שירת זעמי המתוק #03

אני מוצא את זה מצחיק,
או עצוב, או שניהם,
שהיום מותר לומר משפטים כמו:
"אמא של אלוהים מוצצת לרב"
ואסור לומר משפטים כמו:
"לבשר של 'יחיעם' יש טעם של סויה מעובדת"
שמותר לומר לבחורה
"מותק, את פנויה לקשר - לולאה?"
ואסור להגיד שלבירה 'מכבי'
יש טעם של שתן דליל.

שלטי חוצות של 'קסטרו'
שורפים לי בעיניים כמו שמפו 'פינוק'
ואני צוחק כי הם מוכרים חולצות
במאה שקל, שנראות כמו אגורה.
וזה בסדר כי המתחרה שלהם
החליט לשווק לכונלנו ש'בייסיק זה ביוטיפול'
כאילו לא שמנו לב שהוא החליט לקצץ
בעיצוב, תכנון ויצירה של משהו חדש
ופשוט למכור לנו זבל סיני
שהסינים לא היו לובשים לנקות את הביוב.
לאחרונה אני חושב שבכל פס ייצור סיני של בגדים
יש ארגז מאחורה של בגדים פגומים,
על צידו שלט "ישראל".

כבר שנים שאני לא מסוגל לאכול נקניקיות.
במיוחד לא 'טירת צבי'.
רק רגע.
נזכרתי בהן.
אני הולך להקיא.

אבל מה יש לצפות ממדינה
שאת המדים של הצבא שלהם
תופר הכובש הזר?
היום זה לא מוזר
לראות חברות שולחות ידיים
ישר לכיס במכנסיים
כמו סוטה זקן במסיבת כיתה
מעקלות חשבון בגלל חשבון שלא שולם
שבוע אחרי ההתראה האחרונה
(שבמקרה הייתה גם ההתראה הראשונה)
נתקבלה.
תשמרו על הקבלה!

רק היום!
מבצע של פעם בחיים!
קנה ספר שרצית
ועוד שלושה שלא,
וקבל סופר ישראלי
שלא סוגר את החודש.

אני רוצה קצת חופש מחסויות
אני רוצה קצת הפסקה מפרסומות.

קחו לדוגמא את שי לי,
מבשלת חרא בצלחת,
אבל הסכין חדה והתנור חכם
והנייר אפייה חזק במיוחד
והגבינות של 'גד'
והסיבים תזונתיים.
ספרתי,
16 מותגים לכל מנה.
כל הכבוד לך שי-לי,
מכרת את הנשמה.

עם כזה תקציב פרסום,
איך זה שכל הקופירייטרים,
המאיירים, הצלמים, האמנים,
הבימאים, והדוגמנים שפגשתי
לא מצליחים לשלם שכר דירה.
עם כזה מנגנון מיתוג,
מה הפלא שהכול פה עולה יותר מהחיים?

אני בחוב?
אתם בחוב!
אתם חייבים לי נוף ותוכן איכותי,
רגע תרבותי ושקט אמיתי.
אתם חייבים לי שיחה כנה
וסבלנות.

לתשדיר הזה אין חסות.
תלונות יש להפנות
למאה העשרים.

בחזרה לשירת זעמי המתוק