואיסטית והגישה הליגליסטית. מלבד זאת, דומה שהיום, התרבות הסינית מושפעת לא פחות ואולי אף יותר מהגישה המרקסיסטית-לניניסטית ואף מהקפיטליזם והאימפריאליזם האמריקאי. במילים אחרות, לכל נקודת השקה היסטורית או גיאוגרפית שבה נערך מפגש בין התרבות הסינית לתרבויות אחרות הייתה השפעה מכריעה על הזהות והתרבות הסינית ובלי להכיר בכך, לא נוכל באמת להבין מה פירוש הרעיון "להיות סיני".

באשר לאסלאם, הנטינגטון מתעלם מההבדלים המהותיים שבין האסלאם הסוני למסורת השיעית, לאופי השונה והמוגדר של צורת האיסלם המופיעה בתורקיה. בצורה מוזרה של עיוורון צבעים היסטורי, הנטינגטון מתאר אומה אסלאמית (רעיון אוטופי שהיה קיים עוד מימיו של הנביא), כדבר שריר וקיים. הוא גאה בעצמו שהוא הגיע לפרסום כלל עולמי בזכות טענתו במאמר מוקדם ש"לאסלאם יש גבולות מדמים", מבלי להכיר בכך שטענתו נכונה רק בגלל שכל הגבולות מדממים, מכיוון שגבולות משורטטים בדם. מלבד זאת הוא מסרב להכיר בכך שהזהות של אותן אומות להן הוא קורא "מערביות", לא הייתה קיימת אלמלא ההשפעה המהותית שהייתה לאסלאם עליהן, ולא רק בצורת מלחמות הדת אותן הוא כה אוהב להזכיר, אלא בעיקר הודות לשיח ההדדי ולדיאלוג האינטלקטואלי שהתרחש בין המזרח למערב בין המאה השמינית למאה השתים-עשרה.

חוסר ההבנה של הנטינגטון את התרבויות הזרות לו, יכול היה להיות מובן, אם הייתה לו הבנה נאותה של תרבותו שלו. ללא ספק, היצור המוזר ביותר בספרו של הנטינגטון הוא הכימרה הזו שלה הוא קורא "המערב".

תיאור של המערב כיצור נבדל ושונה משאר העולם אינו ייחודי להנטינגטון, ישנם ספרי תולדות הפילוסופיה, תולדות האמנות, וספרי היסטוריה רבים המשמרים את התפיסה השגויה הזו. הנרטיב הישן והמיושן המספר את סיפור המערב כדבר שנולד באתונה, המשיך לרומא, עצר לרגע קט בירושלים ומשם דילג בקלילות על פני אלף שנה של "ימי ביניים" אל הרנסנס האיטלקי, מרפורמציה, הנאורות, ההשכלה, הרומנטיקה והמודרנה.

הנטיגנטון אף מגדיל עוז ומתאר תרבות מערבית קתולית-פרוטסטנטית שמקפיה את אירופה, צפון אמריקה, דרום אפריקה, בריטניה ואוסטרליה. הוא מפריד את יוון מהמערב בגלל הנצרות האורתודוקסית השלטת בה ומתעקש לתאר את ארצות הברית כמרחב אנגלו-אירופאי נוצרי, למרות שבין ארצות הברית ומערב אירופה מבדילים מאתיים שנה של התבדלות.

הקונסטרוקציה הזו של אמריקה לבנה נוצרית בעלת זהות מוגדרת משמרת את השקר הישן שאינו רואה באזרחיה השחורים, ההיספנים, האסיאתיים, היהודים והמוסלמים אלא זרים הנמצאים בקרבנו. ארצות הברית אינה נוצרית ואינה לבנה, היא מורכבת מכל מי שדורך על אדמתה בין אם הוא אזרח, מהגר או תייר. היא מורכבת מכל מי שאוכל באחת מרשתות המזון המהיר שלה החובקות את העולם ומכול אחד שחולם עליה ומייצר אותה בעיני רוחו כמרחב של חופש או כפייה.

המערב, אם אכן יש דבר כזה, לא יכול להיות מנותק מהמזרח שבתוכו. אין מערב בלי בבל, בגדאד וזאנאדו. המערב הוא מומיה מצרית מאחורי זכוכית ונציאנית במוזיאון פריזאי. המערב הוא תרגום ערבי של אריסטו במנזר פרנציסקני בבליז. המערב הוא כומר אפיסקופלי במרכז אמריקה שמספר סיפור פרסי על גן עדן וגיהינום. המערב הוא בן פרוורים לבן עם מכנסיים רחבות וכובע מצחייה הפוך דובר איבוניקס. המערב הוא בירה במתכון אשורי המורמת בפאב גרמני לשבחי הגזע הטהור. המערב הוא תנ"ך עברי המתורגם מיוונית ללטינית ומודפס בטכניקה סינית בעליית גג גרמנית. המערב הוא חולצה מטאיוון שנמכרת בהודו לקניינית הולנדית, עליה מודפס הסמל של חברת נעליים אמריקאית, שנמצאת בבעלות יפנית עם מפעלים באינדונזיה.  

כנגד רעיון הציוויליזציות, כמו גם כנגד רעיונות אחרים שפירטתי כאן, הספר הזה נכתב. בעידן שבו העולם מקושר בתוך עצמו באינסוף חוטים מקשרים, כבישים, קווי מתח וסיבים אופטיים, זהות לאומית נחשפת כלאומנות ופשיזם וזהות תרבותית המובדלת מכל אחת מאחיותיה משולה לניתוק עובר מרחמו.

עם זאת עדיין אנו יכולים לדבר על זהות עירונית – יש ברלין  - גם אם היא מורכבת ממוסלמים, נוצרים, יהודים, בודהיסטים, אתאיסטים וניאו נאצים – יש ברלין. והתרבות שיוצאת ממנה, בין אם היא דרשה של אימאם או מוסיקת טכנו ממחסן מתחת לגשר – היא תרבות שיוצאת מברלין.

לא רק שיש זהות עירונית, ישנה 'עירוניות' מסוימת שנשמרה בתנועתה לאורך כל ההיסטוריה – הבנה של הצורך בתנועה חופשית של רעיונות כמו גם של סחורות, ההבנה של הצורך בהסדרה של תנועה זו תחת חוק אחיד בכל העיר, לבל תאכל אחת הקבוצות בעיר את אחיותיה החלשות ממנה. הבנה שיש לדחות כל צורה של שחיתות שעלולה לגרום לעיר להירקב מבפנים.

תפיסה זו משותפת לאזרח העיר ניו-יורק ולאזרח טביליסי, היא משותפת לפועל מבייג'ין ולכבאי מתל אביב. לפיסה זו לא אכפת לאיזה כיוון אתה מתפלל או מה אתה אוכל, רק אכפת לה שלא תתפלל למותי ולא תכפה עלי את תזונתך. תפיסה זו חפצה באפשרויות לשם האפשרויות, בתנועה בשם התנועה ובחירות לשם החירות.

בעידן כמו לשנו, חשוב להבחין שישנן שני סוגים של הגירה; הגירה אזורית המכילה תנועה של אנשים ממקום שבו התקוות גוועות למקום שמבטיח תקוות חדשות, והגירה "בין עירונית" – מעיר המבטיחה עתיד מסוג אחד לעיר המבטיחה עתיד אחר.

דומה שיש מה לדבר על "שוק חפשי" של ערים. שוק שבו כל עיר מציעה לטובי אזרחי העולם זכויות מסוימות על מנת לשכנע אותם לנוע דרכה. בין אם כתיירים, כסטודנטים, כמהגרים או כפליטים כול עיר מציעה תנאים שונים למחייה, כפי שהיא מציעה מיני מזונות שונים. בתחרות החדשה הזו, העיר שתזמן יותר תנועה, תנצח ותזכה להיות בירת האימפריה הבאה, העיר שתיסגר בתוך חומותיה ותרחיק את הזר מאדמותיה – תגווע ותמות. מציאות זו כבר קיימת גם אם עדיין אין אנו מכירים בה. 

העיר - סיכום, חלק ב'

במחצית השנייה של המאה העשרים, בתגובה ישירה למלחמת העולם השנייה וזוועותיה, החלה להתפתח באירופה הגישה הקונטיננטלית בפילוסופיה. אין זה המקום לסקירה מקיפה של תחום מרתק זה בהיסטוריה של הרעיונות האנושיים, עם זאת דומה שעיני שהצגת של מספר מושגי יסוד שעוצבו מתוך השיח הקונטיננטלי, יכולים להאיר בפנינו את האופן שבו המצב העירוני נתפש על-ידי עיני המחשה העכשווית.

בעקבות ניטשה וקירקגור, דרך הוסרל והיידגר, ועד ניסוח סופי על ידי סארטר וקאמי, המושג 'אותנטיות' זכה למעמד חשוב כערך של העולם הפוסט-מודרני. בעקבות הנזקים הנוראיים של רעיונות הלאומנות והפשיזם, נוצר צורך להדגיש את החשיבות של המעמד של הפרט והזהות של הפרט כדבר נבדל ובלתי תלוי מהזהות הלאומית או התרבותית שלו. הדרישה לחדול מכפיפת האזרח למערכת ערכים לוקאלית או אוניברסלית ולשחררו לחיפוש ההגדרה העצמית שלו אינה, כפי שגרסה מדוללת של הרעיון גורסת, צורה של מסע פנימי שכל אחד צריך ליטול, אלא מציאות אימננטית של האדם בעולם ככלוא בחירות של חופש הבחירה שלו. לא עוד נוכל לעמוד מאחורי ציווי קטגורי, כפיפות למערכת חוקים אזוריים, או התניות ביולוגיות המגדירות את הפעולות שלנו, אלא כל פעולה היא תוצאה של בחירה אישית שלנו, שאינה תלויה בדבר חיצוני לנו.

מעמד חדש זה של האחריות של הפרט הביא את החברה האנושית לערוך סקירה מחודשת של הערכים המעצבים אותה ושל מערכות החוקים שנוצרו מערכים אלו. עיקרון החירות, שהיה מקובל מאז עידן הנאורות כערך אוניברסלי, חשף את הדו-פרצופיות של החברה המחזירה בו. דו-פרצופיות שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביחס למין הנשי, ביחס לעמים אחרים, לדתות אחרות, וביחס למה שנתפש כגזעים אחרים. החברה הנאורה והחופשית זיהתה את עצמה לפתע כאימפריאליסטית, שוביניסטית, שמרנית וכבולה בתוך מערכת המשמרת ומחזקת את המציאות הזו.

ההבנה הזו זכתה לגושפנקה מתוך מושג נוסף שזכה לדגש מחודש בפילוסופיה הקונטיננטלית – רעיון הנרטיב. בעקבות פירוק הערכים החיצוניים והאוניברסליים וחשיפתם כחסרי יסוד תאורתי מספק, החלה הגישה ההרמנויטית והפוסט-סטרוקטורליסטית לזהות את האופן שבו אנו קוראים וכותבים את הטקסטים המעצבים את התרבות שלנו. תהליך זה, שהודגש על-ידי הוגים כמו גאדאמר ודרידה, גם הוא חשף את האופן היורו-צנטרלי שבו אנו נוטים לייחס עליונות לנרטיב אחד קנוני הנע מיוון לרומא, מדלג באלגנטיות מעל ימי הביניים, קם לתחייה ברנסאנס, זוכה לעידוד על ידי הנאורות ואחריה ההשכלה ומסיים בשמחה בוינה.

לא רק שהתמונה הזו חסרה את המקום הראוי של התרבויות האחרות שבתוכה – תרבויות כמו תרבות בגדאד, קונסטנטינופול ותרומתם ההכרחית של המונגולים, היא גם מתעלמת מנרטיבים אחרים המתקיימים לצידה.

נרטיבים אלה, בשלב ראשוני זה של ההכרה בהם, היו בעיקר הנרטיבים של הצד הנפסד, או הנשכח. בתהליך של ניסוח מחודש סופרה ההיסטוריה מתוך מתן דגש לצד השני – האישה, העבד השחור, היליד האמריקאי, קורבנות האינקוויזיציה,  רדיפת המכשפות והאימפריאליזם האירופי הפכו להיות הגיבורים האבודים של הסיפור של המנצח.

אך גם כאן התוצאה הייתה חלקית. התוצאה הייתה תרבות של שנאה עצמית. האלימות והכפייה שהרכיבו חלק מהותי כל-כך מהתהליך התרבותי הפכו להיות המרכז שלו. בעיני רבים העיר הפכה לסמל של כפייה וכיבוש, תוצר של חיסול במקום תוצר של בנייה. היחס הבין-אנושי לא איבד את האלימות המרכיבה אותו, אלא החליף את היעדים שלה. נוצרה צורה חדשה של מלחמה שאויביה היו האבות המייסדים של הנרטיב הקודם. דור שלם קם נגד הערכים של הוריו ומחק את הישגיהם. גביע הניצחון הישן הפך להיות כתב תביעה בשם החלשים.

הסובלנות, שאת דגלה נשאו מנהיגי המאבק, הפכה להיות פרדוקסלית. "אנחנו סובלניים כלפי כל אדם – מלבד מי שאינו סובלני". הגבר שנולד וגדל לתוך מציאות המפלה את האישה, הפך להיות מקרבן עוד בטרם גיבש את דעותיו בנושא. בשם הפלורליזם, דעות אנטי פלורליסטיות נדחקו אל השוליים, אם לא הוקעו לחלוטין כבזויות.

אל תוך ההפשטה המופרזת הזו, הפילוסוף עמנואל לוינס ניסה לנסח תיאוריה מורכבת שתהיה מסוגלת להכיל את התמונה הבעייתית הזו. הכשל, אליבא דלוינס, לא נמצא באמונה שהכול צריכים להאמין בזאת או בזאת, אלא בכוליות עצמה – בכך שאנו מנסים למצוא או לכפות גישה כוללנית – גם אם הכוליות הזו קוראת לעצמה פלורליסטית וסובלנית. כנד תמונה זו לוינס הציג את האדם הבודד הכלוא בסופיותו, האדם מוגבל לעולמו דלו והדרך היחידה שלו לצאת מסופיות זו, אל עבר המרחב האינסופי המקיף אותו היא דרך האחר. המושג הזה של 'האחר' כונס בתוכו כל צורה של 'לא-אני'. האחר הוא עולם שאיננו עולמי ובלעדיו אני כלוא בתוך עצמי, בודד לא כל עולם לחיות בו.

ההכרה באחר הזו כחלק בלתי נפרד מהעולם שלי היא שלב ראשון בלבד. במחקרי זה ניסיתי להציג פרדיגמה מעט שונה לספר את הנרטיב הקולקטיבי. מתוך הדגש על רעיון התנועה, ניסיתי להעביר תמונת עולם שבה האחר הוא אני. תמונה הפורשת מארג שלם של תנועה רעיונית שאינה משליכה החוצה אלא מטמיעה ואוספת, משנה ומשתנה ללא הרף.

הנרטיב שהצגתי הוא בהכרח חסר. לא רק בגלל שישנן עוד תחנות רבות בדרך שהזנחנו, אלא בגלל שאין דרך לייצר נרטיב שלם. משום שאין נרטיב שלם. משום שאין נרטיב אחד. ועם זאת איננו יכולים אלא לספר, בכל רגע נתון, נרטיב אחד. כאן נמצא ההבדל המהותי ביני לבין האחר. האחר הוא אני שסיפרו לו, שמאמין ב, ושמספר נרטיב אחר.

ההבדלים האלה בסיפורים אינם מהוויה יחסים שונים לאיזו אמת חיצונית שהיא היא ההיסטוריה הנכונה והאחת, אלא הם חלק בלתי נמנע מהתהליך עצמו. סיפור הנרטיבים מייצר את המציאות הסובבת אותנו ומניע אותנו לקראת עתידה. מתוך כך ביקשתי לייצר נרטיב החוגג את היחס ההדדי בין התרבויות, במקום ליצר סיפור המשמר את הנרטיב הקנוני או את זה האלטרנטיבי. לייצר נרטיב שאינו מבדיל אלא אחד שרואה את הקו המחבר שבין החלקים השונים.

גישה זו עומדת בהתנגדות ישירה לצורת תפישה השולטת בשיח היום. היום, בראשית המאה ה-21, שני מושגים שולטים בשיח הציבורי – רעיון "המערב" כאיזו ישות מוגרת ונפרדת משאר העולם, ורעיון "הציוויליזציות" כדבר המבדיל בין תרבות אחת למשניה. בחלק הבא נתמודד עם מושגים אלה.

העיר, פרק שמונה עשרה - סיכום, חלק א'

לתחילת הספר

המסע שלנו בזמן ובמרחב מתקרב לסופו, וכמו בכל מסע, מספר הדרכים בהן צעדנו קטן בהרבה ממספר הדרכים בהן יכולנו לצעוד. ולצדי הדרכים בהן לא הלכנו, ערים רבות נותרו רחוקות משדה הראיה שלנו. לא נגענו בממפיס ותבי, ערי המלכים המצריות, ולא באלכסנדריה פנינת החכמה וההשכלה ההלניסטית. לא ביקרנו בנינוה או קרטגו אשר זכו למקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי של המערב. וכמובן, ערים רבות מודרניות מצאו את עצמן מחוץ לנרטיב הכולל – ערים כמו סנט פטרסבורג, טוקיו, מומבאי, ברלין והרשימה הזו יכולה להימשך עד אינסוף.

שלא יהיה ספק, לכל אחת מהערים האלה מקום חשוב בסיפור הכולל שלנו. אך מטעמים של רוחב היריעה והרצון ליצור תמונה רציפה העוקבת אחר ההתפתחות של סדרה של רעיונות בסיסיים, הלוך ושוב ממזרח למערב וקדימה עם חצו של הזמן, מצאתי לנכון לברור ולבחור את הערים שהופיעו בספר זה. מתוך כוונה לעמוד על העיקרון הבסיסי של התנועה כתנאי הכרחי לקיומה של עיר משגשגת ועל הקשר ההדוק הקיים בין כל הערים האלה.

אלמלא לונדון לא הייתה ניו-יורק ואלמלא רומא לא הייתה לונדון. אלמלא פירנצה לא הייתה הפריחה התרבותית בוינה ואלמלא זאנאדו לא הייתה הפריחה התרבותית של פירנצה.

התנועה הנצחית הזו שמצאה לה משכן בערים שונות לאורך ההיסטוריה נטלה אתה טכנולוגיה ודת, גישות כלכליות ורעיונות פילוסופיים, סחורות וערכים. כל מקום שדרכו היא עברה התאים את מתנותיה לזמנו ולמקומו ובדרך זו תרם את חלקו באבולוציה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה היום.

כל הערים בהן ביקרנו פרחו הודות לקבלת התנועה הזו ומהרגע שבו הם ביקשו לעצור, להינטע בעולמם ולעצור את השינוי המתמיד שמביאה אתה התנועה, הם התחילו להתנוון ולגווע. והתנועה מצאה לעצמה עיר חדשה לנוע דרכה.

מתוך כל הערים שבחנו, ניתן להוציא מספר עקרונות מהותיים שחזרו על עצמם מעיר לעיר. מימי חמורבי והלאה אנו יכולים למצוא שוב ושוב את עיקרון השוויון בפני החוק. החוק הוא אחד וכל התושבים, כולל המלך, נמצאים מתחתיו. כאשר, אלפיים שנה אחרי-כן, לואי ה14 ניסה להעמיד עצמו מעל לחוק, הדבר החל שרשרת נסיבתית שנגמרה עם הפלת השלטון המונרכי והשבת החוק למקומו הטבעי.

חמורבי גם חשף בפנינו את הצורך של העיר לשמר את כל קבוצותיה, ולספק עזרה לקבוצות החלשות על מנת שלא יירמסו על ידי הקבוצות החזקות. זאת משום שמנגנון התנועה של העיר, כשעון מכאני משוכלל, לא יכול להרשות לעצמו לאבד גם את הקטן שבגלגלי שיניו.

עיקרון נוסף המשמר את התנועה הוא החירות. הפרסים זכו לתמיכת העמים אותם כבשו היות והם שיווקו את עצמם כמשחרר מפני הכובש הבבלי. האתונאים אחדו את ערי יוון והתנגדו לפרסים בשם אותה חירות בדיוק. האימפריה הרומית ראתה את עצמה כמשחררת את העמים שהיא כובש מכבלי הבערות והברבריות אל עולמה של הזכות להיות אזרחים רומאים. בגדד פרחה הודות לחופש השיח והמחשבה שהתאפשר בכיתותיה.

המונח חירות היה שגור על שפתותיהם של כל העמים שהוזכרו בסיפורנו, אך הוא חווה שינוי מהותי במהלך הנאורות. בעידן שהו החלו להיות נדונים חוקים אוניברסאליים של הטבע במשנה תוקף, היו אלה שדנו בזכויות האוניברסאליות של האזרחים. בבסיס הדיון החדש הזה על זכויות האזרח ניצבה החירות באור חדש. למרות מה שנהוג לחשוב, הגורם לכך לא היה רק הודות להתפתחויות פילוסופיות בחברה, אלא גם הודות לשינוי מהותי בכלכלה העולמית. עד העידן הזה היחס בין המחיר של הסחורות ומחירם של בני אדם נטה לכיוון הסחורות – חומרי גלם היו יקרים וקשים להשגה, בעוד שידיים עובדות היו בשפע. אחרי המגפה השחורה וההיווצרות של איגודים וגילדות מקצועיות, בד בבד עם התפתחויות בסחר הימי והצפת הדרכים בחומרי גלם שונים, נוצר מצב שבו ערכן של הידיים העובדות עלה על ערכו של חומר הגלם. במציאות כלכלית חדשה זו, מן הסתם שיתעורר דיון בזכויות האזרח שכן, אדם יכול ליטול את חירותו (ואת ידיו) וללכת למקום שבו יעריכו את עבודתו והיא תזכה אותו, לא רק בשכר נאה, אלא גם בזכויות ראויות. גם כאן אנו רואים את כוחה ומקומה של התנועה.

באשר לכלכלה; האימפריה הבבלית, הפרסית, הרומאית, כמו גם האומה האסלמית, האימפריה המונגולית, הרפובליקה ההולנדית, האימפריה הצרפתית האימפריה הבריטית וארצות הברית, כולן שגשגו הודות ליכולת שלהן להעביר דרכן סחורות באופן חופשי ככל האפשר ולא רק, כפי שהיסטוריונים רבים מנסים לתאר, בזכות היתרון הצבאי היחסי שלהן. יתרון צבאי כובש שטחים, כלכלה חופשית ומוסדרת הופכת את השטחים האלה לאדמותיה של מעצמה.

המונחים 'אדמות' ו'שטחים', שהוזכרו בפסקה הקודמת, מביא אותנו לשגיאה נוספת הנפוצה בקשר לאימפריות. אנו נוטים לחשוב על אימפריות, ועל מדינות בכלל, כדבר התחום בתוך גבולות גיאוגרפיים. תפיסה זו נובעת מהשינוי המהותי בהגדרת המושג 'מדינה'. בין מקיאבלי בפירנצה למהפכה הצרפתית בפריס התגבש רעיון המדינה כדבר המאחד עמים שונים או דומים בתוך גבולות אחידים ותחת חוק אחד ושפה אחת.

תפיסה זו עומדת בסתירה עם המבנה של מעצמות הלכה למעשה. מעצמות מתחילות בעיר ונובעות ממנה החוצה. עם התקדמות המעצמה החוצה, ערים אחרות נכפפות אליה ודרכים נסללות בין הערים האלה. כמובן, ישנם כפרים ומושבות ומערכות קטנות ולא אורבניות בין עיר אחת לשנייה, אך אלה נשלטות על ידי העיר שכשבה את העיר שמקבלת את תנובתם ומסיהם. כך נוצרת מערכת של תנועה, מערכת של דרכים. ככל שהמעצמה משגשגת, הדרכים האלה עמוסות יותר. ככל שהדרכים עמוסות יותר, המעצמה משגשגת יותר.

אל תוך המערכת הזו מוצגות לעיתים חומות. אלה מבשרות על סופה של האימפריה, לא רק במרחב, אלא גם בזמן. חומת הדריאנוס גזרה את דינה של רומא, כשם שהחומה הסינית חתמה את דינה של האימפריה המונגולית.

אנו, שנתרגלנו למפות מדיניות המחולקות באופן נעים לעין בין גבולות שונים, נוטים לצייר בדמיוננו את האימפריות כתחומות בגבולות דומים. אך אין זה נכון. בתקופת רומא נאמר שהאימפריה הרומית משרעת לכל מקום בו המטבע הרומי נסחר, זו יכולה להיות צורה נכונה יותר להבין את התמונה. מפות עתיקות, כמו הארץ עצמה, לא הכילו גבולות, אלא רק את אלה שהגיאולוגיה יצרה; הרים, ימים ונהרות. רק במהלך מלחמת העולם הראשונה ובהסכמי החלוקה המדיניים שהתרחשו אחריה, נוצר מצב שבו אנו מוצאים גבולות הן על דפי המפות והן על הארץ, בדמות גדרות תיל ושדות מוקשים.

באשר לשפה, כאן נחבאת לה שגיאה נוספת. אנו נוטים לחשוב שבערים שבהן דנו דיברו בשפה של השליט שלהן – שברומא דיברו לטינית, בפירנצה איטלקית, ובניו-יורק אנגלית. אמנם, ייתכן ולמי מקוראי נדמה הדבר כמובן מאליו, אך זו שגיאה חמורה. בכל אחת מהערים שבהן דנו בספר זה דיברו שפות רבות. שכן העיר המשגשגת הינה מקום של מפגש. אמנם מערכת המשפט, מתוך רצון לשמר אל אחדותו של החוק, התנהלה עם שפה רשמית אחת, אך החיים עצמם נידונו בשפות רבות. ברומא דיברו בניבים שונים של ארמית, עברית, יוונית, לטינית, פרסית וגאלית. בפירנצה השיח המרכזי היה בניב הקטלוני, שלימים, לא מעט בזכות שירתו של דנטה אליגיירי, תהפוך לבסיס של השפה האיטלקית המודרנית. אך השיח הציבורי נהנה גם מיוונית, לטינית, עברית וערבית. בניו-יורק היום אדם יכול לחיות חיים מלאים אם שפה אחת, בין אם זו אנגלית, ספרדית, רוסית, ערבית, עברית או יידיש. האמונה הזו, באחדותה של השפה נובעת מתפיסות לאומניות שנוצרו במהלך המאה ה19 וה20, ואין לה אחיזה במציאות, אלא רק בדמיון הקודח של לאומנים רדיקאליים, שאינם מבינים את טיבו של העולם.

אלה המאמינים בארץ אחת, המתקיימת עם שפה אחת, מאמינים בארץ שנידונה לגווע ולהישכח. שכן, בהיעדר רב לשוניות, כשם שבהיעדר רב תרבותיות, לא ייתכן מפגש של אמת. בהעדרו של מפגש לא תיתכן תנועה רציפה. בהיעדרה של תנועה כל עיר גוועת.

אריסטו חלם על עיר המכלכלת את עצמה. מתוך הראייה הנוצרת מספר זה, חלום זה הינו בדיוני ובלתי אפשרי כמו הערים של טומאסו קמפנלה ותומס מור.

בחלק הבא, נבחן עוד שתי גישות נפוצות בימינו הנשללות בספר זה – תפיסתו של הנטינגטון על התנגשות הציביליזציות והתפיסה של האחר בפילוסופיה הקונטננטלית. 

העיר, פרק עשירי - זאנאדו, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

לחופש המסחר, חופש הדת וחופש המידע שייחדו את האימפריה המונגולית הייתה השפעה אדירה על העולם כולו. בחלק זה, לפני שנסיים את סיפורה של זאנאדו, נבחן כמה מההשפעות האלה, על מנת לבסס את הטענה שהעולם המודרני לא היה כפי שהוא אלמלא האימפריה הזו.

למונגולים לא היה עניין רב באומנות פלאסטית, עבורם ערכם של חפצים היה באיכות החומרים ואיכות העבודה שלהם והם העדיפו בהרבה בדים יוקרתיים התפורים ביד אמן ופרוות צובל, על פני ציורים ופסלים. אבל בתוך התנועה הנצחית של דרך המשי יצירות רבות נעו מכאן לשם. באיטליה, נחלו במיוחד הצלחה ציורי הסוסים הסיניים, מסורת ארוכת שנים בסין ששואפת ללכוד בתוך הציור הדומם את תנועתו הפראית של הסוס. באותה תקופה האמנות באיטליה ובאירופה בכלל הייתה קפואה ודו-ממדית, הופעתם של הציורים הסיניים ערערה את הקונספציות הדוגמטיות של האמנות ומהווה נקודת ביניים קריטית במעבר אל אמנות הרנסאנס האיטלקי.

הדפוס היה בסין כלי נפוץ להפצתם של עלונים וצווים מלכותיים מזה מאות שנים. הוא לא היה ממוכן ומשוכלל כמו הדפוס האירופאי, אבל הכתב הסיני, עם יכולתו לייצר תוכן רב במספר סימנים מצומצם, לא היה צריך שכלולים מסוג זה. כאשר רעיון הדפוס הגיע לאירופה חלפו להם קרוב למאה שנה עד שיוהנס גוטנברג, נפח גרמני, השכיל לראות את הפוטנציאל שלו. המכונה שהוא בנה היא וורסטילית במיוחד, את האותיות ניתן היה לסדר על לוח בכל סדר שנראה נחוץ ולאחר מכן ניתן היה להדפיס עותקים של אותו הדף ללא הגבלה. לדפוס הייתה השפעה מכרעת על התרבות האירופאית, האפשרות להפיץ ולשנע ידע במהירות הובילה למהפכה רעיונית מדהימה שזירזה והרחיבה את הפולמוס האירופי והובילה כך אל התקופה הקרויה הנאורות.

בנוסף, הפרוייקט הראשון של גוטנברג – הדפסתו והפצתו של התנ"ך – הוביל לראייה מחודשת של הערכים הדתיים ששררו באירופה במשך אלף השנים האחרונות. עד אותו הרגע, התנ"ך, שהיה מועתק באופן ידני על ידי נזירים, היה נחלת הכנסייה ונתפש כידע שאינו נחלת העם. עם הפצתו של התנ"ך על-ידי גוטנברג, הערכים המתוארים בספרי התנ"ך ובראש ובראשונה חייו של ישוע הנצרתי עוררו את אזרחי אירופה לשאול האם הכנסייה המוכרת להם אכן מייצגת את הערכים האלה. התשובה לשאלה זו הופיעה בדמות הרפורמציה.

בחצרו של קובלאי חאן נערכו גם מפגשים רבים ודיונים פתוחים בין אנשי מדע שונים  מסין ועד ארצות ערב. מנקודה זו הופצה ועוצבה האלגברה והשימוש באלגוריתמים במתמטיקה, כמו גם השימוש ב0 ובנקודה העשרונית. לצד זאת אסטרונומים ואסטרולוגים מוסלמים, פרסים וסיניים נפגשו אלה עם אלה בדיונים מסעירים על אופיו של היקום. חופש הדת ששלט בשיח הזה אפשר להם לשאול שאלות ולבחון בעיות בתצפיות שלהם מבלי להיות כבולים לדוגמטיות של פתולומיוס, אריסטו והתפיסה הנוצרית ששלטו באירופה. אמנם, לא היו להם הכלים המכניים כמו הטלסקופ, אבל השאלות שהם העלו והבעיות שהם זיהו היוו הזרז לחקר החלל האירופי וזכו לתשובה מידי קופרניקוס וגלילאו.

בתחום הצבא היו למונגולים שתי השפעות מהותיות הראשונה טכנולוגית והשנייה אסטרטגית. מבחינה טכנולוגית, המונגולים הביאו את אבק השריפה ואת שימושו בצורת התותח לאירופה ובזאת שינו לחלוטין את הלחימה בעולם עד היום. שלושת-אלפים שנה אחרי המהפכה האחרונה בתחום, שהחליפה את העץ והאבן בברזל ופלדה, עתה החלו בני האדם להשליך עופרת זה על זה. מנהג הנפוץ עד היום. במזרח, בואה של הפלדה הדמשקאית שינה את אמנות הכנת החרבות מה שהוביל, בסופו של דבר לפסגת להב הפלדה – חרב הקטנה היפאנית.

מבחינה אסטרטגית אנו מוצאים עיכוב בהטמעת הרעיונות המונגולים במערב. היות והמונגולים נתפשו במשך מאות שנים כברברים ברואי שטן, היועצים האסטרטגיים של אירופה לא חשבו שיש להם מה ללמד אותם. רק אחרי האסון של מלחמת העולם הראשונה, עם הדימום הסטגנטי וחסר התוחלת שלה, האירופאים הבינו שאולי ניתן יהיה למוד דבר או שניים מהמצביא הגדול ביותר שהעולם הזה ראה. בגרמניה הנאצים למדו ממנו את הרעיון של מתקפת הפתע וכך נולד הבליץ הידוע לשמצה שהכניע בזריזות את רוב אירופה. מהצד הבריטי, בהדרכת ווינסטון צ'רצ'יל, הם ניסו לשחזר את היכולת המונגולית להמשיך את מטחי היריות המונגולים שנמשכו ללא עצירה גם כשהמונגולים היו בנסיגה. התוצאה של הניסיון לשחזר את היכולת הזו הייתה המצאת הטנק.

אך לא רק במישור הרעיוני והטכנולוגי הייתה למונגולים השפעה מכרעת. בסוף המאה ה13 פורסם באירופה ספרו של מרקו פולו המפרט את מסעותיו לאורך דרך המשי ועד לחצרו של קובלאי חאן. ההוד וההדר שהוא תיאר, כמו גם הסיפורים המדהימים שלו על עמים רחוקים, תרבויות שונות ובמיוחד תיאורו את העושר הגדול הנחבא במזרח גידלו דור חדש של מגלי ארצות וספנים אשר רצו ליטול חלק בהרפתקה הזו. עניין זה זכה להתעוררות רבה במיוחד אחרי שהאימפריה המונגולית החלה להתפרק. אחרי נפילת "שלטון הזהב" המונגולי בצידה המערבי של האימפריה, דרך המשי נחסמה לתנועה, והסחורות הרבות שאירופה התרגלה להשתמש בהן חדלו להגיע. בעקבות זאת העמים האירופאים השונים, ובראש ובראשונה הולנד, אנגליה, ספרד ופורטוגל החלו לשלוח משלחות ימיות בניסיונות ליצור ערוצים אלטרנטיביים לדרך המשי שיוכלו להמשיך את תנועת הסחורות. כך נולד, בין השאר, הצי הסוחר.

עוד מסע ימי חשוב שנערך בחיפוש אחר העושר של המונגולים היה זה של קולומבוס. הספן הצעיר הזה, שקרא באדיקות את מסעות מרקו פולו כפי שהוא קרא את התנ"ך, רצה להגיע לחצרו של החאן המונגולי. חוסר התקשורת בין המזרח והמערב הוביל לכך שהוא לא ידע שהאימפריה המונגולית נפלה. כשהגיע ליבשת אמריקה, הוא שיער שהוא פשוט הגיע דרומית ליעד המצופה ולכן הוא שגה לחשוב שהוא בהודו ושהילידים באזור הם ההודים (האינדיאנים בשפתו).

באשר לזאנאדו עצמה, בשנת 1368, בעקבות המצאה של נשק חדש – הרובה הידני, הסינים הצליחו לנצח ולגרש את המונגולים ובמקומם החלה שושלת מינג המפוארת ששלטה בסין במשך שלוש המאות הבאות. שושלת מינג שינתה את שם העיר ג'ואנג דו לבייג'ין ולאחר שהם החריבו את העיר הפנימית של המונגולים הם הקימו אותה מחדש באותו מקום בסיגנון סיני אימפריאליסטי תחת השם "העיר האסורה", ממנה נשלטה סין על-ידי קיסריה עד המהפכה הקומוניסטית.

מיד אחרי הפלת שלטון המונגולים, הסינים גרשו מאדמתם כל זכר לעולם החיצון ונוצרים, מוסלמים ויהודים נתבקשו לעזוב. לאחר מכן שושלת מינג המשיכה בפרויקט הבנייה הגדול ביותר בהיסטוריה – החומה הסינית שנועדה למנוע מהמונגולים לשוב לאדמתם ובפועל סגרה את הממלכה לגישה יבשתית למאות שנים.  

העיר, פרק עשירי - זאנאדו, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם
ג'ינגיס חאן עזב את העולם בשיבה טובה כאשר הוא מוריש לילדיו ולנכדיו את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה. הוא לא הוריש להם אימפריה עם גבולות, אלא אימפריה עם חזיתות. ממזרח ג'ונג דו הייתה החזית לעולם שלם של עמים שנשלטו תחת אימפריית הסוּן. ממערב, אחרי כיבוש בוכרה וסמרקנד, חיכתה לילדיו של ג'ינגיס חאן העיר בגדד, בירת האומה האסלמית. ומצפון, אחרי שג'ינגיס חאן כבש ואיחד את השבטים השמאניים של ערבות סיביר, הוא הוריש חזית חדשה לאירופה. מעבר לים השחור, ציפה לו עולם שלם של אנשים חיוורים שלא ראו בו דבר מלבד ברברי.

למרבה הפלא ג'ינגיס חאן לא בנה שום מבנה, שום אנדרטה או מקדש, ארמון או כס מלכות. כל חייו הוא ישן באותו אוהל שבו ישנו חייליו, ואכל את אותו האוכל שאכלו חייליו. כאדם שחי לצדי נהרות ודרכים, הוא נשאר תמיד נאמן לחוק התנועה הנצחי של העולם, ומבני הקבע היחידים שהוא הקים היו גשרים.

המורשת של ג'ינגיס חאן לא הייתה מורכבת רק מאדמה וחזיתות. הוא לא רק הצביע לאן יש לרכב, אלא גם הראה את הדרך לשם. בחזונו, הוא הקים אימפריה כלל עולמית של חופש דת, חופש מסחר וחופש מחשבה מוחלט. הוא קבע חוקה אחידה לכל אדמותיו, עליה שקד כל חייו. הוא ניסח את חוקתו בשירים, כדי שאחרון החיילים האנאלפביתים יוכל לשננם. על מנת לאפשר תנועה של נציגים ממשלתיים, הוא המציא את החסינות הדיפלומטית. בנוסף הוא הסדיר את השפה המונגולית וקבע לה דפוס אחיד.

הוא שינה את מבנה הצבא המונגולי, פירק את השבטים הקטנים ואיחד את כולם לכדי יחידה אחת של מאה אלף פרשים ששום צבא לא היה יכול לה. בתוך עשור, צבאו של החאן הפך את הלחימה המשוריינת של אבירי ימי הביניים לבלתי רלוונטית. ושיטות המצור שלו , חיסלו את עידן הלחימה של הערים המוקפות בחומה.

ג'ינגיס חאן שלט בממלכתו, לא מעיר, אלא מגבו של סוס. ההיגיון המרכזי מאחוריו שיטתו היה הנאמנות: לכל עיר שרצה לכבוש ניתנו שתי אפשרויות – הישבעו אמונים לשליט האחד ותיהנו מהטובות הגשמיים והאינטלקטואליים של להיות חלק מהאימפריה, או תתנגדו ובמקרה זה עירכם תיחרב ליסוד ולא יישאר מכם זכר. כך ג'ינגיס חאן הוריש לצאצאיו אימפריה מוכנה לשימוש, עם תכניות מתקפה לעתיד, מודל שלטוני וכלכלי ואידיאלים חברתיים ודתיים. 

כאשר אנו מגיעים לתקופת שליטתו של נכדו, קובלאי חאן, האימפריה המונגולית שלטה על שטח שהיה גדול מהאימפריות הכבושות של אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר ונפוליאון ביחד. היא כללה את רוב השטחים של סין, אינדונזיה, מלזיה, תאילנד, קוריאה, צפון הודו, מונגוליה, אפגניסטן, פקיסטן, אירן, עיראק, טורקיה, רוסיה, בלרוסיה, אוקראינה, פולין, הונגריה, בולגריה, וסוריה. וקיבלה מיסים וטובות מארצות אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

תחת השפעתם של יועציו הסיניים, קובלאי חאן האמין שלא ניתן לשלוט על אימפריה כה גדולה, כמו אביו, מגבו של סוס. הוא החליט להקים בירה מונגולית חדשה בג'ואנג דוּ, או שונגדו, כפי שקראו לה המונגולים, או זאנאדו, השם האגדי שהיא קיבלה במערב. למרות שהעיר נבנתה בסגנון הסיני האימפריאליסטי, עבודות התכנון והבנייה נעשו על-ידי מהנדסים ואדריכלים מוסלמים מצידה הדרומי של האימפריה. בתוך העיר נבנו, לצד מקומות מסחר גדולים, גם מקדשים לכל הדתות שנהנו מחופש פעולה תחת שלטון המונגולים. היו שם מסגדים, כנסיות, מקדשים בודהיסטים ואפילו בתי כנסת לקהילת רבנים קטנה בה תמך קובלאי חאן. הדתות האלה לא רק נהנו מחופש פעולה עצמאי, בחצרו של קובלאי חאן הם גם  קיימו וויכוחים תיאולוגיים רבים תחת שיפוט באופן שמצביע על פתיחות בין דתית שנדיר למצוא גם בימינו.

במרכז המטרופולין הענקי שכלל בשיאו 11 מיליון תושבים, קובלאי חאן בנה עיר נוספת סגורה בחומות שם היה המשכן המלכותי. העיר הזו הייתה, בניגוד מוחלט לסביבה שלה, עיר מונגולית טיפוסית שנוצרה מאפס. מעגלי אוהלים רחבים השתרעו בתוך ערבה פתוחה שבה נשתלו עצים וצמחים מכל הממלכה. היה שם שטח מרעה רחב לסוסיו הלבנים של השליט ועל גבעה קטנה מעל לכל, נבנה ארמונו של קובלאי חאן עצמו.

אנו רואים כאן את האופן שבו המונגולים הצליחו לשמור על זהותם תוך שמירה על הזהויות השונות של נתיניהם. באופן זה הם לא נטמעו בתוך התרבויות של העמים אותם הם כבשו, כמו שקרה להוּנים, אלך שנים לפניהם.

תחת שלטון המונגולים, דרך  המשי הגשימה את יעודה ההיסטורי. מה שהיה בראשית טפטוף של סחורות שנעו לאט מקום למקום, משבט לשבט, הפך למנגנון מסחר ענקי שנוהל על ידי המונגולים מתוך ההבנה שהתנועה חייבת להיות חופשית ופתוחה. בדים כמו משי, מוסלין, סאטן, הגיעו מהמזרח לערים כמו דמשק ותדמור שם הם עובדו ונרקמו לבדים היפים והיקרים ביותר שניתן להשיג עד היום. פרוות נעו מהצפון אל הדרום. תבלינים שונים נעו מערבה ושינו לחלוטין את החך האירופאי, בזמן שעשבי תיבול מרפא ומשקאות אלכוהוליים נעו מזרחה ושינו את התרבות שם.

אבל לא רק סחורות נעו על הצירים האלה, אחרי מאות שנים שבהם הסינים שמרו על סודותיהם, היו אלה המונגולים שהביאו אל המערב את אבק השריפה, הנייר והדפוס. לרעיונות האלה תהיה השפעה מכרעת על עתידה של אירופה, אבל על כך נספר בפרק הבא.

העיר, פרק עשירי - זאנאדו, חלק א'

לתחילת הספר

הסיפור שלנו, עד כה, היה סיפור מערבי. אמנם, כל הזמן הזה נכחה בו התנועה המתמדת ממזרח למערב הלוך ושוב, אך ככל שזה נוגע לארצות המזרח הרחוק, אלה נותרו מחוץ לשדה הראייה שלנו. אין זה מתוך הנחה שדבר חשוב למערב לא התרחש שם. בהחלט ניתן היה ליצר, נרטיב מקביל המתרכז בערים מזרחיות ובתנועה המתמדת של סחורות ורעיונות ביניהם. אבל ככל שזה נוגע למפגש בין המזרח הרחוק והמערב, זה התרחש בנתיבי הקרוונים ומשלחות הגמלים של דרך המשי שהעבירה סחורות יקרות כמשי ובודהיזם הלוך ושוב.

אבל דרך המשי, על כל המרחבים שהיא כיסתה, הייתה דרך עירונית. המסחר בה, ככל שזה היה אפשרי, היה מוסדר. לכן, דרך המשי לא אפשרה תנועה חופשית בסדר גודל רחב מספיק להשפעה תרבותית עמוקה. מסחר מבוקר הוא מסחר מוגבל, דרך המשי לא היוותה שוק חפשי הפתוח ליזמים אלה שוק מוסדר מאוד ומוגבל מאוד שבו כל צד – הסיני מזה והמוסלמי מזה שולט על הסחורות שהוא מותיר למסחר. בשמים ובדים, כמו גם זהב וכסף עברו בצורה מסודרת, כאשר לכל שיירה היה ייעוד מוגדר לצד כמה חפצי נוי או ספרים שהסוחרים אספו בדרך כדי למוכרם בהמשך, אבל לכל צד היו גם הסודות שלו. לא ייתכן שהסינים ייחשפו למערב את סודות השיטה האלכימית שלהם לייצר אש קסומה, כשם שלא ייתכן שהדמשקאים יחשפו את שיטתם לייצור פלדה, או הוונציאנים יגלו את סוג הזכוכית השקופה. בנוסף לכך הדרכים הקשות והמסוכנות שהרכיבו את 'דרך המשי' אפשרו את תנועתם של קבוצות קטנות יחסית שיירות גמלים וקרוואנים.

התפיסה הזאת של מזרח ומערב עצמה הינה שגוייה לחלוטין. השגיאה הזאת מתבססת בעצמה על תפיסה עירונית, לפיה לאנושות יש עניין רק בחברות שיצרו תרבות עירונית.

בערבה העצומה שבין סין והודו לבוכרה ובגדאד חיו אימפריות ענקיות של תרבות נדודים שההיסטוריה שלהם נמשכת אחורה עד לראשיתן של תרבויות המערב והמזרח. משבטי הנוודים של השיונג-נו בערבות המזרח ועד הסקיטים בערבות המערב, מהאימפריה הפרתית ועד הסאקאנים, הקושאנים והסרמטים, מההונים ועד האימפריה הסאסאנית, מהשבטים הטורקמנים ועד האווארים, הבולגרים, הכוזרים, הפצ'נגים, המגיארים והקומאנים. למעצמות אלה הייתה תקשורת מתמדת עם הארצות הסובבות אותן – האימפריה הסינית, הרומית והאומה האסלמית, בין אם בדרך החרב והכיבוש או בדרך המשי והמסחר, אבל הן היוו חיץ שלא ניתן לעבור ובפועל עיצבו את התודעה של מה שהיום אנו קוראים לו המזרח והמערב. עד שהגיעו המונגולים.\

המונגולים היו קבוצת שבטים לא קטנה צפונית לסין שנהנו משני יתרונות מהותיים על כל יריביהם, האחד טכנולוגי והשני אנושי. היתרון הטכנולוגי היה הסוסים שלהם - המונגולים היו צאצאיהם של העמים הפרה-היסטוריים שבייתו את הסוס מלכתחילה. מלבד זאת, הערבות הענקיות המרכיבות את מרבית מונגוליה, עם האדמה הקשה שלהם יצרו זן חזק של סוסים שיכול היה לשמור על מהירות גבוהה למרחקים ארוכים. בשיאו, צבא מונגולי של עשרת אלפים פרשים, יכול היה לכסות אפילו שמונים קילומטרים ביום. יותר מכל צבא אחר אי פעם, כולל הצבאות המודרניים של המאה העשרים. היתרון השני שהיה ברשותם היה ג'ינגיס חאן, ללא ספק אחד המצביאים החכמים והאכזריים שההיסטוריה שלנו זוכרת.

בספר שמעמיד את רעיון העיר כנושאו, הדיון במונגולים נראה כלא רלוונטי. המונגולים, אחרי הכול, היו עם נוודים אשר ברוב תקופת שליטתם רדו בנתיניהם מגבו של סוג, להבדיל משליטה מכס מלכות. ערי המונגולים, וראשונה בהן הייתה קרקולום, היו יותר מרכזי מסחר וסדנאות מלאכה מאשר ערי מגורים ומרכזים ביורוקרטיים לשלטון. מצד המונגולים, הם העדיפו לחיות באוהליהם מחוץ לגבולות העיר.

בנוסף לכך, הייתה למונגולים גם גישה אנטי-עירונית באופן כללי. הם ראו בעיר כלא סגור שכובל אדם למקום אחד במקום שיהיה חופשי לחיות במרחבים הגדולים של הערבה.  גישה שלילית זו כלפי רעיון העיר בא לידי ביטוי לא רק בהימנעות המונגולים מהמגורים בתוך העיר, אלא גם בנכונותם להחריב ערים לחלוטין מבלי  הרבה סנטימנטים לתושביהן.

בין הדוגמאות הרבות שניתן להביא לערים שהמונגולים העלו באש, נתייחס כאן למצור על העיר ג'ואנג דו, או זאנאדו, בפי המונגולים, בירת האימפריה הצפונית של סין.

לאחר שלוש שנות כיבוש ושנה של מצור, ג'ינגיס חאן וחייליו הצליחו לכבוש את העיר. הם אספו את כל האנשים שהייתה בהם תועלת – סופרים, אמנים, בעלי מלאכה ובראש ובראשונה מהנדסים וכימאים – על מנת להביא אותם איתם אל מרכז האימפריה המונגולית. את היתר הם חיסלו. לאחר מכן העיר הוצתה וכל מבניה נהרסו, ולבסוף, על מנת לאפשר לסוסיהם מקום מרעה נאות בביקור הבא שלהם באזור. ג'ינגיס חאן ציווה לשטח את כל העיר ולרמוס אותה הלוך ושוב בעזרת הסוסים כדי שהאדמה תוכל לשמש בעוד מספר שנים כמרעה.

בחלק הבא נדון בשיבתם של המונגולים לזאנאדו, שני דורות אחרי ג'ינגיס חאן.

העיר, פרק שישה עשר – ניו יורק, חלק ב'

לתחילת הספר

בעקבות ה'עסקה החדשה' התושבים החלו לצאת מהמשבר הכלכלי של ראשית העשור. בניו-יורק, ולמען האמת בכל עיר שדיברנו בה עד כה, לא היו רק עשירים או רק עניים - לא כאשר הייתה למושבת אחוזות וויקטוריאנית, לא כשהפכה למושבת מהגרים, לא לפני ולא אחרי המשבר הכלכלי וגם לא עכשיו. עיר אינה יכולה להתקיים בלי נוכחות של כל רבדי האוכלוסייה. ניו יורק תמיד הייתה דוגמה טובה לכך: עיר שבה בצד אחד של הרחוב מקיימים הופעת גאלה לטובת בניית בתי ספר באפריקה, ובצדו השני נוברים באשפה. הדואליות הזו שבין ניו יורק של מעלה וניו יורק של מטה, תלווה אותנו לאורך כל החלק הזה.

לפני שנוכל לבקר בניו יורק של שנות החמישים, נעיף מבט קצר על העולם בין 1939 ל-1945, כאשר שילוב של רכיבים שונים גרם להתלקחות שפגעה בעולם כולו. בין חלליה של המלחמה ההיא היו לא רק אנשים - שנהרגו בכמות ששווה לסך כל ההרוגים בכל המלחמות שליוו את סיפורנו עד כה; גם ערכים, נימוסין והליכות הושלכו מהחלון - שכן, אחרי המלחמה הזו לא נותר מי שהיה מסוגל להטיף מוסר.

גרמניה, מושפלת מההסכמים של סוף המלחמה הקודמת ומורעבת מהמשבר הכלכלי, נאחזה בחלום של חזרה לימים בהם הייתה אימפריה משגשגת. ימים כאלה לא היו באמת מעולם, אבל האתוס לא צריך עובדות: הוא פורח בחוסר הוודאות של השכחה ושל השקר.

רוסיה, שעלה בה שליט חדש בשם סטאלין, נתבקשה להוכיח את עצמה בזירה הבינלאומית, אחרי שהוכיחה שהקומוניזם טוב יותר לתקופות משבר - שכן רעב מפורר את ערכי הקפיטליזם.

צרפת ואנגליה, האימפריות הישנות, מצאו את עצמן בשליטה על שטחים כה גדולים שלא ניתן היה להחזיק בהם יותר, שלא לדבר על להגן עליהם. הן חששו לאבד את שליטתן העולמית, בעקבות הסכם מפתיע בין גרמניה לרוסיה.

שאר מדינות אירופה חשבו לשווא שהמלחמה הזו תהייה כמו כל מלחמה אחרת, ורובה יתרחש בשיחות סלון של דיפלומטים, או בזירות קרב רחוקות.

לארצות הברית לא הייתה כל כוונה להיכנס לעוד מלחמה אדירה בצדו השני של הכדור - במיוחד עכשיו, כאשר הצליחה סוף סוף להשיב לעצמה תקופה של שגשוג כלכלי - נסחפה לפתע לתוך המלחמה בעקבות מתקפה על אדמותיה (התקפה יפנית על המל פרל הרבור) - המתקפה הראשונה על אדמות בריבונותה מאז גירוש הבריטים מחופיה.

מלבד ההקשר הלאומי, השלכותיה של מלחמת העולם השנייה היו מהותיות בכל הנוגע לנושא ספרנו זה – העיר: הקורבנות הרביים ביותר היו בערים. בירות כמו ברלין, טוקיו ולונדון הופצצו ללא הכר, וכן ערים רבות נוספות. ביפן, לדוגמה, חמישים אחוז לפחות משטחן של שלושים ערים (כולן גדולות מחיפה) נהרסו כליל במתקפות אוויריות. בתוך שואה זאת, צמרת ההגנה היפנית לא ייחסה חשיבות לזוג הפצצות שהחריבו את הירושימה ונגסאקי והכניסו את ארצות הברית לתוך ארבעים שנה של חרדה קיומית.

עיר מופצצת במלחמת העולם השנייה

בגרמניה, העיר דרזדן הופצצה על ידי צעצוע חדש שיתגלה כשימושי במיוחד במלחמת ווייטנאם: פצצת הנפלם. העיר הזו ראויה לציון לא רק משום שהכנסייה העתיקה ביותר באירופה נהרסה בהפצצה; לא רק בשל שהוזכרה בספרו של קורט וונגוט 'בית מטבחיים 5'; אלא גם משום שלא היה לעיר כל ערך צבאי, מלבד מחנה שבויים אמריקני שהיה בה. יש להדגיש כאן שהיחס כלפי ערים השתנה באופן מהותי בעקבות מלחמה זו: ערים הפכו לשדה קרב לגיטימי במלחמה,  והכלים להשמדת עיר לחלוטין קיימים מאז.

סוג חדש של ערים הופיע במלחמה זאת: ערים של מוות, ובראשן אושוויץ, אשר במהלך שנות קיומה היא הושמדו בה כמיליון יהודים, מאות אלפי פולנים, עשרות אלפי צוענים, שבויים סובייטים, הומוסקסואלים ואלפי אזרחים של מדינות אחרות שנפלו קורבן למלחמה. באושוויץ מתו יותר אנשים מאשר כל תושבי בעיר רומא בשיאה.

נחזור לניו-יורק. הניצחון במלחמה הביא לגל של אופוריה, שבאה לידי ביטוי בהשקעות ענק שהוזרמו לבורסה בוול-סטריט; מגדלים רבים החלו לגבוה מעל העיר, והיא הפכה למקום שַמרן ומתנשא, שבעקבות הניצחון במלחמה העריך מחדש את עליונות הקפיטליזם על הסוציאליזם של הנאצים והסובייטים. הסוציאליזם קיבל בעבורם את הפנים של האויב; המחנות, צעדות המוות, והגולאגים. ערכים אלה הושרשו עמוק בקרב הציבור האמריקני על ידי מנגנון חדש שהוקם בניו יורק והופץ משם בעולם כולו – מנגנון השיווק.

השיווק, במכונתו הנוכחית - הכוללת מיתוג וייחוד של המוצר, חדירה לשוק ויצירת זהות נפרדת למוצר - היה המצאה של המאה ה-20. אמנם "קוקה  קולה" הייתה למוצר הראשון שנהנה משחשיפה ושילוט אינטנסיבי כבר ב-1886; וכן, עקרונות השיווק יושמו בצורה מושלמת על ידי לנין בראשית המאה, עם הקמתה של ברית המועצות. אבל מקצוע איש השיווק ככלי המהותי ביותר להשפעה על הצלחת מוצר, מבלי קשר לחוקי הביקוש וההיצע הבסיסיים של שוק הסחורות, הומצא בשדרות מַדיסון  בניו יורק.

הערכים שאנשי השיווק הפנו להמון האמריקני לא היו הערכים של ניו יורק בשנות החמישים. אלה האחרונים באו לידי ביטוי חד בכתביה של איין ראנד - מהגרת יהודייה-רוסייה, שמצאה במגדלים הגבוהים של העיר תמונה עתידית לעולם כולו. העולם שראנד הטיפה לו היה עולם של חירות ללא גבול, ללא כל התערבות ממשלתית; עולם שבו המנצחים לא חייבים להתנצל בפני איש על ניצחונם; עולם שבו שוויון הוא לא ערך אלא תכונה של חלשים. זהו עולם שמותר לו להתנשא מעלה כגורד שחקים, ללא שום התייחסות או חובה כלפי מי שחולשותיו הותירו אותו בתחתית. תפיסה זאת עדיין שולטת במחצית אחת של ניו-יורק.

באשר למחצית השנייה - קולה עלה באמצעות יללתו של אלן גינסבורג, השירה של ג'ק קרואק והפרוזה של וויליאם ס' בורוז. היצירה של מי שנקראו 'דור הביט' ציירה מתווה אחר של חירות מסמכות – זה המתרחש בסמטאות העיר ובמועדוני ג'אז, חירות של עישון ג'וינטים ושכיבה עם זרים.

תמונה זאת של החירות השפיעה עמוקות על הדור הצעיר שבא אחריהם וחיפש משהו חדש להאמין בו, אחרי שהמלחמה כילתה את רכים הישנים. דור זה השיב לחליפות בג'ינס, ולרובים בפרחים. זה היה הדור שהתאסף בוודסטוק - אירוע שאורגן על-ידי שלושה חברים ניו-יורקים שרצו להקים מופע רוק והקימו את האנטי-עיר הגדולה בהיסטוריה. רבים חושבים שזה היה חלום שבא וחלף; אך הם שוכחים שהערכים של הדור הזה הם אלה שהביאו לתיקון זכויות האזרחים; שהעניקו לשחורים זכויות זהות לאלו של לבנים ב-1964, ולתיקון בחוק אשר הבטיח תשלום שווה לנשים ב-1970. זה הדור שהתקומם כאשר, מחוץ לפאב בשם סטונוול בניו יורק, שוטרים ירו למוות בצעיר הומוסקסואל ב-28 ביוני ב-1969 - תאריך המשמש עד היום כיום מצעד הגאווה הבין-לאומי.

בשנות השמונים, הדואליות הזו של ניו יורק שינתה קצת את פניה: מצד אחד ניצב הדור החדש של אנשי העסקים, עם הסיסמא השנונה "Greed is Good";  ומן הצד השני נדחקו קהילות שלמות לתוך שיכונים חדשים שנקראו בפי תושביהם "גטאות", שבהם העוני וחוסר האפשרות לשיפור המצב בדרכים קונבנציונליות שימשו כמצע גידול לכנופיות ופשע.

ניו-יורק של סוף המאה העשרים נראתה כאילו החלום האמריקני לקה בסכיזופרניה: מצד אחד גורדי השחקים החדשים ובראשם מגדלי התאומים (שבנייתם נגמרה בשנות השבעים); מן הצד השני הייתה זאת העיר בעלת אחוזי הפשיעה הגבוהים בעולם, עיר שאיבדה את הרסן שלה; עיר שבה תמונה יומיומית הייתה אדם בחליפה שעלתה אלפי דולרים מדלג בקלילות מעל לקבצן הפושט את ידו. כדי לחדד נקודה זאת, יש להבין שהפער בין העשירים ביותר בניו-יורק לעניים ביותר מגמד את הפערים שהיו בין האיכרים בפאתי פירנצה לבין משפחת מדיצ'י.

אבל הפילוג הזה בעיר נשכח אחרי האירוע הקרוי "ה-11 בספטמבר 2001", שבו מטוסים רוסקו אל תוך מגדלי התאומים בניו יורק והפנטגון בוושינגטון. נפילתם של מגדלי התאומים - מרכז העסקים של העולם המערבי ופסגת הרקיע של ניו יורק - לא הייתה בעלת השפעה צבאית: מספר ההרוגים לא התקרב לזה של ההרוגים בחודשים הראשונים למלחמה הגדולה, שנבעה כתגובה למתקפה. כמו כן, לא הייתה למתקפה השפעה כלכלית: הבורסה בניו-יורק שבה למלאכתה תוך יום אחד. עם זאת, הייתה לה השפעה מהותית מבחינה היסטורית.

יש להבין נקודה מהותית לגבי החירות, כדי להבין את משמעותה. חירות אינה דבר שניתן לכל אדם בהולדתו; חירות אינה ניטלת או נמסרת; מי שמחזיק בדגל החירות מציב את העם מאחוריו, ומי שכופר בה אשם בהיעדרה. מן הרגע שבו אוחזים בחירות אסור להרפות ממנה, ויש להילחם על האחיזה בה. חמורבי נתן את חוקתו בשם החירות; פרס ורומא כבשו את העולם בשמה; אמסטרדם שגשגה בזכותה; צרפת ורוסיה דיממו כדי להשיב אותה לידיהם; בטהובן עורר את ווינה איתה; בריטניה ביצעה רפורמות על גבי רפורמות כדי למצוא אותה. ארצות הברית הוקמה בשמה: זוהי המדינה היחידה בהיסטוריה שהחירות שימשה כהצדקה לקיומה הבסיסי; בשם אותה חירות היא שחררה בתחילה את העבדים, ולבסוף גם את השחורים, והנשים.

בעקבות האירוע של ה-11 בספטמבר 2001, אותה חירות הייתה הקורבן האמתי. מתוך הפחד ולשם הביטחון, ארצות הברית ויתרה בעצמה על חירותה: חופש התנועה של אזרחיה הוגבל, והמדינה רשאית לרגל אחר אזרחיה בשם הביטחון הלאומי. החירות הזאת נפגעה יותר מכל באותו מרחב של תנועה שהתפרץ לקיום בראשית המאה הנוכחית: המרחב הווירטואלי (שבו ספר זה התפרסם לראשונה).

אנו מגיעים עתה לימינו אנו, למאה העשרים ואחת, עם הטלפונים החכמים והאנשים הטיפשים - ששכחו שחירות אינה החופש לחפש כל ערך בוויקיפדיה, אלא החופש לדעת שהמנגנונים שהוקמו כדי לשמור על זכויותיך אכן פועלים בהתאם; שמנגנונים כמו הערים, שבהן חיים היום תשעים אחוזים מהאוכלוסייה, אכן פועלים לטובתו של מי שהקים אותן מלכתחילה - האדם החי בתוכן. 

העיר, פרק שישה עשר – ניו יורק, חלק א

לתחילת הספר

המסע העירוני שלנו מגיע לסופו - עם העיר המסמלת, יותר מכל עיר אחרת, את העיר במאה העשרים. היא זכתה לכינוי 'בבל החדשה'; שמה במקור היה 'אמסטרדם החדשה', אבל, אחרי שהאנגלים נטלו אותה מידי ההולנדים, שמה הוחלף ל'יורק החדשה' - 'ניו יורק'.

באמצע המאה ה19, מבקר בניו-יורק יכול היה לדמיין שהוא נמצא בפרובינציה וויקטוריאנית: בתי אחוזה מנומנמים לצד נמל שוקק. לקראת סוף אותה מאה - אחרי סדרה של גלי הגירה גדולים מאיטליה, סין, מזרח אירופה ואירלנד - ניו יורק החלה לקבל את הפנים המוכרות שלה כיום, עם הבניינים הגבוהים והרחובות הישרים.

עשירי העיר מצאו דרך חדשה להתעשר בזכות ההגירה הרבה: הם מיהרו לבנות בנייני מגורים עבור המהגרים החדשים. המטרה הייתה ברורה: לאכלס כמה שיותר אנשים בכמה שפחות שטח. התוצאה הייתה מבנים רעועים ודחוסים אשר שכר הדירה שלהם היה מופקע. בית אחד, לדוגמה היה כה מטונף ששלוש פעמים פרצה בו שריפה - אך מכיוון שלא הצליחה לחדור דרך הלכלוך על הקירות, היא כבתה מעצמה. מצב הבניינים הללו הביא בסופו של דבר להקמת משרד התברואה העירוני, שלימים הציב תנאים ברורים למחייה אשר כל בעל בית חייב לעמוד בהם.

התמונה הופכת להיות טרגית עוד יותר, כאשר אנו לומדים שהדיירים במבנים האלה - אחרי שהם הצליחו לחסוך מספיק כסף לכך - מיהרו לקנות בעצמם בנייני דירות להשכרה, ובכך שימרו את מעגל הניצול של המהגרים.

ראשית המאה העשרים הייתה עידן של טייקונים דורסניים, שלעומתם העסקנים של שנות השמונים נראו כבעלי מכולות פשוטים. דוגמה טובה לכך הייתה ג'ון רוקפלר, הבעלים של חברת הנפט הגדולה בעולם, שהשיטה שלו הייתה פשוטה ויעילה: לפתוח תחנת דלק מול תחנה קיימת, למכור שם דלק בחצי מהמחיר של היריב, ובדרך זאת לגרום לו לפשיטת רגל. אז היה קונה את תחנת הדלק של היריב, ומיד מעלה את מחירי הדלק לפי שלושה מהמחיר המקורי. רוקפלר ואחרים כמותו היו שנואים בתקופת חייהם;, ואילו עכשיו, כאשר במקום נוכחותם האישית ניצבים מוזיאונים ומוסדות השכלה אליטיסטים, הם זוכים ליחס של כבוד ויראה - כפטרונים של האומנות.

בקיץ של 1914 נרצח הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד, יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית. אז צצו ועלו ההסכמים הלאומיים שנחתמו בקונגרס וינה כמאה שנה לפני כן. מתוקף הסכמים אלה, כל מדינה הייתה מחויבת לצאת להגנתה של מדינה אחרת, במקרה שזו יוצאת למלחמה. מדינות אירופה הצטרפו בזו אחר זו כקוביות דומינו, למה שנקרא "המלחמה שתסיים את כל המלחמות" - ולימים "מלחמת העולם הראשונה".

במשך מאה השנים שבהן אירופה נהנתה משקט יחסי, כלי הלחימה המשיכו להתפתח מאחורי הקלעים. כשהגיעה קריאת הקרב, לכל עם הייתה מערכת של "צעצועים" שהעולם לא ראה כמותם עד אז: תותחים כבדים, ספינות מלחמה, והנורא מכול – גז החרדל. קל לחשוב שהעולם היה במלחמה מאז ומעולם, ולפיכך שינויים טכנולוגים תמיד השפיעו על ההכרעה בקרב, אך לא על האדם. אבל הפעם המלחמה הייתה שונה. בעקבותיה התחילו להשתמש במושגים כמו "הלם קרב" לתיאור המצב הנפשי שבו חזרו החיילים לבתיהם.

ארצות הברית, ש עד לאותה מלחמה הייתה מדינה בדלנית, לא הייתה מחויבת בהסכמים של העולם הישן - ואכן היא נמנעה מלהיכנס אל הלחימה בשלביה הראשוני; לעומת זאת, התעשייה האמריקנית הייתה מעורבת בה מן השלב הראשון. הסיבה לכך הייתה שהשינויים הטכנולוגים של המלחמה היו יקרים כל כך ששנה אחת של לחימה עלתה כעשר שנות ייצור של מדינה. מאז ועד היום, כל מדינה המבקשת להשתתף בלחימה צריכה ללוות את הכספים שיאפשרו את קיום הלחימה. סיבה זאת הייתה ידועה כבר לקיסר הרומאי אוגוסטוס: "אתה חייב לשלם לחיילים". דלקים, חומרי נפץ, מדים וחיילים, אלה הם דברים שצריך לשלם בעבורם בזמן. צבא אינו יכול להילחם על אשראי.

כך, למרות שארצות הברית לא הייתה מחויבת פוליטית לאף אחת מן המדינות הנלחמת, היא הייתה מחויבת כלכלית לתוצאות המלחמה: אילו המדינות שהיא תמכה בהן היו מפסידות, היא הייתה מאבדת את השקעתה הגבוהה במלחמה.

בסוף המלחמה, כמה מהאימפריות הגדולות ביותר שפגשנו עד כה לא היו קיימות עוד: האימפריה העותומנית פורקה; האימפריה הרוסית הפכה למדינה קומוניסטית, והאימפריה האוסטרו-הונגרית - שהייתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם הישן - נופצה לרסיסים.

אלו לא היו התוצאות היחידות של המלחמה. השלכותיה הכלכליות הדהדו לאורך כל המאה העשרים (ולעניות דעתי, משפיעות עלינו עד היום בדמות החוב העולמי). אנגליה וצרפת, אשר יחד עם ארצות הברית ניצחו במלחמה, לא היו מסוגלות לכלכל את החוב האדיר שלהן; הן העדיפו - באחת מו הטעויות ההיסטוריות הגדולות - להעביר את החוב אל המפסידה הגדולה במלחמה – גרמניה. בדרך זו הן נהנו מהפחתת החוב שלהן וכן משיתוקה המוחלט של הכלכלה הגרמנית, שבראשית המאה העשרים הייתה כמעט זהה לזו של ארצות הברית.

מעניין להשוות הסכמים אלה להסכמים של הקונגרס הווינאי שהזכרנו: שם היה חשוב למדינות המנצחות לשמור על כבודה ואפילו על גבולותיה של צרפת; ואילו במקרה שלפנינו, הסכמי הכניעה לא זאת בלבד שעצרו כל צמיחה כלכלית בגרמניה - ובזאת מנעו מאירופה להיכנס לתחרות כלכלית בריאה - אלא גם השפילו את העם הגרמני בצורה עמוקה ביותר. על כן, כעבור שני עשורים, העם הגרמני היה מוכן לתמוך באחד הרודנים הנאלחים של ההיסטוריה - ולו רק כדי להשיב את כבודו המושפל.

נחזור לניו-יורק. בשנות העשרים של המאה שעברה, הייתה מטרופולין שוקקת שמגדליה הגבוהים הנישאים מעלה קידמו את פניהם של מהגרים חדשים מאירופה. בניינים אלה גרמו לארצות הברית לקבל את הכינוי "מדינת האימפריה" - כינוי שמקורו בביטוי של ג'ורג' וושינגטון לגבי המדיניות הכלכלית של ארצות הברית (ב-1931 הסתיימה בנייתו של המגדל הגבוה ביותר, אשר נקרא גם הוא "הבניין של מדינת האימפריה" - The Empire State Building". 

שינויים מהותיים נוספים שהתרחשו היו בתחומי התקשורת, הרדיו, הטלגרף והטלפון, שאפשרו העברת מידע במהירות שהעולם לא ידע עד כה. לפתע הפכה התקשורת עם יבשת אירופה לקלה מאי פעם. כמו כן, שינוע כספים, דרך הבורסה בניו יורק, הפך קל ומהיר: חברות יכלו לגייס כספים לבניית מפעלים שלמים בימים ספורים בלבד.

בזכות הבורסה של ניו יורק, ארצות הברית הייתה יכולה לגַבּות תעשייה שהתפתחה במהירות מדהימה; היא עקפה את גרמניה ובריטניה. ארצות הברית הפכה ממדינה לווה למדינה מלווה. הבורסה נראתה לתושבים הרגילים כקסם. בזכותה לא זאת בלבדק שכל בית בארצות הברית יכול היה ליהנות מהשירותים החדשים – מכונת הכביסה, הבלנדר והתנור החשמלי - אלא גם כל מי שהקדים להיכנס למשחק ההשקעות החדש, מצא את עצמו מתעשר במהרה זה היה כמו חלום בהקיץ: מגזינים לעקרות בית הכילו מדריכים להשקעה, ודומה היה שכל מי שנכנס למשחק מכפיל את הונו תוך ימים ספורים.

כפי שלמדנו, החוק הבסיסי של התנועה של עיר הוא שמה שנכנס אליה חייב למצוא גם דרך החוצה ממנה. במשחק הבורסה, פעמים רבות היה מושקע יותר כסף ממה שהחברות היו מסוגלות לתרגם לייצור. כך נוצרת בועה: עוד ועוד כסף נכנס לתוך המערכת - אך לא יצא ממנה בצורת מוצרים, משכורות או רווחים אמתיים.

לא עבר זמן רב, וב-1929 הבועה התפוצצה. המשבר הכלכלי של שנות השלושים היכה בבורסה בניו-יורק, אך במהרה שיתק את כל כלכלת ארצות הברית - ובפועל פגע בעולם כולו. דומה היה שהעולם כולו נכנס למיתון עמוק בעקבות המשבר האופוריה של שנות העשרים הוחלפה בחששות של שנות השלושים. כל מדינה מצאה דרך משלה להתמודד עם המשבר: ברית המועצות הניעה מזון ומצרכים רבים מהפריפריה אל תוך הערים שלה, ובזאת גרמה לרעב הגדול באוקראינה שגרם למותם של עשרות מיליוני אנשים. אנגליה לחצה על גרמניה להחזיר את החוב שלה, ובזאת הידקה את טבעת החנק על המדינה החנוקה גם ככה. גרמניה, בתגובה, שמה את מבטחה בדמגוג משופם בשם אדולף היטלר, שהבטיח לתקן את הכלכלה ולהשיב לגרמניה את כבודה האבוד; ובארצות הברית הוכרז על "הניו דיל" ("העסקה החדשה): סדרה של רפורמות כלכליות שנועדו לשקם את הכלכלה.

בין הרפורמות של "העסקה החדשה" היו הגדלת הרגולציה המדינית על המערכת הפיננסית - שנדמה שבעשורים הקודמים השתוללה ללא פיקוח; הזרמת כספים רבים לשימור הבנקים הגדולים - מה שגרם, בין השאר, לחיסול הבנקאות המקומית ולהחלפתה במספר מעט של בנקים ענקיים.

יותר משה"ניו דיל" השיבה את הכלכלה לשגשוג אמתי, היא החזירה את אמון הציבור בכלכלה ובמדינה האחראית לכלכלה. השגשוג החדש ניתן היה להיראות במיוחד בניו-יורק. 

העיר, פרק חמישה עשר - לונדון

לתחילת הספר

בפרק זה אנו מגיעים ללונדון – העיר המודרנית הראשונה, שבמשך שלטון המלכה וויקטוריה הייתה למרכזה של האימפריה הבריטית אשר שלטה על נתחים גדולים מהגלובוס - גם אחרי שנאלצה לוותר על ריבונות בארצות הברית ובקנדה.

כדי להבין את התהליך שהוביל את בריטניה לנקודה זאת, נחזור אל התגובה של אנגליה למהפכה הצרפתית ולתהליכים החברתיים-כלכליים שעיצבו את אוכלוסיית לונדון באותם זמנים.

המהפכה הצרפתית חילקה את אוכלוסיית בריטניה לשניים: מצד אחד אלה שהתבוננו בהתרגשות על התנועה לעבר עתיד של שוויון ודמוקרטיה; ומצד שני אלה שהביטו על היבשת בחשש לאבד את מה שהם ראו כהוד וההדר של האריסטוקרטיה - שלא לדבר על ראשיהם של האריסטוקרטים.

אדמונד בורק, במכתבו בן 500 העמודים על המהפכה הצרפתית, ביקר את האובססיה כלפי החדש והעמיד את המסורת הישנה כערך נשגב יותר מהקפריזות של רוח הזמן. גישתו תפסה תאוצה בקרב קהל הקוראים האנגלי, ששמחו לקרוא מסמך שדוחה את הצרפתים בשם העליונות הבריטית. בעקבות זאת החלה תנועה חדשה בשם הישן – השמרנות.

היום אנו נוטים להתייחס לשמרנות כאל תוצאה של שרשרת מסירה עתיקה אשר הגיעה עד לימינו אנו. תפיסה זו שגוייה לחלוטין. מבחינה היסטורית, כל תנועה שמרנית היא תגובת נגד לחדש, ולפיכך - באה אחריו. לדוגמה, ראינו כיצד הכנסייה הגיבה על הרפורמציה על-ידי התבצרות שמרנית שהייתה נוקשה יותר מאשר גישת הכנסייה הקתולית שלפני לותר וקלווין; דוגמה נוספת, הפעם מן היהדות, היא התנועה האורתודוקסית, אשר באה לאחר התנועה הרפורמית ולא לפניה.

באנגליה אימצו את השמרנות הנינוחה של בורק; אך עדיין היה צורך להתמודד עם שאלות השוויון והדמוקרטיה, שנתפסו על-ידי תומכיהם ערכים אוניברסליים. בהקשר זה הופיעו שני תהליכים מקבילים משמעותיים: תהליך הדמוקרטיזציה בתוך הפרלמנט על-ידי סדרה של רפורמות (לדוגמה, הענקת זכות בחירה  לקתולים); השני הוא המצאת מעמד ה"ג'נטלמן".

הג'נטלמן אינו אריסטוקרט, אלא אדם ממעמד הסוחרים אשר - בעקבות עמל כפיו או כתוצאה מירושה – צבר סכום כסף מכובד, אשר פעמים רבות מאוד עלה בהרבה על הכנסתם השנתית של האריסטוקרטים למיניהם. הג'נטלמניות היא תוצר של התנהגות וחינוך; זוהי צורת התנהגות נרכשת, שלא כתואר אצולה.

למרות החשש הכבד מפני המהפכה הצרפתית קרב האצולה והחברה השמרנית, נאלצו הבריטים במהרה להתמודד עם מהפכה חדשה: המפכה התעשייתית. כמו כל אירוע היסטורי בעל משמעות, גם המהפכה התעשייתית לא הייתה מאורע של אדם אחד, או של תהליך אחד, אלא באה כתוצאה מצטברת של סדרת אירועים – כפי שנראה להלן.

הרקע התיאורטי: אדם סמית, שכמו כל פילוסוף אנגלי גדול היה סקוטי, היה לפילוסוף של הקפיטליזם. בספרו "עושר העמים", הוא ניגש לחקור בצורה שיטתית כיצד חלק מהמדינות הפכו לעשירות וחלקן לא. ראוי להעיר שהשאלה 'מדוע מדינות הן עשירות?' אינה מובנת מאליה: היום אנו שואלים שאלה הפוכה: 'עם כל השפע שאנו מייצרים, כיצד ייתכן שקיים עוני בעולם?', אבל בראשית עידן המדינה, כל הבדל בין מדינה אחת לשנייה הפך למשמעותי.

ספרו של סמית היה מחקר שיטתי ראשון מסוגו: הוא היה הראשון שהתייחס להון המצטבר של כל מדינה כדבר אחד, מבלי להבדיל בין הונם של אנשי עסקים לבין זה של האצילים; סמית התייחס למדינה כמערכת אחת. הוא הביא בספרו את הרעיון של חלוקת העבודה: מבנה של מפעל שבו כל עובד אחראי על נקודה אחת קטנה בפס ייצור מורכב. בדרך זו, הראה כיצד אפשר להגביר את התפוקה הכוללת של כולם. רק מעטים מדגישים את ההיבט המוסרי בספרו של אדם סמית: הוא ראה במפעל מבנה שוויוני, שבו כל אחד הוא בעל ערך בפני עצמו. הוא ניסה למנוע מצב שקרא לו "שיעבוד משכורות" – מצב שבו מתוקף החובות שצבר אדם פרטי, משכורתו משועבדת ברובה להחזר החובות. המושג 'קפיטליזם' נובע מגישה זאת של גיוס הון (קפיטל) על ידי החברה, שאינה אדם פרטי, לטובת המפעל שידאג לכלל. חבל שאנשים הרואים ב'קפיטליזם!' ערך עליון, אינם יודעים שספרו של סמית עומד מאחורי הדגל שהם נושאים.

השלב הבא בתהליך התיעוש היה המעבר ממנגנונים הפועלים על כוח זרימת הנהרות למנועים הפועלים על שריפת פחם. עד אז היה צריך להעמיד את המפעל צמוד לנהר זורם - כלומר באזורים כפריים יותר; ואילו עתה אפשר היה להעמיד את המפעלים קרוב לנמלים שבהם פורקים ומעמיסים את הסחורות – כלומר בעיר. כך הפכה המהפכה התעשייתית לתהליך אורבניזציה שכמותו לא היה עד אז.

עד כה דיברנו על העיר כצומת, כמרכז של תנועה אשר לא מייצר דבר, מלבד תרבות, עתה, העיר הפכה לראשונה למקום שבו מייצרים סחורות ולא רק מעבירים אותן מיד ליד. לונדון הייתה לגוף היצרני הגדול בעולם. תהליך זה הביא לסדרה של שינויים מהותיים בפניה של העיר עצמה. אם נסיר מלונדון את המבנים שנבנו בה במהלך המאה העשרים, נישאר עם סדרה של מבנים מרשימים אשר חלק גדול מהם נבנו אחרי השריפה הגדולה של 1666 על ידי כריסטופר רן (Wren). כדי ללמוד את אמנות הבנייה האורבנית, רן נסע ל'מסע הגדול' - שהיה פופולארי במאות ה17 עד ה19 - המתחיל בלונדון וממשיך לפריס, לאמסטרדם, לפירנצה ולרומא (ואם המשאבים הספיקו לכך - גם לקונסטנטינופול ולירושלים). בעקבות מסעו, כריסטופר רן בנה ללונדון כיפה משלה: הכיפה מעל כנסיית פיטר הקדוש. 

בנוסף למבנים המרשימים של רן, התפתח עוד סמל לונדוני של המהפכה התעשייתית: מה שנקרא לימים 'המשעבד החדש', הלא הוא השעון. 'ביג בן' התנשא מעל לעיר והשמיע ברחביה את צלצול הפעמון שלו, כשהוא מסמן לכולם מתי מתחיל יום העבודה, וכעבור 12 שעות - מתי הוא נגמר. התושבים שנאו את השעון הזה: עד אז העבודה התרכזה בתפוקה של העובד; ואילו עתה הפועלים נתבקשו להגיע בשעה מוגדרת וללכת בשעה מוגדרת, מבלי להתייחס לעובדות כמו שעת הגעתם של חומרי הגלם, או מתי מסיימים את המכסה היומית. לפתע, עובד מצוין הוכרח לחוש כעובד גרוע רק בגלל שמחוג כלשהו הקדים אותו בדרכו לעבודה.

המעבר למנוע קיטור הפועל על שריפת פיחת גרם לכך שהעיר כולה כוסתה בפיח: המבנים היפים נצבעו בשחור-פיח; העובדים היו שחורים, והחלונות בבתים היו מוגפים תמיד.

הזיהום והפיח לא היו הבעיה העיקרית של העיר המתועשת. הבעיה הגדולה ביותר הייתה עיוות של שיטה כלכלית שהונהגה בצרפת של אחרי המהפכה, שיטה שנקראה "Laissez-faire". במקור הייתה הכוונה לכלכלה משוחררת או חופשית משליטת המדינה והכנסייה: חופשית לסחור ולהתפתח מבלי לשלם על כך למוסדות הטפיליים. 'כלכלה חופשית' הפכה בידי העסקנים החדשים לכלכלה שאין עליה כל ביקורת. אנו שומעים היום הרבה על כלכלה החופשית מרגולציה; מבט  על לונדון של ראשית המאה ה-19 ילמד אותנו הרבה על פניה של הכלכלה החופשית.

ראשית, בהיעדר רגולציה, אין כל הגדרה של הגיל המתאים לעבודה; כך, נערות נשלחו לעבוד במפעלים וילדים קטנים עבדו כמנקי ארובות - עבודה מסוכנת ביותר: לא זאת בלבד שהפיח והמחנק היו גורם תמותה שכיח, אלא שהילדים התבקשו להזדחל אל תוך ארובות קטנות, בהן הם היו פעמים רבות נתקעים. כדי לשחרר אותם ה"מפעיל" שלהם היה קושר חבל לרגלם, ואם הם היו נתקעים הוא היה פשוט מושך בחבל ומפיל אותם (או רק את רגלם) למטה.

בהיעדר רגולציה, אין שכר מינימום ואין הסדרה של תנאי העבודה:  מנהל העבודה יכול להכריז על הגדלת שעות העבודה ללא התחשבות בתנאים שאנחנו כיום התרגלנו לדרוש - כמו שעות נוספות, או הפסקה מסודרת. נשים נתבקשו לעבוד לצד גברים במפעלי עיבוד הפחם, ללא בגדים, חשופות יום-יומית להטרדה מינית ולמקרי אונס תכופים.

מאידך, זו הייתה תקופה של שגשוג. המצב נתפס כחלק מהמחיר החדש שעל האדם לשלם בעבור עולם שבו קיימים רכבות קיטור ומפעלי ברזל. כאשר פועל מייצר מאות מעילים ביממה, למח אכפת שישנה שכבת אוכלוסייה שלמה שנאלצת לפשוע כדי לשרוד. המעמד הנמוך נקרא 'מעמד הפשע'; כייסות, הונאה ורצח היו עניין יום-יומי בלונדון. בתקופה שבה ג'ק המרטש רצח זונות והשאיר אותן ברחובות, היו למעלה משלושת אלפים בתי זונות בלונדון ועוד עשרות אלפי נשות לילה שעמדו בקרנות הרחוב, שעבדו במה שנתפס כדרך הטובה יותר, הרווחית והבטוחה ביותר להרוויח כסף, בהשוואה לעבודה במפעלים.  

בתגובה למציאות החדשה, הומצא בלונדון גוף עירוני שמטרתו הייתה להתמודד עם המציאות החדשה: "העיר", או באנגלית The Police. מערך השיטור העירוני שהוקם בלונדון אומץ במהרה על ידי כל עיר שהמהפכה התעשייתית הגיעה אליה. היום אנו רואים במשטרה חלק בלתי נפרד ממערך הניהול העירוני; אך חשוב לזכור שעד למאה התשע-עשרה דבר כזה לא היה קיים. כאשר השלטון רצה להשליט סדר הוא היה מכניס את הצבא לתוך העיר. כזכור, בימי הרפובליקה הרומית אפילו זה לא היה מקובל, ותושבי העיר היו אחראיים על הסדר בתוכה.

לצדה של תגובה ניהולית זו, היו גם תגובות אחרות, תרבותיות וכלכליות, למציאות החדשה. ראשית, התגובה התרבותית: המשורר וויליאם בלייק, לונדוני, היה לאבי השירה הרומנטית האנגלית. היום אנו שוגים לחשוב ששירה רומנטית היא שירה של אהבה ושל טיולים שקטים על גדות הנהר; אך שירתו של בלייק, וכן זו של קולרידג', וורדסוורת', שלי וקיטס אחריו, הייתה בראש ובראשונה שירת מחאה על המציאות החדשה והמנוכרת. בלייק כתב על הילדים מנקי הארובות המייחלים למנוחה של המוות, ועל העיר לונדון המבזה את נשותיה. אהבת הטבע שלמדנו לייחס לרומנטיים, הייתה יציאה אל מחוץ לגבולות העיר המזוהמת והרקובה מבחינה מוסרית, אל הנופים התמימים של הכפר.

התגובה הכלכלית הידועה ביותר שיצאה מלונדון באה דווקא מפילוסוף גרמני שהתגורר תקופת מה בלונדון - קרל מארס. הגישה המרקסיסטית, או הגישה הסוציאליסטית, אינה אלא קריאה לזכויות העובד, לאחריות המוסרית של המעסיק לפועליו המנוצלים. מרקס היה בטוח שהמהפכה הקומוניסטית תתרחש בראש ובראשונה בלונדון - שם, לדעתו, הייתה נחוצה ביותר.

תקופה הייתה גם שיאה של האימפריה הבריטית. בעוד שהאירופים, בעקבות הקונגרס בווינה, נהנו מיחסים שלווים בין העמים, אומותיהם הפנו את נשקם כלפי שאר העולם. יותר מכל מדינה אחרת הייתה זו בריטניה ששלטה בחלקים הגדולים ביותר מהעולם. היא שיעבדה את הודו, והפכה את אוסטרליה למושבת עונשין לפושעיה המרובים. היא ניהלה מלחמות בסין למען הזכות להבריח אופיום לכפרים הסיניים, וכך להרוויח מההתמכרות הקשה של הכפריים. היא טבחה בשבטי אפריקה, הציבה מכונות ירייה מול חניתותיהם והקימה מחנות ריכוז להתמודד עם האוכלוסייה הכבושה שם. סופר הילדים רודיארד קיפלינג טבע את הביטוי "עולו של האדם הלבן" (White Man's Burden) כדי להסביר את התופעה. בתפיסה המהדהדת את האימפריאליזם הרומאי, הוא תיאר את העמים האחרים כגזע ברברי נחות אשר האדם הלבן צריך לכבוש ולתרבת אותו.

למרות שבראשית המאה ה-19 לא הייתה מעצמה שהייתה מסוגלת להתחרות עם האימפריה הבריטית, בסוף אותה מאה שתי מעצמות אחרות עקפו אותה בייצור ובשגשוג: האימפריה הרוסית והרפובליקה האמריקאית. בראשית המאה העשרים לא היה ברור מי מן השתיים תהייה היורשת הגדולה של האימפריה הבריטית; אבל מהפכה מרקסיסטית הפילה את השלטון הצארי ברוסיה, והיה על אימפריה זו להתחיל לבנות את עצמה מחדש.