16. ריצ'רקר
דניאל לחץ
על הערוץ עם מספר הצופים הגבוה ביותר. הספרייה נעלמה מהחלון ובמקומה הופיעה תמונה
של אולם גדול שאנשים רבים, כמה מאות, נדחסו במרכזו. סביבם ניתן היה לראות גדר גבוהה
המפרידה בניהם ובין שאר החלל. מחוץ לגדר ניצב מנוף גדול ומוזהב שהרים את ראשו מעל
ומעבר לגדר. בראש המנוף ניתן היה לראות כף גדולה, מוזהבת גם היא מתנדנדת בדיוק מעל
לקהל המצטופף בתוך הכלוב. ברקע ניתן היה לשמוע את קולו המוכר של שדרן נלהב.
"שלום
לכל הצופים שלנו ותודה שהצטרפתם אלינו לעוד שידור של 'המנוף'! השעשועון הנצפה
ביותר בעולם כבר ארבעה ימים ברציפות! והיום יש לנו משהו שלא נראה מעולם אצלנו
בתכנית - לאור הדרישה הגוברת של הקהל, אנחנו מאפשרים גם לבני נוער שרוצים להשתתף,
מגיל ארבע-עשרה ומעלה, להיכנס אל הכלוב המלכותי שלנו ולהתחרות על הזכות להיות זה
שיתנשא מעל כולם! שימו לב, בעוד מספר דקות הצופר ייתקע והמנוף יתחיל להתנדנד מעל
הקהל המונה היום מאתיים ושלושים, כן מאתיים ושלושים, מתחרים! שיא חדש אצלנו במנוף!
לכל אחד מהם סיכוי שווה לזכות בכל מה שחסר לו בחיים. לפני שנתחיל בואו נראה מה עלה
בגורלו של אדמונד פון מיקרוסופט, אדם שהייחוס המשפחתי לא מנע ממנו לבוא אלינו,
להשתתף ולנצח במנוף ולזכות, שימו לב, בלילה חלומי עם דלילה שלנו - מה נותנים לאדם
שיש לו הכול שאלתם? אנחנו מצאנו את התשובה! בואו נראה מה עבר על הזוג הצעיר בלילה
האחרון..."
התמונה של
הזירה הפכה כהה יותר ומעליה נפתח חלון חדש המראה חדר שינה ובו שני אנשים – הברון
פון מייקרוסופט שעמד לצד המיטה ונראה נבוך לחלוטין מהמעמד ולצדו, שרועה על המיטה
בתנוחה אדישה לחלוטין, דלילה. בזמן שהשניים החלו לנוע זה לקראת זה באי נעימות
מטרידה הקריין המשיך את דבריו, "שימו לב איזה גינונים יש לג'נטלמן הזה, איך
הוא מחזיק את כובעו בביישנות, ביישנות כזו לא תשבור את דלילה שלנו, היא לא מבזבזת
זמן ו... כן! היא לופתת את הברון המבולבל שלנו באבזם החגורה שלו, גוררת אותו אל
עבר המיטה ומתחילה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות. תרשו לי להזכיר לכם צופים נכבדים
שאתם בחרתם את דלילה שלנו כאמנית המשגל מספר אחת בעיר!" קטע הווידאו של
השניים מתעלסים עבר להילוך מהיר והשניים נראה מקפצים עירומים זה על זו במשך מספר
שניות, "...לזה אני קורא חמש-עשרה דקות בגן עדן!" הקריין שינה את דיבורו
המתלהב והוסיף בקול ענייני ומזורז: "משרד התרבות מדגיש כי הקורטיזנה דלילה הינה
עוסקת מורשה של 'חברת המנוף תעשיות בידור' ובחירתה להשתתף בתכנית הייתה מוסכמת
עליה מכל וכול תחת חוק שחרור העַבַדוֹת החדש. רק רגע!" קולו של השדרן
חזר להתלהבותו הקודמת, "מודיעים לי שהצופר מוכן לתקיעה! והנה המנוף מתחיל
להתנדנד!" חלון הזוג המשתגל נעלם ועל המסך ניתן היה לראות כיצד המנוף מתחיל
לנוע מצד לצד מעל הקהל שבתגובה החל לרוץ מפה לשם, מנסה לייצב את מקומו מתחת לכף
המנוף.
"שימו
לב, כאמור יש לנו היום בתוך הקבוצה גם עשרים ושלושה נערים בין הגילאים ארבע-עשרה
ושבע-עשרה ו... אני לא מאמין שלוש נערות בנות חמש עשרה, איך הן מוכנות להיכנס
לזירה הזו? אני לא יודע, אבל הנה הן כאן! עכשיו מכניסים את שלושת מחוסרי הבית שלנו
כפי שמקובל, כולנו תומכים בהם, שימו-לב עברו כבר שישה חודשים מאז שזכה אחד מהקבצנים
האלה בכל הקופה ואולי היום, בגלל היתרון שיש להם על-פני הנערים והנערות הם יצליחו
סוף-סוף להגיע אל המנוף. והנה המנוף יוצא לדרך, הוא נע ימינה, הוא נע שמאלה, שימו לב
להמולה הזאת למטה, הנערים האלה יודעים לדחוף, אני רואה שמתחילה להיווצר גבעה בצד
ימין של הזירה אבל לא המנוף פונה שוב שמאלה! כזכור לכולכם המנוף ממונע על-ידי
מנגנון רנדומאלי לחלוטין - אין דרך לדעת מתי ואיפה הוא ירד, אבל הנה זה הולך להגיע
ו... לא הוא זז שוב שמאלה! המנוף עומד בדיוק במרכז הזירה ו... כן! הזרוע נפתחת,
האנשים מתחילים להיערם במרכז הזירה, הם מטפסים אחד על השני, כזו ערימה לא הייתה
לנו מאז קרב רואי החשבון בשבוע שעבר, הקרב המפורסם שהביא אותנו לפסגת הצפיות
היומיות! המנוף מתחיל לרדת, אני רואה שיש לנו קבצן בין האנשים בקצה הגבעה, מה אני
אומר גבעה? יש לנו הר אדם אמתי, גבירותי ורבותי, הר אדם של ממש ו... הנה המנוף
מתחיל לרדת, שימו לב רק איש אחד יכול להיכנס לתוך הזרוע המכאנית, אני רואה ש..."
איזו שטות
איומה, חשב דניאל, הכול נראה כל כך מוכר. שעשועון טלוויזיה. פרס. מתחרים. זו לא
הייתה האלימות בתכנית שזעזעה אותו - אלימות לא זעזעה מעולם, אולי רק אכזבה אותו
ואת האשליות המתוקות שלו לגבי טוב ליבו של האדם – אלא הרמה המהוקצעת שבה הכול
התנהל; המתחרים נעו כמקשה אחת, מוכנים לרמוס את כל מי שמועד. המנוף זז באופן חלק
ומבוקר, השדרן לא גמגם, לא יצא מתפקידו. ואפילו הזקן והזונה נעו מתנוחה לתנוחה,
ממין אוראלי, לתנוחה מסיונרית, לרכיבה פוטוגנית ומשם לתמונה נדושה של זרע על לחי –
כמו שחקנים בתסריט מתוכנן וידוע. ידו נעה בנפנוף מעלה והערוצים התחלפו בזה אחרי
זה, עד שדניאל החליט לעצור על ערוץ שרירותי. שוב קריין, צעיר יותר הפעם.
"היום
ב'נפילות היום' החוקרים שלנו מצאו בין אלפי הזוויות של המקיף את הנפילות הכי
גבוהות, הכי מצחיקות, הכי מכאיבות, הכי... מ-יו-ת-רות שהתרחשו היום. ולפני שנתחיל
במצעד הנפילות מחלקת הארכיאולוגיה הדיגיטאלית שלנו הצליחה לשחזר עוד רגע בלתי נשכח
ממעמקי השכחה" מתונה בלא צבעים, ככל הנראה ממצלמת אבטחה של קניון אי שם לפני
מי-יודע-כמה זמן. הקריין המשיך, "...הנפילה הזו שייכת לגברת מסכנה שעלתה על המדרגות
הנעות ולא חשבה להיעזר במעקה" האישה נפלה לחור והתגלגלה מטה.
"אוּוּוּ!!", קרא הקריין "זה בטוח השאיר סימן! אבל ללא דיחוי הנה
המצעד שלנו להיום – במקום המאה
ושמונים..."
דניאל
רפרף מטה, בחיפוש אחר משהו קצת פחות פופולארי. חייו בעולם האופנה לימדו אותו שאם
משהו פופולארי הוא סר טעם, ואם אתה יודע שמשהו באופנה – הוא כבר לא באופנה. הוא
ירד מתחום המאה מיליון צופים ובין הערוצים בעלי השמונה ספרות הוא לחץ על הראשון
שתפש את מבטו. קריין חדש. דביק.
"הם
היו משפחה כמו כל משפחה אחרת. אנחנו אהבנו אותם ושנאנו אותם כמו שרק אנחנו ידענו"
על המסך ריצדו תמונות של אנשים שונים בדירה דומה לזו של דניאל. "ועכשיו, סבתא
בקה, שלא מזמן חגגנו לה ביחד יום הולדת מאה וחמש, כבר לא קמה מהמיטה." פנים
של אישה זקנה ישנה. יד מלאת קמטים נעה מעלה ומטה לאט. "איש לא יודע כמה זמן
זה יימשך, איש אינו יודע איך הילדים יתמודדו עם האבדן של סבתם האהובה, אבל דבר אחד
בטוח" הקול הנוגה של הקריין הפך פתאום למתלהם "איש לא יצא מזה טוב! הקרב
על הירושה מתחיל!"
דניאל
הניע ידו ימינה בביטול. לעזאזל, הוא חשב, כלום לא השתנה. לא באמת. למרבה ההפתעה
תנועת ידו לא ביטלה את השידור, אלא רק החליפה את הקריין. תמונות המשפחה המתווכחת
מעל מיטת סבתם נשארו, אבל הפעם היה קול אחר, קול של נערה צדקנית מדובב את התמונות.
"טוב
אני רק רציתי להזכיר לכם שדיבי לא ביקשה סליחה משוקו על הפעם ההיא שהיא דרכה לו על
המשקפיים, וחוצמזה שהיא ממש הייתה מגעילה לננה, לפני יומיים כשאבא שלה לא היה. אז
אל תצביעו לה בכלל, כי לא מגיע לה כלום"
דניאל
העביר ערוץ. "מאונך לערוצים, מאוזן לקריינים" הוא לחש לעצמו. הפעם הייתה
זו תכנית בשם – "אני פאקינג אוהב מדע!"
"מה
קורה כש..." נשמע קול של ילד כבן שמונה "זורקים חריץ גבינה ממכונית שנוסעת
בשלושמאות שמונים קילומטרים לשעה?" תמונה של באונה מחרידה. "מה קורה
כש..." קול של בחורה צעירה העוצרת עצמה מלהתפקע "...מנסים ללמד עכבר להשתמש
בשירותים?" תמונה של עכבר צף בתוך אסלה. "מה קורה כש..." קול
צפצפני של מחור מבוגר "משאירים תיק מלא בנחשים באמצע מתחם הרכישה?" תמונה
של תיק בין טורים ארוכים של אנשים העומדים. |מה קורא כש..." דניאל המשיך
לדפדף בין הערוצים.
בשלב
מסוים הוא הבחין בכדור אור אדום וקטן, שהופיע בפינה הימנית התחתונה של המסך. דניאל
העביר ערוצים והוא נשאר. הוא חשב לגעת בכדור, אבל הוא חשש שזה עלול לגרור עוד
אינטראקציה עם אנשים, ולא היה לו כוח לאינטראקציה עם אנשים עכשיו. הוא המשיך לגלול
את הערוצים עד שהגיע לאזור שבו לכל הערוצים היו בערך עשרת-אלפים צופים. הוא עצר על
מה שהרגיש כמו ערוץ ההיסטוריה.
"הוא
היה אחד הפושעים המבוקשים ביותר בצפון הפרוע של אמריקה הישנה." תמונה של איש,
לפי הלבוש מאמצע המאה ה19 "כל חייו הוא הראה בוז לחוק ולסדר הקיים. הם כלאו
אותו כבר פעם אחת - אבל הוא הצליח להשתחרר בעזרת חבריו שהיו להם קשרים הדוקים עם בעלי
הכוח, לבסוף הם הצליחו לתפוש אותו מתחבא בבקתת עץ, עמוק בתוך היער. הנרי דויד
ת'ורו – הסיפור האמתי על האיש שחשב שיוכל להשאיר את תשלום המיסים לשאר
האזרחים." דניאל המשיך לדפדף מטה, אל הערוצים העלי הארבע ספרות. הכדור האדום
נעלם.
"במשך
למעלה מארבע-מאות שנה קראנו ואהבנו את היצירה הזו" קול נוגה של גבר צרוד וזקן
"ועכשיו, לכבוד יום הולדתו של מחברה, אנו גאים להציג את ההפקה האקסטרווגנטית
החדשה של התיאטרון המלכותי של לונדון, בשילוב עם קבוצת המחול "מאוזה"
מקהיר ועם התזמורת הפילהרמונית של היידלברג-סיטי, בניצוחו ובבימויו של קוצ'טה קוניס - "מילטון" מאת הנביא
וויליאם בלייק"
דניאל קם מהספה. כשהסיט את מבטו
מהמסך הווליום ירד והתמונה דעכה מעט. הוא החל ללכת בדרו הלוך ושוב, חושב על
תעסוקה, כל תעסוקה מלבד הבהייה הזו. הוא לא היה רעב ולא צמא, ולמען האמת גם לא
משועמם. אבל הצפייה בטלוויזיה גרמה לו לדיכאון. כאילו שלו הייתה אחריות במצב
הנוכחי, רק מתוקף היותו חלק מעולם שקדם לזה בזמן. הוא המשיך להלך כך בחדר עד
שניצוץ קטן של מתכת מכיוון השולחן תפש את עינו. הייתה זו הצרעה שאחד ההאנסים השאיר
לו. כשהו הרים אותה הוא יכול היה לחוש בתנועותיו הקטנות של המנגנון של המזרק שהגיב
למגעו כאילו היה יצור חי. הוא הביט על צד הצרעה והבחין בכיתוב קטן 'מת'ילפנידייט
היידרוכלואוריד - 65 גרם, דימת'ילטריפטמין 0.5 גרם'. לא היה לו מושג מה לעזאזל הוא
מחזיק בידו, אבל הוא למד שלא לחשוב על דברים שמצריכים רוח שטות לביצועם. הוא הניח
את הצרעה על זרועו וזו נאחה בה מיד, נעמדה על ראשה ונעצה עצמה בתוך זרועו. הוא
יכול היה לראות את הנוזל השקוף מתרוקן אל תוך גופו. פתאום הוא נעור. ערנות לא של
קפה אלא משהו חד יותר. כשהיה צעיר הוא הסניף גרם של ספיד בשירותים של מועדון, זה
גם לא היה דומה לחוויה ההיא. בגב זקוף ועיניים פקוחות לרווחה הוא הביט בחדר, חישב
בזריזות את האפשריות המוצעות לו להעביר את הזמן, ולבסוף בנחישות מחודשה התיישב על
הספה והשיב מבטו אל המרקע. בשרירותיות
מופגנת הוא הניף ידו מעלה ומטה עד שעצר על ערוץ אקראי.
"אלכסנדר
אורביט, אחד הנרטיביסטים הגדולים של זמננו, מזמין אתכם ליהנות מהפשטות, מהחום,
מהאנושיות המתפרצת של היצירה הנרטיבית החדשה שלו. 'מסדרון רכישה מספר 5'. אין
במאי. אין שחקנים. אין תסריט. החיים האמתיים על המר, המתוק והתפל שלהם, מובאים, בידו
הנאמנה של אורביט, לפסגות חדשות של כנות מרה. הנרטיב להיום - "גברת קונה
נעליים ועתיד " סיפור סוחף שמתחיל ביומיומי ונגמר בשינוי תודעה אמתי. אלכסנדר
אורביט..."
משהו קרה,
הוא חש מעורפל ועם זאת ממוקד לחלוטין. כמו רוח שלוה בתוך רובוט טעון במלואו.
בתנועה מכאנית הוא משך את ידו מעלה והערוצים
התחלפו בזה אחר זה במהירות של גלגל במכונת מזל, למרבה הפתעתו, למרות
המהירות הוא יכול היה לראות כל תמונה מתחלפת.
תמונה של
ספר נפתח.
"שלום
לכם ותודה שאתם מצטרפים אלי הערב לקריאה רצופה של הספר "אנקת גב...."
גלגל
ערוצים.
תמונה של חדר
זהה לזה של דניאל, עם אישה מבוגרת ושמנה ישובה על הספה, בוהה במסך ומתייפחת. לערוץ
היה מיליון וחצי צופים. מיליון וחצי אנשים בוהים עכשיו באישה מבוגרת מיבבת, חשב
דניאל, מה אפשר ללמוד מזה? הוא המשיך לבהות באישה הבוכה זמן מה, מנסה להבין מה פשר
הבכי הבלתי נפסק. לבסוף אחרי מי-יודע-כמה-זמן של בהייה בבכי, העביר ערוץ.
גלגל
ערוצים. תכנית של מכות. גלגל ערוצים. צילום של חולצת כפתורים מסתובבת. גלגל
ערוצים. חדשות.
"שלום
לכולם והנה העדכונים להיום" פנים חתומות של אישה יפה. קולה היה כמעט לא
אנושי. בלי זהות, בלי אופי ובלי חום. "עדכונים עירוניים: 183 תינוקות בריאים
נולדו היום. אנחנו מאחלים לכולם חיים טובים וברוכים הבאים. בחדשות אחרות 1062
גולים עזבו היום את עירנו, מתוכם 243 עזבו תוך ביטוי כעס כלפי היעדר האפשרויות
המוצעות להם בעירנו. נציג מחלקת התעסוקה מסר בתגובה שהמערכת מוכנה לקבל כל אדם בכל
מקצוע ושלפיכך היעדר מציאת עבודה הוא תוצאה ישירה של חוסר הנכונות של הגולים לקחת
חלק בעשייה העירונית. עדכונים מהעולם: בכל ערי העולם ממתינים לשידורו החד פעמי של
המופע 'פאוסט – חלק שני'. מפיק האירוע, מר אקסון-ולדז-ברנר התוודה (התמונה התחלפה
לפניו של האיש המדובר "כשאמרתי להם מה אני רוצה לעשות הם קראו לי משוגע, אף
אחד לא יהיה מוכן לחכות לשידור בזמן קבוע, הוכחתי להם! יש לנו היום 125 מיליון
אנשים שסימנו לעצמם לצפות בשידור." פניה המתות של הקריינית חזרו. "עכשיו
לדניאל: לאחר שהות ממושכת במרכזים הרפואיים המצוינים שלנו, דניאל קיבל אתמול את
מגוריו הקבועים בדירתו החדש בגוש 82." תמונה של דניאל נכנס לביתו. "אחרי
מאמצים קלים הוא הותקן בחדר בהצלחה ועכשיו דומה שהוא מסתדר בכוחות עצמו. "בנוסף,
כאשר הגיע הוצעו לדניאל משקפיים הוא ביקש משום מה שני זוגות שונים. 95 אחוזים מהצופים
לא מבינים למה
צריך יותר מאחד?" פתאום משהו נשבר במעתה הקרח של השדרנית, היא הסמיקה לשנייה
ואז החווירה. "רק רגע... אומרים לי שדניאל צופה בנו ברגע זה, דניאל? דניאל?
אתה שומע אותי?"
דניאל בהה במרקע מספר רגעים.
היו מקרים בהם הטלוויזיה שלו דיברה עליו, אך מעולם היא לא דיברה אליו. בנוסף, משהו
בתוכו לא הצליח להתרגל להווה הנצחי של המציאות הזו שבה הכול קורה תמיד בדיוק
עכשיו. לאחר שתיקה ארוכה של הקריינית הוא השיב אל חלל חדרו הריק "כן". הכדור
האדום הקטן בפינת המסך חזר. עיניה של הקריינית ברקו " אה... שלום דניאל וברוך
הבא! רק רגע, מוסרים לי להגיד לך ש... אתה כבר לא סטרילי וכדאי שתאכל משהו בזמן
הקרוב. מה תרצה לאכול?"
דניאל בהה במסך. מנסה להבין את
מהות האינטראקציה המתרחש מולו. הוא לא היה רעב בכלל.
"דניאל?"
"מה?"
"מה תרצה לאכול?"
"אני רוצה" הוא ניסה
להיות מקורי "ספגטי בולונז". לבקש פרמזן? הוא חשב. לא חשוב. נחכה לראות
מה יקרה.
הקריינית
הנהנה בשמחה "בסדר גמור דניאל!" אך אחרי מספר שניות של התרגשות פניה
חזרו להבעה החתומה שלהם והיא שבה למלאכת ההקראה המתה של החדשות: "עדכונים
נוספים: המחלקה האוניברסיטאית מוסרת שחלק מהמכרזים עדיין פתוחים למשרות של ההרוגים
בפיגוע שפקד את עירנו לפני שלושה חודשים. על המועמדים להימנע מלבוא בקשר ישיר עם
נציגי האוניברסיטה ולשלוח את בקשותיהם רק דרך תגובה לקריאה המקורית..."
המום,
דניאל ניסה להתמודד עם מה שאירע עכשיו. האם הייתה זו הזריקה? האם הוא הוזה? לא היה
לו ספק שמשהו משפיע על הכרתו, אך הוא מעולם לא חש חד יותר. לא הייתה זו חדות
אגרסיבית ומנופחת, כמו זו שהכיר משנותיו בחברת אנשי הקוקאין, אלא משהו אחר. כאילו
כל מחשבות השווא התנקו מראשו והוא נותר רק עם מה שמונח לפניו עכשיו. הוא דפדף מטה
עוד ועוד, עד שהגיע למקום שבו לכל ערוץ היו פחות מאלף צופים. בערוצים האלה המגמה
הייתה ברורה. לא היו אלה ערוצים כלל וכלל אלא רק חדרים כמו שלו, עם קירות בצבעים
שונים ובתוכם אנשים שונים, יושבים על ספות שונות, מעבירים ערוצים בנפנוף ידיהם, עם
מבט סתום בעיניהם. היה משהו מדכא בתמונה הזו ועם זאת, כאשר דניאל הבין שגם הוא
נמצא איפה שהוא בין הערוצים האלה הוא לא יכול היה להימנע מלחוש איזו מידה של
הזדהות עם האנשים האלה. אם הייתי אמן, הוא חשב, הייתי מציג את התמונה הזו כתמונת
המצב של הקיום האנושי. פתאום הוא חש חום ונינוחות בכורסתו. אחרי הכול, הוא חשב,
אני לא לבד בכלל. הוא דפדף חזרה מעלה למרחבים של המאות אלפי צופים.
הקיר
צפצף. דניאל הסב מבטו מהמרקע והבחין בריבוע שקוף במרכזו. הייתה מעין דלת של ארון.
הוא קם וניגש אל החלון המוזר הזה וזה נפתח לקראתו. בפנים דניאל מצא צלחת בעליה
רצועות ספגטי ספורות, שוחות בים של רוטב אדום עם גושים חומים. דניאל ניסה להציץ
בדפנות הארון המוזר אך כל מה שהוא ראה היה מעין מנוף מזערי בפינת החלל. הוא הוציא
את צלחת הספגטי וסגר את הדלת. בעודו מחזיק בצלחת הוא אמר "גבינת פרמזן".
דרך הדלת השקופה הוא הבחין במנוף הקטן נע למרכז החלל ומתחיל להוציא מהקצה שלו חומר
בצבע חרדל. לא עברו עשרים שניות והצפצוף נשמע שוב, הדלת הקטנה נפתחה וגוש של גבינת
פרמזן חיכה לו בפנים. סוג של מדפסת, הוא חשב ואז הביט על ידיו האחת אוחזת בצלחת
והשנייה בגבינה. "מזלג" הוא אמר בקול והתבונן ביראה במזלג הכסוף שהודפס
לנגד עניו.
דניאל
ניסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה אכל ספגטי, ובאופן כללי מתי הייתה הפעם
האחרונה שאכל. אף לא זיכרון אחד לא צץ במוחו. למי שמכיר את הדיאלוג הפנימי, המתרחש
בתוך אדם שחווה סם חדש לראשונה, יודע שלצד הלב הפועם בהתרגשות, ישנו ניתוח מתמיד
וכמעט אובססיבי של כל שינוי ברשמי ההכרה. דניאל חשב על היעדר הזיכרון שלו והחל
דואג שמא הסם הזה, מה שהוא לא יהיה, פוגע במוחו באופן שלעולם לא יבחין בו – שכן,
איך תדע ששכחת את מה שאתה אפילו לא יודע שאי פעם זכרת?
כן. הסם
הזה סיים את השלב הראשון שלו שבא בצורת ריכוז מוגבר וערנות נקייה ועכשיו הגיע השלב
הבא (מתוך כמה?) שבו ככל הנראה מתחילים בהתבוננות פנימית תהומית ובתהייה קיומית
מטרידה. נשב מול הטלוויזיה, הוא חשב, נאכל ספגטי, הכול זמני בעולם הזה.
לספגטי
היה טעם מובהק של ספגטי בולונז. אבל לא את הטעם הנכון של ספגטי בולונז. זה היה
כאילו מישהו סיפר סיפר על הטעם של בולונז וזו הייתה התוצאה שלו הסיפור. כמו ציור
של קלסתר פנים, מזהים את המקור למרות ההבדל הברור. המרקמים היו בעייתיים מאוד.
לפסטה היה מרקם של פלסטלינה עם מרכז קשה כמו אורז לא מבושל, הרוטב היה כמעט
ג'לטיני וחתיכות הבשר, שהיו הרבה יותר מדי גדולות, הרגישו כמו פירורים של כבש
מעושן.
ואולי,
הוא חשב, זה ספגטי בולונז, ואילו אני הוא מי שזכרונו מתעתע בו. אולי רק כך נראה
ומרגיש ספגטי בולונז אמיתי ואילו אני ממציא לעצמי איזה משהו אידיאלי שמעולם לא היה
באמת קיים. כמו כל מחשבת שווא המונעת מסמי הזייה, במהרה דניאל השתעמם מהתהיה הזו
ופנה בחזרה למרקע.
הוא חייך
אל הערוצים המתחלפים לפניו בעייפות, התמונות השתלבו אלה באלה והפכו במהרה לפסים
צבעוניים מרחפים. פתאום התנועה הזו החלה מסחררת אותו והוא שלח את ידו לעצור את
התחלופה. היה זה ערוץ עם לא פחות משבעים מיליון צופים. למרות זאת, הערוץ הזה נראה
לחלוטין כמו הערוצים התלת-ספרתיים – חדר, דמות על הספה, בהייה ריקה.
רק לאחר
שחלפו להן מספר דקות, דניאל הבין לבסוף שהוא זו הדמות השרועה על הספה ובוהה במסך.
הוא הערוץ הזה עם שבעים מיליון הצופים. הוא זה שמנפנף את ידו ימינה ושמאלה כדי להוכיח
לעצמו שהוא אכן הוא. מה עושה אדם שרואה את עצמו ביחד עם שבעים מיליון צופים? במצב הזה,
אי אפשר לשפוט. כל אדם יעשה מה שנכון לו. לדניאל, ככל הנראה, היה נכון להקיא על השטיח
מתחתיו את כל הספגטי בולונז, להביט מעלה לעבר דמותו המקיאה מול שבעים מיליון
הצופים האלה ולהתעלף.
הנורית
האדומה הבהבה בפינת המסך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה