מון בלאן, פרק 2. ליד

לפרק הקודם

2. לִיד

 

למחרת בבוקר, בקומה העשרים ושלוש של בניין המשרדים החמישי בגודלו בעיר, דפני, העוזרת האישית של דניאל, התיישבה על רצפת המסדרון, מחוץ למעלית. כפות רגליה כאבו מליל אמש, ואת טיפת הכוחות שנותרו בהן, היא הצליחה לכלות בפסיעה הלוך ושוב לאורך המסדרון, בציפייה לדניאל.

איפה הוא? לא אכפת לי מה הוא יגיד, איזו שטות הוא ימצא כדי לגעור בי היום, איזו סיבה חדשה הוא ימציא כדי להוכיח לי כמה אני מטומטמת. לא אכפת לי, מה שלא יהיה התירוץ שלו, אני הגעתי לפה בשבע וחצי. אם הוא רק יפתח את הפה שלו בצורה שהיא שונה מחיוך אני אביט על השעון, כן זה מה שאני אעשה, אני אביט על השעון, והוא, הוא בטח יתעצבן, כמה שהוא יתעצבן, ולמה שהוא לא יתעצבן? אחרי הכול זו די חוצפה, בסדר, אני לא אסתכל על השעון אבל אני אגיד לו, בטוח שאני אגיד לו, מה שלא ייקרה אני אגיד לו. אלא אם כן הוא יהיה נחמד אלי.

איזו פתטית את, את יכולה לקלל אותו לילה שלם והוא זורק לך חיוך או מילה טובה ואת כבר מתפייסת כמו אחרונת המזכירות. יופי לך תמשיכי להגיד לעצמך כמה שאת פאתטית, כמה שעכשיו, בסיטואציה הזו, את זהה לבחורה שהבריזו לה, רק שהיא בטח מחזיקה תיק יפה ואת מחזיקה פולדר עם חיים של מישהו אחר.  מה השעה עכשיו? נו באמת...

זה לא היה איחורו הצפוי של דניאל שגרם לדפנה להתבונן בשעונה שוב ושוב, זה גם לא היה הוא שהביא לכל הכעס הזה שהצטבר בה וביקש ביטוי כמפלט. האובססיה הזו, אם יורשה לכותב שורות אלו להשתמש במילה זו שמזוהה כל-כך עם עולם הפסיכואנליזה למרות שאין בידיו את הכלים וההשכלה הראויים לשם כך, לגבי הזמן ולנציגו עלי אדמות – השעון, נבעה מסיבות הרבה פחות פוליטיות מיחסי עובד מעביד, הרבה פחות שמימיות מחשיבותה של מנוחה, הרבה פחות קדושות מקנאה פשוטה.

זה זמן רב שדפנה מצאה קושי להיכנס אל מיטב בגדיה וסלידה בלתי מובנת מלבישת השמלות היפות שדניאל כה מתעקש לקנות לה במחירים שגורמים למשכורת שלה להחוויר. לא שיש בזה תירוץ, אבל דפנה הזניחה את שגרת האימונים השבועית שלה ומצאה עצמה יותר ויותר קונה אוכל במקום לבשל, מה גם שסוף החגים עוד נראה באופק והיא ביקרה בהם לא רק את ההורים אלא גם מספר דודים שהיא נשבעה לעצמה שתזניח בעתיד.

טוב דפנה תפסיקי להמציא תירוצים למה את עצבנית? את השמנת, ככה קוראים לזה. אני לא יודעת מה נכנס בי אף פעם לא הייתי מיליטנטית בנושא הזה, זה רק עכשיו, כשהקיץ מתקרב, אני פתאום משתגעת. חבל שאין לך את הגנים הרזים האלה ששומרים על אחותך, תעשי ספורט מדי פעם בהמה. איך זה היה קל פעם, הייתי פשוט מדלגת על ארוחות מדי פעם ובלי להשקיע הרבה מחשבה בנושא הייתי מגיעה בקלות למשקל הרצוי.

על מי את עובדת? תמיד הייתה לך ביקורתיות על אוכל. תמיד הרגשת בחילה ליד אנשים ענקיים שישבו לידך במסעדה והזמינו פי שלוש ממך. אבל אף פעם לא אמרתי להם כלום, תמיד השתדלתי להימנע מקשר עין עם החזירים האלה שלא יראו שאני הולכת להקיא. איזו מגעילה את. אם מישהו היה שומע את המשפטים שעוברים לך בראש מזמן היו זורקים אותך לכלא. או לבית משוגעים. אולי לא לכלא, גם לבית משוגעים זה מופרז, מה שבטוח הוא שהיית בודדה, אם מישהו היה שומע את השטויות שאת חושבת עליהם בינך לבין עצמך, אף אחד לא היה רוצה בקרבתך.

אבל אני כבר בודדה. עסוקה מאוד זה נכון, כל הזמן, אבל אחרי כל הרעש הזה אם רק היה לי שקט ללכת אליו, לא הייתי כזו שמנה מתוסכלת. שוב את עושה את זה, מכה את עצמך בשוט כשמספיקה נזיפה. את יודעת שאלה סתם מחשבות. לכולם יש אותם. כולם היו בודדים אם אחרים היו שומעים מה עובר להם בראש.

מיותר להגיד, שדפנה החליטה להצטרף אל העדר ולהקריב את עצמה על מזבח הדיאטה, ואני משתמש במילה 'עדר' שמזכירה את עולם הבקר אך ורק בגלל הקשר לאכילת עלים ירוקים.

כפי שכל אחד יודע, הכוח הקוסמי שמאחורי היכל הדיאטה הוא שברגע שאת נכנסת לתוכו את נהיית רעבה כפי שלא היית מעולם. דפנה התכוננה לכך ולכן בכל יום הכינה לעצמה, לפני שיצאה את ביתה, סנדוויץ' אחד (לחם קל, מיונז קל, נקניק דל וחסה עייפה) וקופסת פלסטיק ובה פרי, יוגורט וביצה קשה. ועם ארסנל שכזה קשה לחוש בלתי מצוידת. או לפחות ככה היא חשבה.

הבעיה החלה באיחורו של דניאל, מצב חירום בלתי צפוי שהביא מיד לשתייתו של היוגורט, שהשאיר טעם חמוץ מדי בפה ולכן דרש אכילה של הפרי, ולמרות השעה המוקדמת יחסית, ולמרות שהיא הבטיחה לעצמה שלא תאכל דבר עד הצהריים, ורק בגלל שהיא כבר פתחה את הקופסא, היא אכלה גם את הביצה ומיד אחר-כך החלה מפנטזת, במובן הלא פרוידיאני של המילה, על הסנדוויץ'. וכך היא החלה להוציא את הכריך מתיקה, למרות שהיא ידעה זה יוביל בסופו של דבר לקניה של ארוחת צהריים נוספת, שמכיוון שהיא תהיה קנויה היא תהיה תעשייתית, ומכיוון שהיא תהייה תעשייתית כדאי שהיא תהיה מפנקת כי מי יודע מתי הפעם הבאה שיזדמן לך להתפנק במשהו קנוי שכן ממחר, היא הבטיחה לעצמה, את מדביקה את הרגל לדוושת הגז בכל מה שקשור לדיאטה.

בדיוק ברגע הזה, פעמון המעלית צפצף בקולו הייחודי ומאחורי דלת המעלית הנפתחת הופיע דניאל בחיוך עדין שהתרחב כשהלה שמצא את העוזרת האישית יושבת על רצפת המסדרון, כשסביבה מפוזרים קלסר עור, קופסת פלסטיק ריקה, ושקית עטיפה של סנדוויץ'. הוא לא יכול היה להתאפק מלזרוק מילה לאוויר.

 

"אוגרת?" ככה הוא קרא לי? "אוגרת?", איך הוא מעז? די, את לא יכולה להאשים אותו על ההערה הזו, מכוערת ככל שתהיה, לפחות עד שתבלעי. אבל איך הייתי יכולה לדעת שדווקא עכשיו הוא יצא מהמעלית ויראה אותי עם חצי סנדוויץ' מציץ לי מהפה, בעוד שאריתו תחובה לה אי שם בתוך הלחיים. איזה מטומטמת את, למה את תמיד מוצאת את עצמך במצבים האלה? אל תתפרקי. תבלעי. עכשיו תחייכי. אני מסמיקה? לא חשוב. תיכנסי בו! תגידי לו מה את חושבת על הטיול שלו ועל האיחור שלו ועל איך שהוא תמיד נראה כאילו הוא אחרי מקלחת ואני תמיד נראית אחרי מלחמה. מטומטמת פשוט תתחילי לעבור איתו על סדר היום שלו.

בוקר טוב דניאל, או אולי אני צריכה להגיד, צהריים טובים. לא אני לא מבינה, היה לך את האירוע הזה אתמול, אז היום אפשר לזרוק חצי יום על העוזרת שלך? כאילו לא מספיקה הפצצה שהפלת עלי אתמול, ואגב – מתי? עד מתי? שבוע הבא? אתה רציני? טוב אז בוא נגיד שאני לא סולחת לך אבל אני אסתפק בעבודות שירות. מעכשיו אתה חייב להקשיב לי עד שאני אסיים ורק אחרי כן אתה תורשה לדבר.

הנחתי שאתה התכוונת למה שאמרת באירוע, אז הזמנתי לך טיסה בחמש עשרה, שאחריה תחכה לך הסעה לעיירה מקסימה שראיתי בזמנו אתמול באמצע הלילה באינטרנט בשם 'סאן לוארדד' או משהו כזה, ששם תהיה גם ההכנה לטיפוס. יש לך שם חדר שפונה ישירות למונט בלנק, איך אומרים 'מונט בלנק' או 'מון בלאן'? לא חשוב, משם יש סיור מאורגן שלוקח שלושה שבועות אל הפסגה וחזרה. כולם מקצוענים, המלצות חמות, מה לא בסדר?

היה משהו בצורת הדיבור הזו, משהו באופן שבו דניאל שתק והקשיב לה, שנתן לדפנה תחושה של ניצחון. תחושה שרק התגברה לאור מבטו של דניאל שחשף ששטף המילים הזה גדול עליו, שהוא, שכל-כך שוחה בעולם הזה של מילים, אין לו את הכוחות כדי לשלוט בשיחה הזו, כמו שהוא שלט בכל כך הרבה שיחות אתמול. אמנות המלחמה של הלשון מכילה צורות רבות של הגנות והתקפות, מנקודת מבט אסטרטגית דפנה ייצגה את שיטת ההבסה על-ידי העמסה, מלחמת התשה בין עור התוף של דניאל והלשון שלה. דניאל, לעומת זאת, בחר כתגובה לנקוט בדרך אחרת, כסייף הוא התבונן במילותיה, מחכה שתיחשף ביניהן איזו חולשה ואז בכל הכוח הוא ינעץ את מילותיו, והנה ההזדמנות – "לא צריך טיפוס, תבטלי אותו. ושהמלון יהיה בשָמוּנִי". וכך בשמונה מילים, או לחילופין בשתי תנועות הוא הצליח, אולי לא להביס אותה אבל בהחלט להרגיז אותה עד למקום בו היא תכשיל את עצמה.

מה זאת אומרת לבטל את הטיפוס? אתה לא מטפס? אה... אתה פשוט לא מטפס עם אנשי מקצוע. בטח מי אני שחשבתי שבגלל שאתה מפחד לעמוד על כיסא כדי להוריד ספר מהמדף העליון בספרייה, אתה יכול לטפס על הר לבד? זה לא הר צעצוע אתה יודע, הרבה אנשים מתו שם. מה? מי זה וורדסוורת? אז מה אם הוא שרד את זה? הרבה אנשים לא שרדו - משלחות שלמות. כדאי שתבדוק את זה. חוצמזה לא נתתי לך רשות לדבר עדיין.

היא לא נרגעה, יותר מזה, מכונות הירייה שלה לא הפסיקו להפציץ, לכל מילה שלו היא הגיבה במטח חסר רחמים, כל משפט שלו הוביל להפצצה אחרת. זה לא היה מה שהיא אמרה, זה היה האיך; היעדר הנקודות, המהירות, הניצוץ האלים בעיניה הבוערות. זה היה הכאב ראש של דניאל, לא כאב הראש שנותר מליל אמש, אלא כאב הראש של היום, כאב הראש של ראשיתו של יום, כל יום. לא היה לו כוח להמשיך, היא תקרע אותו לגזרים, "אני רוצה לטפס לבד", הוא אמר בשקט, אבל המשפט שלו, שהיה רפה וחסר נחישות, נראה כמילים של ילד שמלמל מול אמו רק כדי להישמע, בלי אמון אמתי שהוא ישנה את דעתה. וכך, למורת רוחו של דניאל, גם המשפט הזה הביא לגל חדש של ארטילריה.

לא משנה מה שאתה רוצה, אני רוצה שתחדש לי את החוזה עם סעיף פוסט-מורטם, איזה ביטוח לכל צרה שלא תהיה. כן אני מקסימה ואני מעצבנת אותך כשאתה בהנג-אובר, אני יכולה לקרוא את המבט הזה ברגע. עכשיו, בנוגע לביגוד, עשיתי כמה בירורים ואתה צריך בסך הכול שלוש שכבות איכותיות ואתה מסודר, אז הזמנתי את הגרביים הארוכים האלה שזקנים לובשים בחורף חולצה, מכנסי פליז, ומין מעיל עתידני כזה שדומה מאוד לחליפה הזאת של הצבא שנראית כמו אוברול עם שרוולים. האנשים בחנות אמרו לי שגם באוורסט אתה תזיע בתוך החליפה הזאת.

לכל דבר יש גבול, הוא סבל את החוצפה שלה, את המתקפה שלה באחת-עשרה לפנות-בוקר, את ההתנצחות המילולית שלה, אבל כאן הגבול. היא לא תיגע לו בבגדים. אופנה זה כבר התחום שלו, זה המקצוע שלו לעזאזל. מלבד זאת, כל נקודת המוצא של המסע הזה היא הכלים והביגוד, שם נמצא האתגר, שם נמצא העניין, שם נמצא הטירוף. אין ברירה, כאן צריך להעמיד אותה במקומה.

מה? מה פתאום לוותר על החליפה, אתה יודע כמה היא עלתה לך? אה יש לך חליפה כבר? מזמש עם פרווה בפנים? כמובן, זמש זה מבודד נפלא, אולי גם אתה מתכנן ללבוש גלימה וסנדלים? ברצינות, כמו שאמרתי לך קודם לכן, אני בדקתי וזה הר אמתי שאתה מטפס עליו זה לא סתם לבן יש שם קרחונים ענקיים ונקיקים עמוקים וצוקים ואנשי מקצוע שיודעים להגיד לך מה לעשות כדי שלא תתפגר. אמרתי כבר שאנשים מתו שם? שם זה לא מלחמת שלג זה מפולות שלגים, שם זה לא 'קר לי תראי יוצאים לי אדים מהפה', שם זה 'קר לי תראי נשרה לי האוזן'. משהו ממה שאני אומרת לך נכנס?

בטח שמשהו נכנס. היא לא הבינה או שהיא לא רצתה להבין. דניאל ראה שאי אפשר להמשיך בהתנצחות הזו, הוא היה עייף, והיא, היא הייתה דפנה. אין ברירה, הוא פשוט יחזור על המילים שהוא כבר אמר, הוא פשוט יסביר את ההיגיון שלו, שהיא תעשה איתו מה שהיא רוצה.

כי זה לא מהמאה התש... אתה עדיין בקטע של המאה התשע-עשרה? רק על תגיד לי שאתה עדיין בן עשרים ותשע-עשרה שוב. לא חשוב, אני עצבנית מספיק גם ככה, חסר לך שאתה לא מזמין אותי לארוחת צהריים אחרי שאני אתחיל להשתלט על היום הסיוטי הזה שהכנת לי.

דניאל יכול היה להבחין בין השורות שהיא מתחילה להירגע, הוא ריחם עליה, אבל בדרכו הנרקיסיסטית הוא נהנה לראות אותה גועשת ונרגעת. הוא ידע שהיא מכירה אותו וששניהם יודעים שהוא, בסופו של דבר זוכה בוויכוחים האלה. אבל הוא ידע גם שלמרות שהוא, מתוקף תפקידו, תמיד זוכה למילה האחרונה, הוא צריך לבחור אותה בזהירות, הוא צריך להתנצל.

לא אני לא רוצה סליחה או רחמים (למרות ש'כל הכבוד' פה ושם לא יזיק) אני רק רוצה שתיתן לי לסיים את השיחה הזאת כדי שאתחיל לעבוד על המטלות שלי להיום ולא רק על הודעות שלי בשבילך, לחלק מאתנו יש עבודה אתה יודע.

מצוין. הוא חשב, היא נרגעת. הוא ריחם עליה שהיא צריכה לסבול אחד כמוהו, אבל עמוק בפנים הוא גם נהנה מזה. אדם צריך לעבוד קשה כדי להגיע למעמד שבו אנשים צריכים לסבול אותו ומוכנים לסבול ממנו. תחייך, הוא חשב, תהנהן, היא תדבר ותלך ואתה תוכל להתכנס במשרד שלך ולהתעורר לאט.

אז הזזתי את הפגישה עם הזוג אייזנשטאדט שהתאכזבו מאוד, אבל לא הצלחתי להזיז את הגאלה של יום חמישי הבא, משהו על זה שזה אירוע במעמד הנשיא או משהו כזה, בקיצור ירדתי מזה, עכשיו, בקשר ליום שלישי...

וכאן היא חזרה אל שארית ענייני היום, היא לא אמרה לו מילה ממה שרצתה לומר אבל היא בכל זאת אמרה לו מילים וכפי שהוכיח פרויד, לדבר עם אנשים עוזר לפעמים. אבל לא ייתכן שזו הייתה הסיבה להקלה הקלה שהיא חשה לאחר השיחה, לא זו לא הייתה יכולה להיות הסיבה. שכן הסיבה לכך שיש מרפא בשיחה בין אנשים, אינה נעוצה בכך שאלה מדברים אלא גם בכך שאלה מקשיבים, ודניאל, למרות קשר העין והדומייה לא הקשיב.

אבל אני סוטה שוב, בוא לא נשכח שלפני מספר רגעים דפנה השתנקה על כריך, ופעולה כזו למרות שלעיתים נדירות היא עלולה לגרום למוות, נפוץ מאוד שהיא תגרום לשובע ושובע הרי הוא תחושת הקלה בפני עצמו. מה יפים הם בני האדם, קצת אוכל עובר את הסרעפת שלהם והם כבר מרגישים טוב כאילו מישהו הקשיב להם.
לפרק הבא