דורותיאה דיקס נולדה ב1802 לבית עשיר מאוד בעיירה קטנה
במסצ'וסטס. נוכחותו של כסף לאו דווקא מניח את ההנאה ממנו, ולמרות שלא היו
עניים כלל וכלל, משפחת דיקס נאלצה תמיד ללבוש בגדים ישנים ומרופטים, ולאכול מעט.
הסיבה לכך הייתה שאת כל כספי המשפחה בזבז אביה של
דורותיאה על הדפסת עלונים שתיארו את דעותיו הדתיות הנוקשות. הוא כתב מאמרים על כך שאנשים
צריכים להיות יותר דתיים, שאסור ליהנות וצריך להיות כל הזמן חמור סבר ורציני.
בקיצור הוא כתב שכולם צריכים להיות יותר כמוהו, ופחות כמו כולם.
למרות שאף אחד לא קרא את העלונים האלה, אביה של
דורותיאה התעקש להדפיס עוד ועוד עלונים; לאחר מכן הוא הכריח את דורותיה ואחיה
לכרוך את מאות העלונים, כדי שהוא יוכל לחלק אותם ברחוב או לדחוף אותם לתיבות הדואר
של אנשים זרים.
כשאביה לא היה בבית, דורותיאה ניצלה כל הזדמנות
לברוח לעולם הפרטי שלה – עולם הספרים. היא קראה כל ספר שהצליחה להניח עליו את
ידיה. כשאביה היה חוזר הביתה, הייתה ממהרת להחביא את הספר שקראה באותו הזמן,
וניגשה לעזור לו במלאכה השנואה כל כך עליה –כריכת העלונים שלו.
יום אחד, כאשר דורותיאה הייתה בת 12, קראה ספר כל-כך
מרתק עד שלא שמעה את אביה נכנס הביתה. היא אפילו לא שמעה אותו קורא לה
"דורותיאה!, דורותיאה!". כשנכנס אל חדרה ומצא אותה שקועה עמוק בתוך ספר
הרפתקאות, הוא התעצבן מאוד. "על מה את מבזבזת את הזמן שלך!", החל לצעוק.
תוך כדי מלמול דברים על כך שהילדים של היום הם לא מה שהיה פעם, לקח את הספר מידיה
והשליך אותו אל תוך האח בסלון.
דורותיאה הייתה המומה תחילה מפעולה האלימה של אביה;
אחר כך היא הייתה מאוכזבת מכך שלא תוכל לקרוא את סוף הסיפור; אחר כך עמדה לבכות.
אבל לפני שהדמעות עלו בעיניה - חמתה בערה בה.
"בזבוז זמן?!" שאלה את אביה,
"מה שאתה עושה כל היום – זה בזבוז זמן, שלא לדבר על בזבוז כסף!".
למרות שהיה רגיל לצעוק על כולם, אביה לא היה רגיל
שצועקים עליו. הוא פשוט שתק, ובזמן שהיא דיברה כבר חשב על עלון מיוחד שידפיס על
הצורך בחינוך נוקשה יותר לילדים.
דורותיאה לא הייתה מוכנה להניח לעניין. "אתה,
שמבזבז את כל כספי המשפחה על עלונים שאף אחד לא קורא ולא רוצה לקרוא, אל תגיד לי
שאני מבזבזת את הזמן שלי!"
כמו כל אדם שגוער בחלשים ומתנשא מעל כולם, גם אביה
של דורותיה היה בסופו של דבר פחדן גדול. הוא התבונן בבתו הקטנה והאמיצה הניצבת כך
מולו ומתחצפת, ולא היה מסוגל להתגונן מפני דבריה. הוא הצליח רק למלמל, "אני
מנסה לעזור לאנשים להיות טובים יותר"; ו"אז מה? את חושבת שאת יכולה
לעשות יותר?" ברגע שהוא אמר א]ת המשפט האחרון, דורותיאה זינקה על ההזדמנות
וקראה: "בטח שאני יכולה לעשות יותר טוב! אני אראה לך איך עושים שינוי
אמתי!" במילים אלה, דורותיאה דיקס עזבה את בית אביה בגיל ,12 ועברה לעיר
בוסטון לגור בביתה של סבתה.
החיים העצמאיים בעיר הגדולה לא תאמו את חלום החופש שדורותיאה
דמיינה לעצמה. סבתא שלה אמרה לה שאם היא רוצה להיות אדם בוגר ועצמאי, תהיה חייבת
למצוא לעצמה עבודה. וכך, כשהיא רק בת 14, דורותיה דיקס החלה לעבוד כמורה בבית ספר.
מסתבר שכל הספרים שקראה להנאתה בביתה השפיעו עמוקות
על מוחה של הנערה. היא הפכה למורה מצוינת, וחיש מהר הוזמנה ללמד בבית ספר יוקרתי
לילדי עשירים. דורותיאה אהבה מאוד את עבודתה; אבל העובדה שרק ילדי העשירים יכלו
להירשם לבית הספר הפריעה לה מאוד.
לבסוף החליטה שהיא יכולה לעשות זאת טוב יותר. כך, כשהייתה
בת 16, חזרה לבית ילדותה היא הפכה את בית האחוזה הגדול לבית ספר פרטי, שבו למדו לא
רק ספרות וחשבון אלא גם כלים חשובים לחיים, כמו נימוסים ומוסר.
מכיוון שדואותיאה הייתה מורה כה טובה ואהובה על
תלמידיה, ההרשמה לבית הספר הפרטי הזה הייתה יקרה מאוד; אבל דורותיה דאגה לכך שבזכות
הכסף הרב שבית הספר קיבל ממשפחות העשירים, משפחות העניים באזור יכלו לרשום את
ילדיהן לבית הספר בחינם.
כך בילתה את שנותיה בניהול בית הספר ובהוראה. דורות
על גבי דורות של ילדים עברו בכיתתה וזכרו אותה לטובה - עד שיום אחד דורותיה דיקס,
שהייתה כבר אישה מבוגרת, חוותה משהו ששינה את חייה.
היא הוזמנה ללמד פעם בשבוע בבית הכלא המחוזי, שם
גילתה את התנאים המחפירים שבהם חיים האסירים: ללא חימום בחורף, הם היו מצטופפים
מתחת לשמיכות דקות ורועדים מקור בכל לילה; האוכל שאכלו היה מתחת לכל ביקורת;
ובנוסף לכל אלה, היא גילתה שחלק גדול מהאסירים לא פשעו מעולם- לסגור פסקה –אלה
שהיו כלואים במחלקה לחולי נפש. הם לא היו פושעים כלל, אנשים חולים שמדינת מסצ'וסטס
לא ידעה מה לעשות בהם, ולכן סגרה אותם בבתי כלא יחד עם שודדים ורוצחים.
מיד כשיצאה מבית המאסר, שדורותיה דיקס צעדה היישר אל
בית המשפט; שם תבעה את המדינה בדרישה לשפר את התנאים בבית הכלא. לסגור פסקה היא
הסבירה לשופט שהחורף במסצ'וסטס קר מאוד, ולא ייתכן שאנשים - גם אם הם אסירים -
יקפאו מקור בכל לילה.
בית המשפט אכן ציווה לשפר באופן מידי את התנאים בבית
הכלא; אבל דורותיה דיקס ידעה שזו רק תחילתו של הסיפור. היא ידעה שזה לא בית הכלא
היחיד במדינה שהתנאים בו מחפירים, ושעד שלא יהיו מוסדות מתאימים לטיפול בחולי
הנפש, הבעיה הזו לא תיגמר.
היא החלה לטייל לאורכה ולרוחבה של המדינה ולתעד את
התנאים שבהם מוחזקים אסירים וחולי נפש. לבסוף היא ניסחה הצעת חוק לבית המחוקקים
במדינת מסצ'וסטס, הדורשת להגדיל את התקציב המדיני לשיפור התנאים בבתי הכלא ולהקמה
של בתי חולים מתאימים לחולי נפש.
למרות ההישג המרשים, גם ההצלחה הזו לא סיפקה אותה.
דורותיה עברה לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית והגישה הצעות חוק דומות גם במדינות
רוד איילנד, ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה, אינדיאנה, אילינוי, קנטקי, טנסי,
מיזורי, מרילנד, לואיזיאנה, אלבמה, דרום קרולינה וצפון קרוליינה. בכל אחת מהמדינות
האלה דרשה להעביר חוק שיגן על תנאי המחייה של האסירים. בנוסף היא הקימה בכל מדינה
בית חולים מיוחד לחולי הנפש. בסך הכול דורותיה דיקס הקימה למעלה מארבעים בתי
חולים, שרובם קיימים עד היום.
לגבי כל בן אדם רגיל, יכולנו לעצור כאן ולהגיד שחייה
של דורותיה דיקס הביאו באמת לשינוי לטובה של עשרות אלפי ילדים, עניים, אסירים
וחולים; אבל דורותיה דיקס לא הייתה בן אדם רגיל. גם לאחר שניסתה ללא הצלחה להעביר
חוק פדרלי שיחייב את כל מדינות ארצות הברית לשמור על תנאים בסיסיים בבתי הכלא
שלהם, היא לא עצרה.
דורותיאה החליטה לנסוע לאירופה לראות ממקור ראשונים כיצד
מדינות אירופה הנאורות מתייחסות לחולים ולאסירים שלהן. היא הזדעזעה לגלות שבמדינות
רבות באירופה היו שני סוגי בתי חולים: בתי חולים פרטיים שהתנאים בהם היו טובים
והיו בהם טובי הרופאים ומיטב הטכנולוגיה; ובתי חולים ציבוריים, שהתנאים בהם היו
מחפירים.
היא החלה לפעול לקידום חקיקה במדינות אירופה
ובאנגליה, ואפילו ניסתה לקבוע פגישה עם האפיפיור פיוס ה-9. הוותיקן הסביר לה
שהאפיפיור הוא דמות עסוקה מאוד ואין לו זמן להיפגש עם נשים אמריקניות; אבל דורותיאה
- שאני מניח שכבר גיליתם שהייתה עקשנית ביותר - לא ויתרה. היא נסעה לאיטליה כדי
לדון שם עם הממשלה לגבי בניית בתי חולים.
יום אחד ראתה את הכרכרה המפורסמת של האפיפיור. מבלי
לחשוב פעמיים, דורותיאה נעמדה על הכביש מול הכרכרה, ודרשה ממנה לעצור. היא לא ידעה
באיטלקית, אבל זכרה את הלטינית שלמדה. האפיפיור פיוס ה-9 נדהם לשמוע אישה מדברת לטינית
שוטפת כל כך, אבל נדהם עוד יותר מן התוכן של דבריה. לאחר השיחה הקצרה הזאת,
האפיפיור פיוס ה-9 הוציא צו מיוחד הדורש את הקמתו של בית חולים מיוחד לטיפול בחולי
נפש.
אחרי הצלחתה באירופה, דורותיאה נקראה לעזוב את
אירופה ולשוב במהרה לארצות הברית. הסיבה לכך הייתה שבארצות הברית החלה מלחמת האזרחים,
וכולם התגייסו לקחת חלק בלחימה. דורותיאה, שהייתה כבר אישה מבוגרת, תהתה כיצד תוכל
לתרום למאבק היא אספה סביבה נשים רבות שחיפשו כיצד לעזור, והקימה את מסדר האחיות
המתנדבות לטיפול בנפגעי המלחמה.
האחיות האלה הציעו טיפול מסור לכל מי שביקש - מבלי
להתייחס לצד שממנו הגיעו החיילים הפצועים, מהצפון או מהדרום, ומבלי לקבל על כך כל
תמורה מעבר לזכות לעזור.
מלחמת האזרחים האמריקנית, כמו כל המלחמות, הייתה
ארוכה ונוראה – היא נמשכה ארבע שנים. בשלב מסוים, כדי למלא את שורות החיילים,
נפתחו דלתות בתי הכלא והאסירים שוחררו. הדרכים הפכו מסוכנות מאוד לעוברים ושבים.
יום אחד דורותיה דיקס נסעה בכרכרתה באחת מן הדרכים
הראשיות, כאשר שודד דרכים עמד מול הכרכרה ודרש ממנה לעצור באיומי אקדח. לחבר "אתה לא צריך אקדח, אדוני הנכבד",
ענתה לו דורותיאה מבלי להניד עפעף. "אם אתה זקוק לכסף למחייתך, כל מה שאתה
צריך זה לבקש". האסיר החוויר והוריד את נשקו - לא היה בגלל התוכן של דבריה
אלא בגלל קולה. הוא זכר את הקול הזה מימיו כאסיר בבית הכלא - היה זה הקול היחיד
ששמע בכל חייו שהגן עליו ועל זכויותיו, גם אחרי שהפך לאסיר מורשע. הוא שמט מיד את
אקדחו, נפל על ברכיו והחל להתייפח, "האם תוכלי לסלוח לי גבירתי?" התחנן בפניה.
"כמובן" השיבה לו דורותיאה בחיוך,
"סליחה אפשר לתת בחינם, אבל האם תרצה בכל זאת את הארנק שלי?" "בשום
פנים ואופן לא!" ענה השודד, שהתחיל לחשוב ברצינות על הקריירה שבחר לעצמו -
והלך לדרכו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה