בחלק
הקודם בחנו שניים מסרטיו של רומרו שהביאו את הבשורה של הזומבים לעולם הקולנוע,
רומרו יצר עוד ארבעה סרטי זומבים אשר, פחות או יותר, ממשיכים את העלילה של הסרטים
הראשונים, אבל בזמן שרומרו יצר את סרטיו המאוחרים היה כבר קורפוס שלם של הסוגה
הקולנועית הזו.
ראשית
סרטיו של רומרו זכו לחידושים "ליל המתים החיים" משנת 1968 חודש בשנת
1990, "שחר המתים" משנת 1978 חודש על ידי זאק שניידר (שלימים ייצור את
הסרטים '300', 'סאקר פאנץ' ו'איש הברזל') ו'יום המתים', בו לא הספקנו לגעת, משנת
1985 חודש בשנת 2008.
הזומבים
של רומרו היו איטיים מאוד, הם פחדו מאש וידעו להשתמש בכלים כמו פטישים ואלות, עם
זאת, ברוב הסרטים שלו אדם עם מטאטא מצליח להתחמק מהם. רומרו בחר להמשיך את הנרטיב
שלו עם תפנית בעלילה הקונבנציונאלית – הזומבים מתחילים לחשוב. בסרטו 'יום המתים'
מתואר מדען המצליח ללמד אחד מהם לבצע פעולות בסיסיות, ובסרטו "ארץ
המתים" (2007), אנו רואים התקוממות עממית של זומבים אשך לומדים לירות ברובים
ולבסוף גם לדבר. אבל, מבחינת ההשפעה, סרטיו הראשונים הם החשובים לדיוננו.
כאמור,
החל להיבנות נרטיב עשיר של שואת הזומבים, עכשיו ניתן לומר שאנו יודעים, לא רק מה
יקרה בלילה הראשון וביום שאחריו, אלה גם מה יקרה בבריטניה "28 ימים אחרי
כן" (2002, דני בויל), וגם "28 שבועות אחרי" וסדרת הסרטים [REC] מראה לנו מה יקרה בספרד. בשני המקרים האלה
עולה השאלה של אופן ההתנהלות של המוסדות האמונים על ביטחוננו. בין השורות אנו
יכולים לראות אמון שהמוסדות ימהרו לפעול אבל שהפעולות שלהם תהיינה מופרזות; בכל
אחד מהמקרים אנו רואים כיצד המוסד מפקיר את המיעוט בשביל לשמור על ההמון. בכל אחד
מהמקרים האלה הממסד מאבד את האנושיות שלו מתוך הפעולה הזו ובעקבות זאת ממשיך לאבד
את ההמון.
סדרת
ספרי הקומיקס, ולאחר מכן סדרת הטלוויזיה, "המתים המהלכים", אשר עדיין
משודרת בזמן ששורות אלו נכתבות, מביאה לפני הצופים בעיה אחרת. במציאות
הפוסט-אפוקליפטית שבה המוסדות נעלמו כלא הלא היו, הבעיה המהותית אינה הזומבים כלל
וכלל, אלא הזרים. המציאות המתוארת כאן מזכירה מאוד את הטיעון של תומס הובס מספרו
'לוויתן'.
בספר זה,
שנכתב בשנת 1691, מתוך ניסיון כושל של המחבר להתחבב על אצולת אירופה ובזאת להבטיח
לעצמו תעסוקה, הוא מתאר תמונה לפיה בני האדם חייבים את שלטונו של המלך שכן בהיעדר
רועה לעדר, בני האדם יחיו במלחמת כל בכל, במציאות בה "אדם לאדם זאב"
(ספר זה הוא שטבע מונח זה). "המתים המהלכים" מאשר תמונה זו.
אני
מזכיר נקודה זו משום שהיא נוגדת את האופן שבו רוב סיפורי הזומבים עד העת האחרונה
התמודדו עם שאלת הזרים בסיפוריהם. בדרך כלל היחס לזרים תואם למפשט המופיע בשירם של
'הבילויים' "ניפגש על החוף" – "מי שלא הפך לזומבי / הוא חבר שלך
עכשיו".
שינויים
אלו, באופן שבו מתייחסים לממסד ולאחר מקבילים לשינויים שככל הנראה מתרחשים בחברה
שלנו. דומה שבתקופה זו אנו פחות ופחות שמים את מבטחנו במוסדות האמונים על הגנתנו,
ובוטחים באחינו. אבל אלה אינם השינויים היחידים שהתרחשו באבולוציה של המתים החיים.
הזומבים של היום הם מהירים יותר, תוקפניים יותר ואלימים יותר.
השינוי
הזה מופיע יד ביד עם השינוי באופן שבו אנו מבינים את התופעה. הזומבים בסרטים
הישנים יצאו מקבריהם או קמו לתחייה זמן מה לאחר מותם בתהליך מיסטי של תחיית מתים
מעוותת. לעומת זאת, תופעת הזומבים מוסברת כמגיפה, "סוג של כלבת" העוברת
מנשא לנשא בנשיכה. הזמן שבו לוקח לאדם בריא להפוך לזומבי מתקצר בהתאם. ב"מתים
ההולכים" זה עניין של מספר דקות, ב"מלחמת העולם Z" זה כבר שניות
ספורות.
ניתן
להסביר זאת מטעמים קולנועיים. סרטי הזומבים החדשים נעים יותר לכיוון של סרטי אקשן
מאשר סרטי אימה. אבל יש כאן עוד דבר שאני מוצא אותו טראגי. זה כאילו האדם המודרני
לא מסוגל להתמודד עם מציאות שהיא בלתי ניתנת להסבר. הקסם של הזומבים בסרטים הישנים
היה שזה הוא אירוע הסותר את העובדה האחרונה שנשארה בידיו של האדם – עובדת המוות.
הזומבי שולל את 'גורל התולעת' שהוא נחלת כולנו. אבל היום הזומבים עברו תהליך של
דה-מיסטיפיקציה, כמו כל דבר אחר הם הוסברו וקוטלגו כמחלה שהפכה כבר למובן מאליו
בדיון על הזומבים.
פתרון
המחלה הוא פתרון גרוע מאוד, שכן, אם הם מונעים מרעב, מדוע הם נותרים חיים ללא
קיבה? מדוע עדיין הראש הוא הדבר שיש לתקוף על מנת להרוג אותם? שאלות אלה הינן
מטופשות ומיותרות כמו הניסיון להסביר את תופעת הזומבים, אבל אנו דור שמעדיף את
התשובה הפשטנית על פני השאלה הבלתי פתורה.
נניח
לזומבים החביבים שלנו בשלב זה. בפרק הבא נמשיך לאחת המפלצות האהובה ביותר בימינו –
הערפדים.
לפרק הבא
לפרק הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה