מה זאת אהבה? 5. איך שומרים על האהבה?

1.  עתה אנו מגיעים לחלק האחרון בטיול שלנו במחשבת האהבה. האם ענינו על כל השאלות ששאלנו עד כה? כמובן שלא. באותו אופן שההולך בשביל לא מכיר כל הר וגבעה שבנוף המתפרש מולו. המטייל רק מביט ומתרשם, לפני שעליו להמשיך בדרכו. ועכשיו, עם אסופת הרשמים שצברנו, עלינו להמשיך בדרכנו אל עבר המאה העשרים.

בשנת 1956 פורסם ספרו של אריך פרום "אמנות האהבה". הספר, כמו כל יצירה פסיכולוגיסטית אחרת מהחצי השני של המאה העשרים, לוקה בפשטנות ובצמצום מטריאליסטי של החוויה האנושית. אבל הוא מכיל כמה אבחנות מעניינות שאנו יכולים ללמוד מהן ולהוסיף אותן לתרמילנו.

כמו שהכותרת מגלה, פרום מציג הבנה של אהבה כאמנות - כישרון שיש לפתח אותו ולהשקיע בו, להבדיל מתחושה נעימה שניתן רק לקוות לזכות לחוש אותה במהלך החיים. האהבה אינה בעיה של מושא שרק צריך למצוא אותו, אלא בעיה של כושר שיש לעבוד עליו, לשמור עליו ולטפח אותו.

הוא מזהה את ההבנה השגויה של האהבה כנובעת ממספר סיבות: הראשונה היא שינוי באופן הבחירה של מושא האהבה. במהלך המאה העשרים החברה ברובה נעה מזיווג בדרך של שידוך ואיחוד משפחות מתוך שיקולים מעמדיים, לזיווג המתבסס על מכנה משותף רגשי (פרום משתמש כאן בביטוי "רומנטי" אך, כפי שראינו בפרקים הקודמים, זו שגיאה בהבנת המושג).

הסיבה השנייה היא המעבר התרבותי של החברה המערבית לחברה צרכנית. הוא כותב: "אושרו של האדם המודרני מבוסס על הריגוש שמעוררים בו חלונות ראווה [...]. הוא מסתכל על בני האדם בדרך דומה. אישה מושכת – או גבר מושך – הם הפרסים הנכספים." ומוסיף כי "בתרבות שבה שולטת מגמת שוק, ושבה ההצלחה החומרית היא הערך הבולט, אין סיבה להתפלא שיחסי האהבה האנושית מצייתים לדפוס זה של חליפין השולט בשוק הסחורות והעבודה".

זו נקודה חשובה מכיוון שהיא מצביעה על מקור השגיאה המודרנית בהבנת האהבה כנגזרת של שגיאה עמוקה יותר. אנחנו חיים בתקופה שבה כל החוויות שלנו מתורגמות ומצומצמות לכדי ההיבט הכלכלי שלהן. הכול מובן כלקיחת חלק באיזה שהוא סחר חליפין. הבנה שגויה זו נובעת מאותה טעות שגורמת לאנשים לומר משפטים כמו "הזקנים הם נטל על הכלכלה", במקום להבין שהכלכלה היא נטל על הזקנים.

מתוך השגיאה הזו, מה הפלא שאנשים רבים מסתכלים על התהליך של חיפוש האהבה כתהליך של סחר חליפין? במקום להעשיר את עולמם הפנימי ולטפח את ערכיהם המוסריים ורגישותם החברתית, הם מתעסקים רוב הזמן במבנה הגוף שלהם והאם הוא מחיר או לא מחיר, או משעבדים את עצמם לגוף כלכלי חסר לב בשביל אוטו חדש שירומם את מעמדם כבן זוג פוטנציאלי.

הסיבה השלישית שמונה פרום, היא הבלבול בין חוויית ההתאהבות והאהבה. טעות שכבר דנו בה בפרקים הקודמים.

כנגד הגישה השגויה פרום מציע שנראה באהבה אמנות ומתחיל לפרום את הרעיון שלו לפרטיו עד שהאהבה שם מתחילה להרגיש כמו פרפר שאיבד את צבעו מרוב שנגענו בו בניסיון להכירו.

מה זה אומר שהאהבה היא אמנות? מה היא אמנות? אל דאגה, לא ניפול לשאלה התיאורטית המייגעת הזו שכל תשובה שנציע לה תהיה בהכרח בעייתית. פרום לא מתכוון לומר שכל מי שאוהב הוא בעצם אמן ושהזוגיות שלו היא מעין מיצג שמנסה לענות על כך, אלא שהאהבה היא מלאכה פעילה, להבדיל מחוויה סבילה.

עלינו ללמוד את האהבה, לחקור אותה, להתנסות בה, ולהשקיע בה. אבל יותר מכל – עלינו לאהוב אותה. ילד הלומד לנגן על פסנתר, גם אם נקנה לו את הכלי היקר בעולם ונביא לו את המורה הטוב בעולם, לא יוכל להתקדם בלימודיו אם לא יאהב את העשייה המוזיקלית.

באמנות אף פעם לא מגיעים לדרגה הסופית ותמיד יש לאן לשאוף ומה לחדד. בנוסף, גם אחרי שמגיעים לרמה הנתפשת כמספקת, ניתן בקלות לשכוח להתאמן או להזניח את הטכניקה וכך לגלות כמה מהר היכולות מתנוונות.

אם ניקח את המשל הזה אל האהבה נוכל להגיד שמלאכת האהבה אף פעם לא מושלמת, תמיד ניתן לחזק אותה ולטפח אותה. בנוסף, אם לרגע נשגה לחשוב שאנחנו השגנו את האהבה ושהיא שלנו וברשותנו, ומתוך הבנה זו נפסיק לתחזק אותה ולשמר אותה, בו ברגע נתחיל לאבד אותה.

זו הנקודה המהותית שאני רוצה לקחת מאריך פרום לדיון שלנו. את החשיבות של האחיזה בדבר, להבדיל מרק לעמול קשה על "להשיג" אותו. אנשים רבים מוצאים אהבה ואז, בעודם בוהים ומתפלאים מיופייה ומהאושר הגדול שהיא מביאה אתה, מאבדים אותה.

אפשר לראות את הבעיה הזו בתפיסה של ראשית הזוגיות כימי ירח הדבש, שבין אם הם נמשכים שבועיים, כפי שטוענים המדענים הרואים באהבה תהליך הורמונאלי או נוירולוגי, מספר חודשים, או אפילו מספר שנים.

ועם זאת, איזו תמונה יפה יותר מזוג ישישים ההולכים ידיד ביד באיטיות הנעימה של אלה שיודעים שהם כבר הגיעו לאן שכולם ממהרים?

זוג ישישים זה, האם מעולם לא רבו? האם הם לא חוו מחסור, או אבדן? האם לא היו תקופות ארוכות של שתיקה ששררה בניהם? האם הם לא מצאו את עצמם פתאום זה לצד זו כשני זרים? וודאי שכן. ובכל זאת הידיים אוחזות זו בזו, אחרי כל השנים.

אז איך שומרים על האהבה? לכיתה הצעתי שתי מטאפורות לאהבה כסיכום של השיעור הזה, שהיה האחרון בסדרה. המטאפורות האלה הן 'אש' ו'מים'.

האהבה היא אש. אם יש בידי להבה, אני יכול לקיים את האש הזו לנצח, אם רק אדע כיצד. עלי צריך להמשיך להזין אותה ולהשגיח שלא תכבה. ניתן, כמובן, ללבות את האש הזו בעצים רבים, ולראות את הלהבה  בוערת בחוזקה ומתרוממת למרומים. אבל אש שבוערת חזק כל הזמן, דועכת מהר. פעמים רבות אנחנו רואים אחד מבני הזוג משקיע הרבה בתחילת הקשר וככל שהזמן חולף, ההשקעה דועכת, במקום ליצור צורה של השקעה שניתן לשמור עליה לאורך זמן.

אבל מה זו ההשקעה הזו? פרחים, מתנות ותכשיטים? כמובן שזה נחמד לזכות בכאלה דברים, אבל אסור לבסס עליהם את אש האהבה. לעומת זאת שיחה אל תוך הלילה, כמו שהייתם נוהגים לקיים כשרק התחלתם להכיר, מפגש אמתי שבו שניכם נוכחים. ליצור מקום שניתן להכיל בו את הכאבים והחרדות, את התקוות והחלומות שלנו. מקום שניתן להתייעץ בו אחד עם השני על אותם הדברים שקורים לכל אחד מאתנו כשאנחנו נפרדים. אלה מקיימים את האש ושומרים עליה. פה ושם תמיד נחמד לזרוק ערימה של עצים אל המדורה ולחוש מחומה השורף, אבל חשוב לוודא שאנו לא שורפים את חומרי הבערה האחרונים שלנו.

האהבה היא מים. מחיים ומרעננים כל עוד הם בתנועה. התנועה שלהם אוספת מהדרך את כל הטוב שיש לה להציע ומשאירה מאחור את כל הפסולת שנאספת בתוכה. אבל המטאפורה של המים היא יותר אזהרה. משום שמים, אם ניתן להם לעמוד במקום, אם נשגה לחשוב שמצאנו להם מקום טוב שממנו לא צריך להתקדם, אט אט נראה אותם הופכים עכורים. אם נשכח אותם שם מהר מאוד נראה כיצד הריקבון משתלט עליהם.

יכול להיות שהאזהרות האלה, עלולות לגרום לאהבה להיראות כדבר חרדתי. שכל הזמן צריך להיזהר שלא יתפוגג או ייהרס. שאסור לנו לרגע לנוח על זרי הדפנה שלו, או סתם ליהנות ממנו. אך כאן טמון קסמה המכשף של האהבה, ככל שדואגים לה יותר, כך נהנים ממנה יותר.