מון בלאן, פרק 3. סוויטה

לתחילת הספר

לפרק הקודם

3. סוויטה

גחמה, אותה חיה קטנה ומקסימה,

 איזה ריקוד יש לה לזו החיה התמה?

הנה אדם אחד גוחם, אם יש בכלל מילה כזו,

גוחם לו לעצמו, ולא לאיש מלבדו,

וכמו כל גוחם אחר גם הוא אינו תוהה

מדוע לגחום ולשם מי נולדו הגחמות מלכתחילה?

ובו ברגע אותה הגחמה, ככל גחמה קטנה,

קמה ומתעוררת כבתולה שלריקוד הוזמנה.

וחיה זו, ריקוד מטורף יש לה,

וכמו כל חיית מסיבות אמיתית,

איש איננו יודע מאין היא באה

ואיפה היא תסיים את הלילה.

ג'יג

הנה דניאל מבקש לצאת למסע.

והוא נחוש כמו ילד מול משחק חדש,

איש לא יעמוד בדרכו.

וכמו אותו הילד גם הוא עסוק בענייניו ברצינות,

אך נראה שאין כל מאמץ בזו הפעילות

והוא נע בריקוד עליז, בין שיחות ופגישות

וכל אותן פעולות הממלאות את חייו המקצועיים של כל מנהל.

שיחות ופגישות.

כמה רבים הם האנשים בעולם הזה המבלים את זמנם בשיחות ופגישות?

כמה מעטים לעומתם אלה המבלים את זמנם בעשייה?

אבל דניאל,

הוא יודע לגרום להבלים האלה להיראות כעבודת קודש,

הוא לא יכול שלא לחייך לכל האנשים האלה שהוא הקיף עצמו בהם.

והם לא יכולים שלא לדבוק בקצב שלו,

לנוע איתו, הם אינם יודעים מדוע הם זזים כך,

כל אחד בטוח שהוא זז בקצב ליבו,

אבל יש משהו בהרמוניה הזו,

שחודר אל תוך העולם הגשמי,

כאילו כל לב הפועם בצלילו שלו,

משלים את פעימות חברו

וטווה כך את המקצב המרומם הכרוי חיים.

והנה דפנה והיא מוצפת בניירת,

אין לה פנאי לקצב אנושי,

אך איזו אישה תסרב להזמנה למחול?

מסך המחשב שלה מציע טבלה משעממת

אך עיניה מרצדות לאלה התווים בהנאה מרוממת.

בידה האחת היא אוחזת בטלפון הנייד

וזה מחכה לשרתה כנתין נאמן

ובידה שנייה היא מחזיקה בעכבר

בעוד זה משמיע צקצוקי גלגלת.

וכך, כאילו מישהו תכנן את זה,

טבלה יורדת מול עין מרצדת,

העין בזריזות את המספר מחפשת,

נורות המקשים של הטלפון מאירים בציפייה,

השקט שלפני הנקישה.

קשה להסביר מדוע שיחות רבות

נגמרות בדחיות וניתוקים,

אך קשה מכך להסביר מדוע אלה המנתקים

תמיד מסרבים להסביר פנים?

 

סרבנד

והנה אנטוניו לזר,

מזכירו  הזוטר של מר פרישמן,

היום שלו התרחש בעולם אחר לגמרי,

כל תנועה מהרגע שהוא התעורר,

הייתה איטית ושקטה,

שלא להעיר הכרה כאובה,

שלא להותיר לאורות ולצלילים

לצרוב את השקט ששומר הוא בפנים.

אתמול הוא יצא לבלות.

 הוא רקד ושכח ושתה ושמח

ונישק ונזכר שכבר די מאוחר,

ושהיום כבר מחר, והערב נגמר,

 ערב לא מיותר, בו התפרק ונשבר,

עד שכבר לא זכר את הכעס הזר

והלחץ הקר שהוא חש בעבר.

אך עכשיו רק נשאר אותו טעם מר,

והראש ההולם בכבדות.

שיחת טלפון שהוא לא ציפה לה

מבטלת לו יום שהיה מסודר,

ודורשת ממנו לקום לאלתר

ולהתקשר למר פרישמן, ומה לו לומר?

אלמנד

והנה מר פרישמן נוהג ברכבו המפואר

המרחף על הדרך משל לא הייתה קרקע,

ההילוכים לא אומרים לו דבר רק מתחלפים בתנועה חלקה,

החלונות הכהים לא מאפשרים לשמש לשלח ברקה,

המזגן שלו שומר באדיקות דתית ובשקט מופתי שמר פרישמן יחוש רק ברוח רכה.

הרדיו שולח לרמקולים המקיפים אותו

את האוסף הראשון של מוסיקת הסעודה של טלמן,

והוא נהיה רעב וחושב אולי בערב הוא יאכל במסעדת "לה קרוֹקה",

הכולסטרול שלו יחכה למחר,

היום הוא במצב רוח דקדנטי.

הרדיו פוסק והוא מכיר את הצלצול,

המזכיר שלו לא אמור להתקשר עכשיו,

משהו בוטל, כנראה אין פגישה,

לא צריך לענות, המוסיקה חייבת להימשך,

 בלחיצה קלה הוא מקיש על "ביטול"

ובחיוך מאושר הוא מסובב את ההגה

ומשנה את כיוון הנסיעה.

קוּרַנְט

והנה אַרִיָה הקטנה, והיא לבד בגן,

לא מזמן הוריה עברו לכאן,

והיא עדיין לא מכירה אף אחד בגן.

וכל הילדים רוקדים במעגל

לצליליו של שיר שמעולם לא שמעה,

אך ראו איזה פלא, הדלת נפתחת ואבא מופיע,

והוא מחייך ומסמיק וקורא "הפתעה"

והיא רצה אליו בעיניים בורקות מתודה

והוא מרים אותה ומאמץ אותה

לתוך הכרס השמנה שלו

והנה גם היא חושבת על אוכל מתוק,

בדיוק כשהוא לוחש לה באוזן "גלידה?"

ומניף אותה על הכתפיים ויוצא אתה מהגן במחול

בזמן שהיא מקפצת על כתפיו וצוחקת. 

ואריה מאושרת כי פתאום אבא בא,

ומר פרישמן מאושר כי הוא נח לו עם בתו,

ואנטוניו לזר מאושר כי עוד לא מאוחר

ומחר כבר נדאג לבעיות של מחר,

ודפנה מאושרת כי המזכיר של מר פרישמן זכר

להתקשר מאושר ובין כל השיחות הקשות,

במקום לנסות לבכות או לסחוט הוא פשוט מתקשר להודות.

 ודניאל מאושר,

סתם כך.

הוא פשוט מאושר,

והכל בגלל ריקוד של גחמה.

לפרק הבא