3. מוטט
זְבּוּזְמַן,
חשב נְיוּט
הוֹנִיקֵר, בזמן שהוא סגר את התוכנת ההקלטה שלו ופנה לצאת מאולם
ההרצאות, "העיקר שהוא
התחיל את ההרצאה בסליחריך", הוא סינן לסטודנט שתפש את מבטו בדרך החוצה.
הסטודנט השני הנהן לעברו בחיוך מסכים, אך פניו של פליקס נחרדו לתגובה הזו והוא
מיהר להשפיל את מבטו ולהעלם בין קהל הסטודנטים היוצאים מהרצאתו של פרופסור אפל, אל
עבר רחבת המעליות.
"אידיוט",
הוא סינן לעצמו בשקט. אסור למשוך זמן, הוא חשב, אל תתקשר עם אף אחד, לא בצחוק ולא
ברצינות. בחברה שמודדת את חבריה על פי תוצאות בלבד. אין תוצאות שליליות יותר ממה
שמצופה לו אם ייתפש עכשיו.
כמה שניוט
מיהר החוצה הוא לא יכול היה לרוץ. הוא ידע שאם הוא יפתח בריצה פתאומית העיניים של
המקיף יבחינו בו מיד והוא יסומן למעקב. וכך, בצעדים מזורזים, הוא נכנס למעלית
המובילה החוצה מהמבנה של הפקולטה.
בתוך
המעלית הוא השפיל את מבטו שלא לפגוש בעיני איש מחבריו לנסיעה. הוא ידע שהסיכויים
שמי מהם ישים לב דווקא אליו בתוך מעלית קטנה ובה ארבעים אנשים הוא אפסי, אחת כמה
וכמה כאשר אתמול שודר פרק חדש של 'המנוף' ועכשיו צריכים לצאת כבר עריכות נבחרות של
הפרק.
הוא כמובן
צדק. עיניו של כל אחד מהנוסעים היו מזוגגות משידור הגרסאות השונות של 'המנוף'. כדי
שלא לבלוט כשונה בעיני המקיף הוא הפעיל גם הוא עריכה נבחרת של המנוף, לא את
הפופולארית ביותר שיצאה, בכל זאת יש לו מוניטין לשמר, אל את העריכה החמישית בתור
אחריה, כדי לא להיתפס כקיצוני מדי. בידו תחובה בתוך כיס מעילו הוא סימן את הצורה
הקבועה לפתיחת חלון חדש.
בחלון הזה
הוא הפעיל את מפת מתחם האוניברסיטה ומתוך הקובץ שנשלך אליו במהלך ההרצאה שכותרתו
הייתה 'עדויות חדשות בתחום הארכיאולוגיה הדיגיטלית' הוא הפעיל נקודה אדומה קטנה שהבהבה
על המפה והופיעה במקביל מעליו אי שם במקום שבו היא אמורה להיות במציאות. הוא הקטין
את המפה והסיט אותה לפינת המסך הראשי, מחק את הקובץ המדובר ושב לצפות ב'מנוף'.
ניוט לא באמת צפה בתכנית. עיניו
נותרו נעולות על הנקודה האדומה המהבהבת היורדת לקומתו עם עלייתה של המעלית. למרות
שהוא לא ידע מה התכנית השלימה, הוא ידע כמה חשוב שהוא ימלא את תפקידו שלו כהלכה. למרות
הביטחון שלו ביכולתו לקיים את חלקו במשימה, הוא לא יכול היה שלא לדאוג שהאחרים,
אותם הוא לא פגש מעולם, יעשו את שלהם. לפני חודשיים המקיף הצליח שוב לסכל פעולה
דומה וכל משתפי הפעולה גורשו מהעיר לצמיתות. האו ידע שעבור בחור צעיר שכמותו,
שמעולם לא ידע מציאות מלבד החיים בתוך העיר, החיים במה שנקרא 'המצב הטבעי' פירושם
גזר דין מוות.
המעלית הגיעה לקומה הכללית של
האוניברסיטה. הנקודה האדומה הבהבה במרחק מה לפניו, שם, בצדו השני של החומה
המזרחית, מחכה לו איש הקשר. הוא אמור היה ללכת במסלול שיסווה את הכיוון הכללי של
יעדו, אך באותו הרגע הוא רק רצה לגמור את חלקו בסיפור הזה כמה שיותר מהר וכך,
בניגוד להוראות, הוא הלך בקו ישר לכיוון הנקודה.
כמו כן הוסכם שביום הזה תהיה
דממת תקשורת, אבל כמה עשרות מטרים לפני נקודת המפגש הוא כבר סגר את המפה הקטנה
בפינת שדה ראייה שלו ופתח במקומה את תמונתו של ג'וֹנָה, איש הקשר שלו איתו הוא
אמור להיפגש.
כדי למנוע מהמקיף מללכוד את
השיחה הוא פתח ערוץ תקשורת נוסף, של דמות פיקטיבית אשר תוכנתה להנהן בהסכמה לאורך
כל הזמן שהוא מקיים את השיחה המשנית שלו. מכיוון שדמות הפיקטיבית הזו קיימה
"שיחת ועידה" כזו במקביל עם עוד שלוש-מאות ושמונה-עשרה אנשים אחרים, לא
ייתכן שהמקיף ייחס דווקא לניוט קשר מיוחד אליה ויעקוב אחריו.
הוא היסס לפני שהוא התקשר
לג'ונה. ג'ונה היה איש הקשר של כל היחידה שלו. אם מישהו מהיחידה הזו יסומן או ייתפס,
התקשורת שלו עם ג'ונה תהיה כל מה שהמקיף צריך כדי לבסס אשמה בקשירת קשר.
הם לא יעלו על אף אחד בזמן, הוא
הרגיע את עצמו והתקשר.
מזל שהשתלתי את הוְיוּ, הוא חשב
בזמן שהוא חיכה למענה בצדו השני של הקו, כמה קל יותר להפעיל תקשורת דרכו. ההורים
שלו התנגדו לכך, פעולה פולשנית כל-כך כמו השתלת משדר בגולגולת וחיבורו, דרך ארבעה
חוטי-עצב לעצבי החישה של העיניים והאוזניים, נראה להם ברברי ומיותר. אבל מה הם
יודעים? הם עדיין לובשים משקפיים.
הקישור בוצע ומולו התגלתה דמותו
של ג'ונה לבושה ברדס שחור.
"הגעת?" שאל ג'ונה בטון
סמכותי של מנהל זוטר.
"כמעט" השיב ניוּט
תוך כדי הליכה, נותרו לו עוד כמה עשרות מטרים.
"דום-קשר!"
"אתה באמת חייב להחליף את
התמונה שלך אתה נראה כמו ילד מתלהב."
"מה? בשביל זה התקשרת
אלי?"
"לא..." ניוט היסס.
"אז בשביל מה?"
"הכול מוכן?"
"הגעתה לחומה?"
"אני בדרך"
"אז לא. לא הכול
מוכן."
"סליחריך, אני פשוט..."
"מילים קצרות." קטע
אותו ג'ונה לפני שהלה יפתח הנאום שיחשוף את שניהם.
"לא רק רציתי..."
"מילים קצרות!"
"טוב".
שניהם ידעו שהמקיף מנתר ומנתח
את כל התקשורת בתוך העיר, ושדיבור במשפטים קצרים מפריע לו להבין את נושא השיחה
ולסמנה. אחרי שתיקה קצרה ג'ונה פנה אליו, הפעם הטון של החבר שהוא הכיר "הכל
בסדר?"
"כן, אני פשוט..."
ניוט חיפש את המילים.
"מה?"
"אני, אהה..."
"מילים קצרות
אמרתיך!"
"אני פשוט לא בטוח שזה
יניב תוצאות"
"עכשיו אתה מדבר על
זה?"
"לא יודע... כן עכשיו אני
מדבר על זה"
"זה בטוח יניב
תוצאות!"
"כמו שהקודם הניב?"
"מה הקודם הניב? הם תפסו
את המקשר והפילו את המבצע"
"אתה יודע למה הם תפסו
אותו?"
"למה?"
"כי האוסף הלחוץ התקשר
למקשר ביום של הפעולה"
ניוט שתק. הפה שלו התייבש.
גרליו החלו לכאוב וכל כולו רק רצה לנתק את השיחה הזו וללכת הביתה.
"אתה כבר שם?"
"דקה".
ניוט ניתק את התקשורת והמשיך
ללכת בכיוון החומה. כשהוא הגיע אליה הוא שלח צפצוף לג'ונה ושנייה אחרי כן נזרק תיק
גדול ירוק מעל החומה ונחת לרגליו של ניוט.
"יש?" צעק ג'ונה מהצד
השני של החומה.
"כן" ענה ניוט והרים
את התיק על גבו.
"תגיד.." שאל ג'ונה.
"ראית המנוף אתמול?"
"כן..."
"מה?"
"רואים שזה מכור, אף פעם
לא מרימים את מי שלא מקושר."
"בעונה הראשונה
הרימו"
"בכוונה! כדי שתחשוב שזה
אפשרי"
"טוב רוץ, אני שולח לך את
הנקודה הבאה"
ניוט הסתובב והחל לרוץ בחזרה אל
מתחם האוניברסיטה. השיחה הקצרה הזו, ללא מיסוך של תקשורת וללא העמדת פנים, הניחה
את דעתו. חוצמזה, עכשיו, כשהתיק כבר הונח על גבו לא נותרה עוד דרך חזרה.
לנגד עיניו הופיעה נקודה אדומה
מהבהבת חדשה ומתחתיה נמנו המטרים עד היעד.
ניוט לא ראה דבר מלבד הנקודה
האדומה הזו.
התיק היה כבד מאוד וגדול מאוד.
כל שנייה שהוא על הגב שלו סיכנה את חייו.
המרחק הצטמצם בינו לבין הנקודה
והוא יכול היה להבחין, שהיא מובילה אותו לפתח של צינור אשפה.
עכשיו צריך ללכת לאט, הוא חשב,
בטוח הם יעברו על המקיף של האזור הזה אחרי...
הפתח היה צילינדר בגודל חבית
שהמכסה שלו חולק לשישה חלקים שווים: מתמחזר, מתכלה, אורגני, תרומה, ורעיל/לא
מתכלה.
ניוט דחף את הכפתור שנשא את השם
"מתמחזר", המכסה נפתח וניוט זרק את התיק לתוכו.
מונה מנזאנו עובדת במחלקת
המחזור, עכשיו התור שלה לעבוד.
ניוט נשם לרווחה.
פתאום הוא הבחין בפעימות הלב
שלו שכמו הכה בצלעותיו במהירות. זיעה
כיסתה את מצחו. הם יכולים לעלות על זה במקיף אם הם יפעילו ראיה תרמית. הוא לא קורץ
מהחומר המהפכני הזה. עכשיו הוא ידע את זה בוודאות. תואר בהיסטוריה וקומפוזיציה זה
אולי זבוזמן בימינו, אבל לא יוציאו אותו להורג על כך.
ניוט שלח בליפ לג'ונה שתפקידו
הושלם והחליט שזו תהיה הפעם האחרונה שהם ידברו.
אבל זה לא נגמר באותו הרגע,
התפקיד שלו אמנם נגמר, והוא ביצע אותו כהלכה, פחות או יותר, אבל הוא נשאר שם, לא
רחוק ממה שעוד מעט ייקרא זירת האירוע. איפה זה? הוא חשב. וסובב את ראשו לצידה
הדרומי של האוניברסיטה, שם, מאחורי הבניינים למדעי הצמצום וההרחבה, שם נמצא אולם
הכנסים ע"ש סולז'ניצין הקדוש, מאחורי הפסל של שמפוליון.
ניוט עמד על השביל, משני צדיו הוריקו
מדשאות לא גדולות אשר הוצלו פה ושם על-ידי עצים ירוקי עד. על המדשאות ומתחת לעצים
היו פזורים אנשים שונים שמצאו להם פינה להעביר את הזמן שבין עכשיו לאחר-כך. כאן
שניים יושבים ומולם מרחף מלבן רחב המשדר סרט ישן, שם נערה יושבת ובין ידיה מוקרנת
צורתו של ספר.
הוא הביט בצייר השולח את ידיו
קדימה כאשר בכל יד מתוחות האצבע המורה והאגודל, והן מוצבות בניגוד סימטרי זו לזו
כך שנדמה שישנו מלבן נעלם בין הפינות המורכבות מאצבעותיו, הוא מצא את התמונה שביקש
לצייר ובקריצה של עינו השמאלית נוצר עותק של התמונה שמולו ברווח שבין ידיו, הוא
המשיך להזיז את ידיו יחדיו תוך כדי שהוא מותח את התמונה על מנת שגודלה יתאים אל
הקנבס ובקריצה נוספת של עין שמאל קיבע את התמונה על הקנבס.
שתי נערות צעירות הלכו על השביל
מרפקיהן שלובים זה בזו, ניוט יכול היה לשמוע את המוסיקה שהן הקשיבו לה בזמן שהן
חלפו על פניו. פתאום הוא הבין שהכיוון הכללי שהן הולכות אליו הוא לשם, אבל עד שהוא
הבין את זה, הן נעלמו מעיניו.
לפתע תקפה אותו חרדה אדירה,
אציל אותן, הוא חשב, ופתח ממשק עבודה מולו, בנגיעות רכות במשטח הוא נכנס אל המקיף
הכללי ופתח תמונה עילית של האוניברסיטה עליה נוצרו במהירות, זו אחרי זו, נקודות
לבנות המייצגות מצלמות פעילות ואחרי כן, מסביב לנקודות האלה ובכל פינה על המפה
החלו מרקדות נקודות צהובות רבות. לאחר הטעינה הארוכה נוצרו לצד המפה שתי שורות:
מצלמות נגישות – 16,265
אנשים נוכחים בתחום – 122,678
ניוט לא יכול היה שלא לחוש
ייאוש מוחלט, הוא סגר את המפה לפניו בתנועה ארוכה ואחר כך נכנס להגדרות הממשק שלו
וכיבה את כל התוכנות הפועלות.
העולם בערף עין איבד את קסמו,
המוסיקה נעלמה מאזניו והוחלפה ברעש המטריד של שיחות זרים אשר ברקע שלהם ניתן היה
להבחין בבירור ברעש הלבן של מנועי העיר, התמונה נעלמה מהבד של הצייר והוא נראה
רכון מעל הבד עם מכחול וממלא בצבע שטחים בלתי נראים במהירות, הספר נעלם מעל ברכיה
של הילדה הישובה מתחת לעץ והיא נראתה קפואה כפסל, ראשה מורכן מטה וידיה מונחות על
ברכיה. המלבן המרחף מול שני הסטודנטים נעלם והם נותרו בוהים בקיפאון אל החלל, הדשא
הירוק נעלם וחשף את הבד הסינתטי שייצר את תחושתו הרכה, העצים נעלמו ובמקומם נגלו
עמודי האוקסידציה השולטים במיזוג וויסות האוויר במרחב, השמים הכחולים נעלמה
ובמקומם נתגלתה הכיפה הכסופה המפרידה בין קומת האוניברסיטה לקומת העבודה. ושם, במרכזה
של הכיפה, במקום בו עד לפני מספר שניות הייתה השמש, הפרוז'קטור הגדול האיר על הכול
בלבן טהור.
איך אפשר לחיות ככה? חשב ניוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה